שינג'יאנג טיין שאן (בסינית: 新疆天山, בפין-יין: Xīnjiāng tiānshān) הוא אתר מורשת עולמית מוכר על ידי ארגון אונסק"ו הכולל ארבעה אזורים בחלקו המזרחי של רכס טיין שאן החופפים ארבע שמורות טבע במחוזשינג'יאנג בצפון מערב סין, והם: טומור (Tomur), קאלג'ון-קוארדנינג (Kalajun-Kuerdening), באיינבולוקה (Bayinbuluke) ובוגדה (Bogda). אזורים אלו מייצגים את מגוון צורות הנוף, האקלימים, הצמחייה ובעלי החיים של הרכס, וכוללים נופים מגוונים של פסגות מכוסות בשלג-עד, קרחונים, נהרות, ביצות, אגמים אלפיניים, אחו, יערות וערבות דשא, קניונים של אבן חול אדומה ומדבריות.
רקע
הרי טיין שאן
פסגת חאן טנגרי
רכס הרי טיין שאן שוכן במרכז אסיה ומשתרע ממזרח למערב על פני ארבע ארצות: סין, קירגיזסטן, קזחסטן ואוזבקיסטן. אורך הרכס, כ-2,500 קילומטרים, בין חאמי בשינג'יאנג במזרח ועד מערב מדבר קיזילקום באוזבקיסטן, אחד משבעת רכסי ההרים הארוכים בעולם. רוחב הרכס נע בין 250 ל-350 קילומטרים, כשהרוחב המקסימלי כ-800 קילומטרים. הרכס מוקף משני צדדיו בשישה מדבריות, שהגדול בהם, טקלה מקאן, שוכן מדרום לרכס. את הרכס ניתן לחלק באופן גס לרכס טיין שאן המזרחי בסין ורכס טיין שאן המערבי בשלוש הארצות האחרות.
רכס הרי טיין שאן שוכן באזור חם וצחיח של מרכז אסיה, אבל בשל פסגותיו הגבוהות המכוסות שלג-עד מתפקד הרכס כמגדל מים המזרים מים מתוקים ליישובים שבמורדות ההרים ואחראי לקיומן של מערכות אקולוגיות מגוונות, מיערות עבותים ועד נאות מדבר. נאות מדבר אלו שימשו בעבר תחנות בדרך המשי שדרכה עברו סחורות (וגם רעיונות ודתות) בין מזרח למערב. בנתיב זה הגיעו הבודהיזם, האסלאם והנצרות הקדומה לסין.
הסינים העריצו את יפי הנוף המשלב הרים מושלגים, יערות ירוקים, אגמים המשקפים את ההרים שסביבם, ומשוררים רבים דוגמת לי באי, צֶן שֶׁן (岑參, בפין-יין Cén Shēn; 770-715) ולוּ יוּאוּ (陸游 1210-1125) ביקרו ברכס וכתבו על יופיו.
הרי טיין שאן בשינג'יאנג
מיקום וטופוגרפיה
רכס הרי טיין שאן שוכן בחלק המרכזי של המחוז האוטונומי של האויגורים בצפון מערב סין כשהוא משתרע ממזרח למערב בין קו האורך 95º מזרח לקו אורך 74º באורך 1,760 קילומטרים, כשני שלישים מהאורך הכולל של הרכס, וברוחב ממוצע של 300 קילומטרים בין קו הרוחב 40º צפון לקו רוחב 45º. מצפון לרכס משתרע מדבר דזונגר ומדרום לרכס מדבר טארים.
הרכס מחולק לשלושה רכסים עיקריים: הרי טיין שאן הצפוניים, הרי טיין שאן התיכוניים והרי טיין שאן הדרומיים. רכסים אלו מתחלקים ל-20 רכסי הרים משניים ולכעשרה אגנים או עמקים בין ההרים. את הרי טיין שאן הצפוניים באורך של 1,300 קילומטרים ניתן לחלק לרכס מזרחי ורכס מערבי. הפסגה הגבוהה ביותר בחלק המזרחי היא פסגת בּוֹגְדָה (博格达) שגובהה 5,445 מטרים. הרכס המערבי כולל 21 פסגות מעל ל-5,000 מטרים, ומכיל את הריכוז הגדול ביותר של קרחונים. גובהה של הפסגה הגבוהה ביותר ברכס המערבי הוא 5,289 מטרים. האורך של הרי טיין שאן התיכוניים הוא 800 קילומטרים, והפסגה הגבוהה ביותר היא בגובה 4,835 מטרים. רכס זה נמוך יחסית ובחלקו המערבי נטועים מטעים רבים. אורכו של רכס הרי טיין שאן הדרומיים הוא 1,100 קילומטרים וגובהו הממוצע 4,000 מטרים. רכס זה מכיל בחלקו המערבי ריכוז של 15 פסגות מעל ל-6,000 ובהן פסגת טומור, הפסגה הגבוהה ביותר בהרי טיין שאן, שגובהה 7,443 מטרים.[1]
הגובה הממוצע של רכס הרי טיין שאן בשינג'יאנג הוא 4,000 מטרים, כ-3,500 מטרים מעל לאגן דזונגר בצפון וכ-3,000 מטרים מעל לאגן טארים בדרום.
אקלים והידרולוגיה
רכס טיין שאן משתרע לאורך שטח נרחב וההפרש בגובה בין המישור למרגלות הרכס לפסגות יכול לנוע עד כמה אלפי מטרים. עובדות אלו יצרו מגוון של אקלימים מקומיים. האזור שבו משתרע הרכס הוא אזור צחיח למחצה שאקלימו ממוזג, כאשר המישור מדרום לרכס משתייך לאזור צחיח שאקלימו ממוזג-חמים, בעוד שעל הרכס יש אזורי אקלים המשתנים עם הגובה לאקלים ממוזג, אקלים ממוזג-קר, אקלים תת-קפוא ואקלים קפוא. כללית, המדרון הדרומי חם יותר מהמדרון הצפוני והאזור המזרחי חם יותר מהמערבי. הטמפרטורה הממוצעת של המדרון הדרומי היא 7.5°-10° מעלות, בעוד שהטמפרטורה הממוצעת של המדרון הצפוני היא 2.5°-5.0° מעלות. הטמפרטורה הממוצעת באגן טורפאן שבמזרח היא 12.5° מעלות וזו של עמק אילי שבמערב היא 7.5°. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 50°- בפסגת טומור, בעוד שהטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה 49.7° (3 באוגוסט 2008) באגן טורפאן.
האקלים על הרי טיין שאן לח במידה ניכרת מהאקלים שסביבו, כאשר עיקר המשקעים נופלים על המדרון הצפוני בחלק המערבי של הרכס המושפע מהלחות המגיעה מהאוקיינוס האטלנטי ומזרמי האוויר הארקטי. ממוצע המשקעים השנתי במקורות של הנהר אילי שבמערב הוא 1,800-1,500 מילימטרים בעוד שעל המדרון הדרומי של הר טומור יורדים פחות מ-100 מילימטרים, ובאגן טורפאן הממוצע הוא 16.4 מילימטרים.
