הר צִ'ינְגצֶ'נְג ומערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן הם אתר מורשת עולמית בסמוך לעיר דוּגְ'יָאנְגְיֵן שבמרכז מחוזסצ'ואן שבסין. האתר כולל שלושה חלקים נפרדים: הר צִ'ינְגצֶ'נְג המשתרע על כ-15.1 קמ"ר, מערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן המשתרעת על שטח של 2.3 קמ"ר ושמורת הטבע לונְגְשִׂי-חונְגְקוֹאוּ המשתרעת על שטח של 161.4 קמ"ר, סה"כ כ-179 קמ"ר. סביב אזורי הליבה של האתר יש שטח חיץ של 368 קמ"ר, סה"כ שטח של כ-547 קמ"ר.
הר צ'ינגצ'נג שוכן כ-15 קילומטרים דרומית מערבית לעיר דוג'יאנגין, וכ-65 קילומטרים מצ'נגדו בירת מחוז סצ'ואן. ההר שוכן על השלוחה המזרחית של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי (邛崃), כשמצפון לו רכס הרי מין (岷山). היקף ההר כ-100 קילומטרים,[1] ושטח שמורת ההר הוא כ-15 קמ"ר. המדרון המזרחי של ההר פונה למישורי צ'נגדו והמדרון המערבי אל הנהר מין. ההר בנוי סלעי משקע מתור הקרטיקון. יש בהר 36 פסגות, הגבוהה ביותר, פסגת דָאמְייֵן (Damian) בגובה 2,434 מטרים והנמוכה בגובה 726 מטרים. הפסגה הידועה ביותר היא פסגת לָאושְׂיָאו (老霄顶, פין-יין lǎo xiāo dǐng) בגובה 1,280 מטרים.[2] פעילות קרסטית גרמה להיווצרות מערות רבות בהר והן משמשות חלק מהפולחן של דת הטאואיזם שהר צ'ינגצ'נג היווה את ערש הולדתה. ההר שייך לאזור האקלים הסובטרופי הלח. הטמפרטורות נוחות במהלך כל השנה (הטמפרטורה השנתית הממוצעת בהר היא 15.2°C[3]), המשקעים רבים ולעיתים קרובות ההר עטוף בערפל.
ההר מיוער כולו והוא ירוק במשך כל עונות השנה. פירוש שם ההר הוא "העיר הירוקה" וההסבר המקובל הוא שאת נקודת התצפית הידועה ביותר בהר "מערת טְייֵנְשְׁה" מקיפים כבמעגל פסגות רבות מיוערות הדומים לחומה ירוקה המקיפה עיר.[4] ההר מכונה גם "המקום המבודד ביותר תחת השמיים" (曲径通幽).[5]
היסטוריה
עוד בתקופת שושלת צ'ין, במאה השנייה לפני הספירה, נקבע הר צ'ינגצ'נג כאחד מ-18 הרים ונהרות קדושים שבהם ניתן להקריב קורבנות, אבל הפרק החשוב בהיסטוריה של ההר התחיל מאוחר יותר וקשור קשר הדוק לתולדות הטאואיזם בסין. בשנת 142 טען הפילוסוף גָ'אנְג לִינְג (張陵, בפין-יין Zhāng Líng; 156-34) כי לאו דזה, הנחשב לאבי הטאואיזם, נגלה אליו, ובשנת 143 הוא התיישב בצוק צְ'ה-צֶ'נְג, כיום "המערה השמימית של הטְייֵנְשְׁה", בהר צ'ינגצ'נג. שם הוא יצר את תורת הטְייֵנְשְׁה טָאו (天師道, פין-יין Tiān Shī Dào, "דרכם של המורים השמימיים") הנחשבת לתחילת הטאואיזם הממוסד בסין. משום כך נחשב הר צ'ינגצ'נג לערש הטאואיזם. שרידים המיוחסים לתקופה זו הם גילופים בסלע במערת המורה השמימי ועץ גינקגו שנטען כי גָ'אנְג לִינְג שתל אותו במו ידיו. גָ'אנְג לִינְג יסד בעצמו 24 קהילות טאואיסטיות. כמה דורות אחר-כך ראו כל מנהלי בתי הספר הטאואיסטים חובה לעצמם לעלות להר צ'ינגצ'נג על מנת לסגוד לאב המייסד. הטאואיזם שהחל בהר צ'ינגצ'נג הלך והתפשט ברחבי סין. בתקופת שושלת ג'ין (420-265) הוקמו כמה מקדשים טאואיסטיים בהר והוא הפך מרכז שממנו הופצו לרחבי סין כתבי יד בנושא. הטאואיזם הגיע לשיאו בתקופת שושלת טאנג שבה הוקמו בהר צ'ינגצ'נג לבדו 40 מקדשים טאואיסטים, ואלפים ברחבי סין כולה.
