שמורות הפנדה הענק בסצ'ואן (בסינית מפושטת: 四川大熊猫栖息地, בפין-יין: Sìchuān Dàxióngmāo Qīxīdì) או יותר נכון שמורת הפנדה הענק בסצ'ואן[1] שוכנת בדרום-מערב מחוזסצ'ואן שבסין, והיא מהווה משכן ליותר מ-30% מאוכלוסיית הפנדה הענקית בעולם. השמורה היא גם אחד ממרכזי הגידול והרבייה החשובים בעולם של פנדות, מיןיונקיחיד בסוגו המצוי בסכנת הכחדה. השמורה משתרעת על שטח בגודל 9,245 קמ"ר ונכללים בה שבע שמורות טבע ותשעה פארקים נופיים. לצד הפנדה הענק, חיים בשמורה מינים אחרים של בעלי חיים נדירים הנמצאים בסכנת הכחדה כמו הפנדה האדומה, נמר השלגוהנמר הערפילי המצוי. מבחינה בוטנית נחשב אזור השמורה לאחד האזורים העשירים בעולם שמחוץ ליערות הגשם הטרופיים, וגדלים בו בין 5,000 ל-6,000 מינים שונים של צמחים.
תיאור האזור
נוף באזור הר סְאגוּנְיָאנְגמפל בהר צִ'ינְגְצֶ'נג
שמורת הפנדה הענק משתרעת על אזור בשטח של 9,245 קמ"ר בדרום מערב סצ'ואן, כ-100 קילומטרים מערבית לצ'נגדו בירת סצ'ואן, ועל חלקים מהנציבות האוטונומית אבה (阿壩藏族羌族自治州), הנציבות האוטונומית גָאנְדְזְה (甘孜藏族自治州), הנציבות העירונית יָא'אָן (雅安) ו-12 נפות של תת המחוז העירוני צ'נגדו.
השמורה נמצאת באזור מעבר הררי בין רמת טיבט לאגן סצ'ואן, וכוללת את חלקם הדרומי של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי (邛崃), את החלק המזרחי של רכס הרי חֶנְגְדְווָאן (横断山脉, בפין-יין Héngduàn) ואת רכס הרי גְ'יָאגִ'ין. המקום הגבוה ביותר בשמורה הוא פסגת הר סְאגוּנְיָאנְג (四姑娘山) ברכס הרי צְ'יוֹנְגְלָאי שבצפונה של השמורה, שגובהה 6,250 מטרים מעל פני הים, והמקום הנמוך ביותר בשמורה הוא דוּגְ'יָאנְגיֵן, 600 מטרים מעל פני הים, הפרש גובה של 5,650 מטרים. הפסגות ברכס הרי גְ'יָאגִ'ין שבחלקה המרכזי והדרומי של השמורה נמוכות יותר. גובהו של הר דָאשׂוֵּפֶנְג הוא 5,364 מטרים וגובהו של הר שְׁאלָאמָה הוא 5,300 מטרים. הרכסים הגבוהים של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי בנויים בעיקר מאבן גיר, אבן טין ולווחה מתור הטריאס, בעוד שהרי גְ'יָאגִ'ין בנויים בעיקר מסלעים מהתורים הגאולוגיים פרם וקרבון.
היסטוריה גאולוגית
הממצאים הסטרטיגרפיים מעידים על כמה שלבים בהתפתחות הגאולוגית של האזור. מסוף עידן הפרוטרוזואיקון, לפני 500–630 מיליון שנים, ועד תור הקמבריון של תחילת עידן הפלאוזואיקון, התרוממו הרי גְ'יָאגִ'ין, כחלק מסין הקדומה, בשוליים הדרום-מערביים של רמת סין. במהלך רוב עידן הפלאוזואיקון ותור הטריאס של תחילת עידן המזוזואיקון, לפני 500 מיליון עד 200 מיליון שנים, היה האזור שקוע מתחת לים תטיס הקדמון. בתקופה זו נערמו בים שכבות של משקעים שעומקן הגיע עד ל-10,000 מטרים. בסוף תור הטריאס נסוג ים תטיס, והאזור התרומם שוב. במהלך 200 מיליון השנים האחרונות עבר האזור תקופות ארוכות של בליה, עד שלפני 3.4 מיליון שנים התרוממה רמת טיבט, ויחד איתה חלקו המערבי של מחוז סצ'ואן.
נוף השמורה
הנוף ההררי עוצב על ידי קרחונים, וכולל עמקים קרחוניים, גבים חדידים, עמקים תלויים וקרקסים קרחוניים. בשטח השמורה יש כיום ארבעה-עשר קרחונים במקומות הגבוהים, דוגמת הר סְאגוּנְיָאנְג והר שְׁאלָאמָה. מוצאם של מרבית הפלגים והנחלים הרבים שבשטח השמורה הוא בעמקים קרחוניים נרחבים גבוהים המכוסים ביערות חזרן, בית גידול המספק תנאים טבעיים מעולים לפנדה הענק. בנוסף, החלק המרכזי בנחלים כולל עמקים עמוקים ששיפוע מדרונותיהם מתון, שאף בהם צומחים יערות חזרן. נחלים שהתחתרו בנקיקים עמוקים בעמקים התלויים נופלים במפלים גבוהים אל הנהרות בעמקים שמתחתיהם. כל הנחלים נשפכים בסופו של דבר לנהר מִינְגְ'יָאנְג או לנהר דָאדוּ.
רוב השטח מכוסה בצמחייה טבעית. 53% מפני השטח מכוסים ביער טבעי, 36% הם טונדרה הררית של עשב ושיחים הצומחים מעל לקו העצים, 8% הם סלעים חשופים או שלג עד, ורק 3% מהשטח משמשים לחקלאות הררית.
אקלים
האקלים ברוב שטחה של השמורה הוא סובטרופי גשום, אך בשל הפרשי הגובה יש בה אזורים בעלי אקלים ממוזג, אקלים ממוזג קר, ואקלים ארקטי. המגוון הגדול של אזורי אקלים שונים מספק בתי גידול מתאימים למינים רבים ומגוונים של צמחים ובעלי חיים.
