אֶדֶר (שם מדעי: Acer) הוא סוג של עצים הנמנים עם משפחת הסבונניים. בעבר הוא נמנה עם משפחת ה"אדריים", אולם מחקרים מודרניים (דוגמת APG II) מכלילים אותו במשפחת הסבונניים. נודע גם בשם מייפל (מאנגלית: Maple).
בישראל גדל המין אדר סורי. זהו עץ ירוק-עד הגדל בעיקר בחורש לח, גובהו מגיע על־פי־רוב לארבעה עד שמונה מטרים. הוא נפוץ בצפון הארץ באזורים הים־תיכוניים בעיקר על יד נחלים. העלים רחבים ובעלי שלוש אונות לא עמוקות (בזה הוא שונה מחברו המייפל הנושא 5 אונות) והוא נושא תפרחות צפופות בצבע קרם המונות 10–22 פרחים. פריו הוא כנפית, זירעון המצויד בשתי כנפיים שטוחות, העוזרות לעוף מעט ברוח ולהתרחק מצמח האם, כך יימנעו תחרויות, והפצתו תהא יעילה יותר. הוא גדל בעיקר בקרקעות טרה רוסה (אדמה אדומה) וגיר קשה בגליל העליון ולרוב אינו עובר את גובה 70 המטרים.
מין נוסף הגדל בארץ הוא אדר חרמוני, עץ נמוך בתצורת שיח הגדל במרומי החרמון.
שימושים
בגזע עץ המייפל משתמשים בתחום בניית כלי הנגינה. מרבית הכינורות עשויים ברובם מעץ זה (צוואר, גב וצדדים) וכן העץ נפוץ בתעשיית הגיטרות החשמליות, בעיקר לצווארים וציפוי גוף הגיטרה. גם חליליות מיוצרות מעץ זה.
בתלמוד מזוהה האדר עם אחד ממיני הארז ולא עם העץ המודרני הנקרא בשם זה. האמורארב זיהה את האדר עם העץ הנקרא "קתרוס" בלשון חז"ל,[1] שהוא שמו היווני של הארז (Κέδρος – קֶדרוס; וכן בלטינית: cedrus). רב זיהה את האדר גם עם העץ "גופר" המופיע במקרא,[2] אשר ממנו נעשתה תיבת נח.[3]
בתלמוד[4] מובא גם מאמרו של רבי יוחנן: ”הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהן אדר”. עוד נאמר שם: ”שדה שיש בה אדר – אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין”. המפרשים תהו בתועלת שבנטיעת האדר. לדעת רש"י מכיוון שזהו עץ גדול וחשוב, הנטיעה תפרסם את השדה והכל ידעו שזהו שדהו של פלוני, ולכן גם אם יסע לזמן מה, לא יוכל אדם אחר לפלוש אליה. בעל ספר הערוך נתן פירוש אחר:[5] גודל העץ וריבוי ענפיו יגנו על השדה כגדר, הן בפני בעלי חיים והן בפני אנשים. מפרשים אחרים העניקו למאמר זה משמעות רוחנית, במובן של יושר במסחר ונתינת צדקה, על פי קישור למשמעות האטימולוגית של "אדר" כ"אדיר" או "הדר".[6]
