|
הציר המרכזי של בייג'ינג
הציר המרכזי של בייג'ינג (בסינית מפושטת: 北京中轴线, בסינית מסורתית: 北京中軸綫, בפיניין: Běijīng Zhōngzhóuxiàn, באנגלית: Beijing Central Axis) הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו הממוקם מצפון לדרום לאורך 7.8 קילומטרים במרכז העיר העתיקה של בייג'ינג מתקופת שושלות מינג וצ'ינג. האתר הוא מקבץ של מתחמי בנייה ואתרים ארכאולוגיים, הכולל 15 מרכיבים. הוא מכיל ארמונות וגנים קיסריים, מבני קורבנות קיסריים, מתקני ניהול עיר עתיקים, מבני טקסים וציבוריים לאומיים, ושרידי דרכים מרכזיות. הציר נבנה תחילה במאה ה-13 ועוצב במאה ה-16, ובהמשך שוכלל ללא הרף במשך מאות שנים, מה שהוליד מקבץ מבנים מאורגן ומרשים המבטא את הסדר האידיאלי של הבירה הסינית שהיה נטוע עמוק בסין - מסורת תכנון הבירה בסין במשך יותר מאלפיים שנה.[1] הציר הוכרז כאתר מורשת עולמית ב-27 ביולי 2024 במסגרת המושב ה-46 של ועדת המורשת העולמית.[2]
אתר המורשת העולמית
אתר המורשת העולמית כולל את 15 אתרי משנה, בהם שניים (העיר האסורה ומקדש השמיים), שהוכרזו אתרי מורשת עולמית בפני עצמם. להלן אתרי המשנה לאורך הציר המרכזי מצפון לדרום:
הציר המרכזי של בייג'ינג[3]
| מס'
|
שם
|
קואורדינטות
|
תיאור
|
תמונה
|
| 1
|
מגדלי התוף והפעמון
|
39°56′25″N 116°23′23″E / 39.940189°N 116.389636°E / 39.940189; 116.389636
|
שני מגדלים סמוכים זה לזה. מגדל התוף נבנה בשנת 1272 בתקופת הקיסר קובלאי חאן. בשנת 1420, תחת שלטונו של הקיסר יונגלה משושלת מינג, הבניין נבנה מחדש ממזרח לבנין המקורי. בשנת 1800, תחת שלטונו של הקיסר ג'ינצ'ינג משושלת צ'ינג, נערך בו שיפוץ יסודי. בשנת 1924, עם סילוקו של הקיסר האחרון מהעיר האסורה, הבניינים הפסיקו לשמש כשעונהּ הרשמי של בייג'ינג. בשנת 1980 הבניינים נפתחו לביקור תיירים לאחר שיפוץ מקיף. במבנה המקורי של מגדל התוף, שהתנשא לגובה של 47 מטרים, היו תוף אחד גדול ו-24 תופים קטנים, ששימשו לציון שעות היום. כיום נותר רק התוף הגדול. מגדל הפעמון מתנשא בגובה 48 מטרים ובנוי מלבנים ואבן; בקומתו השנייה מצוי פעמון נחושת גדול בגובה 5.4 מטרים, התלוי על מסגרת עץ. בעבר, צלצול הפעמון היה מלווה את הלמות התוף שנשמעו ארבע פעמים ביממה.
|
|
| 2
|
גשר ואנינג (סי')
|
39°56′07″N 116°23′24″E / 39.935149°N 116.38994°E / 39.935149; 116.38994
|
גשר וָאנִּינְג הוא גשר קשת שיש לבן בעל מפתח אחד עם מעקות בטיחות משיש לבן משני צידי הגשר, שעליו מגולפים דוגמאות של אגרטלי לוטוס ואוצרות. גשר ואנינג היה במקור גשר עץ, אך הוסב לגשר קשתות מאבן בשנה ה-22 לשושלת יואן (1285). בתקופת הרפובליקה העממית של סין, הוסב נהר יו מתחת לגשר ואנינג לנהר תת-קרקעי. גוף הגשר נקבר, ורק מעקות הגשר בלטו על פני הקרקע. הגשר שוחזר בשנת 2000 והנהר יו חזר לפני השטח.
