שמה המקורי היה "עקרון"[6], בשל מיקומה הסמוך לכפר "עקיר". מייסדי המושבה שיערו כי שם הכפר משמר את השם של העיר המקראית עקרון. לבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, הוחלף שמה של המושבה ל"מזכרת בתיה" על שם אם הברון, בטי סלומון דה רוטשילד.
הקמת המושבה
היוזמה
בסוכותה'תרמ"ג (ראשית אוקטובר 1882) שכנע הרבשמואל מוהליבר,[7] ממנהיגי חובבי ציון, את הברון דה רוטשילד מפריז לתמוך בתוכנית שיזם יחד עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", להקים מושבה שמייסדיה יהיו "עובדי אדמה מנעוריהם". הוסכם שהברון רוטשילד יממן את בניית הבתים וכי"ח תקצה למתיישבים אדמות מתוך אדמות מקוה ישראל. יחיאל ברי"ל שיצא בשליחותו של הרב מוהליבר לאתר אנשים המתאימים למשימה מצא איכרים שומרי תורה ומצוות מבני הכפר היהודי נובופבלובקה[8] בקרבת העיירה רוז'ינוי, ברוסיה הלבנה (באותה העת היוותה חלק מהאימפריה הרוסית ובשנות האלפיים, בבלארוס) שרצו לעלות לארץ ישראל, גייס את המימון הדרוש לנסיעה וליווה אותם בעלייתם. המייסדים זכו להתכנות ה'ראדומים' על שם עירו של הרב מוהליבר. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלה בקשיים רבים שאברהם מויאל, עוד טרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של 'חובבי ציון' בארץ ישראל, סייע בפתרונם.[9]
בחירת החלוצים
ר' יחיאל בריל יצא בשליחות הרב מוהליבר לדבר על לב תושבי פבלובקה "השלוים והשקטים" להטות שכם, כשהוא מצויד במכתב מהרב מוהליבר לגאון הרב מרדכי גימפל יפה רבה של רוז'ינוי, שיסייע בבחירת האנשים המתאימים למשימה.
ביום ו' חשון תרמ"ג (19 באוקטובר 1882), נבחרו בדקדקנות עשרה מקרב יושבי הכפר פבלובקה על מנת שיוכלו לקיים מניין ובהתאם להמלצת הרב מרדכי גימפל יפה: "עשר משפחות ובהן 101 נפשות, 54 זכרים ונקבות 47, וכשני שלישים מהם עושים מלאכה בבית ובשדה, כולם בעלי כח ואנשי שלום ואחוה". עם ראשי המשפחות, שהיו "כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאד", נחתם בשבוע פרשת 'לך לך' הסכם המפרט את ההתחייבויות של משפחות המייסדים (מימון הוצאות הנסיעה, תקופת מבחן וניסיון במקוה ישראל, החזר כל הוצאות התיישבותם), והתחייבויות חברת "כל ישראל חברים" אם יעמדו במבחן (בניית בתים, חפירת באר, עזרה בקניית בהמות וכלי עבודה).
בהסכם נקבע, בין היתר, כי תחילה יעלו לארץ עשרת הנבחרים בלבד ולאחר שיעמדו במבחן ייצאו "טובים ומוכשרים לעבודת האדמה" תינתן להם "אחוזת שדה" ורק אז יעלו בני משפחותיהם.
באופן כללי ניתן לומר כי מרבית תנאי ההסכם שומרים על האינטרסים של חברת כל ישראל חברים, למעט סעיף י"א החותם את ההסכם בו נקבע: "כאשר נתיישב באחוזה אשר תינתן לנו אין לפקידי החברה אשר במקוה ישראל להתערב בעניינינו רק בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, אבל בדברים שבין אדם למקום והמצוות המעשיות אין להם להתערב ולומר כה תעשו או כה לא תעשו, כי אם אשר יורו לנו תופשי התורה כה נעשה ונצליח".
בשולי ההסכם אישר וקיים הרב ר' מרדכי גימפל יפה את האמור בו וציין: "וכולם קבלו עליהם כל הפרטים האלה ברצונם הטוב וחתמו על זה בלבבות שלמות ונפשות חפצות".[10]
לעשרת הנבחרים הוקצה זמן של שבועיים ימים בלבד לצורך התארגנות ואיסוף כספים להוצאות הדרך (ההוצאות היו על חשבונם בהתאם לאמור בהסכם).
