סאטיר ונימפה, סמלים מיתולוגיים למיניות על פסיפס מחדר שינה בפומפיי.יחסי מין בין זכר לנקבה על גב מראת ברונזה (מתוארך ל-70–90 לספירה).סצנה אירוטית שבו נקבה ושני זכרים מקיימים יחסי מין בסירה, מוקפים בבהמות. מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.[1]
קיימות עדויות, בין היתר יצירות אמנות וספרות ושרידים ארכאולוגים שנמצאו המתוארכים לתקופת רומא העתיקה, המתארות את המיניות ברומא העתיקה.[2] ורסטרטה ופרובאנסל סבורים כי פרספקטיבה זו מתאימה לפרשנות הנוצרית: "למיניות של הרומאים מעולם לא היה מוניטין טוב במערב מאז עליית הנצרות. בדמיון ובתרבות הפופולרית היא זוהתה עם הפקרות מינית ועם התעללות."[א]
מיניות לא נכללה כחלק מהנורמות החברתיות המסורתיות ברומא העתיקה.[3] הגורמים להתנהגות האדם ברומא העתיקה היו פודור (Pudor; באופן מילולי: "בושה, צניעות")[4] והחוקים ברומא העתיקה המתייחסים למספר עבירות מיניות, שנחקקו בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית.[5] לקנסורים היה את הסמכות להוציא אזרחים מהסדר הסנאטורי או ממרכבות בשל התנהגות בלתי הולמת.[6][7] הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, התייחס למיניות בתקופה היוונית-רומית בכרך השלישי של ספרו "תולדות המיניות" כמין שנשלט על ידי איפוק ודאגה להנאה המינית.[8]
החברה הרומית הייתה פטריארכלית, והגבריות ברומא העתיקה התבססה על יכולת שליטה עצמית ושליטה על אחרים ממעמד נמוך יותר, לא רק במלחמה ובפוליטיקה, אלא גם ביחסים מיניים.[9] וירטוס (Virtus; "סגולה") היה אידיאל גברי פעיל על משמעת עצמית. האידיאל הנשי המקביל לוירטוס היה פודיסיטה (pudicitia), שתורגם לעיתים קרובות כאישה צנועה, אך תורגם גם כאישה תחרותית ואטרקטיבית, וכזו ששולטת בעצמה.[10] נשים רומאיות מהמעמדות הגבוהים היו נשים משכילות, חזקות אופי ופועלות לשמירה על מעמדן בחברה ובמשפחה.[11] למעט יוצאים מן הכלל, הספרות הלטינית מזכירה אך ורק מיניות בקרב רומאים גברים משכילים. יצירות אמנות חזותית מתקופת רומא העתיקה נוצרו בדרך כלל על ידי אנשים ממעמד חברתי נמוך ממגוון רחב יותר של מוצא אתני, אך הותאמה לטעמם ולנטיותיהם של בעלי ההון, כולל עבדים לשעבר.[12]
ישנם מספר גישות והתנהגויות מיניות בתרבות רומא העתיקה אשר שונה באופן ניכר מאלו של התרבויות המערביות המאוחרות יותר.[13][14] הדת ברומא העתיקה קידמה את המיניות כהיבט של שגשוג לאימפריה. כמו כן, אנשים עשויים היו לקיים תרגול דתי פרטי או "קסם" לשיפור חייהם הארוטיים או את בריאות רבייתם. זנות ברומא העתיקה הייתה חוקית, ציבורית ונפוצה.[15] יצירות אמנות "פורנוגרפיות" נמצאו במספר אוספי אמנות שהיו שייכים למשקי בית מהמעמד הגבוה.[16] באותה תקופה, זה היה נחשב טבעי ובלתי ראוי לציון שגברים נמשכים מינית לבני נוער, וכן כי פדרסטיה ברומא העתיקה הייתה מקובלת, כל עוד בן הזוג הצעיר לא היה רומאי חופשי. "הומוסקסואל" ו-"הטרוסקסואל" לא היו חלק מהדיכוטומיה העיקרית על מיניות ברומא העתיקה, וכן לא ידוע מילים לטיניות למושגים אלו.[17] לא נפגעה אף זכות ולא הופעלה אף צנזורהמוסרית כלפי גברים שנהנו מאקטיים מיניים עם גברים או נשים ממעמד נמוך יותר, כל עוד התנהגותיו של הגבר לא חשפו חולשה או עודף זכויות. בעוד נשיות ברומא העתיקה הועקה, במיוחד ברטוריקה הפוליטית, מין במתינות עם עובדי מין לא נתפסו כפסולים, וכן לא נחשבו כדברים שפוגעים בגבריות, כל עוד הגברים העוסקים בזאת לקחו את התפקיד האקטיבי, ולא את התפקיד הפסיבי. היפר-סקסואליות, לעומת זאת, נדונה מבחינה מוסרית ורפואית אצל גברים ונשים כאחד. נשים הועמדו לקוד מוסרי מחמיר יותר מאשר גברים,[18] וכן אין תיעוד טוב של יחסי מין לסביים, אם כי מיניותן של נשים ברומא העתיקה בדרך כלל הושמצה בספרות הלטינית. באופן כללי, לרומאים היו גבולות מגדריים זורמים יותר מאשר מקביליהם היוונים.[19]
בסוף המאה ה-20 פורסמה ניתוח פרדיגמה של המיניות ברומא העתיקה במונחים של מודל בינארי של "חודר-נחדר". עם זאת, למודל זה יש מגבלות, במיוחד בכל הנוגע לביטויים מיניים בקרב רומאים בודדים.[20] אפילו הרלוונטיות של המילה "מיניות" בתרבות רומא העתיקה שנויה במחלוקת.[ב][21][22] עם זאת, בהיעדר תווית אחרת ל-"פרשנות התרבותית של חוויה אירוטית" ברומא העתיקה, יש עדיין שימוש במונח זה.[23]
ספרות ואמנות אירוטיות
סצנה רומנטית שנמצאה על פסיפס בווילה בסנטוצלה, רומא (מתוארך ל-20 לפנה"ס – 20 לספירה).פרסקו שנמצא בפומפיי המראה את לדה והברבור (אנ').
מיניות בספרות הלטינית מתחלקת בעיקר ל-4 קטגוריות: טקסטים משפטיים, טקסטים רפואיים, טקסטי שירה וטקסטים פוליטיים.[24] מיניות הופיעה יותר בז'אנרים בעלי ערך תרבותי נמוך, כמו קומדיה, סאטירה, לשון הרע, שירת אהבה, גרפיטי, לחשי קסמים, אפיגרפיות ואיפורי פנים, מאשר בז'אנרים שיוחסו למעמד הגבוה, כמו אפוס וטרגדיה. ניתן למצוא מידע לגבי חיי המין של הרומאים בשרידי היסטוריוגרפיה, כתבות פילוסופיים וכתבי רפואה, חקלאות ונושאים טכניים אחרים.[25] כתובות שמיוחסות לחוק הרומי מצביעות על ההתנהגויות שהרומאים רצו לאפשר או לאסור, מבלי לשקף בהכרח את מה שנעשה בפועל או את מה שנמנעו ברחוב הרומאי מלעשות.[26]
בין הסופרים הלטיניים העיקריים שיצירותיהם תרמו באופן משמעותי להבנת הנושא נמצאים:
טיטוס מאקיוס פלאוטוס – עלילות סיפוריו קשורות לקומדיות מין ונאהבים צעירים שנפרדים בנסיבות מסוימות.
מרטיאליס – בשיריו מוזכרת החברה הרומית כחברה שנעזרת בהמרה מינית מפורשת.
יובנאליס – בשיריו הוא מתמרמר נגד המידות המיניות של החברה הרומית בזמנו.
אובידיוס כתב כי ישנם מספר סופרים הידועים בכתיבת תוכן מיני ביצירותיהם. עם זאת, יצירותיהם של אותם סופרים מעולם לא נמצאו.[27] מדריכי מין יוונים ו-"פורנוגרפיה ישירה"[28] פורסמו ברומא תחת שמם של הטאיראים מפורסמים. סיפור מיליזיאני (אנ'), שתורגם על ידי לוסיוס קורנליוס סיסנה (אנ'), מתואר על ידי אובידיוס כספר אוסף של עוולות, וכי נרטיב הספר מלא בבדיחות מלוכלכות.[29] לאחר קרב חרן, על פי הדיווחים, הפרתים נדמהו למצוא את הסיפור המיליזיאני על גופם של קצינים ששמרו על מרקוס ליקיניוס קראסוס.[30]
יצירות אמנות ארוטיות, במיוחד אלו שנמצאו בפומפיי ובהרקולנאום, מהוות מקור עשיר אך לא חד משמעי לנושא. חלק מהיצירות סותרות העדפות מיניות שהודגשו במקורות ספרותיים ועשויות להיות מיועדות לעורר צחוק או לערער על עמדות קונבנציונליות.[31] חפצים יומיומיים, כגון מראות וכלי הגשה, עשויים להופיע ביצירות אמנות ארוטיות. חפצים אלו נעים בין "התלהבות ואהבה אלגנטית" לתצוגות מפורשות של הפין החודר לנרתיק.[32] ציורים ארוטיים נמצאו בבתים של האצולה הרומית, כפי שמציין אובידיוס:
כשם שדמויות גברים מכובדות, שצוירו ביד אמן, זוהרות בבתים שלנו, כך גם יש ציור קטן (טבלה, tabella)[ג] במקום כלשהו המתאר זיווגים ותנוחות מיניות שונות: בדיוק כמו איאס יושב עם הבעה שמצהירה על כעסו, ולאם הברברית (מדיאה) יש עוון בעיניה, וכן גם ונוס הרטובה מייבשת את שערה הנוטפת במים באצבעותיה, וכי נראתה בקושי מכוסה במי האימהיים.
הטבלה (tabella) ודימוי ונוס באופן ארוטי היו בין היצירות האמנות שאנין הטעם (אנ') עשוי ליהנות.[34] סדרה של ציורים שנמצאו במרחצאות הפרברים בפומפיי, שהתגלתה ב-1986, ופורסמה לציבור ב-1995, מציגה ציורים ארוטיים שמטרתם, ככל הנראה, "לשעשע את הצופה במחזה מיני שערורייתי".[35]
עיצוב חדר ברומא העתיקה היה יכול לשקף את מיניותו של אדם: למשורר הרומי הורטיוס כביכול היה ברשותו חדר מין, כך שכאשר שכר עובד/ת מין, הוא היה יכול לצפות בו/בה מכל זוויות החדר.[36]קיסר רומא, טיבריוס עיטר את חדר השינה שלו בציורים ופסלים "החולניים ביותר", והצטייד במדריכי מין יוונים של אלפנטיס (אנ') למקרה ועובדי המין יזדקקו לכיוון יצירתי.[37]
במאה השנייה הייתה "פריחה בטקסטים מיניים ביוונית ולטינית", יחד עם נובלות רומנטיים.[38] עם זאת, מיניות גלויה בספרות הלטינית כמעט ונעלמה לאחר מכן. בנוסף לכך, נושאים מיניים היו שמורים לכתיבה רפואית או תאולוגיה נוצרית. במאה ה-3, צליבט נהיה אידיאל בקרב מספר הולך וגדל של נוצרים. כמו כן, אבות הכנסייה, כגון טרטוליאנוס וקלמנס מאלכסנדריה התלבטו האם יש לאפשר אפילו יחסי מין בין בני זוג להולדה. המרטירולוגיה (אנ') התמקדה במבחנים נגד צניעותו של הנוצרי,[38] וכן היו קיימים מספר עינויים מיניים. נשים נוצריות היו נתונות, לעיתים קרובות, יותר מגברים לשינוי איבריהן המיני (אנ'), במיוחד בשדיים. ההומור המגונה של המשורר מרטיאליס הוקם לתחייה לזמן קצר בגאליה אקוויטניה על ידי המשורר אוסוניוס, אם כי הוא עצמו התנער ממרטיאליס, בעיקר בשל שהיה קרוב לפדרסטיה והיה לפחות נוצרי באופן נומינלי.[ד]
כמו היבטים אחרים ברומא העתיקה, הסדרת המיניות נתמכה על ידי מסורות דתיות, הן על ידי הפולחן הציבורי של רומא העתיקה והן על ידי שיטות דת פרטיות וקסמים. מיניות הייתה קטגוריה חשובה לדת ברומא העתיקה.[40] קיום יחסי מין בין זכר לנקבה היה חיוני לתפיסה הרומית באמונה. 12 הקונסנטסים (אנ') הייתה מועצה אלוהית של שישה זוגות של אלים (זכר ונקבה), ובמידה מסוימת הייתה המקבילה הרומית ל-12 האלים האולימפיים של יוון העתיקה.[41] ידוע על לפחות 2 פסטיבלי כהונה ממלכתיים שנערכו במשותף על ידי זוג נשוי. בתולות וסטליות היו כוהנות ממלכתיות צנועות ועצמאיות יחסית מפני הגברים. בין החפצים הדתיים שהיו לכוהנות אלו היה פאלוס קדוש:[42] "האש של וסטה ... עוררה את רעיון הטוהר המיני אצל האישה", וכן "ייצגה את כוח ההולדה של הגבר".[43] הגברים שעבדו עבור הכוהנים, היו צפויים להינשא ולהקים משפחות. על פי מרקוס טוליוס קיקרו, הרצון להתרבות הוא "מזרע הרפובליקה", שכן הוא היה הגורם לקיום מוסד חברתי ונישואים, שמהם הולידו ילדים ובתורם "בית" לאחדות המשפחה שהיה אבן הבניין של החיים העירוניים.[44]
בהרבה חגים דתיים ופסטיבליים רבים היה אלמנט של מיניות. הלופרקאליה (אנ'), שנחגגה כבר במאה ה-5, כללה טקס פוריות ארכאי. הפלורליה (אנ') כללה ריקודים בעירום. בפסטיבליים דתיים מסוימים שהתקיימו במהלך חודש אפריל, עובדי מין השתתפו בהם.