המשקעים הם מקור ל-373 נהרות ו-160 נחלים שמקורם ברכס ושמימיהם מהווים 53.6% מכלל מימי הנהרות הזורמים בשינג'יאנג. שיפוע הנהרות חד ומרביתם קצרים (פחות מ-100 קילומטרים), ועם זאת חשיבותם הכלכלית גדולה כי הם מקיימים את נאות המדבר של שינג'יאנג. עיקר השפיעה היא באביב ובקיץ (בשל הפשרת השלגים) והסתיו והחורף הם העונות היבשות.
מרבית האגמים ברכס טיין שאן מפוזרים באגנים שבין ההרים, בשקעים ובקצות נהרות. הנהר קאידו מתפתל בתוך אגן יוּאוּאָרדוּסְה בגבהים שבין 2,400 ל-2,600 מטרים. במרכז האגן יש אגמים וביצות על שטח של 1,370 קמ"ר, בית גידול מושלם לברבורים ועופות מים, שזכה לכינוי "אגם הברבורים" בסין. מרבית האגמים נוצרים בגבהים שבין 1,000 ל-2,000 מטרים. שטח הפנים של אגם נוסף, אגם טְייֵנְשָׁאן טְייֵנְצְ'ה ("האגם השמימי"), הוא 1,910 מטרים ועומקו 102 מטרים.
קרחונים
תמונה של מרכז רכס טיין שאן שנעשתה ממעבורת החלל. ניתן לראות בה קרחונים קרקסיים וקרחונים שזורמים בעמק
בכל רכס טיין שאן יש 15,953 קרחונים בשטח כולל של 15,416 קמ"ר ונפח של 1,084 קילומטרים מעוקבים, כמות מרובה יחסית לרכסי הרים אחרים. בחלקו הסיני של הרכס יש 9,081 קרחונים על פני שטח של 9,236 קמ"ר, כ-60% מכלל הקרחונים שברכס. הריכוז הגדול ביותר של קרחונים נמצא בקבוצת הפסגות של טומור-חאן טנגרי, והוא כולל שני קרחונים ששטחם מעל ל-300 קמ"ר. הקרחונים ברכס הם מכל הסוגים: קרחוני עמקים, קרחוני עמקי קרקס קרחוני, קרחוני קרקס קרחוני, קרחונים תלויים וכו'.
גאולוגיה
הרי טיין שאן הם תוצאה של פעילות טקטונית שבה הייתה הפחתה מדרום כלפי צפון עקב ההתנגשות בין הלוח ההודי ללוח האירואסייתי שבעטיה הליתוספירה של הלוחות המשניים של טארים וקזחסטן-דזונגר צללו מתחת להרי טיין שאן. עומק ההפחתה היה 46–60 קילומטרים ו-70 קילומטרים בהתאמה. בגבולות ההרים ובאגנים במזרח ובמערב הרכס התהוו העתקי דחיקה ופעילות טקטונית נוספת גרמו ליצירת מערכת ההרים הגדולה שבה הפרשי גובה גדולים, ופסיפס של הרים ועמקים.
היסטוריה
הסלעים העתיקים ביותר שנתגלו בהרי טיין שאן הם פאצייס של אמפיבוליט-צפחות ירוקות מהגרעין היבשתי המקורי בני כ-3 מיליארד שנים.
בפלאופרוטרוזואיקון (לפני 2.5-1.7 מיליארד שנים) היה האזור של הרי טיין שאן מתחת לאוקיינוס רחב שכונה אוקיינוס טיין שאן. במזופרוטרוזואיקון ובנאופרוטרוזואיקון (לפני 1.7-0.6 מיליארד שנים) התרחב הקראטון היבשתי העתיק תחת השפעת ההפחתה של הלוחות המשניים של טארים וקזחסטן-דזונגר כשהאוקיינוס הלך ונעלם, לבסוף נוצרה יבשת טיין שאן שממדיה דומים להרי טיין שאן של ימינו.
בתחילת הפלאוזואיקון (לפני 410–540 מיליון שנים) התפתח האגן האוקייני של הרי טיין שאן. מהפרקמבריון ועד האורדוביק גרמה התמחות ממערב למזרח ליבשת טיין שאן להפוך לחלק מים תטיס הקדום. בשלהי הפלאוזואיקון (לפני 250–410 מיליון שנים) היו תנועות קימוט והתרוממות. תנועת הלוחות הייתה עזה ונוצרו הרי געש. פעילות האורוגנזה הווריסקנית (אנ') גרמה ליצירת מסה של גרניט, ותנועת הלוחות התגברה. הלוח הסיבירי נע דרומה במהירות והתנגש לאורך אזור ההפחתה וגרם להתרוממות השכבות שנוצרו בפליאוזואיקון. נוצרו הרי טיין-שאן הקדומים שגובהם הגיע ל-2,000 מטרים.
במזוזואיקון (לפני 65–250 מיליון שנים) פעלו על רכס ההרים הקדום בעיקר סחיפה והתיישרות. ההרים הלכו ונעשו נמוכים יותר ותלולים פחות. מאז הפלאוגן ועוד יותר הנאוגן (לפני 65 מיליון שנים) ההשפעה של ההתנגשות של הלוח ההודי בלוח האירואסייתי גרמה להתרוממות של השטחים שכמט הפכו למישורים וליצירת הרי טיין שאן המודרניים הבנויים הרים גבוהים כשעמקים משובצים ביניהם.
בגבהים שבין 3,000 ל-5,000 מטרים יש שפע עדויות לפעילות קרחונים מהרביעון: קרקסים קרחוניים, עמקים קרחוניים, גבים חדידים (פסגות משוננות), וחריצים שנוצרו מקרחונים. כמו כן יש עדויות לפעילות סחיפה של קרחונים מורנות צידיות, מורנות תיכוניות, מורנות קצה ומורנות קרקע. המורנות יצרו סכרים שמאחוריהם נוצרו אגם, לדוגמה אגם טיין שאן שנוצר מאחורי מורנת קצה.
ליתולוגיה
קיימות נקודות דמיון ושוני בליתולוגיה (הרכב הסלעים) של ארבעת המקומות שהוכרזו אתר מורשת עולמית הן בחתך אופקי והן בחתך אנכי.
גם בין השכבות של אזור בוגדה קיימת אי התאמה, כאשר ניתן להבחין בשכבות מהפלאוזואיקון הן בפעילות געשית עזה והן במעבר מהשקעה חופית לנריטית ולימית. המשקעים מתור הקרבון המורכבים מסלעים געשיים ימיים וסלעים קלאסטיים געשיים מהווים כ-60% מנפח הסלעים עד לעומק של 6,300 מטרים. הסלעים העיקריים כוללים אנדזיט בגוונים אדום-סגלגל וירוק-אפרפר, דיוריט פורפירי, טוף, ברקציה ואגלומרט.
המשקעים על המדרונות הצפוניים והדרומיים של הרי טיין שאן מהעידנים מזוזואיקון וקנוזואיקון דומים בחלוקה לשכבות. הסלעים העיקריים הם סלעים משאריים (דטריטים) שנוצרו בנהרות ובאגמים. כולל קונגלומרט חולי, אבן חול, אבן טין, פצליםקרבונטיים, ושכבות פחם.