רכישת האדמות
בפועל עלו אחד עשר מייסדים, למקרה שאחד יחלה ולא תהיה אפשרות לקיים מנין בהיעדרו. עלייתם ארצה של המייסדים הייתה רצופה תלאות וייסורים בעת מסעם ביבשה ובעת הפלגתם בים הסוער. לבסוף הורשו לרדת לחופי ארץ ישראל ביום ד' בטבת תרמ"ג (14.12.82). בו ביום עברו למקוה ישראל לתקופת הכשרה וניסיון, ובמקביל תרו את הארץ למציאות קרקע אשר תתאים לגידול תבואה. בהיותם איכרים מנוסים, ביקשו מנציג הברון רוטשילד, הפקיד הירש, לאפשר להם לצאת לחיפוש אחר קרקעות מתאימות. הירש נענה ויצאו לדרך שלושה חלוצים, חיים משה פרס, משה ליב ברנשטיין ויעקב ארקין יחד עם אברהם מויאל וברי"ל מטעם הפקיד. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר.[11] השליחים בחנו אדמות באזור ראשון לציון ופסלו אותן. הם הגיעו לאזור הכפר הערבי עאקיר, שם ראו אדמה שחורה המתאימה לגידול חיטין ובאמצעות הלוואה של הברון רוטשילד רכשו אלפיים וחמש מאות דונמים.[12] הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשווןה'תרמ"ד, 7 בנובמבר1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".
המייסדים
ראשי משפחות המייסדים היו: יעקב ארקין, צבי ארקין, ברוך צבי ברנשטיין, אברהם יעקב גלמן, יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי, משה מלר, חיים משה פרס (פרעס), דב רודבסקי, יהושע רובינשטיין ואפרים שקולניק. בין המצטרפים בהמשך למקימי מזכרת בתיה היה מרדכי ניימן מאנשי העלייה הראשונה ומחלוצי החקלאות בארץ ישראל ועוד קבוצה של יהודים יוצאי רומניה.
בהמשך מצאו מומחי הברון כי האדמות מרובות מכפי הדרוש לאחת-עשרה המשפחות. הירש הציע להוסיף עוד שלוש משפחות: משה אליהו הרשקוביץ מוותיקי השומרים של מקוה-ישראל, לוויטה זליג אהרון שהיה נגר אומן במקוה-ישראל כבר כמה שנים, ודוד נוימן, אזרח עות'מאני שנמלט מרומניה המורדת אל בנו, תלמיד במקוה ישראל. לשלושה צורפו ארבעה נוספים: שאול הלזנר יליד סבסטופול ותלמיד מקוה-ישראל, יעקב גולד, גרשון שרשבסקי ושלמה הכהן ווייסברג - אף הם אזרחים עות'מאניים פליטים מרומניה.[13]
עיתון הצבי מתאריך כ"ו אדר ב' תרמ"ו (1886), פרסם את הידיעה, תחת הכותרת "העקרונים שמחים בחלקם", ובהמשך הידיעה: "מעקרון מודיעים: י"ז משפחות נאחזו שמה. לכל אחת מהן מק"ג עד ק"ס דונם אדמה. השנה זרעו כל אחד תשעים דונם חטים ושעורים ושבעים דונם הניחו לזרע הקיץ, איכרי עקרון שמחים מאד בחלקם, את נדיבם יברכו שבע פעמים ביום ואת פקידם יאהבו, כי מתנהג איתם ברחמים".[14]
מבני המושבה
מאחר שלא קיבלו רשות מהממשלה העות'מאנית לבנות בתי מגורים, בנו בתחילת 1884, ארבעה בתים דו-קומתיים, בתור רפתות, כאשר הקומה הראשונה שמשה כרפת והשנייה חולקה ליחידות מגורים. אלו היו הבתים הראשונים של המושבה. עקב הצפיפות הרבה ופשטות הבתים כונו הבתים קזרמות, שמשמעותם ברוסית "בית מגורי חיילים". קירות הבתים נבנו מאבני כורכר, כמקובל באותם הימים. קשתות מעץ, שעליהן הוקמה הקומה השנייה, שמרו על יציבות המבנה. בשנת 1888 הרפתות הועברו לקצה החצר והקומה הראשונה הוסבה למגורים. הרעפים למבנה הובאו ממרסיי שבצרפת. המחיצות בין החדרים נבנו בשיטה שהייתה נהוגה בזמנם "השיטה הבגדדית" - עם מסגרת עשויה לוחות עץ ומילוי של חומר בתוכה.