האקלים באזור המרכזי של השמורה הוא אקלים הררי בתוספת מונסון טרופי. בבתי הגידול העיקריים (בגבהים שבין 1,600 מטרים ל-3,500 מטרים מעל פני הים) נעה הטמפרטורה השנתית הממוצעת בין 0.8°C ל-13°C, וכמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 800 מ"מ ל-1,500 מ"מ. מזג האוויר במחנה ווּיִיפֶּנְג, הנמצא בגובה של 2,520 מטרים מעל פני הים, באמצע גובה תחום המחיה של הפנדה הענק, הוא בדרך כלל קר. שלג יורד מסוף אוקטובר ועד אפריל, אם כי בגבהים גבוהים יותר יכול לרדת שלג גם במאי. כמות השלג משתנה משנה לשנה. מנובמבר ועד מרץ הטמפרטורה היומית המינימלית צונחת עד 12.5°C-. החודשים החמים בשנה הם מיוני עד אוגוסט, כשהטמפרטורה הגבוהה הממוצעת נעה בין 16°C ל-19°C. גשמים יורדים בכל השנה, אך תקופת הגשמים העיקרית היא בין מאי לספטמבר. בקיץ יש בממוצע 15 ימי גשם בחודש, ורובו יורד בלילות. חודשי האביב (מרץ, אפריל) והסתיו (אוקטובר ונובמבר) הם תקופות של שינויים תכופים באקלים.
הסיבה לגשמים המרובים היא העננות המגיעה מדרום ומדרום-מזרח, הנחסמת על ידי רכסי ההרים הגבוהים, ונעצרת בצורת גשם או ערפל בעמקים. הלחות בחלקה המזרחי והדרומי של השמורה גבוהה, כ-85%, וטל רב נוצר על העלים. השמש מפציעה לזמנים קצרים בלבד, וגם אז הלחות לא יורדת מ-50%. התוצאה היא התפתחות חזזיות על קרקע היער, ותנאי גידול מושלמים לתת-יער שופע של חזרן. מצד שני, המדרונות המערביים של ההרים הגבוהים נמצאים בצל גשם. כך למשל שמורת הטבע הלאומית סְאגוּנְיָאנְג שבצידם המערבי של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי מקבלת הרבה פחות גשם ועננים, ואקלימה יבש.
פלורה ופאונה
היסטוריה של המחקר המדעי
האב ארמן דוד
באזור השמורה נתגלו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מגוון רב של צמחים ובעלי חיים שהיו חדשים למדע. שני אנשים ידועים במיוחד בתרומותיהם לנושא. הראשון היה האב ארמן דוד (père Armand David; 1900-1826) מיסיונרקתוליצרפתי שהיה בוטנאי וזואולוג חובב ופעל בסין בשנות השישים של המאה ה-19. האב דוד הקים מיסיון קתולי בדֶנְגְצְ'ה, כיום בשטח השמורה, המשמש עד היום ככנסייה של העדה הקתולית בנפת בָּאוֹשִׂינְג, ושהה בו בין 1868 ל-1869. האב דוד היה האירופאי הראשון שפגש בפנדה הענק ב-1869 באזור השמורה, והוא שפרסם תגלית זו לראשונה, כאשר הכין פוחלצים מארבעה דובים והציגם באותה שנה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בפריז. בשיטוטיו באזור השמורה גילה האב דוד ב-1868 את העץ הקרוי על שמו דווידיה אינוולוקרטה (המכונה "עץ היונה"). בנוסף לשני אלו גילה האב דוד במסעותיו בסין 65 מינים חדשים של עופות, וכן מספר רב של צמחים, חרקים ויונקים, חלקם נושאים את שמו. בכוונת הסינים להקים בכניסה לשמורה מוזיאון שיסכם את הממצאים שגילה האב דוד באזור. מסעות חקר שבוצעו בשמורה אחרי תקופתו של האב דוד הוסיפו לרשימת המינים החדשים שגילה צמחים רבים נוספים ודו-חיים. סך הכול נתגלו בשמורה 32 מינים חדשים של יונקים, 43 עופות, שבעה דגים ודו-חיים ו-110 צמחים.
האדם השני ששמו נקשר במחקר המדעי המודרני של השמורה הוא הבוטנאי האנגליארנסט הנרי וילסון (Ernest Henry Wilson; 1930-1876). בין 1899 ל-1910 ערך וילסון סדרה של מסעות בסין במטרה מוצהרת לאסוף זנים חדשים עבור חברת משתלות אנגלית, ואת רשמיו סיכם בספר "איש הטבע במערב סין" (Naturalist in western China) שיצא לאור ב-1913. וילסון שלח לאנגליה מסין כ-30 טון של זרעים. הצמחים שהתפתחו מזרעים אלו שינו את פני הגן האנגלי במידה כזו שחלק מהותי ממיני הצמחים הגדלים כיום בגן האנגלי הקלאסי מוצאם מסין. עצי נוי כדוגמת סוגי אדר ודובדבן, שיחי נוי כדוגמת הרודודנדרון, המגנוליה, סוגי חזרן ושרכים ופרחים כדוגמת סוגי שושנים, אדמוניתיים, פרגים, וורדים. את ההשפעה של הצמחייה הסינית על הגננות המודרנית סיכם וילסון ב-1929, שנה לפני מותו מתאונת דרכים, בספר "סין אם הגנים" (China, mother of gardens).
