מגדל השוק מהמאה ה-17חומת העיר פינגיאובית גִ'ינְגיִי במתחם משפחת צְ'יַאוהיכל עשרת אלפי הבודהות במקדש גֶ'נְגווֹפסל בודהה שקיאמוני בהיכל עשרת אלפי הבודהותפסל גואנין במקדש שׁוַאנְגלִין
גאוגרפיה וכלכלה
נפת פינגיאו שוכנת במישור בעל שיפוע קל מדרום למזרח בקצה של מניפת סחף שנוצרה ממפגש הנהרות חְווֵי גִ'י ולְיוֹ גֶנְאֶה בקצה הדרום מערבי של אגן טאי-יואן, חלק ממישורי הלס של צפון סין. האקלים הוא אקלים יבשתי שבו החורפים ארוכים וקרים והקיצים חמימים עד חמים. ממערב לעיר פינגיאו זורם הנהר פֶן (汾河), אחד מיובליו של הנהר הצהוב. מרבית האוכלוסייה הם סינים מבני ההאן וקבוצות אתניות נוספות הם חְווֵי, מאנצ'ו ומונגולים.
כלכלת פינגיאו מבוססת על תיירות וחקלאות. האזור ידוע בשל איכות בשר הבקר. מוצרים נוספים מהאזור כוללים דגנים, כותנה ופריטים משוחים בלכה.
היסטוריה של העיר
העדות הראשונה ליישוב אנושי במקום היא מהתקופה הנאוליתית, אבל ההיסטוריה של העיר מתחילה בתקופת שושלת ג'ואו המערבית בסוף המאה התשיעית לפנה"ס ותחילת המאה השמינית לפנה"ס. מתקופה זו נותר תל של ביצורי העיר. בתקופת האביב והסתיו השתייכה פינגיאו לממלכת ג'ין. בתקופת שושלת צ'ין הייתה העיר מוכרת בשם פינגטאו. מאז שסין חולקה ל-36 מחוזות תחת שלטונו של הקיסר הראשון צ'ין שה חואנג משושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס הייתה פינגיאו בירת המחוז שבו שכנה. בתקופת שושלת האן הייתה העיר מוכרת בשם ג'ונְגדוּ (פין-יין Zhongdu). שמה של העיר התקבע כפינגיאו בתקופת שושלת וי המערבית (534-386).
ב-1370, בתקופת שלטונו של חונגוו, הקיסר הראשון של שושלת מינג הורחבה העיר במידה ניכרת ונבנתה חומה ארוכה יותר סביב המרכז החדש. מאז התפתחה פינגיאו והפכה לאחד המרכזים הפיננסיים של סין בתקופות שושלת מינג וצ'ינג, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 שלטה על המגזר הפיננסי הסיני. בתקופה זו היו לכל הפחות עשרים מוסדות פיננסיים בתוך העיר, ובסך הכול יותר ממחצית ממספר המוסדות מסוג זה בסין של אותה תקופה. בין המוסדות היה "זְ'ה-שֶׁנְגצַ'אנְג" (日升昌) הנחשב לבנק הראשון בסין. זְ'ה-שֶׁנְגצַ'אנְג שלט על כמעט 50% מהמסחר בכסף בתקופה שהמסחר במתכת זו היה בשיאו בזמן שושלת צ'ינג. עלייתם לגדולה של ערי החוף של סין, בייחוד הונג קונג ושאנגחאי, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בשל ההשפעה הכלכלית של המעצמות הקולוניאליות המערביות גרמה לירידת קרנה של העיר, פגעה קשה בכלכלתה וגרמה לפשיטת רגל של מוסדות פיננסיים רבים. זְ'ה-שֶׁנְגְצָ'אנְג פשט את הרגל ב-1932 כאשר קמו בנקים מודרניים רבים בסין. אירועים היסטוריים אלו משמשים רקע לסרט הסיני אימפריה של כסף (白银帝国) משנת 2009 המתאר את מצוקותיהם של בני משפחה שבבעלותם בנק החיים בפינגיאו בתחילת המאה ה-20.