במהלך השנים 5–1884 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב-1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אחר כך.
בית משק הברון
המבנה המרשים במושבה הוא בית משק הברון, המהווה היום מרכז תרבותי. הוא נבנה בשנת 1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון. שני שערים, מעוצבים בקפידה, הובילו לחצר. החצר הוקפה חומה מאבנים. בקומת הקרקע, האולם הגדול שימש לאחסון בהמות, כלי עבודה גדולים וכרכרות. בפנים היה אסם ויציע עץ וגלגלת עץ להעלאת יבול החיטה. בשני המגדלים בצדי המבנה התגוררו פקידי הברון, הגננים ושאר בעלי התפקיד במושבה. במבנה קיים מרתף.
בעת השחזור של המבנה הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ, חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו לשם ביצוע השחזור.
קזרמת משפחת לוין, שהוקמה בשנת 1884 - צילום: 2008, קזרמה זאת היא השמורה מבין אלו שהוקמודיר במזכרת בתיה
יחסי הברון והמושבה
הרחוב הראשי במושבה על שמו של הברון
הברון רחש יחס של כבוד למייסדי מזכרת בתיה בשל חריצותם ודבקותם בדרך התורה ועל כן הסב את שמה מעקרון למזכרת בתיה לזכר נשמת אמו בעת ביקורו הראשון במושבה בשנת תרמ"ז (1887). תמונת מצב זו לא ארכה זמן רב ומערכת היחסים התערערה לקראת שמיטת תרמ"ט, היא השמיטה הראשונה למושבות הראשונות בארץ ישראל.
שמיטת תרמ"ט
זמן מה לפני שמיטת תרמ"ט ניתן היתר המכירה הראשון שבין חותמיו היה הרב שמואל מוהליבר. רבני ירושלים התנגדו למתן ההיתר וסברו שיש לשמוט כליל מעבודת האדמה בשנת השמיטה. מייסדי מזכרת בתיה, לאחר לבטים לא מעטים, החליטו לנהוג כפסק רבני ירושלים, להבדיל מיתר המושבות בארץ שסמכו על היתר המכירה. החלטתם של מייסדי מזכרת בתיה הכעיסה את פקידי הברון אשר גזרו גזרות קשות על תושבי המושבה כגון סגירת באר המים, סילוק המורים, אי מתן הרשאה לרופא לטפל בחוליהם והפסקת התמיכה. למרות גזרות אלה, מייסדי המושבה היו איתנים בדעתם ולא נכנעו ללחצי פקידי הברון על לתום שנת השמיטה.[15][16][17]
סכסוך הנטיעות
לאחר שנת השמיטה התערבו רבני ירושלים וניסו להשכין שלום בין הברון ופקידיו לבין תושבי המושבה. ניסיון זה צלח אך לא לפרק זמן ארוך. בשנים 1893–1890, התעורר סכסוך חדש עם פקידות הברון אשר דרשה שכל אדמות המושבה ינטעו במרוכז תחת פיקוח הפקידות ובאופן זה לא תישמר הבעלות הפרטית כפי שהייתה מאז הקמת המושבה. במחאה לכך חלק מהמייסדים נטעו בעצמם על חלקותיהם נטיעות ועל רקע זה הפקידות תבעה לדין בבית הדין הרבני בירושלים את מייסדי המושבה. פסק הדין היה שעל המייסדים לעקור את הנטיעות. מצב דברים זה הביא למתח רב בין המייסדים לפקידות הברון עד שבסופו של דבר נאלצו מייסדי המושבה לחתום על כתב כניעה בו הצהירו כי כל אדמות המושבה שייכות לברון וכי עליהם לציית לכל הוראותיו. בעקבות הסכסוך חלק מהמשפחות גורשו מהמושבה.[18]
שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב-1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א).