קופידון היה מקום השראה לתשוקה מינית. פריאפוס, שהובא מהמיתולוגיה היוונית, ייצג תאווה גסה או הומוריסטית. מוטונוס טוטונוס (אנ') קידם מין בין שני אנשים. האל ליבר (אנ') קידם על פיקוח על תגובות פיזולוגיות במהלך קיום יחסי מין. כאשר זכר קיבל את ה-toga virilis (באופן מילולי: "טוגה גברית"), ליבר היה פטרון של האדם. לפי מספר משוררי אהבה מהתקופה, הגבר השאיר מאחור את הילדות ואת הצניעות התמימה, ורכש את חופשו המיני לתחילת מסלול האהבה שלו.[ז] שורה של אלים פיקחו על כל היבט מיני של האדם.[48]
מיתוסים קלאסיים לעיתים קרובות עוסקים בנושאים מיניים, כגון זהות מגדרית, ניאוף, גילוי עריות ואונס. התייחסות האמנות והספרות הרומית לדמויות מיתולוגיות המקיימות יחסי מין, בדומה למקבילתה ההלניסטית, הייתה התייחסות ארוטיות אנושיות ולעיתים אף הומוריסטית, וכן מנותקת, לעיתים קרובות, מהמימד הדתי.[49]
מושגים מוסריים ומשפטיים
Castitas
המילה הלטינית castitas היא שם עצם מופשט שמשמעו "טוהר מוסרי ופיזי שלרוב בא בהקשר דתי ספציפי", וכן לפעמיים התייחס לנדר ביתולים (אנ').[50] שם התואר castus (באופן מילולי: "טהור") שימש לתיאור מקומות, אנשים וחצפים. שם התואר pudicus (באופן מילולי: "צנוע") שימש לתיאור באופן ספציפי אדם שהוא בעל מוסר מינית.[50] פולחן האלה קרס (אנ'), שהייתה אלת החקלאות, הפוריות, הדגנים, הקציר, האימהות, האדמה והגידולים התרבותיים, היה באמצעות פולחן דתי ומיני כאחד. הלפיד שנישא לכבוד האלה כחלק מטקס החתונה הרומית נקשר לטוהר הכלה.[ח] האלה וסטה, אלת הבית, המשפחה ואש האח, הייתה האלה הבתולה העיקרית של הפנתיאון הרומי שהייתה קשורה לטוהר המיני. הכוהנות שלה, בתולות וסטליות, היו בתולות שנדרו נדר להישאר בתולות.
Incestum
בתולה וסטלית
Incestum הוא מעשה הפוגע בטוהר הדת,[50] אולי אף שם נרדף למילה nefas (באופן מילולי: "אסור מבחינה דתית").[51] הפרה של נדר הצניעות של בתולות וסטליות היה incestum, האשמה משפטית שהוגשה נגד הבתולה הווסטלית והגבר שהפך אותה לטמאה באמצעות קיום יחסי מין, בין אם בהסכמה ובין אם בכוח. איבוד ה-castitas על ידי בתולות וסטליות היה שבירה של ההסכם האלוהי בין רומא העתיקה לבין האלים (pax deorum),[52] ובדרך כלל לווה על ידי סממנים רעים (prodigia). תביעות שבהן מוערבות בתולות וסטליות היו קשורות לעיתים קרובות לתסיסה פוליטית, לאחר שחלק מההאשמות על incestum היו ממניעים פוליטיים.[53] דוגמאות לכך ניתן למצוא על ידי משפט שבו זוכה מרקוס ליקיניוס קראסוס לאחר שחלק את שם משפחתו עם בתולה וסטלית, וכן במשפט שנערך בשנת 113 לפני הספירה שבו היו מוערבות 3 בתולות וסטליות ורשת של אליטה רומית.[ט] על אף שהמילה האנגלית "incest" (באופן מילולי: גילוי עריות) נגזרת ממילה זו, גילוי עריות בתקופה הרומית הכלילה יותר מקרים,[50] שלרוב תורגמה כ-"חילול הקודש". כאשר פובליוס קלודיוס פולכר התלבש כאישה ופלש לטקסי נשים לפולחן האלה בונה דיאה (אנ'), הוא הואשם ב-incestum.[54]
Stuprum
בשיח המשפטי והמוסרי הלטיני, stuprum הוא מגע מיני אסור, שתורגם לעיתים כ-"הוללות פלילית"[55] או "פשע מיני".[56] Stuprum כלל עבירות מין מגונות, כולל incestum, אונס ("מין בכוח לא חוקי")[57] וכן ניאוף. ברומא העתיקה, stuprum היה מעשה חריג באופן כללי, או כל חרפה פומבית, לרבות מין לא חוקי.[י] עד לתקופתו של טיטוס מאקיוס פלאוטוס, המונח היה בעל משמעות מינית מוגבלת.[58] Stuprum היה ניתן לאזרחים רומים בלבד. הגנה מפני התנהגות מינית בלתי הולמת הייתה במרווח שבין הזכויות המשפטיות של אזרחי רומא לבין אלו שלא אזרחי רומא.[58] אף על פי שניתן לתרגם את השם Stuprum ליחסי מין מחוץ לנישואים, הוא מהווה תרגום לא הולם של לפועל היוצא הלטיניstuprare, אשר מהווה יחסים בין האדם, שהוא היעד להתנהגות זו, לבין סוכן ממין זכר.[58]
Raptus
במשפט הרומי, פירוש המונחים raptus ו-raptio היה בעיקר חטיפה.[59]חטיפת הנשים הסביניות המיתולוגי היה סוג של חטיפת נשים שבה הפרה מינית היה נושא משני (לפני שהמילה "אונס" קיבלי את משמועתה המודרנית המינית, המילה לרוב התייחסה לתפיסה או חטיפה של משהו או מישהו בכוח). בנסיבות מסוימות, חטיפתה של נערה נשואה מבית משק אביה היה עניין של בריחה של בני הזוג ללא רשותו של אבי הנערה להינשא. ההתייחסת לאונס היה לעיתים קרובות יותר כסטופרום שבוצע באמצעות אלימות או כפייה. כאשר נחקקו חוקים שנגעו לאלימות לקראת סוף הרפובליקה הרומית, הופיע המונח raptus ad stuprum, שמשמעו "חטיפה לצורך ביצוע פשעי מין".[60]
החלמה וקסמים
מנחות מפומפיי המייצגים שדיים, איברי מין ורחם.
בטקסים דתיים פרטיים, ביחד עם טיפולים רפואיים, היה ניתן לבקש לשפר או לגרוע את הפרויות, או לרפא מחלות באיברי הריבייה. ניתן למצוא מנחות דת בצורת שדיים ואיברי מין במקומות מרפא המתוארכים לתקופה הרומית.
טקס פרטי, בנסיבות מסוימות, עשו היה להיחשב כ-"קסם", קטגוריה מעורפלת מהעת העתיקה.[61] Amatorium היה קסם או שיקוי אהבה.[62] כישופי defixiones היו כשפים ש-"תיקנו" את חיבתו המינית של האדם.[63]פפירוסי הכישוף היווניים, אוסף של טקסטים קסמים סינקרטיים, הכילו לחשי אהבה רבים שהעידו על "שוק תוסס מאוד בקסם ארוטי בתקופה הרומית", שופסקו על ידי כמרים עצמאיים, שלעיתים טענו שיש להם את הסמכות הדתית של מצרים העתיקה.[64] המשורר הורטיוס טען כי קנידיה הייתה מכשפה שביצעה כישוף על דמויות נשיות כדי להשתלט על בובות זכריות קטנות יותר.[65]
אם הייתה לך אישה, ואתה לא רוצה שגבר אחר יחדור לתוכה אי פעם, עשה זאת: חתוך את זנבה של לטאה ירוקה חיה ביד שמאל ושחרר את הלטאה בעודו בחיים. שמור את הזנב סגור בכף היד עד שהלטאה תמות וגע באישה ובחלקיה הפרטיים כאשר אתה מקיים איתה יחסי מין.
יש עשב הנקרא nymphaea ביוונית, 'מועדון הרקולס' בלטינית, ו-baditis בגאלית. את השורש שלו לועסים ושותים בחומץ למשך עשרה ימים רצופים. יש לו השפעה מדהימה של הפיכת נער לסריס.
אם ורידי הזרע של נער לא בוגר מתרחבים,[י"ב] חתוך עץ דובדבן צעיר באמצע עד לשורשיו תוך השארתו עומד, באופן שניתן להעביר את הנער דרך החלק המְשׁוּסָע. לאחר מכן חברו שוב את השתיל ואטמו אותו בזבל פרות וחבישות אחרות, כך שהחלקים שפוצלו יאוחדו אחד עם השני ביתר קלות. המהירות שבה השתיל גדל יחד וצורות הצלקת שלו תקבע באיזו מהירות הוורידים הנפוחים של הנער יחזרו לבריאות.
בספרו של מרקלוס אמפיריקוס תועדו גם באילו צמחי מרפא (בין היתר לענה, אזובית דיקטה (אנ'), אופופנקס (אנ'), פלפל, זעפרן, כלך מצוי (אנ'), מור ואבטיח הפקועה),[70] ניתן להשמש כדי לגרום לווסת או לטיהור הרחם לאחר לידה או הפלה של תינוק. לצמחי מרפא אלו היה פוטנציאל להפלה רפואית של התינוק, וייתכן שאפילו שכך עשו.[71] דברים רפואיים נוספים שבוצעו ברומא העתיקה היו ציפוי איבר המין בתערובת של דבש ופלפל כדי לקבל זקפה,[72] או הרתחת התחת בשמן לשימוש כמשחה.[73]
תיאוריות של מיניות
תיאוריות עתיקות של מיניות הופקו על ידי ולמען האליטה הרומית המשכילה. מידת השפעתה של תיאוריות אלו על ההתנהגויות המיניות ברומא העתיקה היא שנויה במחלוקת, אפילו בקרב אלו שקראו את הכתבים הפילוסופיים והרפואיים של התקופה. אף על פי ששיח זה מהווה, לעיתים קרובות, ביקורתי כלפי התנהגויות נפוצות או טיפוסיות, לא ניתן להניח בכלל שהוא שולל על הסף ערכים שחוזקו באופן נרחב על ידי החברה הרומית.