צמחייה
דווידיה אינוולוקרטה בפריחהTsuga dumosa
אזור השמורה הוא אחד האזורים העשירים בעולם במיני צמחים. האומדן המקובל הוא שיש בשמורה בין 5,000 ל-6,000 מינים של צמחים, כולל טחבים (46 משפחות, 102 סוגים), שרכים (30 משפחות, 70 סוגים), חשופי זרע (9 משפחות, 24 סוגים) ומכוסי זרע (147 משפחות, 794 סוגים). מבין כל מיני בעלי הפרחים בסין זוהו באזור השמורה 62% מכלל מיני הדו-פסיגיים ו-15% מכלל החד-פסיגיים. עושר זה בצמחים על פני שטח קטן יחסית שני רק ליערות הגשם הטרופיים. הסיבות לעושר בוטני זה נעוצה בקשרים המורכבים עם אזורי צמחייה עיקריים אחרים, במגוון הגדול של בתי הגידול, הנובע בעיקר מטווח הגבהים הנרחב של שטחי הגידול, ממגוון האקלימים הנובע מהמבנה הטופוגרפי ומהמגוון בסוגי הקרקעות. גורם היסטורי נוסף קשור להיות שטח השמורה מלכודת לחות בין האזורים היבשים יותר של רמת טיבט ממערב ואגן סצ'ואן ממזרח, ולכן מקלט למינים רבים מתקופות האקלים הקיצוני של תקופת הפליסטוקן.
אזורי הצמחייה לפי גובה
ההפרש בין המקום הנמוך ביותר בשמורה, בגובה 600 מטרים מעל לפני הים, למקום הגבוה ביותר, בגובה 6,250 מטרים מעל פני הים, הוא מעל ל-5,500 מטרים. סוגי הצמחייה בשמורה מושפעים מגורמים רבים, אבל גורם הגובה הוא העיקרי, ולהלן חלוקה לאזורי צמחייה לפי גובה במטרים מעל פני הים:
1800-600 – יער סובטרופי של עצים רחבי עלים. הסוגים הנפוצים הם Castanopsis (משפחת האלוניים), Cinnamomum, Lindera ו-Phoebe (משפחת העריים), Juglans calthayensis (משפחת האגוזיים) ועצים ממשפחת תאיים בסדרת האברשאים. שיחים נפוצים כוללים את ההידרנג'אה. בגובה זה יש מעט צמחי חזרן מהסוגים Phyllostachys ו-Fargesia robusta, אבל הם לא בולטים בנוף.
2400-1800 – יער הררי סובטרופי מעורב של עצים רחבי עלים ירוקי עד ונשירים. המינים הנפוצים הם אלונים מהמינים Castanopsis platycantha ו-Lithocarpus cleislocarpus, עצים מהמין Betula insignis (משפחת השדריים) ועצים נשירים כדוגמת דווידיה אינוולוקרטה (מין אנדמי לסין). תת-היער נשלט על ידי חזרן מהמינים Phyllostachys nidularia ו-Fargesia ושיחים רבים. מיני פטל ו-Buddleja davidii (שיח המכונה לילך של קיץ) שולטים בשטחים הפתוחים. דובי פנדה נוהגים לעיתים לרדת לאזור זה.
2800-2400 – יער מעורב של עצים נשירים רחבי עלים יחד מחטניים. עצים נפוצים כוללים את Tsuga dumosa, Tsuga chinensis ו-Larix masteriana (משפחת האורניים), עצי אדר, טיליה, Sorbus (משפחת התפוחיים), ועצים ממשפחות הדומדמניתיים והשדריים. תת-היער נשלט על ידי חזרן מהסוגים Fargesia ו-Yushanai. זהו אזור חשוב לפנדה מהסתיו ועד לאביב.
3800-2800 – יער מחטניים אלפיני קר. העצים השולטים הם Abies fabri, Abies faxoniana (סוגים של אשוח), Picea asperata ו-Picea brachystyla (סוגים של אשוחית). תת-היער נשלט על ידי סוגים שונים של רודודנדרון ועל ידי מין החזרן Bashania fangiana. זהו אזור התזונה העיקרי של הפנדה הענק בקיץ.
4400-3800 – שיחים וכרי עשב אלפיניים כוללים רודודנדרון, Quercus spinosa (משפחת האלוניים), ושיחים משפחת הוורדיים, משפחת הפרגיים ומשפחת העשנניים.
4500-4400 – צמחייה אלפינית דלילה וכרי דשא בלתי רצופים. המינים המצויים באזור זה כוללים צמחים מהסוג Pedicularis (משפחת העלקתיים), מהסוג Rhodiola (משפחת הטבוריתיים), מהסוג Saussurea (משפחת המורכבים) וכו'.
מעל ל-5000 – אזור של קרח ושלג עד.
אנדמיות וצמחים נדירים
גינקגו דו-אונתי
בין שפע מיני הצמחים בשמורה קיימים מינים רבים שהם אנדמיים לשמורה או לסין. כך למשל מצויים בשטח השמורה מעל ל-50 סוגים של צמחים המצויים אך ורק בשטחה של סין, כ-20% מכלל הסוגים האנדמיים בסין. בשטח השמורה גדלים 67 מיני צמחים, רובם אנדמיים לסין, המוגנים על פי החוק הסיני, כגון טקסוס סיני (Taxus chinensis), אריוליאנה (Cystiathlyrium chinensis) וסורולפידיום (Sorolepidium glacile).
חלק גדול מהצמחים הם "מאובנים חיים" שהופיעו לראשונה בתור השלישון, היורה ואפילו מוקדם יותר. דוגמה בולטת לצמח כזה הוא גינקגו דו-אונתי (Ginkgo biloba). שרידים ראשונים של קרובי משפחתו של צמח זה, הגדל על שטח נרחב באזור הר ארלנג (Erlang) שבשמורה, שייכים לתור פרם שבשלהי עידן הפלאוזואיקון (לפני כ־270 מיליון שנה). המשפחה אליה השתייך, הגינקגואיים, פרחה בתור היורה עם מעל עשרה מינים שונים, הידועים כיום לפי השרידים המאובנים שלהם, אבל החלה להצטמצם בתור הקרטיקון. לקראת תחילת תור השלישון נותרו שני מינים. האחד, Ginkgo adiantoides, נעלם בסוף תקופת הפליוקן, והשני, "גינקגו דו-אונתי", קיים בעיקר כצמח תרבותי, שניטע בידי בני-אדם. במערב נודע הצמח כבר ב-1690 בשל הנוהג לגדלו במקדשים ביפן.