|
|
| 3
|
פארק ג'ינגשאן (אנ')
|
39°55′25″N 116°23′26″E / 39.923611°N 116.390556°E / 39.923611; 116.390556
|
פארק קיסרי המשתרע על פני 230 דונם ממש צפונית לעיר האסורה. המוקד הוא הגבעה המלאכותית ג'ינגשאן (景山, "גבעת הנוף"), בגובה 45 מטרים. השם הנפוץ יותר לגבעה הוא "גבעת הפחם". בעבר גן פרטי שהוצמד לשטחה של העיר האסורה, השטח נפתח לציבור ב-1928. הפארק הוקם רשמית בשנת 1949. הגבעה נבנתה תחת שלטונו של הקיסר יונגלה משושלת מינג, מהאדמה שנחפרה ביצירת החפירים של הארמון הקיסרי והתעלות הסמוכות. ג'ינגשאן מורכב מחמש פסגות בודדות, ובראש כל פסגה שוכן ביתן מקושט. ביתנים אלו שימשו פקידים לצורכי התכנסות ופנאי.
|
|
| 4
|
העיר האסורה
|
39°54′57″N 116°23′27″E / 39.915833°N 116.390833°E / 39.915833; 116.390833
|
"העיר האסורה" הייתה ארמונם של קיסרי סין החל מאמצע תקופת שלטונו של יונגלה, הקיסר השלישי משושלת מינג (ששלטה בסין בשנים 1644-1368), וכלה בסוף תקופתו של הקיסר האחרון משושלת צ'ינג (1912-1644). כיום שוכן בו "מוזיאון הארמון". העיר האסורה שימשה במשך קרוב ל-500 שנים כביתם של קיסר סין ובני ביתו, וכן כמרכז הפולחני והפוליטי של הממשל הסיני. העיר האסורה נבנתה בשנים 1420-1406; כיום יש בה 980 מבנים ובהם 8,707 חדרים,[4] על-פני שטח של 720 דונם, והיא נקראת "אסורה" מכיוון שהקיסרים שגרו בה לא התירו לאיש להיכנס אליה או לעוזבה בלא רשותם. מכלול המבנים מדגים את סגנון האדריכלות המסורתית של ארמונות בסין,[5] והשפיע על התפתחות התרבות והאדריכלות במזרח אסיה ובמקומות נוספים. ארגון אונסק"ו הכריז על העיר האסורה כאתר מורשת עולמית בשנת 1987. העיר האסורה היא כיום בין אתרי התיירות הפופולריים ביותר בסין. בשנת 2019 ביקרו בה מעל 19 מיליון איש.[6]
|
|
| 5
|
דוואנמן (אנ')
|
39°54′32″N 116°23′28″E / 39.909°N 116.391°E / 39.909; 116.391
|
מילולית "השער הזקוף". מבנה שער גדול אדום נבנה לראשונה בשנת ה-18 לשלטון הקיסר יונגלה משושלת מינג (1420) ונבנה מחדש בשנה השישית לשלטונו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג. בתקופת שושלות מינג וצ'ינג, מגדל דוואנמן שימש בעיקר לאחסון האספקה הטקסית של הקיסר. במהלך טקסים גדולים ופסטיבלים חשובים, מספר רב של תהלוכות הוצבו בשורה משני צידי הדרך הקיסרית מתחת למגדל דוואנמן החל מהיכל ההרמוניה העליונה ועד שער טיין-אן-מן. פעמונים ותופים נוגנו במגדלים דוואנמן וומן (מגדל הכניסה לעיר האסורה). כיום המבנה שייך למוזיאון הארמון ומשמש לתערוכות מתחלפות. לשער מבנה זהה לשער טיין-אן-מן השוכן על הציר צפונית אליו.
|
 .