האסכולה האפיקוראית
"גם מי שנמנע מאהבה לא חסר לו את הפרי של ונוס אלא בוחר טובין שאין בהם עונש; כי בוודאי שההנאה מכך טהורה יותר לבריאים מאשר לאביונים. שכן, ממש ברגע ההחזקה, התשוקה הלוהטת של האוהבים נעה בשיטוטים לא ברורים והם מתלבטים ממה ליהנות קודם בעיניהם ובידיהם. הם לוחצים בחוזקה על מה שחיפשו ואף גורמים לכאבי גוף, ולעיתים קרובות מצמדים את שיניהם לתוך שפתיים קטנות ונותנים נשיקות מוחצות, כי התענוג הוא לא טהור, ומתחתיו יש עצים שמדרבנים אותם לפגוע באחר, באשר הוא, שממנו נובעים אותם ייסורי הטירוף".[74]
המקור בלטינית
Nec Veneris fructu caret is qui vitat amorem, sed potius quae sunt sine poena commoda sumit; nam certe purast sanis magis inde voluptas quam miseris. etenim potiundi tempore in ipso fluctuat incertis erroribus ardor amantum nec constat quid primum oculis manibusque fruantur. quod petiere, premunt arte faciuntque dolorem corporis et dentes inlidunt saepe labellis osculaque adfligunt, quia non est pura voluptas et stimuli subsunt qui instigant laedere id ipsum quodcumque est, rabies unde illaec germina surgunt.
ספרו הרביעי של לוקרטיוס, על טבע היקום, מספק את אחד הקטעים המורחבים ביותר על המיניות האנשיות בספרות הלטינית. ויליאם בטלר ייטס, בעזרת תרגום של ג'ון דריידן, כינה את הקטע הזה כ-"התיאור המשובח ביותר על יחסי מין שנכתבו אי פעם."[75] ספר זה הוא הצגה של הפילוסופיה האפיקוראית במטריאליזם ובנהנתנות בתוך המסורת האנינית של השירה הלטינית. הערך הגבוה ביותר היה הנאה, שהוגדר כהיעדר כאב פיזי ומצוקה רגשית.[76] האסכולה האפיקוראית ביקשה לספק את רצונותיה בהוצאה מינימלית של תשוקה ומאמץ. הרצונות דורגו במספר קטגוריות: רצונות שהיו טבעיים והכרחיים (כגון רעב וצמא), רצונות טבעיים אך גם מיותרים (כגון יחסי מין) ורצונות שאינם טבעיים ואינם הכרחיים (כגון הרצון לשלוט באחרים ולהאדיר את עצמנו).[77] בהקשר זה, הציג לוקרטיוס את ניתוח האהבה והתשוקה המינית שלו, הנוגד את האתוס האירוטי של גאיוס ולריוס קאטולוס, שהשפיע רבות על משוררי אהבה אוגוסטנים (אנ').[78]
לוקרטיוס התייחס לתשוקה גברית, הנאה מינית נשית, לתורשה ולעקרות כהיבטים של הפיזולוגיה המינית. בתפיסה האפיקוראית, המיניות נבעה מסיבות פיזיות אשר לא נובעות מהשפעה אלוהית או על-טבעית.[79][80] בשילוב של ניתוק מדעי והומור אירוני, לוקרטיוס מתייחס לדחף המיני האונשי כ-muta cupido (באופן מילולי: "תשוקה מטומטמת"), בהשוואה בין התגובה הפיזולוגית של שפיכה לדם שפורץ מפצע.[81] לפי לוקרטיוס, אהבה (amor) היא רק פוזה תרבותית משוכללת שמסתירה מצב של בולטות.[82] כמו כן, לפי לוקרטיוס, האהבה פוגעת בהנאה המינית בדיוק כמו פחד ממוות.[י"ג] לוקרטיוס כתב בעיקר עבור הקהל הגברי, והניח שאהבה היא תשוקה גברית, המכוונת הן לגברים והן לנשים.[83][84] עם זאת, תשוקה גברית נתפסה על ידו כתשוקה פתולוגית, מתסכלת ואלימה.[85]
לוקרטיוס מבטא אפוא אמביוולנטיות אפיקוראית כלפי מיניות, המאיימת על שלמות הנפש של האדם בתסיסה אם התשוקה המינית נהית שעבוד וייסורים.[86] עם זאת, השקפתו של לוקרטיוס על המיניות הנשית הייתה פחות שלילית לעומת המיניות הגברית.[85] על פי לוקרטיוס, בעוד שגברים מונעים על ידי ציפיות על-טבעיות לעסוק במין חד-צדדי ונואש, נשים פועלות על פי האינסטקטים החייתיים החיבתיים שלהן, ולכן ישנו סיפוק הדדי בין גברים לנשים.[87] אף על פי שישנם מספר דברי מיזוגניה בספר, החיבור בין הנשים לחיות לא נועד להוות עלבון לנשים, אלא רק להדגיש את הטענה שהתשוקה היא דבר טבעי, ואסור לחוות אותה דרך עינויים.[87]
בספר זה, לוקרטיוס התייחס לתהליך ההולדה של תינוקות, וכלל התייחסות למונח המודרני גנטיקה. לפי לוקרטיוס, הגבר והאישה מייצרים נוזלים מאיברי המין שמתאחדים בפעולת הולדה. לפי לוקרטיוס, התינוק יהיה דומה יותר לאמו מאשר לאביו אם זרע האם שלט יותר על זרע האב, ולהפך. כמו כן, טען כי כאשר אין שליטה מוחלטת של אף אחד מהזרעים, הילד יקבל את תכונותיהם של הוריו באופן שווה.[י"ד] כמו כן, לוקרטיוס התייחס למצב של אי-פוריות, כאשר שני בני הזוג לא מצליחים להביא לעולם ילדים לאחר מספר ניסיונות. ההסבר, על פי לוקרטיוס הוא פיזולוגי ורציונלי, ואין לו שום קשר לאלים הרומיים.[86][88] העברה של ה-"זרע" המיני עולה בקנה אחד עם הפיזיקה האפיקוראית והטענה שקיים "זרעים של הדברים" (semina rerum).[89] אוצר המילים בספר זה מציגים בסיס לדוגמה לכיצור חומר נוצר מאטומים.[90]
מטרתו של לוקרטיוס בספר זה היא לתת את הידע הנדרש לניהול חיי המין באופן רציונלי.[91] כמו כן, בספר יש הבחנה בין הנאה לבין הזדווגות.[91] לוקרטיוס הציע לקיים מין מזדמן כדרך לשחרור מתח מיני מבלי להיות אובססיבי לתשוקה מינית.[92][93] עובדת מין טיפוסית, על פי לוקרטיוס, צריכה להיות פונדקאית.[94] מין ללא קיום קשרים, על פי לוקרטיוס, מייצרת הנאה ללא אי-ודאות, טירוף והערות נפשיות.[95][96] על פי לוקרטיוס, מכנה צורה זו כעונג מיני (venus) ולא אהבה נלהבת (amor).[97][98] על פי לוקרטיוס, המין הטוב ביותר הוא בין חיות שמחות או אלים.[ט"ו] בספר זה, השילוב בין מיניות לאסכולה האפיקוראית, על פי לוקרטיוס, מהווה איום על הערך התרבותי הרומי של נישואים וחיי משפחה,[99] שזוהה בדרך כלל כגבר אפיקוראי בנישואים שלווים וידידותיים עם אישה ביתית, יפה וטובה.[100] בספר זה, לוקרטיוס כתב נגד הנטייה הרומית להפגין מין בראוותנות ודחה את מודל פריאפוס למיניות שדורבן על ידי גירוי חזותי.[101]
האסכולה הסטואית
ציור קיר ארוטי מפופמפיי.פסלון מפומפיי של ונוס-אפרודיטה עם ידה המונח על פסלו של ארוס בזמן שהיא מורידה את הסנדל שלה. חלק מקישוט הגוף שלה מוזהב. מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
באסכולה הסטואית, מין נחשב כדבר טוב, אם שני האנשים שמקיימים אותו שומרים על עקרונות הכבוד ההדדי. בחברה האידיאלית, לפי אסכולה זו, יש ליהנות ממין בחופשיות, ללא קשור לנישואים המקשר את בן/בת הזוג כרכוש. בקרב האסכולה הסטואית, היה מקובל לקיים יחסים חד-מיניים בין גבר לזכר צעיר יותר.[102][ט"ז] עם זאת, סטואים בתקופת האימפריה הרומית עזבו את הטענה שבני אדם הם "חיות מיניות קהילתיות",[י"ז] לטענה שיש לקיים יחסי מין בזמן הנישואים,[102] שנחשב, בקרב הרומאים, כמסדר עזר שעוזר לשמור על הסדר החברתי.[י"ח] אף על פי שהאסכולה הסטואית לא חשבה שתשוקה עזה, כולל תשוקה מינית, היא חיונית,[103] האסכולה הסטואית טענה כי חיוניות מינית היא הכרחית להולדה.
סטואים מהתקופה הרומית, כגון סנקה ומוסוניוס רופוס, הדגישו את "אחדות המין" על פני הקטוביות של שני המינים.[104] אף על פי שמוסוניוס רופוס נחשב מהאסכולה הסטואית, הפילוסופיה שלו קשורה גם לפלאטוניזם ולהאסכולה הפיתגוראית.[י"ט] מוסוניוס רופוס דחה את רעיון האריסטוטליאניזם (אנ'), שהציגה את הדו-צורתיות הזוויגית כיחסים ראויים בין השליטים הזכרים לבין הנשלטות, ואת ההבדל בין גברים לנשים כמאזן של חוסר ביולוגי. דו-צורתיות זוויגית קיימת, לפי מוסוניוס רופוס, רק כדי ליצור הבדל, וכי השוני בין שני המינים יוצר את הרעיון לקשר משלים, כלומר זוג שייחה לכל חייו יחד זה למען זה ולמען ילדיהם.[18] אידיאל הנישואים ברומא העתיקה היה שיתוף פעולה בין בני לוויה כדי להוליד ולגדל ילדים, לנהל את עניינם היום יומיים, לנהל חיים למופת וליהנות מחיבה. מוסוניוס רופוס התבסס על אידיאל זה כדי לקדם את התפיסה הסטואית לפיה היכולת לסגולה ולשליטה עצמית איננה קשורה למגדר.[105]
גם מוסוניוס רופוס וגם סנקה מתחו ביקורת על המוסר הכפול התרבותי והחוקי, שהעניק לגברים רומיים חופש מיני גדול יותר מנשים רומיות.[18][106] גברים, על פי מוסוניוס רופוס, התרצו על ידי החברה הרומית על פנייה לעובדי מין ולעבדים כדי לספק את התיאבון המיני שלהם, בעוד שהתנהגות כזו מאישה לא הייתה נסבלת. לכן, אם גברים התיימרו להפעיל סמכות על נשים כי הם האמינו שיש לעצמם שליטה רבה יותר מהן, הם היו צריכים להיות מסוגלים לנהל את החשק המיני שלהם. הטענה, אם כן, היא לא על טובת האנושות שנובעת מהחופש המיני, אלא שגברים, כמו נשים, צריכים להפעיל איפוק מיני.[107] באופן דומה, גבר לא צריך להתפנק עד כדי כך שינצל באופן מיני שפחה. עם זאת, האפשרות שלא להשתמש בה אינה דבר שיניע את הריסון המיני שלו.[108] מוסוניוס רופוס טען גם כי אפילו בתוך הנישואים, מין צריך להתבצע כביטוי של חיבה והולדה, ולא לשם "הנאה חשופה".[109]
מוסוניוס רופוס התנגד ליחסים חד-מיניים מהטענה שאין להם מטרת הולדה.[18][110] סנקה ואפיקטטוס טענו כי הולדה מיוחסת בלבד לזיווג המיני בין הזכר לנקבה בנישואים.[111] כמו כן, סנקה התנגד בתוקף לניאוף, באומרו כי נשים מוצאות בניאוף דבר פוגעני ביותר.[112]