צמח ידוע אחר הוא הדווידיה אינוולוקרטה, המכונה באנגלית "Dove tree" ("עץ היונה") או גם "Handkerchief Tree" (עץ הממחטה) בשל עלי החפה הלבנים והארוכים של פרחיו, הדומים לכנפי יונה או לממחטה. צמח זה שהופיע בתור השלישון, התפשט בעולם באמצע תור הרביעון, אבל כיום מצוי ממנו מין אחד יחיד בסוגו. עץ זה גדל בחלקים רבים בשמורה. צמחים קדומים נוספים כוללים את ה-Magnolia sinensis, ה-Michelia wilsonii ו-Rhododendron alutaceum.
בשמורה יש מגוון מינים יוצא דופן של הסוגרודודנדרון הידוע גם כשושנת האלפים (Rhododendron) השייך למשפחת האברשיים. באזור נמנו מעל ל-100 מינים (יותר מאשר בנפאל ובבהוטן, הנחשבות למקור למספר רב של מיני רודודנדרון, גם יחד). תת-הסוג Fortunea הנחשב לקדום ביותר בסוג זה מיוצג בשמורה על ידי 12 מינים, כ-50% מכלל המינים בתת-סוג זה.
צמחי מרפא
השמורה מכילה מגוון גדול של צמחי מרפא שבשימוש הרפואה הסינית. יותר מ-100 מינים של צמחים נאספים למטרה זו, ורבים הפכו בעקבות כך למינים בסיכון. המינים הבולטים כוללים את הסחלבGastrodia elata, מיני גביעונית, מיני גנציאנה, ואת הפטריהCordyceps agrestis. אחת ממטרות הקמת השמורה היא הגנה על צמחים אלו לשם מחקר פרמקולוגי.
בשטח השמורה נמנו 542 מינים של בעלי חוליות, ולפחות 1,700 מינים של חרקים (הרשימה אינה שלמה).
בעלי חיים השוכנים בשמורה
חרקים - בין השאר נמנו בשטח השמורה שני מינים של מקלונאים, 3 מינים של בריומאים, 5 מינים של שפיראים, 17 מינים של חגבאים, 23 מינים של פשפשאים, 27 מינים של דבוראים, 33 מינים של זבובאים, 181 מינים של חיפושיות ו-731 מינים של פרפראים. כפי שניתן לראות מנתונים אלו השמורה עשירה במיוחד במינים רבים של פרפרים המעשירים את היערות וכרי הדשא בתקופה שבין האביב לסתיו בכתמי צבע. מינים שונים של פרפרים שמחייתם באזורי האקלים הסובטרופי כגון זנב-סנונית, ומינים ממשפחת הלבניניים נוהגים לעלות לעמקים הגבוהים של השמורה בקיץ. מיני פרפרים גדולי הכנף מהסוג Amathusia או מהסוג Heliconiinae ממשפחת הנימפתיים נוהגים לרפרף בתת-היער, בעוד שפרפרים ממשפחת הכחליליים מעופפים בכרי הדשא הגבוהים. בין המינים הייחודים לשמורה מצויה החיפושית מהמין Amphizoa davidi הגדלה אך ורק ברכס הרי גְ'יָאגִ'ין. ב-1870 נאסף זחל של המין והוא נחשב כמין נכחד עד שב-1995 נתגלה החרק הבוגר באותה סביבה בדיוק.
עופות – 365 מינים ב-45 משפחות, הכוללות את כל משפחות העופות היבשתיים העיקריות, כ-68% מכלל מיני העופות בסצ'ואן, בהם רבים מהמינים האנדמיים והמינים המצויים בסיכון בסין. 43 ממיני העופות נתגלו לראשונה בשטח השמורה. מתוך יותר מ-400 אזורים של עופות אנדמיים (endemic bird areas בראשי תיבות EBA) שזיהה ארגון שימור העופות הבינלאומי BirdLife International) בעולם מצויים 13 בסין, שניים מתוכם בשטח השמורה. בין העופות הבולטים: חסידה שחורה, עיטם לבן-זנב, עיטם עקוד-זנב (Haliaeetus leucoryphus), עיט זהוב, פרס, שכווי סוורצוב (Bonasa sewerzowi עוף מתת-משפחת השכווים), Tetraophasis obscurus (מהסוג חוגלה פסיונית, אף הוא מתת-משפחת השכווים) ועגור שחור-צוואר.
בולטת במיוחד בשמורה משפחת הפסיונים. בסין, הנחשבת למרכז עולמי של מגוון פסיונים, יש 63 מיני פסיונים, ובשמורה יש 15 או 16 מינים, יותר מכל מקום אחר בסין. בין המינים המצויים בשמורה: חוגלת שלג (Lerwa lerwa), חוגלה טיבטית (Tetraogallus tibetanus), חוגלה כתומת צוואר (Tetraophasis obscurus), חוגלית טיבטית (Perdix hodgsoniae), חוגלת חזרן סינית ( Bambusicola thoracica), פסיון דם, טרגופן טמניק (Tragopan temminckii, סוג של פסיון בינוני ססגוני), פסיון קוקלאס, פסיון הכסף, פסיון אוזנן לבן (Crossoptilon crossoptilon), פסיון מצוי, פסיון זהוב, אפודי סהרוני, שכווי סוורצוב, שליו יפני ומונאל סיני (Lophophorus lhuysii). המונאל הסיני הוא אחד מסוגי הפסיון הגדולים ביותר, אורכו עד 80 סנטימטר, והוא גם מסוגי הפסיון המרהיבים ביותר. פלומת נוצותיו זוהרת, כאשר לזכר יש כרבולת בצבע ארגמן, ראש בגוון ירוק מתכתי, עור חשוף כחול סביב העיניים, גוף בגוון זהב אדמדם, נוצות ירוקות כחולות כשחלקו התחתון כהה.