למרות זאת, בספטמבר 1911 התרחשו בעקרון התנגשויות בין האיכרים לפקידות.[19]
מים וחקלאות
הבאר היוםפעמון המושבה מזכרת בתיהבית משק הברון, מזכרת בתיה
מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב בשנת 1883 ונקראה "באר האנטיליה". מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי מערכת של כלי קיבול, תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה, בדרך כלל סוסים. תיבות אלה העלו את המים אל גג המבנה וממנו הוזרמו המים בתעלה אל עבר הבריכה והובילו אותם לבתים במכלים, ביד או על גב בהמה.
אברהם משה לונץ כתב בשנת 1891: "ובאר גדולה אשר מימיה יעלו בכח סוסים". מ-1912 שאבו את המים מבאר שנייה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכוח הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת, לעיתים אף פועלת.
הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכוח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה-20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב, והחל משנות ה-30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי – ההדרים. בסוף שנות ה-50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה-70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.
חברת "לינת צדק"
במושבה לא היה רופא ובית החולים הקרוב ביותר היה ביפו והובלת חולה אליו בעגלה, בדרכים המשובשות שהיו אז, נמשכה יום שלם. בחורף, כשזרמו מים בערוצי הנחלים, המושבה נותקה לחלוטין מכל שכנותיה. כדי לתת תשובה לחולים, שלא הבריאו תוך שבוע, התארגנו כמה נשים צדקניות, בהנהגת חיה-רוחלה פרס (פרעס), כלתו של חיים משה פרס, והקימו את חברת "לינת צדק". בחדר חולים מאולתר זה טיפלו הנשים בחולים באמצעים שעמדו לרשותן, חוקן, כוסות רוח, סיר לילה ואבקת כינין. הן גם ניהלו יומן בו רשמו את התפתחות המחלה וההחלמה.[20]
היחסים עם השכנים הערבים
חומות עקרון
במשך השנים, התקיימו לרוב יחסי שכנות טובה עם הכפר הערבי הסמוך, עאקיר. רבים מבני הכפר עבדו במושבה, והדרך אל המושבה עברה בכפר.
המושבה סבלה מגנבות שבמהלכן נגנבו בהמות עבודה, שוורים, פרות, סוסים ותבואות, אף על פי שהוצבו שומרים רבים בלילות. ריבוי הגנבות אילץ את האיכרים להקיף בחומות גבוהות את חצר המשק, הרפת, האורווה והמתבן. חומות לא הועילו מפני הגנבות.[21]
מאורעות ומלחמות
המושבה לא הותקפה במאורעות. היא פונתה ללילה אחד בעקבות ההתקפה על חולדה הסמוכה במאורעות תרפ"ט. במלחמת העצמאות, בעקבות חסימתן של דרכים ישירות יותר לירושלים הנצורה, עברה עיקר התנועה היהודית דרך הכביש שעבר בתוך עאקיר וממנו המשיכו למזכרת בתיה ולחולדה לעבר כביש מסמיה-לטרון. מאוחר יותר נחסם גם קטע כביש זה על ידי ערביי עאקיר ונוסעי השיירות נאלצו לעקוף את הכפר דרך פרדסי נען בדרכם למזכרת בתיה. בתחילת מאי נכבשה עאקיר והמחסום הוסר[22][23][24] התחבורה לירושלים המשיכה לעבור במושבה עד שהשלימו את "כביש הגבורה" (מרמלה לצומת שמשון) בסוף 1948 (קטע כביש 411 העוקף את קריית עקרון ואת המושבה נסלל כעשרים שנה מאוחר יותר).
אוכלוסייה
בית טיפוסי מראשית ימיה של המושבה, פברואר 2007
עד ראשית שנות ה-70 המושבה הייתה קטנה – כ-200 תושבים ב-1890, כ-500 ב-1940, ולא הרבה יותר מזה ב-1960. בשנים 1970–1969 נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו-משפחתיים. עולים, בעיקר מצפון אפריקה, הובאו ושוכנו בהם, ואופי אוכלוסיית היישוב התחיל להשתנות. באותו זמן, בקירוב, התחילו לבנות במושבה בתים פרטיים, קרקע חקלאית הפכה למגרשים, והמושבה המשיכה לגדול בדרכה להפוך לעיירה הקטנה, רובה שכונות שינה, כפי שהיא עכשיו.