העיר התאוששה כלכלית רק בשנים האחרונות. חולשתה הפיננסית והעובדה שהייתה עיר חסרת חשיבות הצילו אותה מההרס שגרמו המודרניזציה, והמהפכה התרבותית ושימרו את המרכז ההיסטורי העתיק שלה. בפינגיאו נמצאת חומת העיר הארוכה ביותר והשלמה ביותר מתקופת שושלת מינג. כמו כן יש בעיר בתים היסטוריים רבים הכוללים חצר פנימית. ב-1988 הוספה העיר לרשימת האתרים ההיסטוריים והתרבותיים הלאומיים של הרפובליקה העממית של סין, וב-1997 היא הוכרזה אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.
אתר המורשת העולמית
אתר המורשת העולמית כולל את העיר העתיקה מוקפת החומה של פינגיאו ושני מקדשים בודהיסטים המצויים בכפרים שבסביבה.
העיר העתיקה של פינגיאו
פינגיאו עדיין משמרת את תוכנית העיר מתקופת שושלות מינג וצ'ינג, ותואמת לתבנית בַּאגְווַה המקובלת בפנג שווי. יש בעיר מעל למאה רחובות וסמטאות הבנויים בצורה סימטרית ובקווים ישרים. חנויות שנבנו בין המאה ה-17 למאה ה-19 מצויות בצמתים של הרחובות הראשיים, כאשר הרחובות וחזיתות החנויות עדיין שומרות על חזותן ההיסטורית. כמעט כל החנויות, ברחובות הראשיים, שופצו בשנת 2012 בהחלטת העירייה המקומית ועל חשבון בעלי החנויות.
בעיר יש קרוב ל-4,000 מבני מגורים בסגנון מינג או צ'ינג שהשתמרו מהתקופה שהעיר שגשגה כלכלית. הבתים נבנו על פי המסורת ההיררכית והפיאודלית של בני ההאן, שאליה התלוו סממנים מקומיים אופייניים. מבני המגורים נבנו סביב ארבעה צדדים של חצר פנימית ומחולקים לשלושה סוגים: מבנים בני קומה אחת מעץ ולבנים המקורים בגג רעפים, מבנים תת-קרקעיים בלבנים מצופים בעץ וגגות מוארכים, ומבנים בני שתי קומות, הקומה התחתונה תת-קרקעית והקומה השנייה בנויה בעץ. המקור לבניית מבנים תת-קרקעיים היו המערות הפרהיסטוריות שנחפרו באדמת הלס של אגן הנהר הצהוב.
האתרים ההיסטוריים העיקריים הם:
חומת העיר - חומת העיר פינגיאו נבנתה בשנה השלישית לשלטונו של הקיסר חונגוו מייסד שושלת מינג (1370). יש בחומה שישה שערי ברביקן, שער בצד הצפוני ושער בצד הדרומי ושני שערים בצדדים המזרחי והמערבי. תבנית החומה דומה לצב (ראש, זנב וארבעה רגליים), מה שהעניק לפינגיאו את הכינוי "עיר הצב". עובי החומה בבסיסה כעשרה מטרים ומכיוון שהיא הולכת ונעשית צרה ככל שהיא גובהת עובייה בחלק העליון נע בין 3 ל-5 מטרים. גובהה משתנה בין 6 לעשרה מטרים, היקפה כ-6 קילומטרים, וגודל השטח שהיא תוחמת הוא 2.25 קמ"ר.[2] יש בה ארבעה מגדלים בפינות, ובנוסף כ-72 מגדלי שמירה ויותר מ-3,000 שינות. לפני החומות יש חפיר בעומק וברוחב של ארבעה מטרים. ב-2004 התמוטט חלק מהחומה הדרומית ששוחזר מאז. יתרת חומת העיר לא נפגעה מאז בנייתה ונחשבת לחומת עיר עתיקה השמורה במצב הטוב ביותר בקנה מידה זה. חומת העיר היא האתר המרכזי של אתר המורשת.
