גוּלָאנְגְיוּ (בסינית: 鼓浪嶼, בפין-יין: Gǔlàng Yǔ) או גם קוּלָאנְגְסוּ (Kó͘-lōng-sū בהוקין) הוא אי המוגדר כתת-רובע בנציבות שיאמן במחוזפוג'יין בדרום-מזרח הרפובליקה העממית של סין. האי, שבו אסורה תנועת כלי רכב ממונעים, שוכן מול החוף של העיר שיאמן, ומשתרע על שטח בן 1.91 קילומטרים רבועים, ונכון למפקד אוכלוסין של 2010 שכנו בו 15,373 תושבים (צפיפות אוכלוסייה של 8,048 תושבים לקילומטר רבוע). ב-8 ביולי 2017 הכריז ארגון אונסק"ו על "קולאגנסו, התיישבות היסטורית בינלאומית" כאתר מורשת עולמית, אתר המורשת העולמית ה-52 ברפובליקה העממית של סין.
האי גולאנגיו ידוע בזכות חופי הים, הסמטאות המפותלות והאדריכלות העשירה. האי מופיע ברשימת אתרי הנוף הלאומיים של סין ומסווג כאטרקציה תיירותית 5A על ידי מנהל התיירות הלאומי של סין (CNTA). הוא ממוקם בראש רשימת עשרת האזורים היפים ביותר במחוז פוג'יין.
לאי ניתן להגיע על ידי שיט במעבורת של 8 דקות ממרכז העיר שיאמן. אף על פי שרק כעשרים אלף איש מתגוררים באי, גולאנגיו הוא יעד תיירותי מקומי מרכזי, ומושך אליו יותר מעשרה מיליון מבקרים בשנה, והופך אותו לאחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות ביותר בסין.[1] הממשל בגולאנגיו לא רק אוסר על מכוניות, אלא גם על אופניים. הרכבים היחידים המותרים הם מכוניות חשמליות קטנות ורכבי שירות חשמליים ממשלתיים.
המבקרים יכולים להגיע לגולאנגיו באמצעות מעבורת מטרמינל המעבורת בשיאמן. תושבים מקומיים מורשים להשתמש במעבורת קצרה יותר של 5 דקות אל מסוף המעבורת לון דו. במהלך היום (כל 20 דקות, משעה 7:10 בבוקר ועד 17:30 בחורף ובאביב / משעה 7:10 בבוקר עד שש וחצי בערב בקיץ ובסתיו), תיירים ולא מקומיים שטים במעבורת של 20 דקות.[2]
היסטוריה
מבט להתיישבות הבינלאומית סביב 1908
במשך תקופה מסוימת היה גולאנגיו היישוב הבינלאומי היחיד על אדמת סין מלבד ההתנחלות הבינלאומית המפורסמת יותר בשאנגחאי.
זמן קצר לאחר ששיאמן הפכה לנמל אמנה שנבע מהתבוסה הסינית במלחמת האופיום הראשונה ומחוזה נאנקינג בשנת 1842, הקימו תושבים זרים באי ארגון בלתי פורמלי שהתארגן רשמית כמה עשורים לאחר מכן, כאשר תקנות המקרקעין אושרו על ידי ממשלת סין במאי 1902.[3] בסופו של דבר נהנו 13 מדינות, כולל בריטניה הגדולה, צרפת, הולנד ויפן, מזכויות חוץ-טריטוריאליות באי והשתתפו במועצה העירונית קולאנגסו שניהלה את היישוב. בדומה להתיישבות הבינלאומית בשנגחאי, מילאו הבריטים תפקיד מכריע בממשל ושוטרים סיקים מהודו הבריטית היו אחראים לשיטור ההתנחלות תחת המשטרה העירונית בקולאנגסו. הקונסוליות, הכנסיות, בתי החולים, בתי הספר, תחנות המשטרה וכו', שנבנו על ידי אותן קהילות זרות, הם הסיבה לאדריכלות בסגנון התקופה הוויקטוריאנית בעיקרה, שעדיין ניתן לראות ברחבי גולאנגיו. הכיבוש היפני של האי החל בשנת 1942, ונמשך עד תום מלחמת העולם השנייה. בדומה לשיאמן, הניב הנפוץ באי הוא הוקיין.
מהקמת הרפובליקה העממית של סין ועד 2003 היה גולאגניו מועצה בנציבות שיאמן, אחת מארבע מועצות שלא שכנו על האי שיאמן. במאי 2003 נקלטה המועצה גולאנגיו במועצה סימינג (思明), ומאז האחריות על הניהול, השיטור והשיפוט של האי חלים על האי שיאמן, ממש מעבר לנהר לוג'יאנג.
אטרקציות
הר ליט-קונג-גיאם (日光岩 סלע מואר בשמש) הוא הנקודה הגבוהה ביותר בגואלנגיוקונצרט באולם הקונצרטים של גולאנגיוהכנסייה בגולאנגיו
כמקום מגורים עבור מערביים במהלך העבר הקולוניאלי של שיאמן, האי גולאנגיו ידוע באדריכלות שלו ובמשכן של מוזיאון הפסנתר היחיד בסין,[4] שהעניק לו את הכינוי "אי הפסנתר" או "עיירת הפסנתרים" (钢琴之乡) או "אי המוזיקה" (音乐之岛).[5] יש מעל 200 פסנתרים באי זה.
