מיצג

מיצג של שני אנשים חיים העומדים ללא תנועה בגני היובל, לונדון, נובמבר 2004

מיצג הוא מופע המשלב מדיה שונות מתחום אמנות הבמה, כגון תיאטרון ומחול, לבין תחומים באמנות החזותית כגון פיסול, קולנוע וכו'.

מרינה אברמוביץ', "The Artist is Present", המוזיאון לאמנות מודרנית, 2010.

המיצג התפתח במקביל לאמנות הפלסטית במחצית השנייה של המאה ה-20 וכחלק ממנה. פעמים רבות נתפש המיצג כביטוי של אוונגרד אמנותי המערב בין התחומים השונים ללא היררכיה.

המונח העברי "מיצג" הוצע על ידי ד"ר גדעון עפרת כתרגום למונח הלועזי "Performance Art" לקראת אירועים שהתקיימו בבית האמנים בתל אביב בשנת 1976.

על פי רוז-לי גולדברג, בספרה "אמנות המיצג: מן הפוטוריזם להווה", "מיצג היווה דרך לפנייה ישירה אל ציבור רחב, כמו גם לערעור וזעזוע של הקהל מתוך רצון להעלאת המודעות למושג האמנות ולקשר שלו אל תרבות. באופן פרדוקסלי ההתעניינות הציבורית במדיום, בייחוד בשנות השמונים, נעה בין תשוקה חלקית של הציבור לזכות בגישה אל עולם האמנות, להיות צופה בריטואלים שלה ובקהילה הייחודית שבה היא נוצרה, ולהיות מופתע מן הלא צפוי, מן הגישה האנטי-מסורתית של האמנים".

מקורות המיצג

הוגו באל קורא את "קרוואן" בקברט וולטר

המיצג נולד במאה ה-20, בהופעות של תנועת הדאדא בהן חברי הקבוצה קראו שירה אבסורדית, לבשו מסכות ועוררו פרובוקציות שונות בקהל. באחת מהופעותיהם ב"קברט וולטר", שבציריך, הופיע האמן הוגו באל, כשהוא לובש תלבושת מקרטון וחובש כובע מוארך וקרא את שירו "קרוואן", שיר פונטי המורכב מהברות פונטיות בלבד. את מופע זה תיאר באל:

"לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה ביד יאנקו (מרסל ינקו) ובידי. רגלי היו נתונות בגליל הדוק של קרטון כחול ונוצץ שהגיע עד למותני, ועד אותו מקום נראיתי כאובליסק. למעלה לבשתי צווארון ענקי גזור מבריסטול, מצופה אדום מבפנים וזהוב מבחוץ. הוא הודק לצווארי בצורה כזאת שהרמת מרפקי והורדתם הניעה אותו ככנפיים. על כל זאת נוספה מגבעת גבוהה וגלילית של רופא אליל בפסי לבן-וכחול. ...העלו אותי לבמה בחשכה, ואני פתחתי בקצב איתי ובחגיגיות: gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori ..."

תגובת הקהל הנזעם מן הזעזוע ומן האבסורד שבמופע הייתה על פי האנס ריכטר חלק אינטגרלי מהמופע. ריכטר תיאר את באל כ"עומד אין-נוע כסבונרולה קנאי ואדיש".^[1] מופעים אלו גם חשפו את הנטייה של האמנים בתחילת המאה ה-20, אל האמנות הפרימיטיבית ואל הטקס הדתי.

תחום המיצג קיבל את עיצובו החל משנות השישים בארצות הברית ובאירופה. בארצות הברית התפתח התחום בשנות השישים מאירועי אמנות שנקראו "הפנינג". אירועים אלו כללו יצירות אמנות מתחומים שונים שהוצגו זה לצד זה במעין פסטיבל. בשנת 1961 הציג, האמן האמריקאי אלן קפרו (Allan Kaprow) בתערוכה שנקראה "חצר" (Yard), עשרות צמיגי מכוניות אשר מילאו חצר של גלריה לאמנות והצופים בתערוכה התבקשו לעבור בין הררי הצמיגים. באירועים אחרים, דוגמת אירועי ה"הפנינג", שערך האמן רוברט ראושנברג, ניתן דגש גדול יותר על חלקו של האמן המופיע באירוע. במסגרת אירועים אלו, הופיע ראושנברג כשהוא רוכב על גלגיליות ונושא על גבו מעין חופה גדולה הדומה למצנח או כנפיים.