אף על פי שסנקה ידוע בעיקר כפילוסוף סטואי, דעותיו על צנע מיני היו קשורות לניאופיתגוראניזם (אנ').[113] ניאופיתגוראניזם אפיין את המיניות מחוץ לנישואים כדבר מופרע ובלתי רצוי. כמו כן, צליבט לא היה אידיאל בזרם זה, אם כי צניעות בתוך הנישואים הייתה אידיאל בזרם זה.[114] בעייני סנקה, התשוקה המינית היא "כוח הרסני המקובע בצורה ערמומית בתוכו של האדם", ובלי רגולציה היא הופכת רצון עז לתשוקה. ההצדקה היחידה למין, בעיניו של סנקה, היא למטרות רבייה בתוך הנישואים בלבד.[כ] אף על פי שסטואים אחרים ראו בפוטנציאל שיופי ייהפך לגירוי אתי, דרך למשוך ולפתח חיבה וידידות בתוך היחסים המיניים, סנקה התנגד לרעיון אהבת היופי הפיזי בטענה כי היא הורסת את התבונה עד כדי כך שגורמת למצב בלתי שפוי.[115] על פי סנקה, הבן הזוג המיני של הגבר הוא אשתו בלבד,[113] וכן כי האיש החכם יקיים עם אשתו יחסי מין על ידי הפעלת שיקול דעת טוב ולא על ידי הפעלת הרגש.[116] דעה זו של סנקה הייתה חריפה יותר מאשר של דעתם של סטואים אחרים שדגלו במין כאמצעי לקידום חיבה הדדית בתוך הנישואים.[116]
ההשקפה הפילוספית של הגוף כגופה הנושאת את הנשמה[117] עלולה להחשיב את המיניות כדבר מבזה באופן מוחלט: הפילוסוף מרקוס אורליוס כתב כי מין "הוא חיכוך של חתיכת מעי ובעקבות מעין פרכוס, הוצאת ריר כלשהו."[118] סנקה התנגד באופן רב לעיוות שהציג הוסטיוס קוואדרה (אנ'), שהקיף את עצמו במראות עקומות בשביל שיוכל לצפות במסיבות מין מזוויות מעוותות ובשביל שהפין ייראה גדול יותר.[119]
הסטואים האשימו את החומרה המינית בצביעות: המשורר יובנאליס כתב סאטירה על אלו שהשפיעו על החזיות הסטואית המחוספסת והגברים, אך מתמכרים למין באופן פרטי.[120] באופן שגרתי, בחברה הרומית התבדחו כי לא רק סטואים נטו להיות פדרסטים, אלא גם אהבו גברים צעירים שרכשו זקנים בניקוד למנהג המיני הרומי.[102] כמו כן, מרטיאליס העלה שוב ושוב רמיזות לגבי סטואים כלפי חוץ אבל נהנו להיות פסיביים בחייהם הפרטיים.[121]
האתיקה המינית הסטואית מבוססת על הפיזיקה והקוסמולוגיה של האסכולה הסטואית.[122] הפילוסוף מקרוביוס פירש פרשנות סטואית למיתוס לידתה של ונוס כתוצאה של סירוסו של האל קיילוס (אנ').[כ"א] על פי מקרוביוס, ניתן להבין את המיתוס כאלגוריה של תורת התבונה המכוונת. כמו כן, היסודות נבנו מהזרעים שנוצרו על ידי השמיים. יתר על כן, "אהבה" הפגישה את המרכיבים במעשה הבריאה, כמו באיחוד המיני של זכר ונקבה.[123] קיקרו הציע כי באלגוריה הסטואית ניתוק אברי הרבייה מסמל כי: "... שהאתר השמימי הגבוה ביותר, אותה אש זרע המחוללת את כל הדברים, לא הצריכה את המקבילה לאיברי המין האנושיים להמשיך לעבוד בעבודתו היצירתית."[כ"ב]
בתקופת הרפובליקה הרומית, החירות הפוליטית של אזרח רומי הוגדה בחלקה על ידי הזכות לשמור על גופו מפני כפייה פיזית, וכן מפני התעללות גופנית ומינית.[124] הערך הרומי, וירטוס (Virtus; "סגולה") היה אידיאל גברי פעיל על משמעת עצמי.[125][126][127] האידיאליים הרומיים על גברים היו אפוא מבוססים על לקיחת תפקיד אקטיבי, ולפי ויליאמס, הייתה "ההנחיה העיקרית של התנהגות מינית גברית של הרומאים". הדחף לפעולה היה עשוי להופיע באידיאל הרומי לדוממינטיות, ששיקף את ההיררכיה של החברה הפטריאכלית הרומית.[128] "מנטליות הכיבוש" הייתה חלק מ-"כת הגבריות" שעוצבה במיוחד עבור יחסי מין הומוסקסואליים ברומא העתיקה.[129][19] בסוף המאה ה-20 ותחילת המהאה ה-21, בעקבות דגש על השליטה ברומא העתיקה, החוקרים רואים את ביטויי המיניות הגברית הרומים במונחים של המודל הבינארי "חודר-נחדר". כלומר, הדרך הנכונה של זכר רומאי לחפש סיפוק מיני הייתה הכנסת איבר מיני לבן/בת זוגו.[20] ברומא העתיקה, מתן אפשרות לגבר להיחדר מינית היה מאיים על חירותו של הגבר הנחדר כאזרח חופשי, ועל יושרתו המינית של הגבר הנחדר.
ברומא העתיקה, זה היה מקובל מבחינה חברתית לגבר שנולד חופשי לקיים ולרצות יחסי מין עם גברים ונשים כאחד, כל עוד הוא לקח את התפקיד האקטיבי.[130] נשים מכמל מעמד חברתי או חוקי, עובדי מין ועבדים נחשבו כאובייקטים מקובלים לתשוקה מינית. עם זאת, מיניות מחוץ לנישואים הייתה צריכה להיות מוקבלת לעבדים ולעובדי מין, או לעיתים רחוקים יותר לפילגש או "אישה שמורה". חוסר שליטה עצמית, לרבות בניהול חיי המין של האדם, הצביע על כך שגבר אינו מסוגל לשלוט באחרים.[131] ההנאה נ-"הנאה חושנית נמוכה" איימה לשחוק את זהותו של הגבר מהמעד העליון כאדם תרבותי.[132] הפוליטיקאי הרומי, גאיוס סמפרוניוס גרקכוס, טען כי במהלך כהונתו כמושל רומי, הוא לא החזיק בנערים עבדים שנבחרו בשל מראהם הטוב, לא קיים יחסי מין עם עובדי מין בביתו, והוא מעולם לא התנפל על נערי עבדים של גברים אחרים.[133][134]
בתקופת האימפריה הרומית, החרדות מאובדן החירות הפוליטית וכפיפות האזרח לקיסר התבטא בעלייה של גברים חופשיים שמקיימים יחסי מין כפסביים. כמו כן, בתקופה זו, הייתה עלייה בהוצאות להורג ובענישה גופנית של אזרחים רומיים.[135] פירוק האידיאליזם מהרפובליקה הרומית על יושרה גופנית ביחס לחופש נגרם מהרישיון המיני והשחיתות באימפרה הרומית.[136]
עירום גברי
אסטלה נאו-אטיקית רומית המתארת לוחם לבוש בקיראס, המתאר את צורת הזכר שלא בעירום (מתוארך למאה הראשונה לפני הספירה).
המשורר קווינטוס אניוס הכריז כי "חשיפה של גופות עירומות בקרב אזרחים היא תחילתה של חרפה פומבית", סנטימנט שהודגש גם על ידי קיקרו, שקישר את ההכלה העצמית של הגוף עם אזרחות רומית.[137][138][139][140] היחס הרומי כלפי עירום היה שונה ממקביליהם היוונים, שהאידיאל היווני למצוינות הגברית באה על ידי ביטוי מיצירות אמנות ותחרויות אטלטיות. הטוגה, לעומת זאת, ייחדה את גופו של הזכר הרומי המבוגר בעל הזכויות המיניות.[141] אפילו כשהורידו את הטוגה, גברים רומים שמרו על איברי מינם וישבנם מכוסים בבד חלציים (אנ'), מנהג איטלי שהיה נפוץ גם בקרב האטרוסקים. הרומאים שהשתתפו במשחקים האולימפיים נהגו ככל הנראה להתחרות בעירום. עם זאת, עירום אתלטי הופיע מספר פעמים באופן לא קבוע ברומא העתיקה, ככל הנראה מהמאה השנייה לפני הספירה ועד לתקופת שלטונו של נירון קיסר, בסביבות שנת 60 לספירה.[142]
ברחוב הרומאי, עירום ציבורי עשוי להיות פוגעני או לא מגעיל במספר מסגרות מסורתיות. קיקרו לעג על מרקוס אנטוניוס וכינה אותו חסר כבוד לאחר שנראה כמעט עירום בלופרקאליה (אנ'), על אף שזה נדרש טקסית.[143][144] עירום היה אחד הנושאים בפטסיבל דתי זה, שמוזכר אפילו בחיבור "פסטיבלים" של אובידיוס.[145]אוגוסטוס קיסר, במהלך תוכניתו לתחייה דתית ברומא העתיקה, ניסה לעשות רפורמה בפסטיבל זה, בין השאר על ידי דיכוי השימוש בעירום בפסטיבל זה, על אף היבט הפוריות שבו.[146]
קונוטציות שליליות ברומא העתיקה לעירום כללו תבוסה במלחמה, שכן שבויים הופשטו ועבדים, כולל עבדים למכירה, הוצגו לעיתים קרובות עירומים. אי ההסכמה לעירום הייתה אפוא פחות עניין של ניסיון לדכא את התשוקה המינית הבלתי הולמת אלא יותר עניין של כבוד וסימון גופו של האזרח הרומי כאדם חופשי.[147]
השפעת האמנות היוונית, לעומת זאת, הוביל להצגת עירום "הרואי" של גברים ואלים רומיים החל מהמאה ה-2 לפנה"ס. כאשר הוצגו לראשונה פסלים של גנרלים רומיים עירומים כדרכם של מלכים הלניסטים, הפסלים היו מזעזעים בחברה הרומיץ לא רק מפני שהם חשפו את הדמות הגברית, אלא מפני שהם עוררו מושגי מלכות ואלוהות שהיו מנוגדים לאידיאלים האזרחיים בתקופת הרפובליקה הרומית, שהוצגו על ידי הטוגה.[148] האל מרס, אשר נתפס כאביהם המכובד של העם הרומי, הוצג כאדם בוגר ומזוקן בלבוש של גנרל רומי, ואילו הצגתו של האל כאדם צעיר, חסר זקן ועירום הושפעו על ידי האל ארס. באמנות שנוצרה במהלך תקופת שלטונו של אוגוסטוס קיסר, האימוץ הפרוגרמטי של הסגנון ההלניסטי והסגנון הנאו-אטיק (אנ') יצרה משמעות מורכת יותר של גופו של הגבר הרומי, שהוצג כעירום, עירום באופן חלקי או לבוש בקיראס.[149]
מיקומים חריגים לעירום ציבורי היה במרחצאות הציבוריות הרומיות, אם כי גם היחס לרחצה בעירום השתנה עם הזמן. במאה השנייה לפני הספירה, מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס העדיף שלא להתרחץ בנוכחות בנו, ואילו פלוטרכוס רמז כי עבור בתקופות קדומות יותר, זה היה מביש עבור הגברים הבוגרים הרומאים להציג את גופם לגברים צעירים יותר.[150][147][151] עם זאת, גברים ונשים עשויים היו להתרחץ יחדיו.[כ"ג]
מיניות פאלית
פסלון של פריאפוס שנמצא בתא קטן ליד המטבח בבית של בני וטיוס (אנ') בפומפיי. על פי ההערכות, הפסל הוצב בגן ושימש כמזרקה. חור עובר דרך הפאלוס שלו ואיפשר לו לעבוד כמו מזרקה. כמו כן, בחדר זה שבו נמצא הפסל, היו ציורים ארוטיים.טינטינבולום פוליפאלי עשוי מברונזה; קצהו של כל פאלוס היה מצויד בטבעת פעמון.ציור של פריאפוס חבוש במצנפת פריגית ושוקל את הפאלוס שלו במאזניים (הבית של בני וטיוס (אנ'), פומפיי)
באמנות הרומית, הפאולס נקשר בין היתר לאל פריאפוס, בעיקר למטרות צחוק, גרוטסקיה או מאגיה.[156] פסלו של פריאפוס הוצב במספר גנים למטרות הדיפת גנבים. קובץ השירה פריאפיאה, שעוסק במיניות פאלית, כולל שירים הנאמרים על ידי דמותו של פריאפוס. באחד מהשירים, למשל, פריאפוס מאיים באונס נגד כל גנב פוטנציאלי. קללה מהאל פריאפוס, על פי המסורת הרומית, עלול להביא את האדם למצב של הפרעה בזקפה או למצב של עוררות מינית תמידית ללא הפסקה.[128]