יונקים – 109 מינים ב-25 משפחות, מתוכם 32 נתגלו לראשונה בשטח השמורה. היונקים בשמורה מהווים כ-50% מכלל מיני היונקים בסצ'ואן, וכ-20% מכלל היונקים בסין כולה, ולכן היא נחשבת כאתר החשוב ביותר בסין לשימור יונקים. בין היונקים בשמורה:
סדרת העטלפים: Megaderma spasma (באנגלית Lesser False Vampire Bat), משפחת פרספיים (Rhinolophidae) ומשפחת הנשפוניים (Vespertilionidae).
כמו בתחום הצמחייה, ואף נגזר ממנה, הגורם החשוב ביותר לצורה ולאופי של בתי הגידול של בעלי החיים בשטח השמורה הוא הגובה מעל פני הים, אבל בשונה מהצמחים, כיוון שבעלי החיים מסוגלים לנוע או לעוף, נוהגים מינים רבים של בעלי חיים לנדוד על פי עונות השנה, כאשר בחורף הם יורדים מהאזור האלפיני הקפוא לעמקים, ובקיץ, כאשר כרי הדשא האלפינים פורחים, עולים אוכלי העשב כדוגמת הכבש הכחול והטקין לרעות בגובה, והטורפים באים בעקבותיהם. הפנדה הענק ממעיט בנדידה כשהוא ניזון באזור הנמוך של תחום המחיה שלו בחורף, ועולה בקיץ לאזורים הגבוהים יותר שבהם צומח החזרן מסוג Fargesia (המכונה בסינית חזרן החץ). למזלו של הפנדה סוגי החזרן השונים הם ירוקי עד ועליהם נשארים ירוקים גם בחורף. באביב ובקיץ נוהג הפנדה לאכול נצרים ונבטים של חזרן.
להלן פירוט בתי הגידול וסוגי בעלי החיים השוכנים בהם על פי הגובה מעל פני הים:
2200-1000 – בעלי החיים הנפוצים באזורים המצויים בתחום גובה זה, שבו שולטת צמחיית יער סובטרופי של עצים רחבי עלים נשירים וירוקי עד, כוללים בעלי חיים מהאזורים הטרופיים והסובטרופיים של דרום סין ודרום-מזרח אסיה כדוגמת חסר הזנבPolypedates megacephalus, טורפים כדוגמת Paguma larvata (מהסוג פגומה) וזבד הודי גדול (שניהם ממשפחת הגחניים), ואיילים כדוגמת אייל סמבר ומונטיאק הציצית.
3600-2200 - בעלי החיים הנפוצים באזורים המצויים בתחום גובה זה, שבו שולטת צמחיית יער מעורבת של עצים רחבי עלים ומחטניים או יערות מחטניים בלבד, הם מהסוגים המצויים בהרי ההימלאיה, חסרי זנב כדוגמת הצפרדע Staurois loloensis, עופות כדוגמת פסיון דם וטרגופן טמניק ויונקים כדוגמת קוף סלוד אף זהוב, פנדה ענקית, פנדה אדומה וטקין.
מעל ל-3600 – אזור כרי דשא אלפיני ובו חיות הרריות כדוגמת חוגלת שלג, המונאל הסיני, הכבש הכחול, נמר השלג ומושק אלפיני.
הפנדה הענק בשמורה
גור פנדה בן 7 חודשים בשמורת וולונגדובי פנדה אשר צולמו בשמורה לאחר רעידת האדמה בשנת 2008גור פנדה במרכז הרבייה בצ'נגדו
הפנדה הענק (Ailuropoda melanoleuca) הוא מיןיונק יחיד בסוגו, המסווג כיום במשפחת הדוביים. אורכו של הפנדה הענק 1.5 מטר מהחרטום ועד לזנב, גובהו 65–70 ס"מ, משקל הזכר הבוגר נע בין 60 ל-120 ק"ג, הנקבה קטנה ב-10% עד 20% מהזכר. רגליו שחורות, גופו שחור ולבן כשהראש לבן למעט האוזניים השחורות והעיניים המוקפות בכתמים שחורים דמויי משקפיים. אורך חייו הממוצע כ-26 שנים.
על פי מחקר מאובנים מתקופת הפליסטוקן מתברר כי בעבר היה בית הגידול של הפנדה הענק נרחב וחפף לבית הגידול של האורנגאוטן. התפשטות האדם גרמה לשני מינים אלו לחפש מקלט במקומות שונים. האורנגאוטן ביערות הגשם הטרופיים, והפנדה הענק באזורים הממוזגים והגבוהים התת-אלפיניים. על פי המחקרים שכן הפנדה הענק בעבר בגבהים נמוכים מאלו בו מוצאים אותו כיום. זאת אחת הסיבות מדוע, בניגוד למיני דובים צפוניים יותר שעברו התאמה ממושכת לתנאי הקור, הפנדה הענק אינו שוקע בתרדמת חורף.
כיוון שהפנדה הענק היה פעם נפוץ יותר הכירו אותו הסינים היטב. בספר שירים שחובר בתקופת האביב והסתיו (770 לפנה"ס-476 לפנה"ס) מתאר שיר את "פרוות הכבש שלו עם טבעות עור הנמר". אזכורים של הפנדה מופיעים בספרי היסטוריה, גאוגרפיה ורפואה סיניים לאורך כל השנים. על הקיסר האן וודי (武帝, שלט 141 לפנה"ס-87 לפנה"ס) משושלת האן מסופר כי הקים את המרכז הראשון בהיסטוריה לגידול פנדות בשְׂייֵנְיָאנְג שבמחוז שאאנשי. במערב שמעו לראשונה על הפנדה הענק כאשר האב ארמן דוד, מיסיונרקתוליצרפתי, היה לאירופאי הראשון שפגש בפנדה הענק ב-1869 בדֶנְגְצְ'ה שבנפת בָּאוֹשִׂינְג השוכנת באזור השמורה. האב דוד פרסם תגלית זו, כאשר הכין פוחלצים מארבעת דובים והציגם באותה שנה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בפריז.