הסלעים שהושקעו בים המהווים את ליבת הרכס הם בעלי קשיות גבוהה, בעוד שהסלעים שהושקעו למרגלות ההרים ובעמקים שבין ההרים פגיעים יותר לבליה ולסחיפה. הם בנוי בעיקר ממשקעים גיריים כדוגמת קונגלומרט חולי, אבן חול, אבן טין וכו'.
אקולוגיה
רכס הר טיין שאן שייך לאזור הפלארקטי וניצב בלב מדבריות נרחבים כשהפרש הגבהים בין מרגלותיו לפסגתו נע בין 4,000 ל-6,000 מטרים. הפרש זה מאפשר מגוון של סביבות אקולוגיות בין מדבריות ליערות הרריים.
יער מחטני ירוק-עד הררי (Mountain evergreen coniferous forest ecosystem) - המין הבולט ביער זה הוא Picea schrenkiana, מין של אשוחית. יערות ה-Picea schrenkiana משתרעים לאורך רצועה רציפה בת 1,700 קילומטרים באזורים המוצלים של המדרון הצפוני בין גובה של 1,500 מטרים ועד גובה של 2,800 מטרים. יערות ה-Picea schrenkiana משתרעים גם על המדרון הדרומי מגובה שמעל 2,300 מטרים ועד גובה של 3,000 מטרים, אבל הם אינם רציפים. מכיוון שקיימים הבדלים בין בתי הגידול במערב ובמזרח הרכס ובין המדרון הצפוני והמדרון הדרומי, חבורות הצמחייה של ה-Picea schrenkiana משתנות, ליערות אשוחית-שיחים, יערות אשוחית-עשב, יערות אשוחית וכו'. מבין האתרים של המורשת העולמית הריכוז הגדול ביותר של ה-Picea schrenkiana מצוי בקוארדנינג.
יער מחטני נשיר הררי (Mountain deciduous coniferous forest) – חבורות של Larix sibirica, מין של עץ מחטני, שתפוצתו מוגבלת להרי באליקון, המדרון הצפוני של הרי קאליק והמדרון הדרומי של הרי בוגדה במזרח.
יער עצים נשירים רחבי עלים הררי (Mountain deciduous broad-leaved forest) – כולל יערות של פירות בר, יערות של עצים קטני עלים ויערות צפצפה של עמקי נהרות. החשוב בהם הוא יער פירות בר, שנפוץ בקנה מידה נרחב בטיין שאן. יערות אלו הם רליקט מהפלאוקן. בין המינים הבולטים Malus sieversii (מין תפוח בר), Armeniaca vulgaris (מין של משמש) ואגוז מלך (Juglans regia). בין האתרים של המורשת העולמית הריכוז הגדול ביותר של יערות הררים של עצים נשירים רחבי עלים מצוי בקוארדנינג.
ערבה (Prairie) – מתחלקת למערכות האקולוגיות הבאות:
ערבת אחו (Meadow- Steppe)
ערבה צחיחה (Dry steppe)
ערבה מדברית (Desert steppe)
ערבה אלפינית (Alpine steppe)
ערבות נפוצות בטיין שאן הן על המדרון הצפוני והן על המדרון הדרומי, כאשר גובה אזורי הערבות עולה ככל שהאקלים נעשה צחיח יותר ממערב למזרח. במערב גובה ערבות הדשא נע בין 1,000 ל-1,500 מטרים, בחלק המרכזי הגובה נע בין 1,200 ל-1,800 מטרים, ובאזורים המזרחיים של צ'יטאי ובאליקון הגובה עולה ל-1,700 עד 2,100 מטרים. שטחי הערבות נרחבים יותר על המדרון הדרומי, ומתחת לגובה של 2,400 מטרים מתחלפת הערבה התת-אלפינית בערבה צחיחה. מבין אזורי אתרי המורשת ערבות נפוצות בטומור ובקאלג'ון.
אחו (Meadow) – מתחלק למערכות האקולוגיות הבאות:
אחו אלפיני (Alpine meadow)
אחו תת-אלפיני (Sub-Alpine meadow)
אחו הררי (Montane meadow)
מערכות אקולוגיות אלו קיימות בעיקר על המדרון הצפוני. במדרון הדרומי מתחלף אחו אלפיני ישירות בערבה אלפינית או בערבה הררית. אחו הררי קיים בעיקר באמצע הדרך לפסגה על המדרון הצפוני מתחת ליערות האשוחית בגובה בין 1,600 מטרים ל-1,900 מטרים. מעל ליערות האשוחית שוכן האחו תת-אלפיני בגבהים שבין 2,500 ל-3,000 מטרים. על המדרון הצפוני האחו אלפיני נע בין גובה 2,700 עד לאזור שלג העד. על המדרון הדרומי מתחיל אחו אלפיני בגובה 2,800 מטרים. חבורת הצומח באחו אלפיני מבוססת על צמחים העמידים לכפור מהסוגKobresia. מבין אזורי אתרי המורשת אזורי אחו נפוצים בטומור ובקאלג'ון.
שיחים מחטניים ירוקי-עד (Evergreen coniferous fruticose) – כוללת מינים חשובים השייכים לסוגים Sabina, Juniperus ו-Pinus. צמחים בעל גבעול קצר או צמחים משתרעים תוך יצירת שיח נמוך, אבל עבות, העמידים לתנאים קשים: רוחות, טמפרטורות נמוכות או בצורת. מבין אזורי אתרי המורשת אזורי שיחים מחטניים ירוקי-עד נפוצים בטומור ובבוגדה.
שיחים רחבי עלים נשירים (Deciduous broad-leaved fruticose) – שיחים נשירים גדלים בהרים באזורי מזג אוויר ממוזג בהרי טיין שאן. מרבית השיחים הם צמחייה משנית שגדלה לאחר שהיער המקורי נכרת. השיחים גדלים על קרקע חומה או מעט אלקלית. הצמחים העיקריים הם: Malus baccata, Prunus padus, Hippophae rhamnoides, Myricaria spuamosa ו-Betula rotunaifolia. מבין אזורי אתרי המורשת אזורי שיחים רחבי עלים נשירים נפוצים בקוארדנינג ובבוגדה.
מדבר (Desert) – מדבריות משתרעות למרגלות ההרים לאורך המדרון הצפוני והדרומי. סביבה אקולוגית של מדבריות של שיחים קטנים הכוללת מינים של Seriphidium שולטת על המדרון הצפוני עד לגובה שבין 1,200 ל-1,300 מטרים. הסביבות האקולוגיות של המדרון הדרומי הן מדבריות שיחים הגדלים בדרך כלל בגובה 1,500 מטרים ועד 1,800 מטרים. מבין אזורי אתרי המורשת אזורי מדבריות נפוצים בטומור ובבוגדה.
ביצות ואגמים (Wetland) – כוללים נהרות, אגמים וביצות. אתר באיינבולוקה הוא אזור הביצות הגדול ביותר בטיין שאן בשינג'יאנג.