|
| 6
|
מקדש האבות הקיסרי (אנ')
|
39°54′36″N 116°23′37″E / 39.909964°N 116.393542°E / 39.909964; 116.393542
|
מקדש האבות הקיסרי הוא אתר היסטורי בעיר הקיסרית, ממש מחוץ לעיר האסורה, שבו במהלך שושלות מינג וצ'ינג, הקריבו קורבן. טקסים נערכו באירועי הפסטיבל החשובים ביותר לכבוד אבות המשפחה הקיסרית. המקדש, הוא מקבץ של מבנים בשלוש חצרות גדולות המופרדות על ידי חומות. האולם המרכזי בתוך המקדש הוא היכל פולחן האבות, שהוא אחד מארבעת הבניינים היחידים בבייג'ינג שניצבו על במה תלת-קומתית, רמז שזה היה האתר הקדוש ביותר בבייג'ינג הקיסרית. הוא מכיל מושבים לוחות, מבערי קטורת ומנחות. לרגל טקסים רחבי היקף לסגידה לאבות, הקיסרים היו מגיעים לכאן כדי להשתתף. בשנות ה-20 של המאה ה-20, מקדש האבות הקיסרי והמרחבים הסובבים אותו הפכו לפארק ציבורי, והפארק הציבורי הזה הורחב היום מגודלו המקורי וכיום ידוע גם בתור ארמון התרבות של העם העובד. פארק זה הורחב בהתבסס על אתר היכל האבות הקיסרי, והפארק ממוקם מזרחית לטיין-אן-מן.
|
|
| 7
|
בייג'ינג שה-ג'יטאן (אנ')
|
39°54′38″N 116°23′19″E / 39.910556°N 116.388611°E / 39.910556; 116.388611
|
מזבח הקציר או מזבח השדה ואלוהי היבולים הוא מזבח שנבנה בשנת 1421 בעידן הקיסר יונגלה של שושלת מינג במקום בו עמד אתר קורבנות עתיק יותר ממערב למגדל טיין-אן-מן מול מקדש האבות הקיסרי. הוא שימש את הקיסרים בשושלות מינג וצ'ינג פעמיים בשנה להקרבה לאל השדה ולאל היבולים. המרפסת המרובעת שלו הייתה באורך 15 מטרים ובגובה מטר אחד, והפלטפורמה העליונה כוסתה באדמה בחמישה צבעים. הציור של חמישה צבעים ייצג את חמש הנקודות הקרדינליות של הארץ. באמצע כדור הארץ היה צהוב, בצד הדרומי אדום, בצד המערבי לבן, בצד הצפוני שחור ובצד המזרחי ירוק. לאחר מהפכת שינהאי (1911), האזור נפתח כפארק מרכזי ב-1914, והפארק קיבל את שמו הנוכחי פארק ג'ונְגְשָׁאן ב-1928.
|
|
| 8
|
שער טיין-אן-מן (אנ')
|
39°54′26″N 116°23′28″E / 39.907333°N 116.391083°E / 39.907333; 116.391083
|
טיין-אן-מן או "שער השלום השמיימי" הוא הוא שער הכניסה למתחם הארמון הקיסרי של העיר האסורה ולעיר האימפריאלית במרכז בייג'ינג, סין. הוא נמצא בשימוש נרחב כסמל לאומי.
נבנה לראשונה בתקופת שושלת מינג בשנת 1420, טיין-אן-מן היה הכניסה למעונו של הקיסר, שדרכה הלכו כל המבקרים בארמון. ב-1949 הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין מהמרפסת, שכעת מציגה דיוקן גדול שלו. שער טיין-אן-מן ממוקם מצפון לכיכר טיין-אן-מן (הקרויה על שמו), ומופרד מהכיכר על ידי שדרת צ'אנגאן. השער נשרף ונחרב כמה פעמים וצורתו הסופית נקבעה ב-1651 תחת שושלת צ'ינג. מבנה השער עבר שחזור מקיף בשנים 1969 – 1970. אורכו של הבניין הוא 66 מטר, רוחבו 37 מטר וגובהו 32 מטר. כמו שערים אחרים הוא מכיל פתח מרכזי (שדרכו רק הקיסר היה זכאי לעבור) וארבעה פתחים צדדיים. כמו מבנים רשמיים אחרים של האימפריה, לגג השער עצמו יש עיטורים קיסריים ייחודיים.
