תמר רבן (נולדה ב-1955) היא אמנית ישראלית, יוצרת ועוסקת בתחום המיצג.
רבן מייסדת ומנהלת אמנותית של במת מיצג, אנסמבל 209 ופסטיבל זז. היא אחת מאמניות המופע הבולטות בישראל ומיצגיה הוצגו בישראל ובשאר העולם בפסטיבלים, בתיאטראות, בגלריות, במוזיאונים, במקלט 209 ובבמת מיצג. מציגה פיסול, מיצב ואמנות וידאו בתערוכות בישראל ובשאר העולם. ממייסדי מקלט 209 ע"ש דן זקהיים, עמותה לקידום האמנות הבינתחומית בישראל. מייסדת ומנהלת אמנותית של במת מיצג ואנסמבל 209.[1]
תמר רבן, ציירת ופסלת, נולדה בחיפה. למדה בשנים 1979–1982 אמנות, יצירה, וספרות עברית באוניברסיטת חיפה, ולאחר מכן למדה בשנים 1983–1986 וידאו ארט בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.[2]
בשנת 1988 הייתה רבן בין מייסדי עמותת מקלט 209 ע"ש דן זקהיים לקידום האמנות הבינתחומית בישראל. בשנת 2001 הקימה את אנסמבל 209 ואת במת מיצג. בשנת 2006 הקימה את פסטיבל זז. כיום היא מנהלת אמנותית של במת מיצג, אנסמבל 209 ופסטיבל "זז", פסטיבל בינלאומי לאמנות המיצג. בנוסף, היא מלמדת אמנות המיצג בבתי ספר ואקדמיות לאמנות ובית הספר לתיאטרון חזותי. היא מנחה סדנאות לאמנות המיצג, תיאטרון פוסט מודרני ופוסט דרמטי בישראל ובחו"ל.
בתה של רבן, נועה קנולר, היא שחקנית ובמאית תיאטרון.
רבן מציגה פיסול, מיצבים, וידאו ארט ומיצגים בתערוכות ופסטיבלים בישראל ובשאר העולם. ראשית יצירתה הייתה בתחום הציור, מה שניכר בנוכחות ויזואלית ושילוב של דימויים חזותיים בסרטי וידאו שהיא כוללת בעבודותיה.[3] במהלך לימודיה באוניברסיטת חיפה חוותה רבן מפגש משמעותי עם עבודתו של האמן מוטי מזרחי, שהציג מיצג שלו באוניברסיטה באותה עת, והבינה שזו דרך ביטוי שמעניינת אותה. פרויקט הגמר של רבן בלימודיה היה המיצג "מראה מראה", שהוצג גם ב-1982 בביאנלה לאמנים צעירים בחיפה; רבן התייחסה אל יצירתה בשלב זה כמעין ציור חי ומורכב. בהמשך עברה לתל אביב והשתתפה באירועי אמנות שונים של התקופה, כגון תערוכת הפיסול ברוטשילד (1984) ופסטיבל עכו לתיאטרון אחר. לאחר המופע "ציפורים תלויות בכיכר" בפסטיבל ישראל, בו הציגה עם קבוצת משתתפים (1988), היא החלה לעבוד עם חבריה לאנסמבל 209 במקלט שקיבלה מהעירייה כדי שישמש אותה כסטודיו. המקום הפך לחלל לעבודה קבועה של חברי האנסמבל בתחום המיצג והווידאו-ארט.[4]