מקדש קונפוציוס - נבנה לראשונה בתקופת שלטונו של הקיסר טַאיְדְזונְג (שלט 649-626) משושלת טאנג, נהרס ונבנה כמה פעמים במהלך השנים. מכלול המבנים הנרחב הנוכחי נבנה בשנת ב-1163 בתקופת שלטונו של הקיסר שִׁיזונְג (שלט 1189-1161) משושלת ג'ין (1234-1115), והוא כיום המקדש העתיק ביותר בסין המוקדש לקונפוציוס שהשתמר. המבנים מתקופת ג'ין הם הדוגמה היחידה בסין כולה לארכיטקטורה של מקדש קונפוציוס מתקופת ג'ין. המקדש כולל 87 פסלים של קונפוציוס ותלמידיו, הקבוצה הגדולה ביותר של פסלים מסוג זה במקדש קונפוציוס בעולם.[3] חלק ממבני המקדש שימשו כבית ספר, ובמקדש התנהלו הבחינות הקיסריות עד שבוטלו בתקופת הקיסר גוַאנְגשׂ'וּ לקראת סופה של שושלת צ'ינג, ובית הספר שפעל במקדש הפך לבית ספר מקצועי. ב-1923 הקימו יזמים מקומיים במקום חטיבת ביניים. ב-1950, עם הקמת הרפובליקה העממית של סין הורחב בית הספר ותוך כדי כך נהרסו חלק מהמבנים העתיקים, אם כי עדיין נותרו מרבית המבנים המקוריים של בית הספר הקונפוציאני ושל מכלול המקדש מהשיפוץ שנעשה ב-1163. בעקבות ההכרזה על העיר העתיקה של פינגיאו, ומקדש קונפוציוס הכלול בה כאתר מורשת עולמית ב-1997, החליט הממשל המקומי על פתיחת האתר לציבור הרחב, ולאחר השקעה הוא נפתח ב-2004. מכלול המבנים הנרחב זכה לכינוי "העיר האסורה הקטנה", והוא כולל את המבנים הבאים "היכל קְװֵיְשִׂינְג" (魁星, פין-יין kuí xīng - האל האחראי על הבחינות במיתולוגיה הסינית), "היכל וֶנְצַ'אנְג" (文昌 - האל האחראי על הספרות), גשר הקשת בענן, "היכל לִינגְשִׂינְג" (灵星 - האל האחראי על היבולים), גשר פָּאן ו"היכל דַאצֶ'נְג", האולם המרכזי המוקדש לקונפוציוס ולהישגיו.[4]
מקדש צִ'ינְג שׂוּ (清虚观) - היה המקדש הטאואיסטי הגדול ביותר בפינגיאו וכיום משמש מוזיאון לתרבות הסינית. המקדש שוכן בפינה הצפונית של הרחוב המזרחי (דוֹנְג דַאגְיֵה), כולל עשרה מבנים ומשתרע על שטח שמעל ל-6,000 מטרים. המקדש נבנה לראשונה בשנים הראשונות של תקופת שושלת טאנג (907-618), שופץ ושגשג בתקופת שושלת יואן (1368-1271) ושופץ שוב בתקופת שושלת מינג. במקדש נהגו לבקר מלומדים על מנת לחקור ולהגות בכתבים הטאואיסטיים. בכניסה בולטים פסלי מגני המקדש, ובין המבנים בולט היכל הדרקון והטיגריס המצטיין בטכניקה ייחודית של בנייה בעץ. המוזיאון השוכן באתר מחולק לשלושה נושאים: התרבות הטאואיסטית, ההיסטוריה של פינגיאו וחפצים עתיקים בעלי ערך תרבותי.[5][6][2]
מקדש אל העיר - מתחם מקדשים שמור היטב[7] השוכן על שטח של 7,302 מ"ר בדרום מזרח העיר העתיקה של פינגיאו. חזית המתחם פונה דרומה והוא כולל שלוש קבוצות של מבני מקדשים המקורים ברעפים מזוגגים בצבעי ירוק וכחול: מקדש אל העיר, מקדש אל העושר, ומקדש אל המטבח. במבני המקדשים יש פסלים צבעוניים וציורי קיר. מקדש "אל העיר" (城隍, בפין-יין Chénghuáng, תעתיק צֶ'נְגחְוַאנְג) כולל את היכל אל העיר (שבו מנהל האל משפטים), היכל התיאטרון והיכל השינה (שבו מקבל האל אורחים בקומה התחתונה וישן עם קרובי משפחתו בקומה העליונה). מקדש "אל העושר" (財神, פין-יין Cáishén, תעתיק צַאישֶׁן), כולל את היכל אל העושר שבו הפסלים מסמלים תענוג ומזל וציורי הקיר מתארים כיצד נציגי