|
|
| 9
|
גשר ג'ינשווי (סי')
|
39°54′25″N 116°23′29″E / 39.906841°N 116.391264°E / 39.906841; 116.391264
|
קבוצה של שבעה גשרי אבן מעל הנחל וָאיְגִ'ינְשְׁווֵי. חמישה גשרי שיש מובילים אל חמשת הפתחים בשער טיין-אן-מן, גשר אחד אל מקדש האבות הקיסרי והגשר האחרון אל בייג'ינג שה-ג'יטאן. במקור גשרי עץ שהפכו לגשרי אבן בתקופתו של הקיסר השביעי משושלת מינג.
|
|
| 10
|
כיכר טיין-אן-מן
|
39°54′16″N 116°23′29″E / 39.904567°N 116.391392°E / 39.904567; 116.391392
|
הכיכר העירונית המרכזית בבייג'ינג, והכיכר הגדולה בעולם. שמה פירושו "שער השלום השמיימי", והיא קרויה כך על שמו של שער טיין-אן-מן המצוי בצפונה ומפריד בינה ובין העיר האסורה. השער נבנה בשנת 1417 והכיכר שלידו נבנתה ב-1651 והורחבה ב-1958 פי ארבעה מגודלה המקורי. כיכר טיין-אן-מן היא כיכר רחבת ידיים, אורכה 762 מטר מצפון לדרום ו-280 מטר ממזרח למערב, כלומר שטחה הוא כ-214 דונם. ההיכל הגדול של העם (משכן הקונגרס הלאומי העממי) נמצא ממערב לכיכר. במזרחה של הכיכר נמצא המוזיאון הלאומי של סין (מיזוג בין מוזיאון ההיסטוריה הסינית ומוזיאון המהפכה הסינית). במרכז הכיכר ניצבת האנדרטה לזכר גיבורי העם, שבנייתה הסתיימה עם גמר השיפוץ של 1958. גובה האנדרטה הוא 38 מטר, כגובהו של הארמון הקיסרי. בדרום הכיכר נמצא המאוזוליאום של מאו שנבנה ב-1977, בו מוצגת גופתו החנוטה של מאו דזה-דונג, המהווה מוקד עלייה לרגל
|
|
| 11
|
ג'נגיאנגמן (אנ')
|
39°53′57″N 116°23′29″E / 39.899167°N 116.391472°E / 39.899167; 116.391472
|
מילולית "שער זניט השמש", זהו מבנה שער בגובה 42 מטרים שהיה משולב בעבר בחומת העיר ההיסטורית של בייג'ינג. השער ממוקם מדרום לכיכר טיין-אן-מן ושמר פעם על הכניסה הדרומית לעיר הפנימית. אף על פי שחלק ניכר מחומות העיר של בייג'ינג נהרסו, ג'נגיאנגמן נותר סמן גאוגרפי חשוב של העיר. הציר המרכזי של העיר צפון–דרום עובר בפתח הראשי של ג'נגיאנגמן. השער נבנה לראשונה בשנת 1419 בתקופת שושלת מינג ופעם היה מורכב מבית השער עצמו וממגדל חץ וקשת, שהיו מחוברים בקירות צדדיים ויחד עם שערים צדדיים, יצרו ברביקן גדול. במהלך מרד הבוקסרים של 1900 בשלהי שושלת צ'ינג, השער ספג נזק ניכר כאשר צבא ברית שמונה האומות פלש לעיר. הוא נבנה מחדש ב-1914. לאחר ניצחון הקומוניסטים הוא שימש את הצבא הסיני שפינה את המבנה ב-1980 ומאז הוא אתר תיירות.