ישנם כ-120 מונחים ומטאפורות בלטינית המתארות פין, כאשר רובם מתייחסים לאיבר הגברי ככלי נשק תוקפני.[157] נטייה מטפורית זו מודגמת על ידי כדורי קלע מעופרת, שלעיתים נכתב כי הם דומים לפאלוס או מסרים לכיבוש מיני.[158] המונח המגונה השכיח ביותר לפין היה mentula. המשורר מרטיאליס טען כי המונח בא מתקופת שלטונו של נומה פומפיליוס.[159][160] לעומת זאת, טיטוס פומפוניוס אטיקוס לא השתמש במונח זה, אפילו במכתב מגונה שכתב לטיטוס פומפוניוס אטיקוס.[161][160] המשורר הרומי, גאיוס ולריוס קאטולוס, השתמש במונח זה באופן קבוע.[כ"ה] אף על פי שהמונח הופיע אפילו ביצירות גרפיטי ובפריאפיאה,[כ"ו] המילה לא הייתה מטבעה פוגענית או מזיקה. המילה Verpa, לעומת זאת, הייתה "מילה בעלת רגשות ופוגענית מאוד", שתיארה בדרך כלל איבר מין עם עורלה משוכה לאחור, כתוצאה מזקפה, פעילות מינית מוגזמת או ברית מילה.[כ"ז][162] המילים vomer ("מחרשה") ו-virga ("מוט"), וכן מילים אחרות לענף, מוט, יתד וקורה, היו מונחים מטפוריים לפין.[163][164]
מונחים נוספים לפין היו vena (באופן מילולי: "וריד"), penis (באופן מילולי: "זנב"), cauda (באופן מילולי: "זנב") או nervus (באופן מילולי: "גיד").[165] אף על פי שהמילה פין באנגלית (penis) באה מהמונח penis, בלטינית הקלאסית המונח היה באופן קבוע מונח המתאר באופן גס את איבר המין הגברי. מילה זו הופיעה ביצירותיהם של יובנאליס וארנוביוס (אנ'). עם זאת, לא הופץ בין השפות הרומאניות.[166] כמו כן, המונח לא הופיע בספרי רפואה, למעט אלו שנוצרו על ידי מרקלוס אמפיריקוס (אנ').[167][168] בלטינית של ימי הביניים, הדקטיל (אנ') — ‿ ‿ שומש כדימוי גס של הפין.[169]
הקשר בין המילים הלטיניות testes, testis ו-testes למילה האנגלית "testicles"[170] הופיע ככל הנראה בטקס ארכאי של מספר תרבויות עתיקות מאזור ים התיכון אשר נשבעו על איברי המין הזכריים, שסימלו "הבאת עדות שקר מביאה קללה לא רק על עצמו, אלא על ביתו ועל עתידו".[כ"ח] מספר סופרים לטיניים עשו משחקי מילים ובדיחות תכופות על כפל המשמעויות של testis.[171][172] המילה האנגלית "testicle" נבעה מצורת הקטנה של המילה הלטינית testiculum.[171] כמו כן, המילה הלטינית הגסה לאשך הייתה המילה coleus.[173]
סירוס וברית מילה
ברחוב הרומאי והיווני, סירוס וברית מילה נחשבו כהשחתות ברבריות של איברי המין הזכריים.[162][174][175][176][177][178][179] כאשר פולחן לאלה קיבלי, שבוצע במקור על ידי כמרים גאליים, הופיע ברומא העתיקה בסוף המאה ה-3 לפני הספירה, האזרחים הרומים ביצעו את הפולחן.[180] יש הטוענים כי הסיבה שבמכתבו של פאולוס, האיגרת אל הגלטים, פאולוס טען שלא לבצע בקרב הרומאים ברית מילה,[181][182][183] לא רק בגלל הקשר היהודי לברית המילה, אלא גם לפולחן האלה קיבלי, שרובן בוצעו בגלטיה.[184][185][186] בקרב היהודים, ברית המילה הייתה סימן לברית אברהם. יהודי התפוצות הכריחו את עבדיהם הגברים ותינוקות זכרים יהודים לעבור ברית מילה.[187] אף על פי שסופרים יוונים-רומיים ראו בברית המילה מאפיין יהודי, הם האמינו שמקורו של ברית המילה הוא ממצרים,[162][כ"ט] והעידו כי המנהג אפילו קיים בקרב ערבים, סורים, פינקים, קולכים ואתיופים.[188][189] הסופר הנאופלאטוניסטי, סאלוטיאוס (אנ'), שייך את הברית המילה למנהגים המשפחתיים-מיניים המוזרים של המסגתיים (אנ') ש-"אוכלים את אבותיהם" ושל הפרסים ש-"שומרים על אצילותם על ידי הולדת ילדים על אמותיהם".[190]
בתקופת הרפובליקה הרומית, היה איסור לקטיעת איברים, כולל סירוס.[191] למרות איסורים אלו, חלק מהרומאים שמרו על עבדיהם הגברים כ-deliciae או delicati (באופן מילולי: "צעצועים, תענוגות") שלפעמים סורסו במאמץ לשמר את המראה האנדרוגני של נעוריהם. ניתן לקחת כדוגמה את נירון קיסר, שסירס את עבדו ספורוס (אנ'), והתחתן איתו בטקס פומבי.[192]
שחזור עורלה, הן בגרסה הניתוחית והן בגרסה הלא ניתוחית, היו קיימות ברומא העתיקה וביוון העתיקה "למטרות עיצוביות בלבד".[198][142][162][174][175][199] האנציקלופדיסט הרומאי, קורנליוס קלסוס, תיאר את התהליך בחיבורו "על הרפואה" (אנ').[174][198] השיטה הניתוחית של שחזור עורלה תוארה כך: ביתור עור הפין, ומשיכת העור קדימה מעל העטרה. קורנליוס קלסוס פרסם גם טכניקה פשוטה יותר לאלו שנולדו ללא עור הפין.[174][175][198] השיטה הלא ניתוחית של שחזור עורלה תוארה כך: מכשיר שהורכב ממשקל מיוחד ועשוי מארד, נחושת או עור, הוצמד לפין. המכשיר משך את עור הפין כלפי מטה.[174][198] עם הזמן, העורלה התארכה באמצעות שיטת הרחבת רקמות (אנ').[174][198] המכשיר הוזכר ביצירתו של מרטיאליס, Epigrammaton.[198] בכדי להשתלב טוב יותר בחברה היוונית-רומית, יהודים מתיוונים או רומאים ביצעו שחזור עורלה.[162][174][176] כמו כן, ידוע כי חלק מאותם יהודים מתיוונים או רומאים ששיחזרו עורלה, ביצעו ברית מילה בשנית בהמשך חייהם.[200]
ויסות זרע
ברחוב הרומאי, שפיכה תכופה מדי נחשבה כחולשה של הגבר. תיאוריות רפואיות יווניות שהתבססו על ארבעת היסודות וארבע הליחות המליצו להגביל את ייצור הזרע באמצעות טיפולי קירור, ייבוש ועפיצות, וכן בהתרחצות באמבטיות קרות ובהימנעות ממזונות הגורמים לגזים.[201] במאה ה-2 לספירה, קלאודיוס גלנוס הסביר את הזרע כמין "שיקוי" בין דם ל-pneuma ("האוויר החיוני" הנדרש לאיברים לתפקוד) שנוצר בתוך עורק האשך. כמו כן, קלאודיוס גלנוס טען כי ה-"שיקוי" מקבל את צבעו הלבן דרך אנרגיית חום.[202] ביצירתו On Semen, קלאודיוס גלנוס מזהיר כי פעילות מינית בלתי מתונה גורמת לאובדן ב-pneuma, ומכאן היא חיונית:
זה בכלל לא מפתיע שמי שפחות מתון מבחינה מינית מתגלה כחלש יותר, שכן כל הגוף מאבד את החלק הטהור ביותר של שני החומרים, ויש חוץ מזה חיבור של הנאה, שמספיקה כשלעצמה כדי להמיס את הטון החיוני, כך שלפני כן מספר אנשים מתו מעודף הנאה.
באותה תקופה, פיזור בלתי מבוקר של pneuma בזרע נחשבה כעילה לאובדן מרץ גופני, חדות נפשית, גבריות וקול גברי חזק.[204] טענה זו מופיעה בפריאפיאה.[205] כמו כן, ברחוב הרומאי חשבו כי פעילות מינית עשויה להשפיע מאוד על הקול: בכדי לשמר את קולם של זמרים ושחקנים, הם היו עלולים ללבוש סרט קינודסמה (אנ') על הפין שלהם.[206][207][208] הרטוריקן קווינטיליאנוס ייעץ לגברים שרוצים שיהיה להם קול גברי עמוק בבית המשפט, להימנע מקיום יחסי מין.[209] המשורר גאיוס ליקיניוס קאלבוס ישן עם צלחות עופרת על כליותיו בטענה כי זה מונע קרי לילה. הסופר פליניוס הזקן טען כי:
כאשר צלחות עופרת קשורות לאזור החלציים והכליות, הן משמשות, בשל אופיין המקרר למדי, לבדיקת התקפי התשוקה המינית וחלומות מיניים בשינה הגורמים להתפרצויות ספונטניות עד כדי הפיכתן לסוג של מחלה. עם הלוחות הללו, על פי הדיווחים, הנואם קאלבוס התאפק ושמר על כוחו של גופו לעמל לימודיו.
צלחות עופרת, טיפול בכוסות רוח והסרת שיער היו טיפולים לשלוש הפרעות מיניות אשר נחשבו קשורות לקרי לילה: היפר-סקסואליות, פריאפיזם והפרשה בלתי רצונית של זרע (seminis lapsus או seminis effusio).[211]
קחו ממנו את שמלת הזעפרן שלו, את הנזר שלו, את נעלי הילדות והשרוכים הסגולים שלו, את החזייה שלו, את הנבל היווני שלו, קחו ממנו את ההתנהגות חסרת הבושה שלו ואת פשע המין שלו, וקלודיוס פתאום נראה כדמוקרט.
מעשיו של קלודיוס, שזה עתה נבחר להיות קוואיסטור, וככל הנראה עמד להגיע לגיל שלושים, נחשב, לעיתים קרובות, כמעשה קונדס אחרון של נער. בשל האופי הנשי כולו של הטקסים הליליים האלו, גברים רומים פינטזו על הטקסים הליליים האלו כאורגיה של נשים לסביות שיכורות שאולי כיף לצפות בהן.[216] כמו כן, על פי השמועות, קלודיוס קיים קשרים רומנטיים עם פומפיאה סולה, אשתו של יוליוס קיסר. כחלק מהשערורייה, יוליוס קיסר ביקש להתגרש מאשתו כדי שהאירוע לא יפגע במוניטין שלו.[217][218]
בנוסף לאמירה פוליטית, קרוס-דרסינג הופיעה בספרות הלטינית ובאומנות הרומית כמליצה מיתולוגית (כמו בסיפורם של הרקולס ואומפלה (אנ') שמחליפים את תפקידיהם ולבושם ביניהם),[ל"ב]אינווסטיטורה דתית, ולעיתים רחוקות כפטישיזם טרנסווסטי. ביצירתו של המשפטן הרומי, אולפיאנוס, Digest,[219] אולפיאנוס סיווג את הבגדים הרומיים על בסיס מי רשאי וראוי ללבוש אותו. גבר שלבש בגדי נשים, מציין אולפיאנוס, יסתכן ביצירת מושא לבוז לעצמו. קטע של המחזאי לוקיוס אקיוס (אנ') התייחס לאב שלבש בחשאי "בגדי פאר של בתולה".[220] כמו כן, במשפט מדומה שהציג סנקה הזקן, צעיר נאנס אונס קבוצתי כשהוא לבוש בגדי נשים בפומבי, אך הלבוש שלו מוסבר כאומץ על ידי חבריו, ולא בתור בחירה המבוססת על זהות מגדרית או שאיפה להנאה אירוטית.[221][222]
אי-בהירות מגדרית הייתה מאפיין של הכוהנים של האלה קיבלי, אשר הלבוש הפולחני שלה כלל פריטי לבוש של נשים, שנחשבו לבגדי כמורה טרנסג'נדריות או טרנססקסואליות, שמחקות את דמותו של אטיס (אנ'). המורכבות של הזהות המגדרית של קיבלי ואטיס נכתבו באחד מהשירים של המשורר גאיוס ולריוס קאטולוס, Carmen 63.[223]
ציור המבוסס על שבר של כלי זכוכית רומי עתיק. מופיע במוזיאון הבריטי (הציור מתוארך ל-1826–1827).
שבר של כלי זכוכית המציג יחסי מין הומוסקסואליים. מופיע במוזיאון הבריטי (השבר מתוארך ל-15 לפני הספירה – המאה ה-1).
מין בין שני גברים על גביע וורן. מופיע במוזיאון הבריטי (הגביע מתוארך ל-15 לפני הספירה – 15 הספירה).בקבוקבושם עשוי זכוכית שנמצא בנקרופוליס הרומי של אוסטיפו (ספרד). מהמאה ה-1 לפנה"ס או לספירה. בצד ב' של הבקבוק, המתואר למעלה, נראים שני גברים צעירים במיטה. צד א', שלא מוצג כאן, מציג גבר ואישה.