המיעוט המעלים מס לקיסר, את ביתן גֶ'נְווּ, ואת היכל התיאטרון של אל העושר. תפקידו של "אל המטבח" (灶君, פין-יין Zào Jūn, תעתיק דְזַאו ג'וּן) במיתולוגיה הסינית הוא לפקח על הנעשה בתוך הבתים ולהעביר את המידע לאלים אחרים. לכן על מנת לרצות את האל מביאים המאמינים למקדש אל המטבח מעדן מיוחד המכונה טַאנְגגְווַה. בחצר מקדש אל המטבח נטועים עצי אוגניית הציפורן (שמהם מפיקים את התבלין ציפורן) בני למעלה מ-100 שנים שבבוא האביב פורחים ומבשמים את האוויר.[8]
משרד ממשל הנפה (Yamen) - פינגיאו הייתה מושב הנפה מאז שנקבע שיטת החלוקה למחוזות בתקופת שושלת צ'ין ובעיר יש מבני ממשל נפה שמורים היטב המתחם כולל את המגורים והמשרדים של נציג השלטון שנשלח לתפקד כראש העיר, שופט ופיקד ממשל בכיר. המבנים הראשונים במתחם נבנו לראשונה בתקופת שושלת וי הצפונית, והורחבו בתקופת שושלות יואן, מינג וצ'ינג. הבניין העתיק ביותר במתחם כיום נבנה ב-1346. המתחם משתרע על שטח של 26,000 מ"ר לאורך ציר צפון-דרום כולל את משרדי המנהל, משרד המס, אולם משפט, בית כלא ואולם תפילה בודהיסטי.[9]
משרדי "זְ'ה-שֶׁנְגצ'אנְג" (日升昌 - מילולית "שגשוג הזריחה") - מוסד פיננסי שהיו לו סניפים ברחבי סין שאפשר לסוחרים להפקיד מטבעות כסף ולקבל תמורתם קבלה אותה יכלו לפדות בסניפים אחרים, וכן לבצע הלוואות. המוסד שגשג במאה ה-19 ופשט את הרגל ב-1932 כשהופיעו בסין בנקים מודרניים בהשפעת המערב. המקום שופץ ונפתח כמוזיאון ב-1995.
מגדל השוק - מבנה עץ בן שתי קומות בגובה 18.5 מטרים, המבנה הגבוה ביותר בעיר העתיקה. המגדל הנוכחי נבנה ב-1688.
גשר חְווֵיגִ'י - גשר הבנוי מאבן עם מעקות מאבן שנבנה במאה ה-17.
כשהמקדש נבנה לראשונה ב-963 הוא כונה מקדש גִ'ינְגצֶ'נְג. ב-1540, בתקופת שושלת מינג, הוא שופץ ושמו שונה למקדש גֶ'נְגְווֹ. המקום עבר שיפוץ והרחבה נוספת ב-1816 בתקופת שושלת צ'ינג. קיימת גם טענה כי המקדש ננטש בתקופת שושלות מינג וצ'ינג.[10]
המקדש משתרע על שטח של 10,892 מ"ר והוא מוקף חומה. יש באתר שלושה מבנים מרכזיים המסודרים לאורך ציר מצפון לדרום שביניהם יש שתי חצרות, קדמית ואחורית. המקדש כולל את האתרים הבאים (מדרום לצפון):
היכל טְײֵנְוַאנְג (天王殿, "היכל מלך השמים"). שער הכניסה הדרומי למבנה זה הוא גם הכניסה הראשית למקדש. מבנה זה נבנה בתקופת שושלת יואן (1365-1271) וכולל פסלים של גְווַאן יוּ (關羽)[11] ושל ארבעת המלכים השמימיים (風調雨順)[12] מתקופת שושלת צ'ינג. משני צדי היכל טְײֵנְוַאנְג מוצבים מגדל הפעמון (הכולל עדיין פעמון גדול) ומגדל התוף.
היכל עשרת אלפי הבודהות (万佛殿- וַאנְפֿוֹ) - אחד ממבני העץ העתיקים ביותר בסין. נבנה ב-963 ושופץ ב-1815 כשנוספו לו קירות לבנים. צורתו כמעט ריבועית, אורכו 11.6 מטרים, רוחבו 10.8 מטרים וגובהו 8.8 מטרים. הוא מקורה בגג רעפים הגדול מהאולם עצמו והנתמך בעבודת עץ מיוחדת הקרויה בסינית דוֹאוּגונְג. בתוך האולם מצויים 11 פסלי חרס של בודהה שקיאמוני, תלמידיו, בודהיסטוות, אלים ומשרתים. פסלים אלו מתוארכים לתקופת חמש השושלות, ובנוסף מוצבים על הקירות כמה מאות פסלי בודהה (רחוק למדי מעשרת אלפים המופיעים בשם ההיכל) שהוצבו כ-300 שנים אחרי הפסלים במרכז האולם.