שרכאים – 41 מינים השייכים ל-19 סוגים ב-14 משפחות (1.56% מכלל המינים).
חשופי זרע – 15 מינים השייכים ל-4 סוגים ב-3 משפחות (0.57% מכלל המינים).
בעלי פרחים – 2,566 מינים השייכים ל-612 סוגים ב-89 משפחות (97.87% מכלל המינים).
מינים נדירים או בסיכון
בשינג'יאנג טיין שאן יש 110 מינים של צמחים נדירים או בסיכון, מתוכם 18 ברשימה האדומה של ה-IUCN כדוגמת: Ammopiptanthus nanu, Cistanche deserticola, Betulatianschanica, Armeniaca vulgaris ו-Tulipa sinkiangensis. מינים נדירים שחלים עליהם הגבלות הסחר של אמנת וושינגטון כוללים את Neottia camtschate, Corallorhiza trifida Chatel, Listera ovata ואת Platanthera minutiflora.
מינים אנדמיים
התנאים האקלימיים, המיקום ומגוון צורות נוף יצרו סביבה שבה רבים הצמחים האנדמיים, 118 מינים המהווים כ-4.5% מכלל מיני הצמחים באתר המורשת. בין הצמחים האנדמיים: Asplenium tianshanicum, Salix pyrolifolia, Calligonum roborovskii, Delphinium wuqiaense, Arabidopsis tuemurica, Ferula sinldangensis, Pyrola xinjiangensis ו-Physochlaina capitata.
מינים משאריים
בעידן הקרח של הרביעון שימשו הרי טיין שאן מקלט ביולוגי חשוב בלב יבשת אסיה. באתר המורשת יש מינים צמחים רליקטים הרריים רבים מתקופה זו כולל צמחים מהסוגים Ephedra, Artemisia ו-Chenopodiaceae. השיח Ammopiptanthus nanu הוא מאובן חי, שיח ירוק עד בעל עלים רחבים יוצא דופן בסביבה המדברית. Gymnocarpos przewalskii השייך למשפחת הציפורניים משתייך לצמחייה הים תיכונית, והימצאותו באזור זה מעידה כי היה פעם חלק מאזור הים התיכון ומאז חלו שינויים גדולים בנוף.
רכס הר טיין שאן מהווה הן מחסום והן גשר להגירת בעלי חיים. מרבית הפאונה של טיין שאן שייכת לאזור הפליארקטי. בשטח אתר המורשת נמנו 550 מינים של בעלי חוליות, מתוכם 355 מסווגים ברשימה האדומה של ה-IUCN כמינים נדירים או בסיכון ו-22 הם מינים אנדמיים. 550 המינים משתייכים ל-276 סוגים ב-90 משפחות ו-36 סדרות:
דגים - 40 מינים המשתייכים ל-30 סוגים בעשר משפחות ושש סדרות
דו-חיים - שישה מינים המשתייכים לשלושה סוגים בשלוש משפחות ושתי סדרות
זוחלים - 32 מינים המשתייכים ל-16 סוגים בשמונה משפחות ושתי סדרות
ברבור שר – אדמות הביצה והאגמים של רכס טיין שאן הם בית גידול ואתר רבייה חשוב עבור הברבור השר. השמורה הלאומית באיינבולוקה המשתרעת על כ-1,400 קילומטרים רבועים היא בית הגידול והרבייה הגדול ביותר בסין עבור הברבור השר. בתקופת הרבייה יש בשמורה בין 3,000 ל-7,000 פרטים של ברבור שר.
עיט זהוב – דורס גדול שניתן לצפות בו מעל היערות ההרריים וערבות הדשא האלפיניות. ריכוזים של עיט זהוב מצויים בשלושה מתוך ארבעת האזורים של אתר המורשת העולמית: טומור, קאלג'ון-קוארדנינג ובוגדה. הקזחים, הקירגיזים, הטג'יקים ועמים נוודים אחרים נוהגים ללכוד את העיט ולאלף אותו.
תרנגול שלג ההימלאיה (Tetraogallus himalayens) – עוף יבשתי גדול השייך למשפחת הפסיוניים. עופות אלו שוכנים באחו אלפיני או תת-אלפיני בגבהים שבין 2,000 ל-5,000 מטרים. מרבית האוכלוסייה של תרנגולי השלג שבשינג'יאנג שוכנת בהרי טיין שאן, אבל אף שבעולם לא נחשב עוף זה בסיכון, הציד הבלתי חוקי ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לכך שהאוכלוסייה בטיין שאן היא כעת קטנה.
נמר השלג, בעל חיים נדיר שמצב השימור שלו מוגדר בסכנת הכחדה. נמר השלג חי בגבהים שבין 2,000 ל-6,000 מטרים (אם כי לעיתים הוא יורד לאזורים בגובה 1,500-600 מטרים). מעריכים את גודל אוכלוסיית הנמרים ברכס טיין שאן בשינג'יאנג בכ-500 עד 600 פרטים, כשהריכוז הגדול ביותר באזור טומור, שם יש אוכלוסייה בת 80 עד 100 פרטים.
דוב חום – בעל חיים נפוץ שמצב השימור שלו ללא חשש. ברכס יש ריכוז גדול של דובים חומים. הדוב נפוץ במערב הרכס בערבות ההרריות, ביערות ובאחו התת-אלפיני בגבהים שבין 3,300-1,500 מטרים. בדרום תחום תפוצתו בין גובה 2,200 מטרים ל-3,400 מטרים.
כבש ארגאלי – מין הכבש הגדול ביותר. הוא נפוץ בכל רכס טיין שאן, הן במדבריות האלפיניים בגבהים שבין 3,000 ל-5,000 מטרים והן במדבריות בגבהים שבין 1,000 ל-3,000 מטרים בשטחים פתוחים ועל מדרונות מתונים. בית הגידול שלו חופף לזה של יעל סיבירי בגבהים הגבוהים ולזה של צבי הזפק בגבהים הנמוכים. הכבש הוא חית ציד מבוקשת ולכן מצבו מוגדר קרוב לסיכון.
יעל סיבירי – היעל נפוץ בכל ההרים במרכז אסיה ושוכן באחו אלפיני בגבהים שבין 3,000 ל-6,000 מטרים באזורי צוקים. ברכס טיין שאן היעל היא הטרף העיקרי של נמרי השלג והזאבים כמו גם של ציידים בלתי חוקיים. אוכלוסיות של יעלים שוכנות באזור טומור ובצוקים החשופים של אזור קאלג'ון-קוארדנינג.
אתרי המורשת
אתרי המורשת העולמית כוללים ארבעה אזורים ברכס טיין שאן והם (ממערב למזרח): טומור (Tomur), קאלג'ון-קוארדנינג (Kalajun-Kuerdening), באיינבולוקה (Bayinbuluke) ובוגדה (Bogda). אזורים אלו מייצגים את מגוון צורות הנוף, האקלימים, הצמחייה ובעלי החיים של הרכס, וכוללים נופים מגוונים של פסגות מכוסות בשלג-עד, קרחונים, נהרות, ביצות, אגמים אלפיניים, אחו, יערות וערבות דשא, קניונים של אבן חול אדומה ומדבריות. סך כול השטח הכלול בכל ארבעת האתרים הוא 5,759 קמ"ר וסך כל אזורי החיץ העוטפים אזורים אלו, שבהם יש הגבלות בנייה הוא 5,156 קמ"ר. בכל האזורים אין יישובי קבע, כאשר בקיץ בין יוני לספטמבר נוהגים לעלות כמה אלפי רועים עם עדריהם לאזורים אלו.