מזכרת בתיה ממוקמת ליד קריית עקרון ושתיהן סמוכות לעיר רחובות ובשנת 2003 הועלתה הצעה לאחד את שלושת היישובים. ההצעה נדחתה והועלתה הצעה חדשה, לאחד רק את מזכרת בתיה עם קריית עקרון,[28][29] אך גם הצעה זו לא יצאה לפועל.
כביש 6 עובר בקרבת היישוב ויש תוכנית לחבר את רשת הכבישים המקומית באמצעות מחלףיהלום באזור חולדה, שיחבר את כביש 411 לכביש 6. המחלף אושר סטטוטורית והליך התכנון הושלם.[31]
במזכרת בתיה מארגנים מרוץ עממי שנתי החל מ-2013.[33]
"ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד
"ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד הוא מרכז להדרכת טיולים הפועל מטעם ובפיקוח משרד החינוך, ואחד הגופים הפועלים מטעם "אשכולות". מדריכות מרכז "ציוני דרך" הן בעלות תו תקן להדרכת טיולים מטעם משרד החינוך. המרכז הוקם בראשית שנת תשנ"ז (1996), לאחר העלאת עצמותיו של הרב שמואל מוהליבר לארץ והטמנתן בבית העלמין במזכרת בתיה. המרכז עורך טיולים ברחבי הארץ בנושאי ראשית הציונות, מורשת קרב, סיורי טבע ותנ"ך.[34]
מגרש הבית של ציוני דרך הוא במושבה מזכרת בתיה. המרכז עורך סיורים גם באתריה ההיסטוריים (בית הכנסת הגדול, בתי המייסדים (קזרמות), בית משק הברון, הבאר, גן הברון, אתר המשוריין, אוהל הרב מוהליבר), המלווים בהצגות רחוב ובצפיה במיצג אור-קולי במוזיאון הרב מוהליבר[35].
מוזיאונים
מוזיאון המושבה
משוריין ממלחמת העצמאותממוזיאון המושבה - מטבח מהימים ההםמוזיאון המושבה במזכרת בתיה
מוזיאון המושבה נקרא על שם בן המושבה ערן שמיר - סגן מפקד סיירת הצנחנים שנהרג ב-1997 במבצע מרכבות האלים בלבנון. המוזיאון מוקדש לתולדות המושבה מזכרת בתיה. המוזיאון כולל את המבנה המרכזי, שהיה "בית הפקידות", אשר שונה בהמשך לבית ועד המושבה, בית המועצה המקומית, והדואר. בקזראמה שמימין למוזיאון בקומת הקרקע היה בית הרוקח, ובחדר נוסף המשמש להקרנת סרט מראשית המושבה. מעבר לרחוב קזארמת בית לוין, ברפת שבקצה החלקה ישנה תצוגת כלי עבודה ובתווך מבנה עם מכונות ויצירות מבית היוצר של חתן פרס קפלן - אשבל.
אתרים נוספים המשמרים את עברה של המושבה וכלולים בסיורים הנערכים בה:
הבאר הראשונה משנת 1884 ועליה מתקן אנטיליה הנמצאת ברחוב המייסדים בסמוך לבית משק הברון.
בפינת הרחובות הגורן-נתיב השיירות מצוי "גן הברון", גן משוחזר בו נערכו ניסויים לאיקלום סוגים שונים של עצים כדי לבחון מה ראוי לנטוע בשדות המושבה. בכניסה לגן ניצב פסל בדמות רוטשילד, ועל קירותיו ציורים של הברון, של אמו, ושל הרב מוהליבר.
מול הגן מוצב משוריין זכר לימים בהם הייתה הדרך מתל אביב לירושלים חסומה על ידי הכפריים הערבים בכפר סלמה - היום כפר שלם, ובכפר יאזור - היום אזור. השיירות לירושלים נאלצו לנסוע מתל אביב דרומה למקוה ישראל - משם לחולון לראשון לציון - לרחובות ודרך צומת ביל"ו עברו השיירות דרך המושבה לקיבוץ חולדה ומשם ב"דרך בורמה" עלו לירושלים. לזכר אותם ימים נקרא הרחוב "נתיב השיירות". ליד המשוריין אנדרטה קטנה עם מילותיו של נתן אלתרמן: כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו.