במאה התשיעית לספירה, בשלהי תקופת שושלת טאנג, התגורר בהר מעל ל-30 שנה המלומד הטאואיסטי דוּ גוָאנְגְטִינְג (杜光庭, פין-יין Du Guangting; 850–933). הוא השלים כתיבה של כ-30 ספרים בכ-250 כרכים, שבעטיים נודע בהיסטוריה הסינית כתאורטיקן הראשי של הטאואיזם. במאה ה-17, בתקופה הסוערת שבין סוף שושלת מינג לתחילת שושלת צ'ינג התרכזו בהר מלומדים ותלמידים טאואיסטיים מכל רחבי סין, מאז ואילך שב ההר להיות המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של טאואיזם עליו שמר עד ימינו.
המסורת הטאואיסטית בהר כיום כוללת את האלכימיה של צ'ינגצ'נג, את האדריכלות הטאואיסטית, המוזיקה, הרפואה ולימוד אורח החיים הנכון, ואמנויות הלחימה של צ'ינגצ'נג.[6]
אתרים
גשר להולכי רגל במסלול ההליכה בהר
ארמון גְ'ייֵנְפֿוּ (建福宫 - ארמון בניית המזל הטוב) – שוכן מימין לשער הכניסה לאתר למרגלות פסגת גָ'אנְגְזֶ'ן (丈人峰 – "פסגת זקן השבט"). המקדש נבנה לראשונה בשנת 730, בתקופת הקיסר שואן-דזונג משושלת טאנג והיה קרוי במקור "מקדש גָ'אנְגְזֶ'ן" (丈人祠 – "מקדש זקן השבט"). המקור לשם הפסגה והמקדש באגדה על המורה נִינְגְפֶנְג (寧封) שהיה פקיד הממשל האחראי על קדרות בתקופת שלטונו של הקיסר הצהוב וחי בבדידות על הר צ'ינגצ'נג לאחר שהגיע לדאו. כשהקיסר הצהוב שמע על כך הוא בא לבקרו על מנת לקבל ייעוץ. נִינְגְפֶנְג העניק לו את "ספר הדרקון המרחף" (龙跷经) שאפשר לקיסר הצהוב להגיע לכל מקום כשהוא מרחף על גב דרקון או עננים. בתמורה העניק הקיסר הצהוב לנִינְגְפֶנְג את התואר "זקן השבט של חמשת ההרים הקדושים". הארמון נבנה מחדש בתקופת שושלת סונג, ואז גם קיבל את שמו הנוכחי. שרידי הארמון מתקופת שושלת סונג נחשפו בחפירות ארכאולוגיות ב-1958. המקדש הנוכחי נבנה ב-1888, בשנה ה-14 לשלטונו של הקיסר גוָאנְגְשׂ'וּ משושלת צ'ינג. לפני הארמון זורם נחל קטן והארמון כולל שלושה מקדשים ושתי חצרות המסודרים בטור. על הקליגרפיה של שם המקום המופיעה מעל לשער הכניסה אחראי לִין סֶן (Lin Sen) שהיה הנשיא בממשלה הלאומנית. המקדשים הם:
המקדש הקדמי – קרוי היכל גָ'אנְגְשֶׁנְג (Zhangsheng – היכל אריכות הימים) והוא לכבוד פָאן צָ'אנְגְשֶׁנְג (范長生, fàn chángshēng, מת 318) שהיה נזיר טאואיסטי שסייע ללִי שְׂיונְ'ג להתמרד כנגד קיסרי שושלת ג'ין ולהקים ממלכה עצמאית. פָאן צָ'אנְגְשֶׁנְג הוא אחד משמונת בני האלמוות של סצ'ואן (蜀中八仙).
המקדש הראשי - מוקדש לכבודם של נִינְגְפֶנְג (寧封) שהוזכר לעיל ודוּ גוָאנְגְטִינְג (杜光庭, Du Guangting; 850–933), מלומד טאואיסטי שחי בשלהי שושלת טאנג.