טומור
פסגת טומור
אזור אתר המורשת העולמית טומור (מנדרינית תקנית: 托木尔) משתרע על שטח של 3,448 קמ"ר במערב הרכס הדרומי של טיין שאן ומוקף בשטח חיץ של 2,801 קמ"ר. מרכז האזור הוא ב-41°58′06″N80°21′15″E / 41.968333°N 80.354167°E / 41.968333; 80.354167. חלקו הצפוני גבוה מחלקו הדרומי. המקום הגבוה ביותר הוא פסגת טומור בגובה 7,443 מטרים והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 1,450 מטרים, הפרש גבהים של 5,993 מטרים המשתרע על פני מרחק אופקי של כ-70 קילומטרים. באזור 15 פסגות מעל ל-6,000 מטרים, מתוכן חמש מעל ל-6,800 מטרים.
האזור עשיר בקרחונים. יש באזור 670 קרחונים המשתרעים על שטח של 2,706 קמ"ר ונפח של 474 קילומטרים מעוקבים (שלישי בעולם, אחרי האוורסט ו-K2). מתוך 15 הקרחונים המוגדרים גדולים מאוד (מעל לשטח של 300 קמ"ר) שלושה שוכנים באזור, ושניים מתוכם (קרחון טומור וקרחון טוּגֶבִּילִיצִ'י) הם באתר המורשת העולמית. ניתן לצפות בתצורות נוף שנוצרו מפעילות קרחונים: קרקסים קרחונים, רכסי סכין, מורנות ועמקים בצורת U, במקומות רבים.
הנוף עוצב כתוצאה מפעילות של העתקים וסחיפה שמקורה בפעילות של קרחונים ומים והתפתחו עמקים באמצע גובה הרכס. בחלק הנמוך של ההרים על המדרון הדרומי התפתחו תצורות נוף של שכבות אדומות של אבן חול. מקורן בקנוזואיקון בהשקעה מנחלים ואגמים באגנים לפני ההרים של שכבות עבות של משקעים עשירים בתחמוצות ברזל. שכבות אלו עברו תהליכים טקטוניים עזים וסחיפה של נהרות על מנת ליצור צוקים וקניונים. הגרנד קניון של טומור הוא עמק באורך 20 קילומטרים וברוחב של 25 קילומטרים שלאורכו פיסלה הסחיפה צוקים הדומים לערים הרוסות, לטירות ולדמויות בעלי חיים ואנשים.
אזור זה הוא מקור לכמה נהרות גדולים, שמרבית מימיהם (כ-80%) מהפשרת השלגים בקיץ. המדרון הצפוני הוא חלק מאגן הניקוז של הנהר אילי, ומהמדרון הדרומי זורמים חמישה נהרות גדולים יחסית המהווים חלק מאגן הניקוז של הנהר טארים.
אזור זה הוצע כאתר מורשת מהסיבות הבאות:
הוא כולל את הפסגות הגבוהות ביותר ברכס טיין שאן
מקבץ הקרחונים הגדול
בשל ערכים אסתטיים של העמדה זה מול זה של פסגות נישאות מושלגות, קרחונים, קניונים של אבן חול אדומה ומדבריות
בשל היותו אחד מבתי הגידול החשובים ביותר של נמר השלג, בעל חיים המצוי בסכנת הכחדה.
קרחונים למרגלות חאן טנגרי
אקלים
האקלים תלוי בטופוגרפיה ובגובה. המדרון הצפוני מקבל יותר משקעים מהמדרון הדרומי שחלקו העליון צחיח למחצה וחלקו התחתון צחיח. המדרון הצפוני מכוסה שלג-עד מעל גובה 3,700 מטרים, כשהטמפרטורה הממוצעת בגובה זה בחודש הקר ביותר (ינואר) היא 24°- ומתחת לאפס בחודש החם ביותר (יולי). הטמפרטורה הממוצעת במישור שלמרגלות המדרון הצפוני בחודש הקר ביותר היא 12°- ומעל ל-14° בחודש החם ביותר. המדרון הדרומי מכוסה שלג-עד מעל גובה 4,200 מטרים, כשהטמפרטורה הממוצעת בגובה זה בחודש הקר ביותר (ינואר) היא 23°- ומתחת ל-2° בחודש החם ביותר (יולי). הטמפרטורה הממוצעת במישור שלמרגלות המדרון הדרומי בחודש הקר ביותר היא בין 14°- ל-17°- ובין 15° ל-22° בחודש החם ביותר. מרבית המשקעים יורדים בקיץ ובסתיו. המדרון הצפוני מקבל יותר משקעים מהמדרון הדרומי, כ-500–600 מילימטרים לשנה בממוצע באמצע המדרון. באזור האלפיני, בגבהים של 5,000-4,000 מטרים, הכמות גדלה ל-1,000-800 מילימטרים. בהשפעת האקלים המדברי מקבל המישור למרגלות המדרון הדרומי פחות מ-100 מילימטרים בממוצע לשנה. השפעת האקלים המדברי פוחתת עם עליית הגובה, ובגבהים שבין 2,900-2,400 מטרים וסביב 4,200 מטרים יש אזורים שבהם כמות המשקעים עולה על 700 מילימטרים בשנה, ובמקומות מסוימים עולה על 1,000 מילימטרים.
גאולוגיה
האזור שייך לחלק המערבי של קמרון הָאלִיטָאו של מערכת הקמטים של הרכס הדרומי של טיין שאן. הגוף העיקרי של פסגת טומור הוא קמרון (anticlinorium - קמר גדול שעליו בנויים קמרים קטנים יותר), כאשר הגרעין של הקמר שוכן בהר חאן טנגרי, כשכיוון ציר הקמטים הוא ממזרח למערב. המסלע העיקרי מורכב מסלעים מותמרים וסלעים געשיים מהסילור, הכוללים אבן גירמשוישת, אבן גיר צורנית, שיש עם צפחתנציצים, צפחת כלוריט, לווחהריוליטית ולווחה קוורצית. כל אלו סוגי סלעים קשים המהווים את ליבת ההרים הגבוהים. הסלעים נתונים להשפעות של חסיפה קרחונית, קפיאה והפשרה, פעילות נהרות ותנועת בלית. שכבות משקעים מהמזוזואיקון ומהקנוזואיקון מצויות על המדרונות הצפוניים והדרומיים, וכוללות קונגלומרטים שמקורם בנהרות ובאגמים המעורבים באבן חול ואבן טין, לעיתים בגוון אדום, היוצרים נוף מגוון של קניונים של שכבות אבן חול אדומה וגבעות נמוכות.