הפנדה הענק מצוי כיום בטבע בשישה אזורים מבודדים בסין, ביערות בגבהים שבין 1300 ל-3600 מטרים, והשמורה היא האזור החשוב ביותר בהם. הסיבות לכך הן שהשמורה היא האזור המוגן בעל השטח הרציף הגדול ביותר, וכמו כן משום שהאזור דליל בתושבים יחסית לאזורים האחרים. תרומה חשובה לאוכלוסייה בריאה של פנדה מהווה המגוון הנרחב של סוגי החזרן, מזונו היחיד של הפנדה הענק, בשמורה. יש בשמורה חזרן ממשפחת Bashania (כדוגמת B. yangiana ו-B. faberi), ממשפחת Chimonobambusa (Ch. Pachystachys ו-Ch. Quadrangularis), משפחת Fargesia (F. robusta, ו-F. spathacea) ומשפחות Phyllostachys ו-Qiongzhuea. למגוון יש חשיבות גדולה בין השאר בשל תופעת פריחת החזרן. החזרן הוא אחד מסוגי הצמחים המונוקרפיים, כלומר יוצרים זרע פעם אחת בלבד בחייהם. אצל סוגים מסוימים של חזרן יכול הצמח לפרוח רק אחת ל-100 שנים, אבל כשתופעה זו מתרחשת הצמח מייצר זרעים וקמל. בתחילת שנות ה-80 פרחו מיני החזרן ממשפחת ה-Fargesia (המכונים בסינים חזרן החץ) ואז נבלו, ועקב כך רעבו למוות מספר פנדות. בשמורה התרחש אירוע הפריחה ב-1983. יותר מ-60% מחזרן ממשפחה זו וכל הצמחים בגבהים שבין 2300 מטרים ל-3500 פרחו ונבלו.
סקרים שנערכו בשמורה בשנים 1974–1977, 1988-1986 ובשנת 2000 מיפו במדויק את האזורים המהווים את משכנו של הפנדה הענק, והם בעיקר היערות של עצים רחבי עלים נשירים וירוקי עד, היערות המעורבים של עצים רחבי עלים ומחטניים ויערות המחטניים בגבהים שבין 1800 מטר מעל לפני הים ל-3200 מטר מעל לפני הים. נמצאו גם סימנים לפעילות של פנדות באזור היערות רחבי העלים וירוקי העד שבגבהים שמתחת ל-1600 מטרים. על פי ספירה אחרונה מצויים בשמורה מעל ל-400 פנדות, כ-30% מכלל הפנדות בטבע בסין.
אזור השמורה היה במשך שנים המקור העיקרי לדובי פנדה שהועברו ל-22 מרכזי רבייה וגני חיות בסין, ולמעל 50 גני חיות ב-26 מדינות בעולם. 78% מהפנדות שהועברו לארצות הברית ולמדינות אחרות בין 1957 ל-1980 הגיעו מהשמורה. על פי ה-International studbook for giant panda מהדורת 1997, נלכדו בטבע 236 פנדות בין השנים 1936 ועד 1997, מתוכן 119 בשטח השמורה. מרכז הרבייה חֶאטָאוֹפִּינְג בווֹלוֹנְג הוא אתר בשטח מוקף גדר של 20 דונם, השוכן בלב בית הגידול הטבעי של הפנדה בשמורה. במרכז מצוי המספר הגדול ביותר של פנדות בשבייה, והוא גם מרכז הרבייה המצליח ביותר בעולם. בין 1986 לשנת 2000 נולדו במרכז 48 גורי פנדה.
תיירות
השמורה מציעה מגוון של פעילויות לתיירים: צפייה בפנדה הענק ובבית הגידול שלו, סיורים בנופים מרהיבים, טיפוס הרים, סיורי צפרים, צפייה בפרפרים, סיורים בוטניים וצורות אחרות של נופש בחיק הטבע. גם לפני הכרזת השמורה כאתר מורשת עולמית ביקרו בשטחה תיירים רבים, רובם בפארק הר צִ'ינְגְצֶ'נג-דוּגְ'יָאנְגְיֵן שבשטח השמורה, בו יש אתרים טאואיסטיים, שהוכרז בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית. עם זאת אחוז התיירים שבאו במיוחד להתרשם מהנוף ולחוות את המפגש עם חיות הבר (תיירות אקולוגית) עלה מדי שנה. כך למשל בשנת 1997 הגיעו לשמורה 400,000 תיירים על מנת לבקר בפארק הר צִ'ינְגְצֶ'נג-דוּגְ'יָאנְגְיֵן ורק 30,000 ביקרו באתרים אחרים, ובשנת 2000 הגיעה לשמורה אותה כמות תיירים (400,000) על-מנת לבקר בפארק הר צִ'ינְגְצֶ'נג-דוּגְ'יָאנְגְיֵן, ו-240,000 לאתרים האחרים.
האתרים המרכזיים בשמורה
שמורת הפנדה הענק בסצ'ואן כוללת שבע שמורות טבע ותשעה פארקים נופיים, כשכולם חולקים סביבה גאוגרפית, מערכת אקולוגית ופאונה ופלורה דומים. שטחים אלו מקושרים ביניהם לאורך רכס הרי צְ'יוֹנְגְלָאי ויוצרים אזור שימור טבע גדול אחד.
שמורות הטבע
שמורת ווֹלונְג (סינית: 卧龙自然保护区 31°02′N103°11′E / 31.033°N 103.183°E / 31.033; 103.183) – הגדולה והוותיקה בשמורות. הוקמה ב-1963 בנפת וֶנְצְ'ווָאן (חלק מהנציבות האוטונומית אבה) ומשתרעת על שטח של 2,000 קמ"ר. המטרה המרכזית בהקמתה הייתה שימור הפנדה הענק והקוף סלוד האף הזהוב. בשטח השמורה מצוי מרכז רבייה של פנדות בחֶאטָאוֹפִּינְג, תחנת מחקר מדעי בווּיִיפֶּנְג, מוזיאון שבו מוצגים רבים מהצמחים ומבעלי החיים בשמורה ואוסף חי של צמחי חזרן.