המקדש האחורי – במקדש מוצבים פסליהם של טָאיְשָׁאנְג לָאוג'וּ'ן (太上老君, Taishang Laoju), שנחשב אחד משלושת האלים החשובים בפנתאון הטאואיסטי, דונְגְחְווָה דִיג'וּ'ן (Donghua Dijun, האדון המלכותי של המזרח), אחד מכינויו של לאו דזה ווָאנְג צ'ונְגְיָאנְג (王重陽, Wang Chongyang; 1170-1113), מלומד טאואיסטי מתקופת שושלת סונג. פריטים נוספים חשובים במקדש זה הם שיר בן 394 מילים בסגנון המכונה באנגלית antithetical couplet,[7] ושידה המשויכת לנסיכה צִ'ינְגְפֿוּ משושלת מינג.
כקילומטר מערבית לארמון מצויה פינת נוף ובה מבנה מעץ המכונה "ביתן הציור הפסטורלי", הקרוי כך משום שהמבנה מוקף עצים וסלעים, כך שלמבקר נדמה כאילו הוא נמצא בתוך ציור.
אגם יְוֵּ'צֶ'נְג (אגם "עיר הירח"), אגם קטן שמימיו ירוקים בשטח של 30 דונם[8][9] הנמצא בבקעה ששטחה 220 דונם[3] בין הר יְוֵּ'צֶ'נְג (שהאגם קרוי על שמו), פסגת גָ'אנְגְזֶ'ן וגבעת צ'ינלונג. סביב האגם מסלול מקורה וממנו מתחיל הרכבל אל מקדש שָׁאנְגְצִ'ינְג.
מקדש שָׁאנְגְצִ'ינְג (上清宫, פין-יין Shangqing Gong - מקדש "הטוהר העילאי") – נבנה במקור בתקופת שושלת ג'ין, אבל רק המבנים שהוקמו בתקופת הקיסרטונְגְגְ'ה (שלט 1861–1875) משושלת צ'ינג שרדו.[10] והם כוללים שער כניסה גדול ושני היכלות. הפסל המרכזי הוא של טָאיְשָׁאנְג לָאוג'וּ'ן. המקדש הוא הגבוה ביותר מבין המקדשים שעל ההר, ומאחוריו יש גרם מדרגות המטפס אל הפסגה, 100 מטר מעל למקדש. מהפסגה נשקף נוף הפסגות האחרות של ההר, מישור צ'נגדו והעמק בו זורם הנהר מין.[11]
מקדש דְזוּשְׁה (Zushi) – מקדש טאואיסטי שנבנה במקור כמקדש גֶ'נְווּ בתקופת שושלת טאנג. בהיכל הראשי ציורי קיר של שמונת בני האלמוות. במשך השנים שהו במקדש כמה מלומדים ידועים דוגמת דוּ גוָאנְגְטִינְג ותלמידים ידועים כדוגמת נסיכה משושלת טאנג, והגנרל פֶנְג יוּ'שְׂיָאנְג (馮玉祥, פין-יין Féng Yùxíang; 1882–1948) ששהה במקום ביום שיפן נכנעה במלחמת העולם השנייה.[4]
מקדש צָ'אנְגְדָאו (Changdao) – הוא שם למכלול היכלות באזור מערת טְייֵנְשְׁה (天师洞) הקשורה להיסטוריה של הטאואיזם בהר. המבנים המקורים נבנו ב-730, שופצו מהיסוד במאה ה-16 ושוב בשנות ה-20 של המאה ה-20.
היכל טְייֵנְשְׁה (Tianshi – "המורה השמימי") – נבנה ב-1884, השנה ה-10 לשלטונו של הקיסר גוָאנְגְשׂ'וּ משושלת צ'ינג. האולם מכיל פסל בסגנון שושלת סווי של גָ'אנְג לִינְג, מייסד הטאואיזם כשידו השמאלית מושטת ובכף ידו חותמת, שהאגדה מספרת כי שימשה כנשק להגנה על ההר.
היכל סָאנְחְוָאנְג (Sanhuang – "שלושת הקיסרים") – מוקדש לשלושה קיסרים אגדתיים: פֿוּשִׂי, שֶׁנּוֹנְג ושׂוֵ'אן-יְוֵּ'אן, וגם לשלושה שליטים אגדתיים ששלטו בימי קדם: "השליט השמימי", "השליט הארצי" ו"השליט בן התמותה" הנחשבים כאלים בין הטאואיסטים. לפני פסליהם יש לוח בכתב ידו של הקיסר שואן-דזונג משושלת טאנג המצווה להחזיר את כל המקדשים בהר לידי הטאואיסטים. צו זה שם קץ למריבות בין הטאואיסטים והבודהיסטים על הזכות לבנות מקדשים בהר.