במוזיאון שתי קומות: בקומה הראשונה שרידי בית הכנסת הראשון של המושבה שנהרס, שולחן לימוד לתלמידים, פריטי לבוש, כלי עבודה ותפירה, כלי בית, כלי אוכל ורהיטים. בקומה שנייה תערוכות מתחלפות. בחזית הבית שובך יונים מאותם הימים. בסמוך למוזיאון ניצב תא טלפון אדום בריטי עם סמל הוד מלכותו כמו בלונדון.
מוזיאון הרב מוהליבר
מוזיאון הרב מוהליבר נחנך בי"ט בסיון תשס"ט (11.6.2009). מטרתו להאיר מעט ממורשתו החינוכית והציונית של הרב שמואל מוהליבר הרלוונטית לימינו בהרבה מתחומי החיים. הוא הוקם על ידי "ציוני דרך", מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה בתוך מבנה חקלאי מראשית ימי המושבה הממוקם במפגש הרחובות רוטשילד והרב מוהליבר. המוזיאון שופך אור על דמותו של הרב מוהליבר באמצעות מיצג אור-קולי הסוקר ציוני דרך בתולדות חיבת ציון ובחייו של הרב מוהליבר. המוזיאון מהווה תחנה אחת בסיור באתרי המושבה בהדרכת "ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד.[35]
יהדות במזכרת בתיה
מעשר עני
מייסדי המושבה היו יהודים דתיים, שהקפידו בקיום מצוות. אף על פי שרבנים שונים ניסו להקל עליהם, למשל במצוות מעשר עני, אותה הציעו להם להחליף בתשלום למלמדים, האיכרים הקפידו עם עצמם והגישו מעשר עני לעניי ירושלים.[36]
בתי הכנסת
בית הכנסת הראשון
נחנך בשנת תרמ"ו (1886) במרכז המושבה במבנה בן שלוש קומות והזדקר מעל כל בתי המושבה. בית הכנסת הראשון במזכרת בתיה היה בית הכנסת הראשון שנבנה במושבות יהודה. הקומה הראשונה שימשה כבית הספר, בקומה השנייה הייתה עזרת הגברים, ובקומה השלישית - עזרת הנשים. בית הכנסת שימש את התושבים במגוון צרכים במעגל החיים, ולפיכך היה למקום כינוס מרכזי בחיי המושבה.[37] מול בית הכנסת הוקם מבנה ציבור נוסף ששימש כבית פקידות הברון והיום משמש כמוזיאון המושבה. בית הכנסת הראשון עמד על תילו ושימש את תושבי המושבה כארבעים שנה.
בית הכנסת הגדול
נחנך בשנת תרפ"ח (1928), לאחר שבית הכנסת הראשון היה צר מלהכיל את תושבי המושבה שגדלה. ישנה סברה לפיה היה צורך בבניית בית כנסת חדש מכיוון שנתגלה סדק באחד מקירותיו של בית הכנסת הראשון. בית הכנסת המכונה "הגדול" ממוקם במה שהיה אז קצה המושבה, בצומת הרחובות רוטשילד, מוהליבר ואליהו - על שם הברון והרב שאחראים להקמת המושבה, ועל שם בן המושבה אליהו הרשקוביץ, שנפל כלוחם בבריגדה היהודית בסוף מלחמת העולם השנייה, באיטליה. "בית הכנסת הגדול" שהפך עם השנים לסמלה של המושבה הוא בית כנסת יפה, הן בחזותו החיצונית המזכירה בתי כנסת באירופה, והן במראהו הפנימי ובארון הקודש העשוי עץ, שהיה עוד בבית הכנסת הראשון.
מזכרת בתיה הייתה המושבה הראשונה במושבות יהודה שהעסיקה רב במשרה מלאה. רבני המושבה השפיעו לא רק על הנעשה בתוככי בית הכנסת ועל לימוד התורה ופסיקת הלכה, אלא גם על התנהלות המושבה בשלל תחומים. הרבנים שכיהנו במושבה[37]:
1884-1888 הרב שמחה בונים אוסוביצקי. בניו בוריס ויהושע אוסוביצקי היו פקידים של הברון רוטשילד.