פארק הר טְייֵנְטָאי (סינית: 天台山风景名胜区) - הוקם ב-1989 על שטח של 210 קמ"ר ונועד להגן על המערכת האקולוגית של אחד האזורים היפים בשמורה.
פארק הר סְה-גוּנְיָאנְג (סינית: 四姑娘山风景名胜区) – הוקם ב-1994 על שטח של 450 קמ"ר, ונועד להגן על המערכת האקולוגית של אחד האזורים היפים בשמורה.
פארק הר השלג שִׂילִינְג (סינית: 西岭雪山风景名胜区) – הוקם ב-1994 על שטח של 483 קמ"ר.
פארק הר גִ'יגְוָּאן וגְ'יוֹלוֹנְגְגוֹאוּ (סינית: 鸡冠山—九龙沟风景名胜区) – כולל את שמורת הטבע אָנְדְזְה.
פארק הר גְ'יָאגִ'ין (סינית: 夹金山风景名胜区) – הוקם ב-1995 על שטח של 1,275 קמ"ר. בשטח הפארק חיים מעל ל-100 פנדות.
פארק מִייָאלְווֹ (סינית: 米亚罗风景名胜区) – כולל את שמורת הטבע המחוזית מִייָאלְווֹ, והוקם ב-1995 על שטח של 368 קמ"ר ונועד להגן על המערכת האקולוגית.
פארק הר לִינְגְגְ'יוׁ ופסגת דָאשְׂוֵּ'ה (סינית: 灵鹫山—大雪峰风景名胜区) – נמצא בחלקו בתוך השמורה. הוקם ב-1993 על שטח של 300 קמ"ר במטרה להגן על המערכת האקולוגית. פנדות חיות בשטח הפארק.
פארק הר אָרְלָאנג (סינית: 二郎山风景名胜区) – הוקם בשנת 2000 על שטח של 1,260 קמ"ר במטרה להגן על המערכת האקולוגית. פנדות חיות בשטח הפארק.
מחקר ושימור
היסטוריה
מחקר מדעי מודרני החל באזור עם מסעות המחקר של האב ארמן דוד בסוף המאה ה-19, ומחקריו הבוטניים של הבוטנאי האנגלי ארנסט הנרי וילסון בתחילת המאה ה-20. החל משנות ה-30 ערכו מספר זואולוגים סיניים, כדוגמת חוּ גִ'ינְצ'וּ ובוטנאים, דוגמת ווּ גֶ'נְגְיִי (吴征镒; נולד ב-1916) ופָאנְג וֶן-פֵּי (方文培, 1982-1899), מחקרים באזור, בהם גילו מינים חדשים וחקרו את התנהגותם. הממשל הסיני החל בפעילות לשימור הפנדה הענק ב-1963, כשהוקמו בשטח השמורה, ביוזמת המחוז, שתי שמורות טבע, שמורת הטבע ווֹלונְג (卧龙自然保护区, בפין יין Wòlóng Zìránbǎohùqū) בשטח של 2,000 קמ"ר ושמורת הטבע פֶנְגְטונְגְגָ'אי, שהיו בין שמורות הטבע הראשונות שהוקמו בשטחה של סין העממית, ונאסרה בשטחן כריתת עצים. בשנת 1971 נוספה אליהן שמורת הטבע לָאָּבָּאחֶה. היער הטבעי התאושש ועמו התאוששו גם יערות החזרן, ובשנת 1974 נמנו בשטחה של שמורת ווֹלונְג 147 פנדות. אלא שתופעות פריחת החזרן המסתיימת בקמילת הצמח שהתרחשו באמצע שנות ה-70 וה-80 הביאו את השלטונות להכרה שלא די בשמורות הטבע המחוזיות. ב-1975 שודרגו שמורות הטבע לשמורות טבע לאומיות. ב-1978 הוקמה בשטח בשמורת ווֹלונְג תחנת המחקר במחנה ווּיִיפֶּנְג, הנמצאת בגובה של 2,520 מטרים מעל פני הים, ובה חקרו מדענים סיניים וחוקרים ממדינות אחרות את האקולוגיה של הפנדה הענק ושל יערות החזרן, והיא פועלת עד היום. ביוני1979 הגיעה ממשלת סין להסכם עם הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) על מיזם משותף להקמת מרכז למחקר ושימור הפנדה. חוקי שימור נחקקו ונאכפו בקפידה, בין השאר הוצאו להורגציידים בלתי חוקיים של הפנדה הענק. כל מנסרות העצים ובתי החרושת שפעלו בתחום השמורה נסגרו, ופעילות המכרות צומצמה. ב-1983 הוקם בחֶאטָאוֹפִּינְג שבשמורת ווֹלונְג מרכז רבייה מצליח לפנדה ענקית. בין 1986 לשנת 2000 נולדו במרכז 48 גורי פנדה.
עדות לתיעוד של המחקר של הפאונה והפלורה בשמורה הם האוספים הגדולים של בעלי החיים (225 עופות, 56 יונקים, 700 חרקים) והצמחייה (מעל ל-2170 מינים) המצויים במוזיאון בשמורת ווֹלונְג, והאוספים החיים של הרודודנדרונים בדוּגְ'יָאנְגְיֵן וצמחי החזרן בווֹלונְג. השמורה הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 2006. ב-2008 פקדה רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר את סצ'ואן וגם השמורה נפגעה. בשמורת הטבע הלאומית ווֹלונְג נהרגו 5 פקחים ושתי פנדות. כמה פנדות ניצלו את העובדה שהגדר המקיפה את השמורה התמוטטה בכמה מקומות ונמלטו לטבע.