מאפייני המיצג

הזוג בכלוב (1992), גיירמו גומז-פניה וקוקו פוסקו כילידים אמריקאים

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

• פעולה המוגבלת בזמן - מאפיין זה של המיצג, משייך אותו אל אמנות הבמה. המיצג הוא מופע חזותי בעל אורך זמן מוגדר מראש. לעיתים, אורך הפעולה במיצג היא כשל הופעת מחול או תיאטרון, ולעיתים היא יכולה להתפרש על זמן רחב יותר. בעבודה "האוהבים" משנת 1988, של האמנית מרינה אברמוביץ' ושל אולי, אז בן זוגה לעבודה ולחיים, צעדו השניים לאורך החומה הסינית, זה מול זה. העבודה תוכננה להסתיים ברגע בו יפגשו השניים ויתחתנו, אולם מרינה צעדה לבסוף לבדה והחתונה בוטלה.^[2] יש ובסיום הפעולה המתוכננת הופכים פריטים מן המיצג ל"עדות" על מה שהתרחש במיצג (כגון תפאורה, ביגוד, אביזרים נלווים או חפצים שנוצרו בזמן המיצג). בכך הופך להיות מיצב.
• שילוב בין מדיה שונות מתחומי אמנות שונים - פעמים רבות יש במיצג שילוב של טכניקות מן האמנות הפלאסטית (החזותית), לבין טכניקות מאמנות הבמה. נפוץ במיוחד השילוב בין פיסול ווידאו ליצירת תפאורה או פריטים המעניקים משמעות לפעולת המציג. שילוב זה יוצר בדרך כלל מערכת של סמלים חזותיים. במיצג "דינר דרס", של אמנית המיצג הישראלית תמר רבן, לדוגמה, יושב הקהל סביב שולחן ארוחת ערב מפואר ואוכל ארוחה אותה מבשל שף. מתוך מרכז השולחן הופיע גופה של המציגה, הופעה ההופכת את השולחן למעין שמלת קרנולינה. הצופים יכולים להתבונן בפעילות המתרחשת מתחת לשולחן דרך מוניטורים קטנים המשדרים את ההתרחשות והממוקמים לצד כל סועד.
• יחס חדש בין יוצר לקהל - לעיתים היחס בין הצופים למציג, הם יחסים רגילים שבין אמן לקהלו. לעיתים הקהל מתבקש להשתתף בפעילות מסוימת ובכך ליטול חלק מעשי במיצג. בעבודה "ג'סטות" (1994), של האמנית הצרפתית מארי-אנז' גיימינו אשר הוצגה בישראל, הוזמנו הצופים לגעת בזוג ידייה המושטות של האמנית אשר ביצבצו מבעד לקיר. בעבודה ידועה של האמנית יוקו אונו, לדוגמה, הוזמן קהל הצופים לחתוך את שמלתה של האמנית, אשר ישבה דוממת בגלריה. עבודה זו מדגימה את הדואליות שתפקיד הצופים - כשותפים פעילים בעבודה וגם כקהל צופה. יחסים אלו, בין קהל לאמן, מאזכרים גם את היחס שבין גברים לנשים, יחס המתבטא באלימות ואליו מתייחסת האמנית. במופע "הזוג בכלוב" (1992, the Couple in the Cage), לדוגמה, של אמן המיצג המקסיקאני גיירמו גומז-פניה ושל קוקו פוסקו (Fusco), אשר הוצג לרגל אירועי 500 שנה לגילוי אמריקה, הוצגו השניים בתור ילידים אינדיאנים שנתגלו זה מכבר. התלבושות שלהם הורכבו משעטנז של ביגוד תעשייתי זול עם פריטים כגון מחרוזות, כתר נוצות וכדומה. זוג "הילידים" היה עסוק בפעילויות סטראוטיפיות כגון אכילת פירות טרופיים, שמיעת מוזיקה מטייפ נייד. ה"נקבה" רקדה עבור הצופים ששילמו לה דולר ואילו ה"זכר" חשף את איבר מינו. מופע זה חושף בצורה פרודית את היחס הפטרוני של התרבות המערבית אל העולם השלישי. יחס זה התבטא גם במיקום המיצג - בכיכר קולומבוס במדריד ובקובנט-גרדן בלונדון, מקומות שבהן הוצגו בעבר ילידים אמיתיים או חפציהם.^[3]
• אוונגרד אמנותי - רוב המיצגנים תופשים את אמנותם כבעלת אופי ביקורתי כלפי החברה או כלפי תחומי המדיה השונות של האמנות. תפיסה זו גורמת בדרך כלל לתחושה כי המציג מנסה לעורר מלבד חוויה אסתטית אצל הצופה, גם רצון למעורבות חברתית או פוליטית של הצופים. לעיתים הדבר מתבטא בשילוב של הקהל במיצג, לעיתים בהצגת מודל מימטי במיצג (חיובי או שלילי). פעמים מהווים הרצון לשבירת מסגרות וגבולות אמנותיים סמן לרצון לפריצתם גם במישור המוסרי והחברתי. במיצגים של האמנית אנני ספרינקל, לדוגמה, מוזמן הקהל לצפות באמנית ובכוכבת הפורנו ספרינקל. טשטוש הגבולות בין "אמנות" גבוהה לבין תעשיית המין.
• תיעוד - בשל זמניותו של המיצג, אופן התיעוד שלו בזמן התרחשותו מקבל בעולם האמנות תפקיד מרכזי - בצילומים בווידאו או בכל צורה אחרת. לעיתים התיעוד המוצג, למשל בתור צילום בתערוכה, חותר תחת הגישה האוונגרדית אשר מנסה לעיתים לשלול את הערך המסחרי של האמנות. לעיתים משמש התיעוד כמנוף ליצירה חדשה. כך לדוגמה יצר האמן האמריקאי גרי היל (Gary Hill) מיצג בקרן קרטייה בפריז ובו מצלמה תיעדה את הפעולות במיצג ושידרה אותן אל קהל צופים שהתבונן בנעשה על גבי מסך בחדר נפרד. אצל אמנים אחדים משמש הווידאו כתוצר המרכזי של המיצג. אצל האמן מת'יו בארני, למשל, משמשים מרכיבים בעלי אופי תיאטרלי, כגון תפאורה, פעילות של הדמויות ומוזיקה כחומרים ליצירת סרט וידאו ארט בעל אופי סוריאליסטי, הקרוב ברוחו אל אמנות המיצג בגישה המתעדת שלו.