היכל סָאנְצִ'ינְג (Sanqing – "השילוש הטאואיסטי") – ההיכל המרהיב ביותר במכלול. נבנה ב-1923 ושופץ בשנים האחרונות, וחלקו בנוי באבן. בהיכל פסליהם של שלושת האלים החשובים בטאואיזם: יוּ'צִ'ינְג האוחז באגס, שָׁאנְגְצִ'ינְג האוחז ביקום ודָאיְצִ'ינְג האוחז בעט נוצה. בסמוך להיכל צומח עץ גינקגו עתיק שגובהו 30 מטר, היקף גזעו 6 מטרים והיקף צמרתו 36 מטרים שעליו נטען כי נשתל בידי גָ'אנְג לִינְג.
אתרים סמוכים
חורבות מָאנְגְצֶ'נְג – שוכנות למרגלות הר צ'ינגצ'נג. אתר יישוב עתיק המתוארך לפני 4,500 שנים בשלהי התקופה הנאוליתית. חפירות ארכאולוגיות חשפו שטח יישוב המוקף בסוללות חימר דחוס המשתרע על שטח של 120,000 מ"ר. במקום נתגלה מספר רב של חפצים מהתקופה הנאוליתית. המקום נחפר כמה פעמים ומשערים כי התושבים המקוריים התיישבו במקום כשלב מתקדם בהתפתחות התרבות האנושית במעבר ממגורים במערות שבהר ליישובים בנויים, וכשלב מקדים לפני הופעת ממלכת שו (蜀) ששלטה על חלק מסצ'ואן בין השנים 1046 לפנה"ס עד 316 לפנה"ס.
מערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן
דוּגְ'יָאנְגְיֵןמפה סכמטית של מערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן
תושבים שחיו במישורים סביב צ'נגדו בתקופת המדינות הלוחמות (מ-406 לפנה"ס ועד 221 לפנה"ס) סבלו משיטפונות שנתיים כאשר הנהר מין היה עולה על גדותיו. לִי בִּינְג (李冰, פין-יין Lǐ Bīng), המושל האזורי של מחוז שׁוּ (שמו הקודם של מחוז סצ'ואן) מטעם מדינת צ'ין, חקר את הבעיה וגילה שהנהר היה עולה על גדותיו באביב כתוצאה ממי הפשרת השלגים בהרים הסמוכים שזרמו בעוז עד שנתקלו בקטע הנהר המישורי שקרקעיתו נמוכה בשל שקיעת סחף ואז הם פרצו מעבר לגדות הנהר. פתרון אפשרי אחד היה להקים סכר, אבל לי בינג היה גם אחראי על שמירת נתיב המים פתוח לספינות שנועדו להעביר עצים ממורדות ההרים לצ'נגדו על מנת לבנות ספינות מלחמה. בשנת 270 לפנה"ס הוא הכין תוכנית שמטרתה למנוע שיטפונות, לנצל את מי הנהר להשקיית מישור צ'נגדו במשך כל השנה ולהכין תעלה שבמימיה אפשר יהיה לשוט עד צ'נגדו. הוא בחר באתר דוּגְ'יָאנְגְיֵן שבו היה עיקול טבעי בנהר לשם יישום התוכנית, מכיוון שבמקום זה נפגשו ההרים במישור צ'נגדו. הוא הציע להכין סוללה שתסיט חלק ממימי הנהר ואז לחצוב תעלה דרך הר יוּ'לֵיי שדרכה יזרמו המים העודפים להשקיית מישור צ'נגדו.[12]
בנייה
לי בינג קיבל 100,000 טאאלים של כסף למימוש המיזם מג'או, מלך צ'ין (秦昭王 שלט 251-306 לפנה"ס) והתחיל בעבודה שבה השתתפו כמה עשרות אלפי פועלים. הסוללה נבנתה מסלים ארוכים דמוי נקיק ארוגים מסיבי חזרן מלאים בסלעים שכונו ג'וּלונְג שנסמכו על חצובות בנויות משלוש קורות עץ מוצלבות המכונות מָאצָ'ה. ארבע שנים נדרשו על מנת להשלים את בניית הסוללה בשיטה זו. חציבת התעלה דרך ההר היוותה בעיה קשה יותר. הכלים שעמדו לרשות העובדים בתקופה זו שטרם המצאת אבק השרפה היו פטישי אבן, ומקדחי מוט, ושימוש בהם לשם החציבה היה אורך כ-30 שנים. לי בינג השתמש בשיטה אחרת. הוא ניצל את שפע היערות בסביבה על מנת להצית אש על הסלעים ואז לאחר שהתלהטו לשפוך עליהם את המים הקפואים של הנהר. תהליך שגרם לסלעים להיסדק ואז ניתן היה להסירם.[12] שמונה שנים נדרשו על מנת לחצוב תעלה ברוחב 20 מטרים לתוך מישור צ'נגדו. העבודה כולה הושלמה בשנת 256 לפנה"ס וארכה 14 שנים.