צמחייה
באזור טומור נמנו 1,218 מינים של צמחים וסקולריים השייכים ל-397 סוגים ב-78 משפחות. מתוכם:
שרכאים – תשעה מינים השייכים לשישה סוגים בחמש משפחות (0.74% מכלל המינים).
חשופי זרע – שבעה מינים השייכים לשלושה סוגים בשלוש משפחות (0.57% מכלל המינים).
בעלי פרחים – 1,202 מינים השייכים ל-388 סוגים ב-70 משפחות (98.69% מכלל המינים).
המינים השולטים באזור האלפיני כוללים את המין Potentilla biflora ואת הסוגים Kobresia, Carex ועשבים ממשפחות הנוריתיים, הטבוריתיים, הרקפתיים והערבזיים. באזור התת-אלפיני בולטים המינים העמידים לקור דוגמת Stipa capillata, Festuca ovina ו-Stipa krylovii. באזור המדברי גדלים עשבים העמידים למחסור במים דוגמת Stipa gobica ו-Stipa plareosa, ושיחים עמידים למחסור במים דוגמת Reaumuria soongorica, Nitraria sphaerocarpa ו-Kalidium foliatum.
שלושה מיני צמחים כלולים ברשימה האדומה של מינים בסיכון של ה-IUCN בהם Rhodiola pamiro-alaica ו-Tulipa sinkiangensis. עשרה מינים אסורים במסחר כדוגמת מיני הסחלביים: Orchis umbrosa ו-Orchis cruenta. 26 מינים אנדמיים לרכס טיין שאן מצויים באזור טומור וכוללים את: Calligonum roborovskii ו-Phlomis chinghoensis. מינים משאריים כוללים צפצפה מצויה (Populus tremula) ו-Asparagus officinalis.
בעלי חיים
בשטח טומור נמנו 136 מינים של בעלי חוליות. מתוכם 87 מסווגים ברשימה האדומה של ה-IUCN כמינים נדירים או בסיכון ושישה הם מינים אנדמיים. 136 המינים משתייכים ל-47 משפחות ב-20 סדרות:
קוארדנינגיער של אשוחית השלג (Picea schrenkiana)פריחה של תפוח בר (Malus sieversii)סמור משויש
אזור אתר המורשת קאלג'ון (喀拉峻) משתרע על שטח של 477.68 קמ"ר ומוקף בשטח חיץ (שבו יש הגבלות בניה) של 352.96 קמ"ר. צמוד לו ממזרח אזור קוארדנינג (巴音布鲁克) המשתרע על שטח של 351.39 קמ"ר ומוקף בשטח חיץ של 825.39 קמ"ר. שני האזורים שוכנים בלב הרכס המרכזי של טיין שאן. מרכז אזור קאלג'ון הוא ב-42°57′30″N82°22′35″E / 42.958333°N 82.376389°E / 42.958333; 82.376389 ומרכז אזור קוארדנינג הוא ב-43°04′15″N82°58′44″E / 43.070833°N 82.978889°E / 43.070833; 82.978889. חלקו הצפוני של האזור נמוך מחלקו הדרומי. קוארדנינג שוכן בעמק צְ'יָאפּוּקֶה (Qiapuke) על המדרון הצפוני של הר נלאטי (Nalaty). גובה קוארדנינג נע בין 1,600 מטרים ל-3,830 מטרים. קאלג'ון הוא הר שפסגתו שטוחה. חלקו הצפוני משתפל מעדנות בעוד שחלקו הדרומי מבותר על ידי נהרות היוצרים עמקים נרחבים שכיוונם מצפון לדרום. גובה קאלג'ון נע בין 1,820 מטרים ל-3,910 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר היא קבנבאיי (Kabanbayi) בגובה 4,275 מטרים. הנוף מאופיין במישורים נרחבים מעוגלים השייכים לאזור התת-אלפיני. ערבות הדשא של קאלג'ון שוכנות על המישור הרחב ביותר ברכס טיים שאן בשינג'יאנג, אורכו 40 קילומטרים ממזרח למערב ורוחבו 25 קילומטרים מצפון לדרום.
האזור זה הוא מקור לכמה נהרות, חלק מאגן הניקוז של הנהר אילי, שמרבית מימיהם (כ-80%) מהפשרת השלגים באביב ובקיץ.
אזור זה הוצע כאתר מורשת מהסיבות הבאות:
הוא כולל את המגוון הביולוגי העשיר ביותר ברכס טיין שאן
הוא היה המקור ליערות עצי הפרי (תפוח, שזיף ואגוז מלך)
הוא בית הגידול החשוב ביותר של יערות אשוחית השלג.
אקלים
אזור קאלג'ון-קוארדנינג מאופיין באקלים יבשתי ממוזג לח למחצה. מזג האוויר קריר ולח, הקיץ ארוך והאביב מגיע מוקדם, כאשר בחורף האקלים נוח יחסית. הטמפרטורה הממוצעת בחודש הקר ביותר (ינואר) היא 8°-, ובחודש החם ביותר (יולי) היא מגיעה ל-18°. כמות המשקעים גדולה למדי, בין 600 ל-800 מילימטרים בשנה, הכמות הגדולה ביותר ברכס טיין שאן בגובה זה. השלג בחורף עמוק ומגיע לעומק שבין 70 ל-90 סנטימטרים.
גאולוגיה
אזור קאלג'ון-קוארדנינג שוכן בחלק המזרחי של רצועת הקמטים של מערב רכס טיין שאן ובחלק המרכזי של רצועת הקמטים ברכס הדרומי טיין שאן. מערכת העתקים יצרו עמקים עמוקים. השכבה הקדומה ביותר שייכת לפלאוזואיקון וכוללת פאיליט, צפחה ואבן גירמשוישת. שכבות נוספות מהפלאוזואיקון (סילור וקרבון), ומהקנוזואיקון (פלאוגן ורביעון) נפוצות באזור זה.
צמחייה
כמות המשקעים הרבה והטמפרטורות הנוחות יחסית אפשרו קיום בית גידול למגוון הגדול ביותר של מיני צמחים ובעלי חיים ברכס טיין שאן. באזור קאלג'ון-קוארדנינג נמנו 1,594 מינים של צמחים וסקולריים השייכים ל-467 סוגים ב-92 משפחות. מתוכם:
שרכאים – 27 מינים השייכים ל-14 סוגים ב-11 משפחות (1.69% מכלל המינים)
חשופי זרע – תשעה מינים השייכים לשלושה סוגים בשלוש משפחות (0.57% מכלל המינים)
בעלי פרחים – 1,558 מינים השייכים ל-450 סוגים ב-78 משפחות (97.74% מכלל המינים)
בין הצמחים בולט העץ Picea schrenkiana, מין של אשוחית אנדמי למדרון הצפוני של רכס טיין שאן. עץ זה הוא סוג של מאובן חי מכיוון שנתגלו מאובנים שלו בני 40 מיליון שנים. בקוארדנינג מצויים היערות העבותים והגבוהים ביותר של עץ זה בגבהים שבין 1,500 ל-1,600 מטרים. עצים נוספים כוללים את Betula tianschanica, מין של שדר וכמה מינים של צפצפה: צפצפה מצויה (Populus tremula) ו-Populus densa.