1890-1894 הרב ברוך חומה. פעל רבות לחיזוק החינוך והתמנה ל"ראש המורים" במושבות יהודה.
1894-1909 ר' מאיר אהרן הלוי. שימש שוחט ובודק במושבה.
1904-1908 הרב מרדכי לייב רובין. בהשראתו פתחה חברת "שערי תורה" מירושלים תלמוד תורה במזכרת בתיה.
1911-1919 הרב משה המאירי אוסטרובסקי. בימי כהונתו התעוררו שאלות הלכתיות רבות כמו קיום שנת השמיטה, והרב השתדל להקל על תושבי מזכרת בתיה ולמצוא פתרון הולם לשאלות.
1920-1948 הרב אברהם אליהו אלטמן. שימש גם כמוהל ושוחט ובודק. בתקופתו נעשה המעבר מבית הכנסת הראשון לבית הכנסת הגדול.
1961-1948 הרב אברהם משה דוד הרץ. עלה לישראל מרמברטוב שבפולין טרם פרוץ מלה"ע השנייה. בנו היה הרב גדליה הרץ, ראש ישיבת חידושי הרי"ם שבתל אביב.
מאז שנת 1969 מכהן כרב המושבה הרב אפרים זלמנוביץ. בתקופת כהונתו התרחבה המושבה וגדלה וכן נוספו בה גם משפחות דתיות וכן, משפחות המשלבות אורח חיים דתי וחילוני. בשבתות בהן עולה לתורה חתן בר מצווה בבית הכנסת הגדול, כמעט כל שבת, בטרם הוצאת ספר התורה בסוף שחרית, דורש הרב בענייני פרשת השבוע. כמו כן הוא מעביר שיעור בין מנחה של שבת לערבית.
הווי דתי
משפחות שאורח חייהם דתי הגיעו למושבה בשלהי שנות השמונים, בשנות השלושים לחייהם, עת בבית הכנסת פעל הגבאי משה שקולניק ובתורה קרא באופן קבוע אברום-אברהם. הקהילה הזו מונה כעשרים משפחות המתמידות לקיים כל שבת התכנסות לשיעור.
בנוסף לבית הכנסת הגדול הוקמו לאורך השנים בתי כנסת נוספים ליוצאי הגלויות ממרוקו, מתימן, מלוב, ומאתיופיה וכן בית כנסת בנוסח חב״ד וכן, בית כנסת של התנועה השוויונית המקדם שוויון מגדרי.
במהלך תשס"ט הוקם מניין משותף בו מתקיימת תפילות במעורבות של נשות הקהילה תוך שמירה על עקרונות ההלכה האורתודוקסית. המניין מתכנס מדי שבת וחג בתיכון "קשת".
בשנות האלפיים, עם בניית שכונות חדשות, התגבשו במושבה שתי קהילות נוספות:
ב-2006 הוקמו מוסדות חינוך קשת וקהילת גשר במזכרת בתיה. מדובר בהתארגנות משותפת של תושבי מזכרת בתיה, דתיים וחילונים. היוזמה התחילה בהקמת כיתה א' וגן משותפים לילדים של תושבי המושבה מכל גוני הקשת. יחד עם מוסדות חינוך אלה, הוקמה קהילת גשר מזכרת בתיה אשר מציעה שלל פעילויות לכל המשפחה: בית מדרש, הרצאות, קריאת מגילה ומסיבת פורים, פעילות לכבוד חנוכה ול"ג בעומר. בתשס"ט (2008) נפתח בית ספר "קשת" במזכרת בתיה, בית ספר צומח שבו מתחנכים ילדים דתיים וחילונים ביחד לערכי היהדות ולתרבות יהודית תוך מתן דגש על סובלנות ופיתוח הזהות של כל קבוצה, הן הדתית והן החילונית. בעשור השני של המאה ה-21, ישנם שני גנים (חובה וטרום חובה), בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. הקהילה ובית הספר שמו להם למטרה לגשר על הפערים בחברה הישראלית בין מגזרים תוך טיפוח הזהויות של כל אחד תוך מתן כבוד לזולת באשר הוא.
