סירופ המייפל מיוצר באופן מסורתי ואותנטי בצפון אמריקה. אף שנהוג לייחסו בעיקר לפרובינצייתקוויבק בקנדה ולמדינתורמונט בארצות הברית ניתן, למעשה, לייצרו בכל מקום שבו מתאפשרת צמיחת עצי אדר הסוכר. קנדה אחראית ליותר מ-80% מן הייצור העולמי של סירופ מייפל, כלומר – 7 מיליון גלונים בשנה (נתוני 2005). רוב הייצור, כ-75% מהייצור העולמי, מתבצע בקוויבק. כמויות קטנות יותר מיוצרות אף בפרובינציות אונטריו, נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק ואי הנסיך אדוארד. בארצות הברית מתבצע עיקר הייצור במדינת ורמונט (בהיקף של 410,000 גלונים לשנה). כמויות קטנות יותר מיוצרות במיין, ניו יורק, פנסילבניה וכמה מדינות נוספות בניו אינגלנד והמערב התיכון.
בתהליך הייצור נעשה שימוש בעיקר בלשד עצי אדר הסוכר (A. saccharum), ולעיתים גם בלשד עצי אדר שחור (A. nigrum) ואדר אדום (A. rubrum), בשל תכולת הסוכר הגבוהה שלהם. באופן מסורתי את סירופ המייפל רודים על ידי ביצוע חתך בעץ האדר וניקוז הנוזל לדלי. כיום מקובל לבצע את האיסוף באמצעות צינורות פלסטיק, הגם שיש המשתמשים עדיין בשיטות המסורתיות. לא מתבצע חתך בעץ שגילו פחות מ-40 שנה וקוטרו קטן מ-25 סנטימטרים. עומקו של החתך הוא בערך 25–38 מילימטרים.
ייצור המייפל מתרכז בחודשים פברואר, מרץ, ואפריל, בהתאם לתנאי מזג האוויר. לילות מקפיאים וימים חמימים נחוצים לעידוד זרימת נוזל העצה. מעבר מטמפרטורה גבוהה מנקודת הקפאון לטמפרטורה נמוכה מנקודה זו גורם לספיגת מים מן האדמה, ומעבר טמפרטורה הפוך גורם להתפתחות לחץ פנימי, אשר בסיוע כוח המשיכה מוביל לזרימת הנוזל דרך החתכים בגזע העץ ובענפיו. צינורות המוחדרים לעץ משמשים לאיסוף הנוזל והובלתו לדליים או למערכת צינורות חיצונית. שימוש במערכת צינורות מודרנית תוך יצירה מלאכותית של ריק מגביר את התפוקה. בכל שנה נקדח חור בנקודה אחרת על מנת לאפשר החלמה של גזע העץ.
בשיטה המסורתית הועבר הנוזל שנאסף בדלי למקום עיבודו, הקרוי "בקתת סוכר" (או "בית סוכר"). כיום ההעברה לבקתת הסוכר מתבצעת באמצעות צינורות. בבקתת הסוכר מוזרם הלשד באיטיות למשטח אידוי שבו הוא מורתח עד הפיכתו לסירופ. התהליך איטי בשל כמות המים שיש לאדות לשם יצירת הסירופ; מ-40 ליטרים של לשד (תנובה ממוצעת של עץ מייפל בוגר בעונה) מיוצר כליטר אחד בלבד של סירופ (לאחר שאוּדוּ ממנו 39 ליטרים של מים).
.jpg)
_(14598482220).jpg)