גם לשם הסיני של האי יש שורשים מוזיקליים כיוון שפירוש "鼓浪 Kó͘-lōng" הוא "גלי תוף", והוא מכונה כך בשל הצליל המופק כשגלי האוקיינוס מכים בשוניות. הסיומת "嶼 sū" פירושה איון.
בנוסף יש מוזיאון המוקדש לקושינגה, אקווריום ימי, גן סובטרופי המכיל צמחים שהובאו על ידי סינים שהיגרו מעבר לים, כמו גם מוזיאון שיאמן, לשעבר מגדל שמונת התרשימים (八卦楼).
האי גולאנגיו הוא יעד להולכי רגל בלבד, כאשר כלי הרכב היחידים באי הם מספר כבאיות ועגלות גולף חשמליים. הרחובות הצרים באי יחד עם האדריכלות בסגנונות שונים מרחבי העולם מעניקים לאי מראה ייחודי. האתר מסווג כאטרקציה תיירותית 5A על ידי מנהל התיירות הלאומי של סין (CNTA).[6]
מבנים ואתרים של היישוב הבינלאומי לשעבר כוללים:
בניין הקונסוליה של ארצות הברית בתכנון האדריכל אליוט האזארד[7]
פארק הָאויְוֵּה (皓月 公园 Hàoyùe Gongyuan) הוקם לכבוד הגיבור הלאומי הסיני ג'נג צ'נגגונג (קושינגה). דמותו מוצגת גם בצורת פסל גרניט בגובה 16 מטרים בפארק.
פארק שׁוּגְ'וָאנְג (uz 庄 花园) הוקם בסגנון גן סיני קלאסי בשנת 1913, בפארק שכנה הווילה הפרטית של איש עסקים טייוואני עשיר. הוא הוסב לפארק ציבורי לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין.
תחבורה
גולואנגיו ייחודי בסין כ"אי ללא כלי רכב ממנועים". הוא מחובר לאי הראשי שיאמן רק באמצעות מעבורת.
באי נאסר השימוש במכוניות ובאופניים, ובכך הוא מהווה אלטרנטיבה לאי שיאמן התזזיתי מעבר לנהר, אם כי הכנסתם של עגלות גולף חשמליות לתיירים עלולה לפגוע בקסמו של האי. משאות מוסעים על עגלות עץ, לעיתים קרובות במעלה הסמטאות התלולות, על ידי צוותי גברים חזקים.
תרבות
התפשטות הנצרות בשנים הראשונות של המאה העשרים הביאה לאי מוזיקה מערבית. כנסיות ומוזיאונים הוקמו והתושבים נהנו ללכת לאולמות לשמוע מוזיקה. מאז, התרבות המקומית של האי מעורבת במוזיקה ובאמנות הזרים שהוכנסו לאי, וזו הסיבה שסצנת התרבות של גולאנגיו שונה מאזורים אחרים בסין.[14]
מוזיקה קלאסית
כמה מהמוזיקאים הקלאסיים המפורסמים ביותר בסין מגיעים מגולאנגיו, כולל הפסנתרן יִין צֶ'נְגְדְזונְג, הכנר יָאנְג גִ'ינְג, והפסנתרן שׂוּ פֵייפִּינְג. מבחינה היסטורית, שׁוּאָן ג'וֹאוּ, ג'וּ'נְגִ'י לִין, ודְזְווֹחְוָאנְג צֶ'ן הם מוזיקאים קלאסיים ידועים נוספים מהאי. האי נמצא במקום הראשון בסין בכמות הפסנתרים לנפש, ובשנת 2002, קיבל האי גולאנגיו את הכינוי "אי המוזיקה" על ידי איגוד המוזיקאים הסיני. אולמות ההופעות והמוזיאון לפסנתר והאווירה האמנותית הכללית מושכים מוזיקאים רבים מסין ומחוצה לה. אולם הקונצרטים בגולאנגיו בן 580 מושבים הוא אחד המקומות הבולטים ביותר של מוזיקה אקוסטית במחוז פוג'יין.[15]
פרסים ומחוות
בשנת 2005, נבחר האי גולאנגיו למועצה היפה ביותר בסין על ידי הגרסה הסינית של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק.
ב-8 ביולי 2017 הוגדר האי כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בהחלטה של המושב ה-41 של ועדת המורשת העולמית, על בסיס קריטריונים 2 (מציג שינוי חשוב בערכים אנושיים, לאורך תקופת זמן או באזור תרבותי של העולם) ו-4 (האתר הוא דוגמה יוצאת דופן לסוג בנייה, אדריכלות, וטכנולוגיה). האתר משתרע על שטח בן 3,612 דונם ומוקף באזור חיץ בן 8,860 דונם.
בתקציר המנהלים קבעה הוועדה למורשת עולמית:
קולאנגסו הוא חלון של חילופי תרבויות בין תרבות סינית מסורתית, תרבות פוג'יינית ומספר תרבויות זרות, דבר המשתקף באדריכלות
האי מסמל את המודרניזציה של סין, המושפעת גם מהגירת הסינים מחוץ לסין ובחזרה
נוף האי שמור היטב, ומראה את הישגי המודרניזם בסין באמצעות המבנה המרחבי האורבני, האדריכלות האופנתית, גנים בסגנונות שונים ומתקנים ציבוריים של התקופה.