בנוסף מצויים באזור קאלג'ון-קוארדנינג עצי פירות בר על פני שטחים נרחבים, הכוללים את מיני הבר של התפוח, המשמש והשזיף. אזור זה הוא המקור בעולם של השזיף (Prunus Domestica), שמין הבר שלו מצוי כיום בסיכון. מינים נוספים: Malus sieversii, Armenica vulgris ו-Juglans regia.
בין השיחים הנפוצים: המינים Juniperus sabina, Juniperus pceudosabina ומינים מהסוגים Stipa ו-Festuca. Thylacospermum caespitosum הוא צמח נפוץ באזור האלפיני בקאלג'ון בין גובה 2,800 ועד קו שלג העד בגובה 3,600 מטרים.
12 מיני צמחים כלולים ברשימה האדומה של מינים בסיכון של ה-IUCN בהם Juglans regia, Armeniaca vulgaris, Fraxinus sogdiana ו-Sorbus tianschanica. עשרה מינים אסורים במסחר כדוגמת מין הסחלב: Orchis umbrosa. 38 מינים אנדמיים לרכס טיין שאן מצויים באזור קאלג'ון-קוארדנינג וכוללים את: Ligularia tianshanica ו-Gagea stepposa. מינים משאריים כוללים את Crataegus songorica ו-Acer semenovii.
בעלי חיים
בשטח קאלג'ון-קוארדנינג נמנו 223 מינים של בעלי חוליות (כ-40% מכלל המינים ברכס טיין שאן), מתוכם 144 מסווגים ברשימה האדומה של ה-IUCN כמינים נדירים או בסיכון ו-15 הם מינים אנדמיים. 223 המינים משתייכים ל-66 משפחות ב-29 סדרות:
אזור אתר המורשת העולמית של באיינבולוקה (巴音布鲁克) משתרע על שטח של 1,094 קמ"ר בלב הרכס המרכזי של טיין שאן ומוקף בשטח חיץ (שבו יש הגבלות בניה) של 800.9 קמ"ר. מרכז האזור הוא ב-42°47′53″N84°09′50″E / 42.798056°N 84.163889°E / 42.798056; 84.163889. חלקו המערבי גבוה מחלקו המזרחי. המקום הגבוה ביותר הוא בגובה 2,600 מטרים והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 2,390 מטרים, הפרש גבהים של 210 מטרים בלבד. האתר שוכן בתוך אגן יוּאוּאָרדוּסְה (Youerdusi) סביב הנהר קאידו הזורם באגן לאורך 30 קילומטרים ממערב למזרח. פלגים רבים שמקורם בהפשרת השלגים, זורמים אל הנהר המתפתל לרוחב של עד עשרה קילומטרים באגן ויוצר ביצות ואגמים על שטח של כ-1,000 קמ"ר. בשטחי המים הנרחבים מקננים עופות מים רבים, בהם בולטים הברבורים שהעניקו לאגם המרכזי את הכינוי "אגם הברבורים".
אזור זה הוצע כאתר מורשת מהסיבות הבאות:
האזור הוא דוגמה מייצגת טיפוסית למערכת אקולוגית אלפינית של אזורי ביצות ואגמים באקלים ממוזג צחיח
אזור באיינבולוקה מאופיין באקלים יבשתי צחיח. כשהקיץ קצר והחורף ארוך וקר מאוד. רוב השנה שורר כפור באתר. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 4.6°-, כאשר הטמפרטורה הגבוהה ביותר היא 28.3° והנמוכה ביותר הייתה 48.1°-. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 276 מילימטרים, בעיקר בין יוני לאוגוסט. שלג יורד בין ינואר למרץ, וכמות השלג הממוצעת כ-70 מילימטרים. הלחות היחסית הממוצעת היא 69%.
גאולוגיה
אגן יוּאוּאָרדוּסְה (שבו שוכן אתר המורשת) שוכן בקצה המערבי של רצועת הקמטים הגאוסינקלינית[3] של הרכס המערבי של טיין שאן ובמרכז רצועת הקמטים הגאוסינקלינית של הרכס הדרומי. האגן הוא שקע כתוצאה מהעתקים. האגן שקע בתקופת הטריאס והתרומם ונסחף בקרטיקון. בשלהי השלישון התעמק האגן והתרחב, תופעה אופיינית לכל האגנים ברכס בתקופה זו. הקרחונים ברביעון חרצו את פני האגן.
המסלע של אזור באיינבולוקה בנוי אבן גיר, אבן בוץ, סלעים מותמרים וסלעי יסוד מהדבון והקרבון שבפלאוזואיקון. השכבה העליונה מהנאוגן בנויה סלעים קלאסטיים בגוון חום, חום-צהבהב, והתחתונה מחול אדום, אבן בוץ, ואבן בוץ מעורבת באבן חול ובגבס שמקורם בנהרות ואגמים. החלק המרכזי של האתר מכוסה במשקעים מהרביעון. בשולי האגן מניפות סחף בנויות מחצץ או חול מעורב בחצץ המכוסה באדמת לס.
צמחייה
מזג האוויר הקר והאדמה הקפואה אינם מאפשרים כמעט לעצים לגדול באזור זה והצמחייה השלטת היא צמחיית ביצה. באזור באיינבולוקה נמנו 704 מינים של צמחים וסקולריים השייכים ל-254 סוגים ב-62 משפחות. מתוכם:
שרכאים – 17 מינים השייכים לשבעה סוגים בשש משפחות (2.41% מכלל המינים)
חשופי זרע – שישה מינים השייכים לשני סוגים בשתי משפחות (0.85% מכלל המינים)
בעלי פרחים – 681 מינים השייכים ל-245 סוגים ב-54 משפחות (96.74% מכלל המינים)
על המדרונות גדלים צמחים העמידים לקור דוגמת Stipa subsessiliflora, S.purpurea, Festuca pseudovina ו-Gentiana decumbens. צמחי המים והביצה הנפוצים כוללים את: Potamogeton lucens, Hippuris vulgaris, Deschampsia caespitosa, Potamogeton malaianus, Acorus calamus וצמחים טורפים מהסוג Utricularia.
מתוך 704 מיני הצמחים הגדלים באזור באיינבולוקה, שלושה אסורים במסחר, בהם הסחלב Orchis latifolia ו-19 אנדמיים לשינג'יאנג דוגמת Delphinium tianshanicum.
בעלי חיים
בשטח באיינבולוקה נמנו 145 מינים של בעלי חוליות, מתוכם 104 מסווגים ברשימה האדומה של ה-IUCN כמינים נדירים או בסיכון. 145 המינים משתייכים ל-45 משפחות:
עופות - 119 מינים המשתייכים ל-31 משפחות. האזור משמש מקום קינון ובית גידול לתקופת הקיץ לעשרות אלפי עופות, בעיקר עופות מים: עגורים, אנפות, אווזים הודיים (Anser indicus) ואווזים אפורים, ובייחוד מיני הברבורים: ברבור שר, ברבור בוויק (Cygnus columbianus bewickii) וברבור מצוי. קרוב ל-7,000 ברבורים מקננים באתר מדי קיץ, הקבוצה הגדולה ביותר בעולם של ברבורים מקננים. זהו גם אתר הקינון הדרומי ביותר של ברבורים בחצי הכדור הצפוני. עוף נוסף המצוי בשטח האתר הוא עיט זהוב.