גם לאחר השלמת המערכת הכין לי בינג תוכנית שנתית לניקוי קרקעית הערוץ הפנימי מהסחף בתקופה היבשה. לצורך כך הוא טמן בקרקעית הנהר סמנים מאבן בצורת סוס בפתח התעלה שנחצבה. הסמנים הראו מה הגובה המינימלי והמקסימלי שאליו צריכה להגיע קרקעית הנהר על מנת שזרם המים לתעלה יבטיח ספיקה בכמות הנדרשת להשקיה. פעולת דליה זו מבוצעת גם כיום.[12]
המערכת הורחבה בשנת 141 על ידי המושל וֶן וֶנְג, ואחר-כך בתקופת שושלת טאנג כשנוספו עוד סוללות ותעלות ובתקופת שושלת סונג הורחבה המערכת לשלוש תעלות וארבעה עשר הסתעפויות. גם בתקופת שושלת יואן ובכל תקופת שושלת מינג בוצעו במערכת שינויים ושיפורים. שלהי תקופת שושלת מינג ותחילת תקופת שושלת צ'ינג אופיינו בלחימה מתמשכת והמערכת ניטשה. כשהמצב התייצב השתתפו התושבים המקומיים בשיפוץ המערכת והיא הורחבה על מנת להשקות כ-1,800 קמ"ר. מאז המערכת תוחזקה היטב והורחבה בהדרגה וכיום היא משקה 6,680 קמ"ר ב-34 נפות. המערכת העתיקה נשמרה אם כי בשיפורים ובהרחבות נעשה שימוש בחומרים ובטכנולוגיות בנייה מודרניים.[3]
מורשת
השיטפונות השנתיים פסקו כליל עם השלמת המערכת. מערכת ההשקיה הפכה את סצ'ואן לאזור החקלאי הפורה ביותר בסין. כאות תודה בנו התושבים על הגדה המזרחית של מערכת ההשקיה מקדש לזכרו של לי בינג. גם את אופיים הרגוע של תושבי האזור נוהגים התושבים לשייך למיזם הבנייה של לי בינג.[13]
כיום מערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן היא אתר תיירות חשוב. גם מדענים מהמערב הביעו את הערכתם לעקרונות ההנדסיים שבבסיס המערכת, החל מפרדיננד פון ריכטהופן שביקר באתר ב-1872 ושיבח את המערכת כמערכת ייחודית מסוגה בעולם, וכלה בד"ר פראמג'י (K.K. Framji), המזכיר כללי (בשנים 1963–1988) של הוועדה הבינלאומית להשקיה וניקוז (The International Commission on Irrigation and Drainage (ICID)), שביקר במקום ב-1986 והתפעל מהמערכת. עיקר ההערכה נובעת מכך שהמערכת אינה תלויה בסכר שהוא אמצעי המקובל בכמעט כל מערכות ההשקיה הגדולות האחרות. סכר הוא אומנם אמצעי יעיל, אבל עם השלכות שליליות על הסביבה כדוגמת הצטברות סחף מאחוריו ופגיעה באוכלוסיית הדגים. בשנת 2000 הוכרז האתר כאתר מורשת עולמית.