גברים רומאים היו חופשיים מלקיים יחסי מין עם גברים ממעמד נמוך יותר ללא אובדן מעמדם החברתי בחברה הרומית. עם זאת, גברים שלקחו את התפקיד הפסיבי, זכו לזלזול ונחשבו ברחוב הרומאי כגברים חלשים ונשיים,[224] בעוד שגברים שלקחו את התפקיד האקטיבי נחשבו ברחוב הרומאי כגברים.[224] השליטה בגופו של גבר הייתה אחת מההיבטים של חופשיותו וחירותו הפוליטית של הגבר,[225] בעוד שנתינת גופו לאחרים למטרות הנאה, בין אם ביחסים הומוסקסואלים או הטרוסקסואלים, הגבר היה נחשב ברחוב הרומאי כעבד. חוקים כמו Lex Scantinia (אנ') וחלקים מהחוק Lex Julia (אנ') נועדו להגביל פעילות חד-מינית בקרב גברים חופשיים, שנתפסו כפעולות המאיימות על מעמדו ועצמאותו של הגבר כאזרח.
בשפה הלטינית קיימים שפע של מילים המתארים גברים שלא מתאימים לנורמה החברתית הרומית. יש חוקרים הטוענים כי הייתה קיימת תת-תרבות הומוסקסואליות ברומא העתיקה.[226] כלומר, אף על פי שלשם העצם "הומוסקסואל" לא היה מושג פשוט בלטינית, מספר מקורות ספרותיים חושפים כי קיימת דפוס התנהגות בקרב מיעוט גברים חופשיים שהעידו על העדפה או נטייה חד-מינית. מונחים מסוימים, כגון exoletus, מתייחסים ספציפית לגברים מבוגרים. לרומאים שסומנו חברתית כ-"גבריים" לא הייתה הגבלה לחדירה מינית של עובדי מין או עבדים שהיו גברים מתחת לגיל 20.[227] ה-"סטיריקון", לדוגמה, כולל תיאורים רבים של גברים מבוגרים וחופשיים המפגינים עניין מיני זה בזה, וחלק מהגברים העדיפו לקחת את התפקיד הפסיבי בקיום יחסי מין עם גבר באותו הגיל או צעיר יותר, אם כי גברים אלו ביצעו בשל זעמם על החברה הרומית.
אף על פי שהחוק הרומי לא הכיר בנישואים חד-מיניים בין גברים, בתקופת האימפריה הרומית המוקדמת, מספר זוגות של גברים ביצעו טקסי נישואים מסורתיים. חתונות חד-מיניות דווחו על ידי מקורות שלעגו להן. לא קיים תיעוד לגבי רגשות המשתתפים בטקסי נישואים אלו.[ל"ג][234]
לבד צעדים להגנה על חירות האזרחים, העמדה לדין של מין בין גברים כפשע כללי החלה במאה ה-3 לאחר שהוטל איסור על זנות גברית על ידי הקיסר פיליפוס הערבי. עד סוף המאה ה-4, גברים פסיביים אנאליים תחת האימפריה הנוצרית הועלו על המוקד.[235] "מוות בחרב", לפי קודקס תאודוסיאנוס, היה העונש ל-"גבר שמזדווג כמו אישה".[236] במאה ה-6, תחת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, כל מין בין גברים, פסיבי או אקטיבי, לא משנה מי בני הזוג, הוכרז כמנוגד לטבע, ומי שנתפס מקיים היה מקבל עונש מוות.[237] מין בין גברים הוזכר כגורם לזעם של אלוהים בעקבות סדרה של אסונות שקרו בסביבות 542 ו-559.[238] יוסטיניאנוס הראשון גם דרש עונש מוות לכל מי שיהיה לו עבד רומאי מסורס, אם כי התיר קנייה ומכירה של עבדים סריסים שלא נולדו באימפריה הרומית כל עוד הם סורסו מחוץ לגבולות האימפריה הרומית.[239]
לעומת עובדי מין ואלו שהסכימו מינית להיות פסיביים, גברים שנאנסו היו פטורים מאובדן מעמד חברתי או משפטי.[240] לפי המשפטן סקטוס פומפוניוס (אנ'), "כל אדם שנאנס בכוח של שודדים או אויב בזמן מלחמה" (vi praedonum vel hostium) לא צריך לשאת שום סטיגמה.[241] החששות מאונס המוני בעקבות תבוסה צבאית התפשטו באופן שווה בין הגברים הרומאים לבין הנשים הרומאיות.[242]
החוק ברומא התייחס לאונס של אזרח זכר כבר במאה ה-2 לפנה"ס בפסק דין שככל הנראה היה מוערב בו גבר הומוסקסואל. אף על פי שלא ניתן לאנוס עובד מין על פי חוק, נפסק שגם לאדם שהיה "מעורר כבוד עם עבר מפוקפק", יש את אותה זכות כמו לגברים חופשיים אחרים, שלא יאנסו אותו.[243] על פי ספר על רטוריקה מראשית המאה ה-1 לפנה"ס, העונש על אונס על זכר שנולד חופשי היה דומה לעונש על פשע הון.[244][245] ה-Lex Julia de vi publica,[246] שנכתב בתחילת המאה ה-3 לספירה או בתקופתו של יוליוס קיסר, מגדיר אונס כמין כפוי נגד "נער, אישה או כל אחד". האנס היה נתון להורג, עונש נדיר במשפט הרומי.[247] גזר דין מוות היה ניתן גם עבור גברים שחטפו נערים חופשיים למטרות מיניות או נתינת שוחד מיני לנערים.[248] ניתן להעמיד לדין על אפוטרופוסיהם על פי מספר חוקים שונים, ולהטיל את האשמה על אלו שנכשלו באחריותהם לשמור על הקורבן.[249] אף על פי שהחוק הכיר בחוסר האשמה של הקורבן, הרטוריקה שהיה בשימוש ההגנה מצביעה על כך שניתן לנצל עמדות אשמה בקרב חבר המושבעים.[222]
באוסף של 12 אנקדוטות העוסקות בהתקפות על צניעות, ההיסטוריון ולריוס מקסימוס הציג שוויון בין קורבנות גברים לקורבנות נשים.[250][222] במקרה של "משפט מדומה" שתואר על ידי סנקה הזקן, אדם בגיל ההתבגרות (אדם צעיר מספיק שלא התחיל את הקריירה הרשמית שלו) נאנס בקבוצה על ידי עשרה מבני גילו. על אף שהמקרה הוא היפותטי, סנקה הזקן הניח שהחוק התיר את ההעמדה לדין מוצלח של האנסים.[221] מקרה היפותטי נוסף מדמיין את הקיצוניות שאליה עלול קורבן אונס להיגרר: הגבר החופשי שנאנס מתאבד.[251][252] ברחוב הרומאי, אונס של גבר נתפס כבין הפשעים הגרועים ביותר שיכולים להתבצע, יחד עם רצח אב, אונס של בתולה ושדידת מקדש.[253] אונס היה אחד העונשים המסורתיים שהוטלו על זכר נואף על ידי הבעל שנעשה עליו עוול,[254] אם כי עשוי להיות קשור לפנטזיית נקמה מאשר מעונש בפועל.[255]איום של אדם אחד לאנוס אדם אחר היה נושא של לשון הרע. סוג איום זה הוצג בספרו של גאיוס ולריוס קאטולוס, Catullus 16 (אנ'),[256] שנתפסה כסוג של התרברבות גברית.[257][258][259]
מין בצבא הרומי
דנאריוס שהוטבע בפקודת יוליוס קיסר לכבוד ניצחונו במלחמת גאליה. הדנאריוס מציג טרופאיון ושני שבויים - הדמות הנשית מציגה את גאליה כבושה והדמות הגברית מציגה לוחם גאלי כנוע.
החייל הרומי, כמו כל זכר רומי חופשי אחר, עשוי לגלות איפוק מיני. כמו כן, נאסר על אנשים שנמצאו מקיימים יחסי מין בפומבי מלהתגייס לצבא, ואם היו חיילים, הם שוחחרו מהצבא. מפקדים קפדניים עשויים לאסור על נוכחות עובדי מין באזור המחנה,[260] אם כי ניתן למצוא עדויות לזנות במחנות הצבא הרומי. נראה שנוכחותם של עובדי מין נלקחה כמובנת מאליה, והוזכרה בעיקר כאשר היא הייתה גורמת לבעיה.[260] לדומגה, כאשר המצביא הרומאי, פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס, יצא למצור נומנטיה (אנ') בשנת 133 לפנה"ס, במטרה להשבת המשמעות בקרב חייליו, הוא אסר על נוכחות של עובדי מין ליד חייליו.[261]
היה איסור על חיילים מכל הדרגות עד קנטוריון מלהינשא כשהם עדיין משרתים בצבא הרומי. בתקופת המלוכה הרומית, בצבא הרומי היו אנשים שעזבו את ביתיהם ונטלו על ידיהם נשק. במהלך התשפטות האימפריה הרומית, החלה רומא לכבוש שטחים עצומים להגנה על האימפריה. ידוע כי במהלך תקופת שלטונו של גאיוס מריוס, הצבא הרומי נהפך לצבא מקצועי. האיסור על נישואים החל בתקופתו של אוגוסטוס קיסר, ככל הנראה כדרך להרתעת משפחות החיילים מלעקוב אחר הצבא ולפגוע בניידותו. גברים מהמעמד השליט היו פטורים מהאיסור. עד המאה ה-2, כחלק מהשלום הרומאי, יציבותה של האימפריה הרומית נשמרה. כמו כן, רוב היחידיות הצבאיות היו במבצרים קבועים, שבהם התפתחו לעיתים קרובות קשרים עם נשים מקומיות. אף על פי שמבחינה חוקית איגודים אלו לא הוכרו כנישואים, ערכם של האיגודים הוכר כמענה הרגשי של החיילים. לאחר שחייל שוחרר מהצבא הרומי, הזכות להינשא ניתן לחייל ששוחרר, ולכן איגודים אלו יכלו להיחשב כנישואים חוקיים. כמו כן, כלל הילדים שנולדו לחייל נחשבו כאזרחים חופשיים.[262] האיסור על נישואים הסתיים ב-197 לספירה, בתקופת שלטנו של ספטימיוס סוורוס.[263]
בין הצורות הנוספות של סיפוק מיני בקרב חיילי הצבא הרומי היו השימוש בעבדים זכרים, אלימות מינית בזמן מלחמה וכן יחסי מין הומוסקסואליים.[ל"ד] התנהגות הומוסקסואלית בקרב חיילי הצבא הרומי הייתה נתונה לעונשים קשים, כולל עונש מוות,[260] בטענה כי הדבר מפר את המשמעת הצבאית. ההיסטוריון פוליביוס דיווח כי העונש של אלו שנמצאו מקיימים יחסי מין הומוסקסואליים היה עונש מוות על ידי אלה.[264] יחסי מין בין חיילים נחשב כמפר את הדיכוטומיה ברומא העתיקה לגבי מיניות בין זכרים חופשיים. בתקופה זו, חייל רומי שמר על גבריותו בכך שלא איפשר לאחרים להשתמש בגופו למטרות מיניות. שלמות פיזית זו מנוגדת למגבלות המוטלות על מעשיו של האדם כאדם חופשי בתוך ההירכיה הצבאית. כמו כן, החיילים הרומאים היו האזרחים היחידים שהיו נתונים בקביעות לעונשים גופניים, כאשר בעולם האזרחי עונשים גופניים ניתנו לעבדים. יושרה מינית זו סייעה להבחין בין מעמדו של החייל, שהקריב חלק גדול מהאוטונומיה האזרחית שלו, לבין העבדים.[265] כמו כן, בתקופת רומא העתיקה, אונס היה נחשב כסימן לתבוסה במלחמה, ולכן זה היה מניע נוסף לחייל שלא להתפשר על מיניותו.[ל"ה]
הפילוסוף פלוטרכוס כתב בביוגרפיה על גאיוס מריוס על תקרית שבה הייתה המחשה לזכותו של החייל הרומי לשמור על שלמותו המיני. בסיפור זה, טירון צעיר ונאה בשם טרבוניוס[ל"ו]הוטרד מינית למשך תקופה מסוימת על ידי הקצין הבכיר שלו, שהיה במקרה אחיינו של גאיוס מריוס, גאיוס לוקסיוס. לילה אחד, לאחר שהטירון התנגד לפיתויו של גאיוס לוקסיוס, הטירון נקרא לאהולו של גאיוס לוקסיוס. כשהוא לא הצליח להפר את הפקודה שנתן הממונה עליו, הוא הותקף מינית על ידי גאיוס לוקסיוס. כתגובה לתקיפה המינית, הטירון שלף את חרבו והרג את גאיוס לוקסיוס. במשפט הרומי, העונש על הריגת קצין היה עונש מוות. כשהובא למשפט, הוא הצליח להביא עדים שיעידו כי נאלץ מספר פעמים להתנגד לפיתויו של גאיוס לוקסיוס, וכן כי "מעולם לא נתן את גופתו לאיש, למרות הצעות למתנות יקרות". גאיוס מריוס לא רק זיכה את הטירון במשפטו, אלא גם נתן כתר על גבורתו.[266][267][268][269] ניתן למצוא בכתבי היסטוריונים רומאים סיפורים נוספים על קצינים שמנצילם לרעה את סכמותם, ומכפים מינית מחיילהם, ולאחר מכן סובלים באופן קשה ממעשיהם.[270] הומלץ לקצינים הצעירים ביותר בצבא הרומי, שעדיין עשויים להיות הגברים המועדפים לקיים יחסי מין על גברים שמקיימים יחסי מין הומוסקסואליים, לחזק את גבריותיהם, בין היתר על ידי אי-השפרצת בושם וכן אי-קיצוץ שיער בנחיריים ובבית השחי.[271]