עבודותיה של רבן טוטליות באופן שבו הן פועלות על האמנית ועל המציאות. לאורך השנים הן הלכו והצטמצמו במספר המשתתפים, במשך הזמן ובחלל שהן תופסות, מה שיצר דחיסות הולכת וגוברת של הבעה.[3] סביב תערוכת "מיצב - תיעוד – מיצג+" (1994) הביעה רבן את המשבר שהיא חוותה ביחס לאמנות ולאובייקטים: בעיניה הם מוסיפים פסולת לעולם הן מבחינה אקולוגית, והן כי הם מאבדים את תפקידם ומשמעותם לאחר שנחוו בתודעת הצופה או הוצאו מההקשר של היצירה המלאה. בתערוכה ההיא, וכהמשך ישיר לחווייתה האישית בתערוכה "חיים – חיים" שהציגה שנה קודם לכן, החלה רבן לבחון את יחסה לאובייקטים ולאמנות ולהתקרב לשדה המיצג.[5]
עבודותיה של רבן מצויות בין מישור היחיד ומישור הרבים. מתח הניגודים ביניהם עומד בתשתית יצירתה, וממנו נגזרות תקבולות ניגודים נוספות: בין האוטומטי והרפטטיבי לבין הכאוטי והמאיים; בין המתועש לבין הטבעי והאנושי; בין האכזר לבין התמים. היא מראה כיצד כוחות ההרס המצויים ביחיד וברבים עשויים לחלחל זה לזה ולהתערבב ללא הפרדה. כך למשל בעבודתה "הזבחה עצמית" שהוצגה במוזיאון ינקו-דאדא (1991) הקיזה את דמה מול הקהל, שאז הוזרם לכיור מזבח, בפעולת הרס עצמי שבו מועלית קרבן האמנית עצמה. כך העבודה מתארת את האמנית בתור האל, הסוגד והקורבן גם יחד במעגל סגור שאין ממנו מוצא, אלא אם האמנית חדלה ממנו.[3]
המשך פעילותה האמנותית של רבן עברה גלגולים ומרחבים שונים בעשורים האחרונים: ב-2001 עברה קבוצת אנסמבל 209 ממקלט 209 לחלל בבית מרכזים בדרום תל אביב, אשר נשרף ב-2003, ובמרץ 2004 הועברה פעילותה לתחנה המרכזית החדשה. בתחילה חששה מהמעבר ובדיעבד הייתה שבעת רצון ממנו. שם הוקמה "במת מיצג" (Performance Art Platform), ששורשיה נטועים במקלט 209, ומהווה חלל המוקדש לתחום אמנות המופע בכלל וליצירותיה של רבן בפרט ופועל תחת ניהולה האמנותי. המשותף לשלושת החללים בהם פעלו אנסמבל 209 ובמת מיצג הוא שהם אינם חללי תיאטרון במקור, אלא חללים אלטרנטיביים במהותם. מיקומו של החלל במרחב התחנה המרכזית החדשה זה הוא בעל משמעות אמנותית וחברתית לרבן,[6] שכתבה כי "התחנה המרכזית, המשמשת כמיקרוקוסמוס תרבותי וכמקום משכנם של שולי החברה, מהווה מקור השראה עבורי".[1]
רבן מופיעה בעצמה כמעט בכל יצירותיה בבמת מיצג, ויוצרת דמות בימתית שהיא גם עצמה וגם דמות ייחודית למופע. מופעיה עוסקים בשאלות זהות ומבוססים על מחוות ופעולות המקבלות משמעות תוך כדי המופע עצמו. כך המופע "סיפורי סבתא: קומי אישה ואפי לי עוגה", שיצרה רבן בשיתוף עם גיא גוטמן (2005), כולל מטבח ממשי שנבנה לצורך המופע, ובו קבוצה של אמני מופע יחד עם משתתפים בעלי צרכים מיוחדים. לפי החוקרת ד"ר שרון אהרונסון-להבי, המופע היווה קולאז' טקסטואלי וחזותי של אגדות וסיפורי ילדות העוסקים באוכל, האכלה, אפייה, נשים וילדות, אשר פורקו והורכבו מחדש. במופע תיווכה רבן בין קבוצת אמני המופע לקהל והאכילה את הצופים במאפים הנוצרים תוך כדי המופע, כך שקבוצת הצופים הפכה לקהילה רגעית השותפה למתרחש.[6]