לזכות המערכת ניתן לומר שאף שאזור סצ'ואן ידוע כאזור שבו יש רעידות אדמה רבות היא צלחה את כולן בשלום. כך למשל רעידת האדמה בסצ'ואן ב-2008 שבה היו עשרות אלפי הרוגים, והעיר דוּגְ'יָאנְגְיֵן נפגעה קשה, גרמה לסדק קל בסוללת יוּ'דְזְוֵי (ראו בהמשך) בלבד.[14]
מבנה המערכת
הקצה הצפוני של סוללת יוּ'דְזְוֵי ("פי הדג")
הספיקה השנתית של נהר המין היא כ-15 מיליארד מ"ק והנהר סוחף מדי שנה כ-40 מיליון טון של סחף ואבנים.[15] מטרת המערכת לתעל כמות אחידה של מים לתעלת ההשקיה תוך כדי סינון מרבית המים המגיעים לתעלת ההשקיה מסחף ואבנים. למערכת שלושה רכיבים עיקריים:
סוללת יוּ'דְזְוֵי (鱼嘴 – "פי הדג", מספר 4 באיור) – קרויה כך בשל חלקה הצפוני החרוטי הדומה לפה של דג (מספר 2 באיור). זהו המרכיב הראשי במערכת. זוהי סוללה מלאכותית באמצע הנהר המחלקת את הנהר לשני ערוצים: "הערוץ הפנימי" ממזרח לסוללה, צר ועמוק (מספר 5 באיור) ו"הערוץ החיצוני" ממערב לסוללה, רחב ורדוד יותר מהערוץ הפנימי (מספר 3 באיור). אורך הסוללה בצד הערוץ החיצוני הוא 880 מטרים ואורכה בצד הערוץ הפנימי הוא 710 מטרים. רוחב הסוללה 30 מטר בפסגתה ו-140 מטרים בבסיסה וגובהה בין 5 ל-8 מטרים מעל פני המים. הסוללה מחלקת את המים, כך שחלקם העליון שבהם ריכוז נמוך של סחף מנותב לתעלה הפנימית וחלקם התחתון העשיר בסחף מנותב לתעלה החיצונית. סינון המים מסחף בשיטה זו יעיל במיוחד ככל שספיקת המים בנהר גדולה יותר ומגיעה עד 98% מהסחף המנותב לתעלה החיצונית.[12] סידור זה גם מבטיח שחלוקת המים בימים רגילים תהיה 60% לערוץ הפנימי ו-40% לערוץ החיצוני. מספרים אלו מתהפכים בתקופת שיטפונות שאז כ-60% ממי הנהר מנותבים אוטומטית לערוץ החיצוני ו-40% לערוץ הפנימי.[15]
פֵיייָאשָׁאן (飞沙堰, "מחסום החול המתעופף", מספר 7 באיור) – מחסום באורך 240 מטרים ובגובה שני מטרים המשתרע על התעלה המקשרת בין הערוץ הפנימי לערוץ החיצוני ומקשר בין הקצה הדרומי של סוללת יוּ'דְזְוֵי לבין הקצה הצפוני של סוללה בהמשך המכונה "סוללה בצורה V" או "סוללת זֶ'נְדְזְה". מטרת המחסום להתמודד עם עודפי מים. בימים כתיקונם עוברים מעט מים מעל למחסום ומרבית המים בערוץ הפנימי מנותבים לתעלת ההשקיה דרך מעבר בָּאופִּינְגְקוֹאוּ (ראו בהמשך), אבל כשיש שיטפונות נתקלת הזרימה המהירה בערוץ הפנימי בעיקול הנהר ונוצרים מערבולות המעלים את הסחף והאבנים כלפי מעלה ואז עודפי המים והסחף מנותבים מעל למחסום אל הערוץ החיצוני. המחסום המקורי היה בנוי כמו הסוללה מסלעים בתוך סלי חזרן, אבל הוא ניזוק בשיטפונות ונבנה מחדש מבטון מזוין.[3]
בָּאופִּינְגְקוֹאוּ (宝瓶口, "אוצר צוואר הבקבוק", מספר 8 באיור) – תחילת תעלת ההשקיה. קטע זה שנחצב בהר במאה השלישית לפני הספירה מהווה כניסה צרה לתעלה שאורכה 36 מטרים, רוחבה 28.9 מטרים ועומקה 18.8 מטרים. ממדים אלו מבטיחים זרימה אחידה גם בתקופת שיטפונות שאז מרבית המים (כשלושת רבעי הספיקה) מתועלים דרך הפֵיייָאשָׁאן לערוץ החיצוני.