בתקופת מלחמה, השימוש המיני האלים על שבויי מלחמה לא נחשבו כאונס בעל אופן פלילי.[272] בין מעשי האלימות העונשית במהלך הבזזת עיר היה אונס המוני.[273] עם זאת, במקרה והמצור על העיר הסתיים במשא ומתן דיפלומטי ללא הסתערות על החומות, אנשי העיר לא היה נענשים באונס המוני. אונס המוני התרחש בנסיבות מסוימות, וסביר להניח כי לא דווח במקורות ששרדו, אם כי ללא שום אסטרטגיה מכוונת או נרחבת לשליטה באוכלוסייה.[274] שמירה על האידיאל האתי של שליטה מינית עצמית בקרב גברים שהתגייסו לצבא היה חיוני לשמירת השלום ברגע שנפסקה העוינות. בשטחים ובפרובינקיות שהיו שייכים לרומא העתיקה, חיילים שביצעו אונס נגד תושבים מקומיים, עשויים היו לקבל עונש חמור יותר מאשר האזרחים.[275] המצביא הרומי, קווינטוס סרטוריוס, שהיה מושל רומי על היספניה, שהייתה בה מדיניות של כבוד ושיתוף פעולה בין הפרובינקיות, הוציא להוריג קבוצה שלמה של חיילים לאחר שחייל בודד ניסה לאנוס אישה מקומית.[276][277] נראה כי אונס המוני היה נפוץ יותר כאמצעי ענישה במהלך מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית.[278]
מיניות נשית
בשל הדגש ברומא העתיקה על עיקרון המשפחה, המיניות הנשית נחשבה לאחד מהדברים הבסיסיים לסדר חברתי ושגשוג ברומא העתיקה. ברחוב הרומאי, ציפו מאזרחיות לממש את מינותן במסגרת הנישואים, וזכו לכבוד בשל היושרה המינית (pudicitia) ופוריותן: אוגוסטוס קיסר העניק כיבודים והרשאות מיוחדות לנשים שילדו שלושה ילדים (Jus trium liberorum). כמו כן, ברחוב הרומאי חשבו כי השליטה במיניות הנשית, בין היתר בשימור ביתולהן של בתולות וסטליות, הייתה הכרחית ליציבותה של רומא העתיקה.[279] בתולה וסטלית שהפרה את נדרה נקברה בחיים בטקס דתי שדומה לטקס הלוויה רומית, ואילו הגבר, שביצע את יחסי המין עם אותה בתולה וסטלית, הוצא להורג.[280] בתקופת הרפובליקה הרומית, מיניות נשית השפיעה לעיתים קרובות על הדת ברחוב הרומאי בעיקר בזמני משבר.[281] החקיקה המוסרית של אוגוסטוס קיסר התמקדה בריתום מיניותן של נשים לרחוב הרומאי.
נשים חופשיות, כמו גברים חופשים, שהציעו באופן מיני את עצמן, כגון עובדות מין, הודרו מהגנות משפטית ומכבוד חברתי.
מקורות ספרותיים רומים רבים מבציעים על כך שהיה מצופה מנשים רומאיות מכובדות להפעיל את תשוקתן המינית במסגרת נישואיהן.[282] בעוד שהספרות הלטינית נקטה ברובה המכריע בהשקפה הגברית על מיניות, המשורר הרומי אובידיוס הביע עניין באופן מפורש וייחודי למיניותן של נשים ברומא העתיקה.[283]
היחס ברחוב הרומאי כלפי עירום נשי היה שונה מהיחס ברחוב היווני, אך במדיה מסוימת הושפע ממנו. ברחוב היווני, האידיאל היווני לעירום גברי היה בהוספת נשים מכובדות לבושות. באמנות הרומית על האלות הרומית, לעומת זאת, עירום חלקי של האלות היה עם דגש על שדיהן של האלות. תמונות עירום אלו של אלות רומיות נחשבו ברחוב הרומאי כתמונות מכובדות שמעגנות את העיקרון של טיפוח, שפע ושלווה.[144][284] האמנות הארוטית מהתוקפת רומא העתיקה מצביעה על כך שלנשים בעלות חזה קטן וירכיים רחבות היה את מבנה הגוף האידיאלי.[285][286] עד המאה ה-1 לספירה, ברחוב הרומאי הייתה התעניינות באמנות אירוטית של נשים עירומות העוסקות בפעילויות שונות, כולל ביצוע יחסי מין.[287] ייתכן כי חלק מיצירות האמנות הארוטית מתקופת רומא העתיקה, שבהן יש תיאור של עובדות מין המבצעות יחסי מין, יכללו כיסוי של שדיהן של הנשים בסטרופיום (strophium), גם כאשר אם הן עירומות באופן מלא.
ברחוב הרומאי, כפי שמתואר בספרות הלטינית, היו הפגנות מדי פעם של עובדות מין בכניסה לתאי הבושת שלהן, כשהן לבושות בבגדי משי שקופים. עבדים למכירה הוצגו לעיתים קרובות עירומים כדי לאפשר לקוניהם לבדוק אותם לאיתור פגמים, וכדי לסמל כי אין להם את הזכות לשלוט בגופם.[288][289] להלן תיאור של סנקה הזקן על שפחה למכירה:[290]
עירומה עמדה על החוף, להנאת הרוכש; כל חלק בגופה נבדק ומושש. האם הייתם שומעים את תוצאת המכירה? הפיראט מכר; המסרסר קנה, כדי שיעסיק אותה בתור עובדת מין.
תצוגת האישה כעירונה הפכה את האישה לפגיעה. על פי המלומד והסופר הרומאי, מרקוס טרנטיוס וארו, הראייה היא החוש הכי חזק מבין כל החושים, שאפילו יכול לחדור לכוכבים, כאשר שאר החושים מוגבלים על ידי קרבה. הוא טען כי המילה הלטינית visus (באופן מילולי: מראה, מבט) קשורה אטימולוגית למילה הלטינית vis (באופן מילולי: כוח, עוצמה). עם זאת, הקשר בין שני המילים הלטינית, לדבריו, מרמז על הפוטנציאל להפרה, בדיוק כפי שאקטיון הביט בדיאנה העירומה.[ל"ז][ל"ח]
הצגת הגוף הנשי בעירום לחלוטין נמצא בפסלי האלה ונוס, וכן בפסלי האלה היוונית המקבילה לוונוס, אפרודיטה.[291][292]
המילה הלטינית הגסה הבסיסית לתיאור איברי המין הנשיים היא המילה cunnus.[293] ניתן למצוא למעלה מ-30 פעמים את המילה הזו בכתביו של המשורר מרטיאליס, כאשר מילה זו הופיעה פעם אחת אצל כתביו של המשורר גאיוס ולריוס קאטולוס, ו-3 פעמים אצל כתביו של המשורר הורטיוס. מילה זו הופיעה אפילו על יצירות גרפיטי ובקובץ השירה פריאפיאה.[294] אחת ממילות הסלנג שהשתמשו נשים ברומא העתיקה, במיוחד נשים מבוגרות, בנוגע לאיברן המיני, היה המילה porcus. המלומד מרקוס טרנטיוס וארו טוען כי ישנו קשר בין המילה הזו לטקסי פולחן לאלה קרס (אנ') שנעשה בטקסי חתונה.[295]מטפורות על שדות, גנים וכרי דשא היו נפוצים ברומא העתיקה.[296] כמו כן, ישנן עדויות לשימוש במטפורות מיניות שכוללות מערות, תעלות, בורות, שקיות, כלים, דלתות, אחים, תנורים ומזבחים.[297]
אף על פי שאיברי המין הנשיים הופיעו לעיתים קרובות בכתבי לשון הרע וסאטירה כמושא של גועל, הן הופיעו לעיתים נדירות באלגיות רומנטיים לטינים.[298] המשורר אובידיוס הוא המשורר היחיד שהתייחס להענקת הנאה לאישה באמצעות גירוי איברי המין הנשיים.[299] המשורר מרטיאליס כתב באופן מעליב על איברי המין הנשיים, ותיאר את הנרתיק של אישה אחת כ-"[משהו] רופף... כמו קנה הרע של שקנאי".[300][301] הנרתיק לעיתים קרובות תואר, בדומה לפי הטבעת של נער, ככלי קיבול לפאלוס.[302][303]
תפקידו של הדגדגן (landica) "הובן היטב מאוד" ברחוב הרומאי.[304] בלטינית הקלאסית, המילה landica הייתה מילה גסה מאוד שהופיעה על גבי יצירות גרפיטי וכן בקובץ השירה פריאפיאה. בדרך כלל, השתמשו בדגדן כמילה מטאפורית ל-crista, ששומשה, בין היתר, על ידי המשורר יובנאליס.[305][306]מרקוס טוליוס קיקרו תיעד מקרה שקרה בסנאט, שבו דוברו של קונסול אמר את המשפט הבא: hanc culpam maiorem an il-lam dicam? (באופן מילולי: אם אקרא לפגם הזה גדול יותר או לזה?; אם כי, הובן על ידי הנוכחים בסנאט כ-"התקלה הגדולה הזו או הדגדגן?"). בהמשך לכך, כותב קיקרו: "האם היה יכול להיות יותר מגונה?".[307][304][308] כמו כן, על כדור קלע מעופרת שנמצא בחפירות ארכאולוגיות כתוב: Fulviae landicam peto (באופן מילולי: "אני מכוון לדגדגן של פולביה").[309]
לא קיימת מילה לטינית המתארת את שפתי הפות.[310] עם זאת, קיימים שני מונחים בכתבי הרפואה שנמצאו שמתארים את שפתי הפות והם orae (באופן מילולי: חוף או קצה)[311] ו-pinnacula (באופן מילולי: כנפיים קטנות).[310] המקרה המתועד הראשון של המילה vulva (פות) מופיעה בכתביו של מרקוס טרנטיוס וארו על חקלאות (המאה הראשונה לפני הספירה), שבו יש התייחסות לקרום המקיף את העובר.[312][313] בתקופת האימפריה הרומית המוקדמת, המילה vulva תיארה רחם, כאשר בתקופת הרפובליקה הרומית, המילה uterus תיארה רחם, כאשר המונחים venter ו-alvus תיארו בטן. נראה כי במקור הייחוס של המילה vulva היה לבעלי חיים, אם כי יוחס גם לבני אדם, בין היתר ביצירה "תולדות הטבע" של פליניוס הזקן.[314] בתקופת האימפריה הרומית, המילה vulva יוחס באופן קולקטיבי או מעורפל כ-"איברי רבייה נשיים" או כנרתיק בלבד.[315] מתרגמי התנ"ך הלטיניים המוקדמים תיאר את רחם האישה במילה vulva.[316] בשלב מסוים במהלך האימפריה הרומית, המילה matrix תיארה את הרחם, במיוחד בכתבי הסופרים הגניקולוגיים של סוף העת העתיקה, שבהם הופיע אוצר מילים מיוחד עבור חלק מאיברי הרבייה.[317]
גברים ונשים כאחד הסירו את שיער הערווה שלהם, אם כי טיפוחם של שיער הערווה השתנה לאורך זמן ובוצע לפי העדפה אישית. בקטע של הסאטיריקן הרומי, גאיוס לוקיליוס, יש אזכור לאזור כ-"תיק שעיר", ואילו על יצירת גרפיטי מפומפיי כתוב: "עובדת מין שעירה עדיפה בהרבה מאשר אחרת חלקה; זה מכיל את אותם האדים ואת אותו רצון הנפש".[318]
בכניסה לקלדריום במתחם המרחצאות של הבית של מנאנדרוס (אנ') בפומפיי, מופיעה יצירת גרפטי שבו מתואר סטריגיל משומן בשמן פאלי, אשר נראה כמו איברי המין הנשיים, לצד נושא מים "אתיופי" שיש לו איבר מין "גדול במיוחד ומפורט באופן קומי".[ל"ט]
שדיים
ציור קיר מפומפיי. מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.מאסטוס (mastos), כוס שתייה בצורת שד.ציור קיר מפומפיי המתאר את פֵּרוֹ המניקה בחשאי את אביה, קימוֹן, לאחר שנאסר ונגזר דינו למות ברעב ("חסד רומי").