סכנות ואיומים
מכלאת פנדה הרוסה בשמורת וולונג עקב רעידת האדמה בסצ'ואן ב-2008
התפקיד המרכזי של הקמת שמורת הפנדה הענק הוא להגן על המערכת האקולוגית בפני איומים מעשי ידי אדם ואסונות טבע, אם כי באופן פרדוקסלי, כפי שמוכיח מחקרו של ד"ר גְ'ייֵנְגְווֹ לְיוֹ, דווקא הקמת שמורת הטבע ווֹלונְג פגעה במידה מסוימת בטבע שעליו נועדה להגן.[2] מנהל השמורה מנסה להתמודד עם האיומים הבאים:
תיירות – תיירות, ובייחוד תיירות אקולוגית, נחשבת בדרך כלל כגורם חיובי. ההכנסה מתיירות מאפשרת את הגברת אמצעי ההגנה והאכיפה על השמורה, וכמו כן משמשת כתמריץ למקומיים, להימנע מפעולות מזיקות כגון כריתת עצים וציד בלתי חוקי. עם זאת, תיירות בלתי מבוקרת עלולה להזיק כפי שהוכח במחקר שצוטט לעיל. לכן נוקטים הגופים האחראיים על השמורה באמצעי בקרה כדוגמת פיקוח על מיזמי פיתוח התיירות בשמורה, הגבלת מספר התיירים, הגבלה על אזורים בהם ניתן לבקר, עונות ומועדי הביקור.
ציד בלתי חוקי – כפריים נהגו לצוד חיות בשטח השמורה כאמצעי להשלמת הבשר בתזונה, על מנת למכור חלקים מהחיות בהם נעשה שימוש ברפואה הסינית, או עבור פרוות החיות (בייחוד הפנדה, הנמר הערפילי ונמר השלג). החוק הסיני קובע עונשים כבדים על ציידים בלתי חוקיים, וציידים שהרגו פנדות הוצאו להורג.
מכרות ומחצבות – באזור השמורה פועלים עדיין מספר מכרות בהם כורים פחם ומספר מתכות. ציוד ושיטות הכרייה מיושנים ועלולים להזיק ליערות בסביבה. בנפת בָּאוֹשִׂינְג פועלות כמה מחצבות שיש והרעש שהן יוצרות והאבק שהן פולטות מזיקים לצמחייה.
התפשטות ההתיישבות האנושית – בשנת 2000 התגוררו בשטח השמורה כולה כ-20,000 איש, רובם ביישובים בשוליה. קיומם של היישובים בתוך השמורה מסכן את האקולוגיה של השמורה בדרכים שונות. הצורך בהקמת תשתיות כבישים, חשמל ומים ליישובים, ציד בלתי חוקי, כריתת עצים להסקה או כמצע לפטריות מאכל, איסוף צמחים לשם שימוש ברפואה הסינית, הפיכת שטחים פתוחים לשדות מעובדים, נטיעת מינים זרים של צמחים שעלולים לסכן את המינים המקומיים ורעיית יתר של פרות ויאק הבית בשטחים הפתוחים. החוק הסיני אומנם מגביל את הילודה לילד אחד למשפחה, אלא שכלל זה חל רק על הקבוצה האתנית של בני האן (כ-91% מתושבי סין), ולא על בני המיעוטים כמו הטיבטים או הצְ'יָאנְג, שהם רוב התושבים בשמורה. אצל מיעוטים אלה משפחות גדולות הן הנורמה. הסינים מפעילים תוכניות לשכנע את התושבים לתכנן את המשפחות וכמו כן מציעים תמריצים לעקור מהיישובים בשמורה ליישובים מחוץ לה.
שיטפונות ומפולות – אזור השמורה עשיר במשקעים, ובממוצע יש בשטח השמורה שיטפון רציני אחד או יותר מדי שנה. גשם רצוף שירד מ-27 ביולי ועד 4 באוגוסט1966 גרם לשיטפון שהרס את כל הבתים והשדות החקלאיים במועצת יֵנְגִ'ינְג שבנפת בָּאוֹשִׂינְג. הגשמים גורמים גם למפולות אדמה ובוץ. ב-1964 היו 29 הרוגים ממפולות בוץ ושני כפרים ננטשו.
שרפות יער – בגלל הלחות הגבוהה של רוב השטחים בשמורה סכנת האש נמוכה למדי ומ-1970 לא התחוללה שרפה רצינית בשמורה. שריפות קטנות שהחלו כאשר כפריים רצו לבער שטחים לחקלאות או שהעלו באש את הפסולת מהיבול החקלאי במטרה לייצר דשן, כובו במהירות. החשש היחיד הוא ליערות בחלקה המערבי של השמורה המצויים בצל גשם ולכן סכנת השרפה בהם, בייחוד בשנה שחונה, היא משמעותית.
רעידות אדמה – השמורה מצויה באזור פעילות טקטונית והתחוללו בה כמה רעידות אדמה. החזקה שבהם פקדה את השמורה ב-2008. רעידת האדמה בסצ'ואן הייתה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר ומרכזה היה קרוב לשמורה. בשמורת הטבע הלאומית ווֹלונְג נהרגו 5 פקחים ושתי פנדות. כמה פנדות ניצלו את העובדה שהגדר המקיפה את השמורה התמוטטה בכמה מקומות ונמלטו לטבע.
^השם הרשמי של האתר באתר אונסקו הוא " Sichuan Giant Panda Sanctuaries", כלומר שמורות הפנדה הענק בסצ'ואן, ולכן כך גם קרוי הערך בוויקיפדיה העברית (וגם בשפות האחרות). עם זאת, הסיבה להחלטה של אונסקו לקרוא לאתר ברבים אינה ברורה. מדובר בשטח אחד רצוף, ובמסמכים הרשמיים הנלווים לתיאור אתר המורשת באתר אונסקו, כדוגמת ה-Advisory Body Evaluation וה-Nomination file מופיע שם האתר ביחיד, כלומר "Sichuan Giant Panda Sanctuary". משום כך מופיע שם האתר מכאן ואילך ביחיד בלבד.
.jpg)
_in_Korkeasaari_Zoo,_Helsinki,_Finland.jpg)
.jpg)