אתרים נוספים בשטח המערכת
גשר אָנְלָאןמקדש אָרוָאנְג
גשר אָנְלָאן (安澜桥, "גשר בני הזוג", מסומן כ-A באיור) – גשר תלוי באורך 261 מטרים החוצה את הנהר מין כולו כשהוא נסמך על הסוללה המלאכותית שבמרכז הנהר. הגשר היה ידוע כאחד מ"חמשת הגשרים העתיקים של סין". הגשר הראשון שנבנה בתקופת לי בינג, "גשר ג'וּפּוּ", עבר מעל הערוץ הפנימי בלבד וקישר בין הסוללה למרגלות הר יוּ'לֵיי. בתקופת שושלת סונג הוא הוחלף ב"גשר פִּינְגְשְׁה" שנשרף בתקופת המלחמות שאפיינו את סוף שושלת מינג. בשנת 1803 בתקופת שושלת צ'ינג הציעו תושב מקומי בשם חֶה שְׂייֵנְדֶה ואשתו לבנות גשר חליפי עשוי מלוחות עץ ומעקות מחזרן, שיחצה את שני הערוצים וגשר זה כונה "גשר בני הזוג" לכבודם. גשר זה נהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20 והוחלף בגשר מודרני.[16]
מקדש אָרוָאנְג (二王庙, "מקדש שני המלכים", מסומן כ-C באיור) – היה ידוע במקור כמקדש וָאנְגְדִי (望帝祠) והיה מוקדש למלך מדינת שו. המקדש המקורי הועתק למקום אחר בסוף המאה החמישית. במקומו הקימו התושבים מקדש לזכרם של לי בינג ובנו המיתולוגי בשם צ'ונְגְדֶמְיָאו (崇德庙 – "מקדש יראת הכבוד"). המקדש הורחב בתקופת שושלת סונג ושמו שונה ל"וָאנְגְמְיָאו" (王庙 – "מקדש המלך"), ונבנה מחדש במאה ה-17 בתקופת שושלת צ'ינג, ואז גם קיבל את שמו הנוכחי. שני המלכים בשם המקדש רומזים ללי בינג ובנו שאותם הכתירו התושבים למלכים לאחר מותם. מכלול המבנים במקדש עשויים עץ ומשתרעים על שטח של 10,072 מ"ר, והוא מיישם את תוכנית המקדש המסורתית התקנית למעט העובדה שהוא אינו מסודר על ציר צפון-דרום. האולם הראשי, המכיל את פסלו של לי בינג, נפתח לחצר הצופה לבימת אופרה. ביום ההולדת המסורתי של לי בינג, היום ה-24 בחודש השביעי של לוח השנה הסיני, מופיעות להקות אופרה מקומיות בפני הציבור. האולם האחורי מכיל פסל מודרני של האל אָרלָאנְג שֶׁן (二郎神), גיבור מיתולוגי בפולקלור הסיני שנטען כי היה בנו של לי בינג, אבל הכרוניקות ההיסטוריות אינן מאשרות טענה זו וייתכן כי הוא הומצא על ידי המקומיים על מנת שלגיבור המקומי תהיה מורשת משפחתית. מעל למכלול ניצב ביתן גְווָאנְלָאן ובה חקוקות אמרות המיוחסות ללי בינג כיצד לטפל במערכת ההשקיה, דוגמת "אם הנהר מתפתל חצוב תעלה ישרה; כשקרקעית הנהר רחבה ורדודה, העמק אותה".[16]
מקדש פֿוּלונְג (伏龙观, "מקדש הכנעת הדרקון", מסומן כ-D באיור) – מכלול בן שלושה אולמות על מדרון ההר השוכן בפארק לְיוֹדִי. המקדש הוקם במאה השמינית לכבוד פָאן צָ'אנְגְשֶׁנְג (范長生, fàn chángshēng, מת 318) שהיה נזיר טאואיסטי שסייע ללִי שְׂיונְ'ג להתמרד כנגד קיסרי שושלת ג'ין ולהקים ממלכה עצמאית. פָאן צָ'אנְגְשֶׁנְג הוא אחד משמונת בני האלמוות של סצ'ואן (蜀中八仙). בתקופת חמש השושלות ועשר המדינות, במאה העשירית, 1,300 שנים לאחר מותו, הוענק ללי בינג התואר דָה'אָנְוָאנְג (大安王) והוקם היכל על שמו במקדש. עקב כך שונה שם המקדש לפֿוּלונְג ("הכנעת הדרקון"), שם המזכיר אגדה הקשורה בלי בינג. בתקופת שושלת סונג התפשטה האגדה על אָרלָאנְג שֶׁן, בנו המיתולוגי של לי בינג על פיה הוא כבל את הדרקון שהוא ושבעה מחבריו לכדו במארב במקדש אל הנהר כאשר הדרקון בא לקחת את הקורבן האנושי שהוכן עבורו. מאז פעולה זו לא סבל האזור משיטפונות. בשנת 168 בתקופת שושלת האן המזרחית הוצב פסל של לי בינג בנהר כאמצעי לנטר את זרם המים, כאשר אם המים עלו מעל לכתפיו סימן שיש שיטפון ואם הם מתחת לשוקיו סימן שיש בצורת. הפסל נמשה מן הנהר ב-1974 והוצב במרכז האולם הראשי. גובהו 2.9 מטרים ומשקלו כ-4.5 טון.[17] הפסל נחשב כפסל העתיק ביותר המייצג דמות אנושית שנתגלה בסין.[18] באולם האחורי מוצג דגם חשמלי המסביר את פעולת מערכת ההשקיה.