במהלך 2015 הוקם מניין שוויוני של התנועה המסורתית, המניין פועל במבנה בית הספר בן-גוריון ומקיים תפילות בערבי שבת וחג.
במקביל, התגבשה קהילה דתית לאומית שמרבית חבריה גרים בשכונת "נאות ראשונים", קהילה זו מונה כ-100 משפחות ומרבית ילדיה מתחנכים בזרם החינוך הממלכתי-דתי. הקהילה הקימה בית כנסת חדש בו מתקיימות תפילות בנוסח משותף לכל עדות ישראל - אשכנזים וספרדים, וכן בית כנסת קטן בו מתקיימות תפילות בנוסח יהודי תימן. בשנת תשע"ב בפרשת מטות-מסעי נכנסו למבנה הקבע.
עם בניית שכונת "בר לב", משנת תשע"ג (2013) ואילך, התגבשו גם בה מספר קהילות: קהילה ספרדית ברוח מסורתית בשם "ידיד-נפש", המקיימת את תפילותיה באחד מגני הילדים בנוסח עדות המזרח; קהילה דתית לאומית צעירה, המונה כ-80 משפחות, המתפללת בשבתות ובחגים באחד מבתי הספר, בנוסח ספרד וברוח אורתודוקסית פתוחה, ומאפשרת לנשים לקחת חלק במגוון תפקידים בתפילה במסגרת ההלכה; וכן מניין בנוסח משולב אשכנזי-ספרדי בשם "מניינטו".
אוהל הרב מוהליבר
הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון, אשר יזם את הקמת המושבה והלך לעולמו בשנת תרנ"ח (1898), נקבר בביאליסטוק ועל קברו הוקם "אוהל". ה"אוהל" הפך למוקד עליה לרגל בקרב יהודים רבים ממרכזי היהדות באירופה. במהלך השואה, חולל בית העלמין של ביאליסטוק, "אוהל" הרב מוהליבר נופץ, ומקום קבורתו לא נודע במשך עשרות שנים. בשלהי שנת תש"ן (1990) יצא שמואל סולץ, יליד העיר ביאליסטוק, למצוא את קברות אביו וסבו בבית העלמין היהודי בעיר, ובמהלך ביקורו במקום הצליח לאתר את הגבעה בה עמד "אוהל" הרב שמואל מוהליבר. הוא פרסם זאת בעיתון "הצופה". בעקבות הכתבה הנ"ל העלה הרב אפרים זלמנוביץ', רבה של מזכרת בתיה, את רעיון העלאת עצמות הרב מוהליבר לארץ והטמנתן בבית העלמין של המושבה. במקביל מר דוד בגון, גם הוא יליד העיר ביאליסטוק עסק בשיקום בית העלמין בביאליסטוק ואיתר את יסודות ה"אוהל" שהיה בנוי מלבנים אדומות. לרעיון העלאת העצמות גויסו רפי אלול, ראש המועצה המקומית, ואחיעזר ארקין, נין למייסדי המושבה.
מפרסום הכתבה בעיתון "הצופה" ועד לביצוע הרעיון בפועל חלפה מעל שנה, ובג' בכסלו תשנ"ב (1991) במבצע חשאי כמעט, הועלו עצמות הרב שמואל מוהליבר, ונטמנו בטקס מרגש ברוב עם ובמעמד אישי ציבור נכבדים באדמת ארץ ישראל במושבה שאת הקמתה יזם. על קברו של הרב מוהליבר במזכרת בתיה, שוחזר ה"אוהל" לפי תמונה שמסר מר דוד בגון, (אשר איתר את יסודות ה"אוהל" בביאליסטוק), בה צולם יחד עם חברי "השומר הדתי" בחודש סיוון תרפ"ט בחזית ה"אוהל". מאז הטמנת עצמות הרב מוהליבר במזכרת בתיה נערכת מדי שנה ביום פטירתו, י"ט בסיוון, אזכרה בה מעלים את זכרו ואת פעילותו של הרב מוהליבר לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל.[35]
חינוך
במזכרת בתיה קיימים מספר מוסדות חינוך מגנים ועד תיכון.
^הצבי, "העקרונים שמחים בחלקם", כ"ו אדר ב' תרמ"ו, (1886), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, הפרק "מושבות", עמ' 73