תמונת לוויין מעובדת של שקע טורפאן והרי בוגדה (בחלק העליון של המפה)אגם טְייֵנְצְ'הCarex humilisדוב חום מתת-המין Ursus arctos isabellinus
אזור אתר המורשת העולמית של בוגדה (博格达) משתרע על שטח של 388 קמ"ר במזרח הרכס הצפוני של טיין שאן והוא מוקף בשטח חיץ (שבו יש הגבלות בניה) של 415 קמ"ר. מרכז האזור הוא ב-43°50′00″N88°17′12″E / 43.833333°N 88.286667°E / 43.833333; 88.286667. חלקו הדרומי גבוה מחלקו הצפוני. המקום הגבוה ביותר הוא פסגת הר בוגדה, בגובה 5,445 מטרים, גבוה משמעותית מההרים סביבו, והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 1,380 מטרים, הפרש גבהים של 4,065 מטרים, המשתרע על פני מרחק אופקי של 30 קילומטרים. ההרים בלב החלק הצפוני של האתר בגבהים שבין 1,600 מטרים ל-2,600 מטרים חרוצים בעמקי נהרות שיצרו טופוגרפיה מורכבת.
האזור עשיר בקרחונים. יש באזור 113 קרחונים המשתרעים על שטח של 101.4 קמ"ר ונפח של כשני קילומטרים מעוקבים. מי הפשרת הקרחונים, השלגים והגשם מזינים נהרות רבים. הנהר המרכזי הוא הנהר סָאנגונְג, שאורכו 60 קילומטרים. יש באזור 12 אגמים, שמהם עשרה הם אגמים קרחוניים קטנים. האגם הבולט הוא אגם טְייֵנְצְ'ה ("האגם השמימי") השוכן בחלקו העליון של הנהר סָאנגונְג בגובה 1,910 מטרים. שטח פניו 2.48 קמ"ר ועומקו 102 מטרים.
אזור זה הוצע כאתר מורשת מהסיבות הבאות:
הוא כולל את הפסגה הגבוהה ביותר והעיקרית של הרי צפון טיין שאן
המדרון הצפוני של ההר כולל את הדוגמה המייצגת ביותר של חגורות צמחייה אנכיות באקלים ממוזג צחיח
האזור הוא דוגמה טיפוסית לקרחונים בסמוך לאזור צחיח מאוד באקלים ממוזג ובכך הוא אינדיקטור רגיש לשינוי האקלים העולמי
הוא כולל את האגמים האלפיניים הטיפוסיים ביותר לטיין שאן, שבהם אגם טְייֵנְצְ'ה הוא הידוע ביותר.
אקלים
אזור בוגדה שייך לאקלים יבשתי ממוזג. האזור שוכן באזור צחיח, אבל בשל הגובה הוא מקבל משקעים רבים יחסית, בממוצע 444 מילימטרים בשנה, בעיקר בין אפריל לספטמבר. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 2.5°. החודש החם ביותר הוא יולי עם טמפרטורה מקסימלית של 28.4° וממוצעת של 15.9°. טמפרטורה המינימלית הממוצעת היא 12.4°-, אבל היא יכולה לרדת עד 28.2°-. בממוצע 98.4 ימים הם ללא כפור, והלחות היחסית בין 70% ל-85%.
גאולוגיה
האזור שייך לקמר בוגדה ברצועת הקמטים של הרכס הצפוני של הרי טיין שאן.
המסלע העיקרי הם סלעים קשים ועמידים לבליה מהקרבון. סלעים קרבונטים מסביבה ימית רדודה, סלעים געשיים קלאסטיים וסלעים קלאסטיים יבשתיים: אבן גיר, אבן חול, אבן בוץ, דיוריטפורפירי, טוף וברקציה געשית. המשקעים מתקופה זו מהווים 60% מכלל המסלע ומגיעים לעומק של 6,300 מטרים. משקעים מהמזוזואיקון והקנוזואיקון הם סלעי משקע מפעילות נהרות, ביצות ואגמים הנפוצים על המדרונות: אבן טין ירוקה אפורה, אבן חול, אבן בוץ אדומה, אבן טין מעורבת בגבס וכו'. במישורים שלפני ההרים שקעו ברביעון שכבות עבות של חצץ מפעילות נהרות וסחף.
צמחייה
באזור בוגדה נמנו 1,134 מינים של צמחים וסקולריים השייכים ל-432 סוגים ב-76 משפחות. מתוכם:
שרכאים – 18 מינים השייכים לשמונה סוגים בשש משפחות (1.59% מכלל המינים)
חשופי זרע – עשרה מינים השייכים לשלושה סוגים בשלוש משפחות (0.88% מכלל המינים)
בעלי פרחים – 1,106 מינים השייכים ל-421 סוגים ב-67 משפחות (97.53% מכלל המינים)
הטופוגרפיה והגובה קובעים את הרכב הצמחייה. עיקר הצמחייה באזור בוגדה הוא על המדרון הצפוני הכולל שישה אזורי צמחייה בהתאם לגובה:
ערבה הררית (mountain steppe) בגבהים שבין 1,380 ל-1,650 מטרים, בעיקר שיחים מהסוג Stipa ופרחי בר.
אחו אלפיני (alpine meadow; 3,300-2,900 מטרים), המינים Kobresia capillifolia ו-Carex humilis, וכן פרחי בר מהמשפחות נוריתיים, ארכוביתיים, מורכבים, רקפתיים וכו'
צמחיית כרים אלפינית (alpine cushion vegetation; 3,700-3,300 מטרים), מהווה כ-50% מכלל הצמחייה באזור בוגדה וכוללת את המינים Thylacospermum caespitosum, Potentilla chinensis ו-Sibbaldia tetrandra ומינים של בקעצור.
אזור השלג האלפיני (alpine snow zone; 5,445-3,700 מטרים), אזור ללא צמחייה.
שמונה מיני צמחים כלולים ברשימה האדומה של מינים בסיכון של ה-IUCN, בהם Betula tianschanica, Myosotis alpestris, Juniperus pseudosabina ו-Larix sibirica. שישה מינים אסורים במסחר כדוגמת המין Goodyera repens. 27 מינים אנדמיים לרכס טיין שאן מצויים באזור בוגדה וכוללים את: Oxytropis bogdoschanica ו-Ferula fukangensis. מינים משאריים כוללים את Glycyrrhiza glabra ו-Sorbus tianschanica.
בעלי חיים
בשטח בוגדה נמנו 181 מינים של בעלי חוליות, מתוכם 127 מסווגים ברשימה האדומה של ה-IUCN כמינים נדירים או בסיכון. 181 המינים משתייכים ל-56 משפחות ב-25 סדרות:
.jpg)
.jpg)
.JPG)