|
|
| 12
|
מקדש השמיים
|
39°52′56″N 116°24′24″E / 39.882200°N 116.406600°E / 39.882200; 116.406600
|
אתר נרחב של גנים, חורש נטוע ומכלול מבנים בחלק הדרום-מזרחי של מרכז בייג'ינג. המקום שימש החל מהמאה ה-15 מרכז פולחן דאואיסטי לקיסרי סין משושלות מינג וצ'ינג, שנהגו להתפלל במקום פעמיים בשנה בבקשה לשפע יבולים. בניית המבנים במכלול החלה בשנת 1406 והסתיימה ב-1420. מאז עבר האתר במהלך השנים שינויים ושיפוצים, ונעשה בו שימוש רצוף עד 1911, כששושלת צ'ינג נפלה. בשנת 1998, הוכרז האתר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. המבנה הבולט הוא היכל התפילות ליבולי שפע. המבנה עשוי כולו מעץ, צורתו מעגלית, קוטרו 32 מטרים, וגובהו 32 מטרים (38 מטרים מגובה החצר). המבנה שבבנייתו לא נעשה שימוש במסמרים נתמך על ידי 28 עמודי עץ מקושטים במוטיבים של דרקונים ואצות. למבנה יש גג ושני גגונים עגולים המחופים ברעפים כחולים מזוגגים. מבנים נוספים בשטח הפארק כוללים את "מזבח התל העגול", הוקם ב-1530 ועבר שיפוץ ב-1740 ו"קִמְרוֹן השמיים הקיסרי וקיר ההד".
|
|
| 13
|
מזבח אל החקלאות (אנ')
|
39°52′36″N 116°23′10″E / 39.876551°N 116.386153°E / 39.876551; 116.386153
|
מקבץ המבנים של מקדש החקלאות השוכן ממערב למקדש השמיים נבנה במאה ה-15. הוא שימש את קיסרי מינג וצ'ינג כדי להקריב קורבנות לשְׂייֵנּוֹנְג, קיסר המיתולוגי ינדי (בסביבות 2900 לפנה"ס-2800 לפנה"ס), שאומרים שהמציא את המחרשה, גילה את השימושים הרפואיים של הצמחים ויצר האת השווקים הראשונים. כיום שוכן בו מוזיאון האדריכלות העתיקה של בייג'ינג.
|
|
| 14
|
שרידי הקטע הדרומי של כביש הציר המרכזי (סי')
|
|
סדרה של דרכים מרכזיות משער ג'נגיאנגמן לשער יונגדדינגמן. התגלו שלושה אתרים. אתר כביש לוחות האבן 100 מטרים צפונית לשער יונגדינגמן מתקופת שושלת צ'ינג, אתר התשתית, כ-400 מטרים צפונית לשער יונגדינגמן, מתקופת שושלת מינג ואתר תעלת הניקוז כ-5 מטרים דרומית לכנסיית ג'וּשְׁה-קוֹאוּ המראה את תעלות הניקוז המדופנות בלבנים משני צדי הדרך הראשית של שושלת צ'ינג.
|
|
| 15
|
יונגדינגמן (אנ')
|
39°52′16″N 116°23′35″E / 39.871000°N 116.393000°E / 39.871000; 116.393000
|
מילולית "שער השלווה הנצחית" היה השער הקדמי לשעבר של חומת העיר העתיקה של העיר החיצונית של בייג'ינג. נבנה במקור בשנת 1553 במהלך שושלת מינג, הוא נהרס בשנת 1957 (לפי דיווחים אחרים, רק בשנת 1971) כדי לפנות מקום למערכת הכבישים החדשה בבייג'ינג. העתק שהיה נאמן במידה רבה למקור נבנה ב-2005 כחלק ממסע היופי העירוני בבירת סין לקראת המשחקים האולימפיים ב-2008, ומצפון לו נוצר פארק. אוקך השער 31.4 מטרים ממזרח למערב ורוחבו 16.9 מטרים הבימה בגובה 8 מטרים בנויה מאדמה נגוחה מחופה בלבנים. מגדל השער הוא בגובה של 26 מטרים, מקורה ברעפים אפורות.
|
|
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|
.jpg)
.jpg)