שמורת הטבע לונְגְשִׂי-חונְגְקוֹאוּ (龙溪－虹口国家级自然保护区) משתרעת על שטח של 161.4 קמ"ר בחלק הצפוני של רכס הרי חֶנְגְדְווָאן (横断山脉, בפין-יין Héngduàn), כ-1,500 מטרים צפונית מערבית צפונית לעיר דוּגְ'יָאנְגְיֵן. השמורה משתרעת על אזור המעבר בין אגן סצ'ואן לרמת טיבט. בשטחה מצויים רכסי הרים וביניהם עמקים עמוקים. גובהה מ-726 מטרים ועד 4,582 מטרים (פסגת גוָאנְגְגוָאנְג) מעל פני הים. האקלים ממוזג ולח ובשל הפרשי הגובה יש בה מגוון ביולוגי עשיר. בשל כך יש בה גם מגוון נרחב של בעלי חיים ובהם בולט הפנדה הענקית.
צמחייה
אזור השמורה הוא אחד האזורים העשירים בעולם במיני צמחים. האומדן המקובל הוא שיש בשמורה 3,012 מינים של צמחי יבשה, כולל 397 מיני טחבים (67 משפחות, 182 סוגים), 203 מיני שרכים (38 משפחות, 73 סוגים), 87 מינים של חשופי זרע (10 משפחות, 31 סוגים) ו-2,235 מכוסי זרע (163 משפחות, 1,079 סוגים). עושר זה בצמחים על פני שטח קטן יחסית שני רק ליערות הגשם הטרופיים. הסיבות לעושר בוטני זה נעוצה בקשרים המורכבים עם אזורי צמחייה עיקריים אחרים, במגוון הגדול של בתי הגידול, הנובע בעיקר מטווח הגבהים הנרחב של שטחי הגידול, ממגוון האקלימים הנובע מהמבנה הטופוגרפי ומהמגוון בסוגי הקרקעות. גורם היסטורי נוסף קשור להיות שטח השמורה מלכודת לחות בין האזורים היבשים יותר של רמת טיבט ממערב ואגן סצ'ואן ממזרח, ולכן מקלט למינים רבים מתקופות האקלים הקיצוני של תקופת הפליסטוקן.
ההפרש בין המקום הנמוך ביותר בשמורה, בגובה 700 מטרים מעל לפני הים, למקום הגבוה ביותר, בגובה 4,582 מטרים מעל פני הים, הוא מעל ל-3,800 מטרים. סוגי הצמחייה בשמורה מושפעים מגורמים רבים, אבל גורם הגובה הוא העיקרי, ולהלן חלוקה לאזורי צמחייה לפי גובה במטרים מעל פני הים:
1,500-700 – יער הררי של עצים רחבי עלים ירוקי עד ונשירים. מינים לדוגמה Cephalotaxus Oliveri, שיח או עץ קטן ממשפחת הספלוטיים; Amentotaxus argotaenia, שיח עד עץ בגובה 7 מטרים ממשפחת הטקסיים שניהם מחטניים ו-Eucommia ulmoides, עץ קטן שהוא מין וסוג יחידים במשפחה Eucommiaceae, המשמש ברפואה הסינית.
עופות – 367 מינים, בין העופות הבולטים: חסידה שחורה, עגור אפור, פסיון דם (Ithaginis cruentus), טרגופן טמניק (Tragopan temminckii, סוג של פסיון בינוני ססגוני), פסיון זהוב ( Chrysolophus pictus), שכווי סוורצוב (Bonasa sewerzowi עוף מתת-משפחת השכווים), חוגלה טיבטית (Tetraogallus tibetanus), עיט צפרדעים, עוזנייה שחורה, נשר מקראי, דיה מצויה, אוח מצוי, ינשוף עצים ומונאל סיני (Lophophorus lhuysii). המונאל הסיני הוא אחד מסוגי הפסיון הגדולים ביותר, אורכו עד 80 סנטימטר, והוא גם מסוגי הפסיון המרהיבים ביותר. פלומת נוצותיו זוהרת, כאשר לזכר יש כרבולת בצבע ארגמן, ראש בגוון ירוק מתכתי, עור חשוף כחול סביב העיניים, גוף בגוון זהב אדמדם, נוצות ירוקות כחולות כשחלקו התחתון כהה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