החצר האחורית - משני צדדיה נמצאים היכל גואן יין (观音殿 - אלת הרחמים בבודהיזם), והיכל אל השאול (地藏殿) שבו יש פסל גדול של אל השאול (地藏 - דִידְזַאנְג) יחד עם שני משרתיו, ופסלים נוספים, כולם צבועים בצבעים עזים. שני המבנים מתוארכים לתקופת שושלת מינג.
היכל שלוש הבודהות (三佛殿 - סָאנְפֿוֹ) - במרכז האולם שלושה פסלים של בודהה שקיאמוני (בצורות שונות) וציורי פרסקו מתקופת שושלת מינג המתארים את סיפור חייו של שקיאמוני, מייסד הבודהיזם.
חשיבות היסטורית יש לאסטלות האבן הקבועות במסדרונות המזרחיים והמערביים של המקדש המתארים את ההיסטוריה של המקדש.[13]
מקדש שׁוַאנְגלִין
מקדש שׁוַאנְגלִין (双林寺, פין-יין Shuānglín sì) הוא מקדש בודהיסטי בן כ-1,400 שנים השוכן בכפר צְ'יַאוטוֹאוּ, כ-6 קילומטרים מדרום מערב לעיר העתיקה של פינגיאו (37°10′15″N112°07′30″E / 37.170833°N 112.125°E / 37.170833; 112.125). בין כותלי המקדש יש למעלה מ-2,000 פסלים צבעוניים שנוצרו על ידי אמנים בתקופות שושולת סונג, יואן, מינג וצ'ינג.
המקדש נבנה בשנת 571 בתקופת וכונה תחילה מקדש ג'ונְגדוּ על שם העיר ג'ונְגדוּ (שמה הקודם של פינגיאו) הסמוכה, בירת המלך ון משושלת האן המערבית. המקדש נבנה בקנה מידה גדול, אבל נהרס במהלך המלחמות הרבות שבאזור. הוא שופץ בתקופת שושלת סונג (1279-960) ושמו שונה למקדש שׁוַאנְגְלִין. מקור השם בסוטרה המתארת כיצד שקיאמוני, מייסד הבודהיזם שקע בנירוואנה סמוך לשני עצים. שׁוַאנְג בסינית פירושו כפול או שניים, ולִין פירושו יער. המקדש של ימינו הוא בעיקר מהשיפוץ שבוצעו בו בתקופת שושלת מינג.[14]
מתחם המקדש בנוי על מסד אדמה בגובה של שלושה מטרים. שטחו 14,844 מ"ר, והוא מוקף חומה גבוהה מאדמה נגוחה. המקדש כולל עשרה מבנים עיקריים היוצרים שלוש שורות מקבילות לאורך הציר צפון דרום. בשורה הקדמית מצויים:
היכל המלכים השמימיים - שופץ ב-1499. בחזית ההיכל פסליהם של ארבעת המלכים השמימיים.[12] בתוך ההיכל פסל של מאיטריה (הבודהה העתידי) ושני בודהיסטוות מצדדיו. כמו כן יש באולם פסליהם של ארבעת המלכים בגובה 3 מטרים כשכל אחד אוחז בחפץ כלשהו ושמונה בודהיסטוות.
היכל ארהט - במרכזו פסלה של גואנין המוקפת ב-18 ארהטים.[15] הבעות הפנים של פסלי הארהטים שונות מפסל לפסל והן מציגות מצבים שונים, בין השאר: שיכור, חולה ואילם.
היכל האוצר התת-קרקעי
בשורה האמצעית מצויים:
ההיכל המרכזי
היכל אלף הבודהות - במרכז פסלה של גואנין וכ-500 פסלי בודהיסטוות
היכל בודהיסטווה
בשורה האחורית מצויים:
היכל האלילה בן חמשת העמודים
היכל האבות הקדומים גֶ'ן-יִי - שופץ בשנים 1521-1506 בתקופת שושלת מינג
מבנים נוספים כוללים את "היכל פֿוּמוּ", "היכל הארץ" ו"היכל בודהה אמיטאבהה". פסלי בודהה מצויים בכל האולמות.[14]