אמנות המיצג בישראל

קטלוגים של "מיצג 76" ו"מיצג 79"

זיק 1 (1985)

אמנות המיצג בישראל התפתחה החל משנות השבעים בהשפעת האמנות האוונגרדית האירופית והאמריקאית. רוב האמנים אשר קיימו מיצגים עשו זאת במקביל לאמנות קונבנציונלית יותר.

חלק מן העבודות נשאו אופי של מחאה אמנותית וחברתית. צמד האמנים גבי ושרון (גבי קלזמר ושרון קרן) הסתובבו בטקס הענקת אות העוז והגבורה ב-24 באפריל 1973, כשהם חבושים וענודי מדליות. פעילויות אלה נשאו כאמור אופי פוליטי ומחאתי ברור. גבי קלזמר תיאר במאמר בכתב העת "סטודיו" את גישתם באותה עת: "לצייר על בד נראה לנו לחלוטין לא לעניין. חשנו שהפלטה שלנו היא העולם כולו. האפשרות הזו נראתה מרתקת יותר, מפתיעה יותר. לא עוד להיות לפות בשום אחיזה פורמליסטית. ולא לדעת מראש לאן תגיע."^[4]

במיצגים אחרים נכלל בנוסף לביטויו של פן חברתי, גם התייחסות אל מושגים בעולם האמנות ויש בהם מידת של רפלקסיביות כלפי שני העולמות. האמנית אפרת נתן בנתה "פסל ראש" (1973) אשר חסם את שדה הראייה שלה ואיתו הסתובבה ברחובות תל אביב. האמן מוטי מזרחי, אמן נכה המתנועע בעזרת קביים, צילם עצמו צועד בעבודה שנקראה "ויה דולורוזה" (1973), כשהוא נושא על גבו את צילום דיוקנו.

החל משנות ה-80, בהשפעה ברורה של האמנות האמריקאית, החלו לפעול אמנים אשר המיצג לא היה עבורם שלב יצירתי חולף אלה מוקד ביצירתם. ערעור מסוים של ההגמוניה המוזיאלית, אותו מאבחנת אריאלה אזולאי במאמרה "מקומה של האמנות" והיווצרותה של תרבות שוליים מסוימת בשדה האמנות, היה אחד מן הגורמים לכך. חלק מן האמנים חזרו בעשור זה מלימודי אמנות בארצות הברית ויצרו כאן במקביל להתפתחות תחומים תרבותיים אחרים (העיתונים המקומיים, למשל). אמנות המיצג בשנות השמונים גם הציגה שפע של חומרים, דימויים וריבוי מדיה, לעומת הפעולות המצומצמות ודלות החומרים של שנות השבעים. על רקע זה בולטת הקמתו של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים על ידי הדס עפרת, שעושה שימוש במיצגים שלו בדימויים חזותיים, פיסול גוף ועיצוב אביזרי גוף, סאונד ומדיה.

קבוצת סמרטוט בהנהגתו של האמן חוני המעגל החלה להופיע בתחילת שנות השמונים במוזיאונים, בפסטיבלים ובחללים אלטרנטיביים, כשעל דגלה, דאדא, העתקת פיסות חיים ופיסול בקהל. נכון ל-2022 הקבוצה פעילה.^[5]

קבוצה מרכזית הייתה "מקלט 209", שקרויה על שם מספר המקלט הציבורי שבו יצרו בתל אביב. חברי הקבוצה היו דני זקהיים, תמר רבן וענת שן.

קבוצה אחרת היא קבוצת זיק. הופעתה הראשונה של הקבוצה הייתה בפסטיבל עכו בשנת 1985. באירוע זה, הוליכה הקבוצה את הצופים אל חוף הים ושם שרפה מודל גדול של זיקית באירוע טקסי ומורכב. בין חברי הקבוצה ניתן למנות את שרון קרן, יובל רימון, יגאל גרי, אלי אלישר ואחרים. בין השנים 2005–2011 פעלה קבוצה בשם "קבוצת איפה דנה". קבוצה אשר איחדה בין כמה דיסציפלינות: אמנות פלסטית, תיאטרון, אדריכלות ומוזיקה. ה"מניפסט" של הקבוצה הייתה : תנועה במרחב תוך התייחסות לאובייקט. פרויקטים נבחרים: "נטוע" (זוכה בפרס בפסטיבל עכו 2006), "הימה" 2007, "פצ'צונג - רוח פרצים" 2009.

ראו גם: אמנות ישראלית

• 
  חלב (מיצג לחדרי מדרגות), מיצג של אפרת נתן, מאי 1974
• 
  מיכל נאמן, העיניים של המדינה (1974), תצלום תיעודי של 'פעולה'
• 
  גדעון גכטמן, עבודה עברית (1975), פעולה ב"סדנה פתוחה", מוזיאון ישראל
• 
  ויה דולורוזה (1973), של מוטי מזרחי, מתוך סדרה של שישה תצלומים תיעודיים

לקריאה נוספת

• גינתון, אלן (עורכת), "העיניים של המדינה, אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, הוצאת מוזיאון תל אביב, 1998
• דעואל לוסקי, חיים, "CsO, מארי-אנז' גיימינו במוזיאון ישראל", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 64, אוגוסט ספטמבר 1995
• זקהיים, דני, "אל תתנו למיצג למות", מעריב, ספרות ואמנות, 4 במרץ 1994, עמ' 37
• ספרינקל, אנני, פוסט-פורנו-מודרניסטית - 25 שנותי כזונת מולטימדיה, הוצאת אסיה
• עפרת, גדעון (עורך), סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 40, ינואר 1993. (גיליון בנושא אמנות שנות השבעים)
• שטרן, לביאה, "הגוף יודע, על עבודותיה של אן המילטון", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 64, אוגוסט ספטמבר 1995
• תגר, דנה, 'עכשיו כאן מחר לאן?' דני זקהיים: עבודות, 1980-1993, הוצאת הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב, 2004
• בן ישראל מרית, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד 2010
• עפרת הדס, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב 2012

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיצג בוויקישיתוף

• art/performance-arts מיצג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מפגש ומיזוג בין ביטויים חזותיים למופע מאתר "מפגשים מהסוג החזותי", משרד החינוך
• על מיצג (ללא שם) של אמן הדאדא הוגו באל
• על 'ערפול' ביאנאלה למיצג בישראל
• מקלט 209 - במת מיצג עמותה לקידום האמנות הבינתחומית בישראל
• האתר של אנני ספרינקל
• על ספרה של אנני ספרינקל ופרק ממנו
• על אמנות המיצג ואמני מיצג ידועים (באנגלית)
• אמנות המיצג מאתר Culture Jammer's Encyclopedia
• קטעים מתוך קולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס, מרית בן ישראל (עורכת), הוצאת בבל והזירה הבינתחומית, 2004
• גבריאל גרסיה-קולומבו: תיעוד זיכרונות באמנות וידאו
• אמנות המופע, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ריכטר האנס, "על מופעו של באל בקברט וולטר", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 122 - 123
2. בריטברג-סמל, שרה, "מרינה, קרבן המאה, קרבן האהבה", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 84, יולי-אוגוסט 1997
3. מלצר, גלעד, "עובר כל גבול, על גיירמו גומז-פניה ואירועי "EL Mexterminator" בניו-יורק", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 95, יולי אוגוסט 1998
4. סטודיו, גיליון מס' 40, ינואר 1993, עמ' 24
5. קבוצת סמרטוט, באתר חוני המעגל, מורכב בארכיון האינטרנט