ברחוב הרומאי, שדיה של אישה יפה היו אמורים להיות "לא בולטים". במסורת השירה ההלטניסטית, השדיים האידיאליים הושוו לתפוחים.[319][320] בכתביו של המשורר מרטיאליס נמצא כתבי לעג על שדיים גדולים.[321][322][323] לנשים זקנות, שנחשבו באופן סטריאוטיפי כמכוערות ולא רצויות, היו שדיים "מתנדנדות".[324] בתיאטרון הרומי (אנ'), שדיים מוגזמים היו חלק מהתלבושות לדמויות נשיות לא מושכות מבחינה קומית, שכן בקומדיה הרומית הקלאסית, הגברים שיחקו את הדמויות הנשיות, כשהם בלבוש דראג.[מ"א]
בעוד שישנו תיאור של שדיים אידיאליים באפיגרפיות היווניות,[325] בהשוואה לתקופה המודרנית, המשוררים הלטינים גילו עניין בשדיים באופן מוגבל מאוד.[326] ברחוב הרומאי, השדיים נצפו כהיבט של יופי או שלמות האישה, אם כי המשורר אובידיוס מצא בשדיים כדבר שמזמין לגעת.[327] בשיר חתונה אחד, שנכתב על ידי המשורר גאיוס ולריוס קאטולוס, יש הערה על "הפטמות הרכות" (teneris ... papillis) של הכלה, בטענה שיתנו לבעלה שינה טובה. כמו כן, נכתב כי משיכה ארוטית תורמת לנאמנות בתוך הנישואים, שיוביל לבסופו של דבר, לילדים ולחיים ארוכים יחד.[328]
כמו כן, השד נתפס, ברומא העתיקה, כסמל לטיפוח ואמהות.[מ"ב]מאסטוס (אנ') היו כוסות שתייה בצורת שד, שהשתמשו בהן, בין היתר, כמנחות, שנמצאו במקומות קדושים הקשורים לדיאנה והרקולס, לפעמים לאחר הקדשה של נשים מיניקות.[329][מ"ג] ייתכן כי קיימת משמעות דתית לכוסות שתייה אלו. שתיית חלב אם על ידי מבוגר זקן או מבוגר שעומד למות סימלה פוטנציאל ללידה מחדש בחיים לאחר המוות.[330][331][מ"ד] במסורת האטרוסקית, האלה יונו מציעה את החזה שלה להרקולס כאות לכך שהוא עשוי לחיות חיי נצח.[332][333] המשמעות הדתית לכוסות שתייה אלו עשויה להיות מהסיפור חסד רומי, שבו פֵּרוֹ מניקה בחשאי את אביה, קימוֹן, לאחר שנאסר ונגזר דינו למות ברעב.[334] ציור קיר לסיפור זה, שמופיע בחדר שינה לילד בפומפיי, מופיע עם הכיתוב של "בעצב נמצא המפגש בין צניעות ואדיקות".[335] כתבי רפואה של פליניוס הזקן מצביעים על כך שהיו שימושים רפואיים בחלב אם, וכך על כך שנחשב כאחת מהתרופות השימושיות ביותר, במיוחד למחלות עיניים ואוזניים. כמו כן, באותה תקופה חשבו כי עטיפת הראש בחזייה מרפא כאבי ראש.[336][337]
חשיפת השדיים בפומבי ברחוב הרומאי הייתה אחת מהמחוות הנשיות, שנעשו בעיקר על ידי אמהות או אחיות, כדי להביע אבל או רחמים.[338] המדקדק סרוויוס טען כי חשיפת השדיים וחבטה בהם בטקסי צער נועדו להפקת חלב לכבוד המתים.[339] בספרות היווניות והלטינית, האמהות המיתולגיות חשפו מדי פעם את שדיהן ברגעי לחץ רגשי קיצוני בכדי שיכבדו את תפקידן.[340] כמו כן, ברחוב הרומאי האמינו כי חשיפת שדיים בעוצמה שכזו נתנה להן להחזיק בכוח אפווטרופי.[מ"ה][144] המנהיג הצבאי יוליוס קיסר ציין כי יש דמיון בין מחווה זו למחווה קלטית שקרתה במהלך מצור אוואריקום (אנ'): מנהלות הבית (matres familiae) חשפו את שדיהן והשיטו את ידיהן כדי לבקש שלא יפגעו בנשים וילדים.[341] ההיסטוריון הרומאי, טקיטוס, טוען כי אישה גרמאנית הטיפו בגבריהם הסרבנים שלהן ללכת לקרב אמיץ בכך שחשפו את שדיהן בפניהם באופן אגרסיבי.[342] אף על פי שבאופן כללי "המחווה נועדה לעורר רחמים ולא תשוקה מינית", המחווה לפעמים התמקדה רק ביופיים של השדיים החשופים.[מ"ו]
מאחר שנשים הוצגו בדרך כלל לבושות ביצירות אמנות, שדיים חשופות עשויים להצביע על פגיעות או זמינות ארוטית מבחירה, תאונה או בכוח. חשיפת חוזה בודד ופיתוי מיני היו מוטיבים חזותיים בפיסול היווני הקלאסי.[מ"ז] מוטיבים חזותיים אלו סימלו בעיקר אלימות פיזית או אונס.[343] מספר חוקרים טענו כי קיים "קוד" שבו חשיפת השד הימני מסמל משמעות ארוטית, בעוד שחשיפת השד השמאלי מסמל טיפוח.[344] אף על פי שהאמנות הרומית עשויה לחקות את האמנות היוונית ברמת המוסכמויות, תמונות של נשים מניקות סומנו, בתקופת האמנות היוונית הקלאסית, כחיות או נשים ברבריות. לעומת זאת, המסורת האיטלית הדגישה את השד כמקור של יחסי אם-ילד וכמקור לכוח נשי.[345]
כוחו הארוגני לא הוזנח לחלוטין ברומא העתיקה: בהשוואה בין קיום יחסי מין עם אישה לקיום יחסי מין עם נער, רומן יווני מתקופת האימפריה הרומית מציין כי: "החזה שלה, כשהוא מלטף [את החזה], מספק את ההנאה המיוחדת שלו."[346] המשורר פרופרטיוס מחבר בין התפתחות השד לנשים שבאו "לשחק".[347][348] המשורר טיבולוס טען כי אישה עשויה ללבוש בגדים רפויים כך ששדיה "יחשפו רגעית" כשהיא שוכבת בארוחת הערב.[349] לפי האסטרולוגיה ההלניסטית (אנ'), גברים שנולדו בזמן התקבצותכוכבי הלכתנוגה, כוכב חמה ושבתאי נהנו מחיכוך איבם המיני בשדיים.[350] עם זאת, אפילו בציורים הרומים המפורשים ביותר מבחינה מינית, השדיים כוסו לפעמים על ידי סטורפיום (strophium; באופן מילולי: רצועת השד).[351][332] נשים שכוסו על ידי סטורפיום עשויות להיות עובדות מין, אם כי קשה לקבוע מהי הסיבה לכיסוי או אי-כיסוי השדיים.[352]
יחסי מין לסביים
ציור ארוטי של זוג נשים המקיימות ביניהן יחסי מין שנמצא במרחצאות הפרברים בפומפיי.
בין המילים היווניות לאישה המעדיפה לקיים יחסי מין עם אישה אחרת, נמצאים המילים hetairistria, tribas ו-Lesbia. בין המילים הלטיניות המתארות זאת, נמצאים המילים
tribas, fricatrix ו-virago.[353] נדיר למצוא התייחסויות למין בין נשים בספרות הרומאית שמתוארכת לתקופת הרפובליקה הרומית או הפרינקיפט. המשורר אובידיוס מוצא את המין בין נשים כ-"תשוקה שלא ידועה לאיש, מטורפת, חדשנית... בין כל החיות אף נקבה לא נתפסת על ידי תשוקה לנקבה אחרת".[354]
בתקופת האימפריה הרומית, שסופרים רומים רבו תוספים אותה כמתיוונת יותר מתקופת הרפובליקה הרומית, מקורות ליחסים חד-מיניים בין נשים, אם כי עדיין נדירים, נמצאים בשפע, בצורה של לחשי אהבה, כתיבה רפואית, טקסטים על אסטרולוגיה ופירוש חלומות ומקורות נוספים.[355] כתובת גרפיטי מפומפיי מבטא את רצונה של אישה אחת לאחרת:[מ"ח]
הלוואי שיכולתי להיאחז בצווארי ולחבק את הזרועות הקטנות, ולשאת נשיקות על השפתיים הרכות. קדימה, בובה, וסמכי על שמחותיך לרוחות; תאמיני לי, אור הוא טבעם של בני אדם.
התייחסות מוקדמת ליחסים מין לסביים נמצאת אצל הסאטיריקן היווני, לוקיאנוס מסאמוסאטה: "אומרים שיש נשים כאלה בלסבוס, בעלות מראה גברי, אבל הן לא רוצות לתת את זה לגברים. במקום זאת, הן מתאחדות עם נשים, בדיוק כמו גברים."[356]
מפני שהרומאים חשבו שאקט מיני מצריך בן זוג פעיל או דומיננטי, שהוא "פאלי", סופרים גברים דמיינו שביחסי מין לסביים, אחת מהנשים תשתמש בדילדו או תהיה בעלת דגדגן גדול במיוחד לחדירה, ושהיא תחווה הנאה.[357] הדילדו הוזכר לעיתים נדירות במקורות הרומיים, אך שימש כפריט קומי פופולרי בספרות ובאמנות היוונית הקלאסית.[358] המשורר מרטיאליס תיאר לסביות בעלות תיאבון מיני מוגזם שבמצעות מין חודרני הן בנשים והן בנערים.[359] תיאורים אימפריאליים של נשים שעושות מעשי סדום בבנים, שותות ואוכלות כמו גברים, ועוסקות במשטרים פיזיים נמרצים, עשויות לשקף חרדות תרבותיות לגבי עצמואתן הגוברת של נשים רומאיות.[360]
אונס נשים
ציור של סנדרו בוטיצ'לי המתאר את מותה של לוקרטיה (בערך 1500): באגדה הרומית, האונס וההתאבדות של לוקרטיה הביאו להפלת האימפריה הרומית ולהקמת הרפובליקה הרומית.
ההיסטוריון הרומאי, טיטוס ליוויוס, "נבוך" ממוטיב אונס הנשים בהיסטוריה הרומית הקדומה, ומדגיש את המימד הפוליטי הגואל של אירועים אלו.[363] המשורר הרומאי לוקרטיוס מגנה את האונס ומציין כי אונס היא התנהגות פרימטיבית שצריכה להיות מחוץ לגבולות הציוויליזציה המתקדמת,[364] ומתאר זאת כ-"שימוש אלים של כבר והטלת דחף מיני".[365]
החוקים מענישים את רשעתם הרעה של מי שמזנה את צניעותם לתאוותיהם של אחרים, אך הם אינם מייחסים אשמה למי שנאלץ בכוח ל-stuprum (מגע מיני אסור), שכן, יתרה מכך, הוחלט כראוי כי המוניטין שלהם לא ייפגע, וכי לא יחול עליהם איסור להינשא לאחרים.
אף על פי שמקורות ספרותיים מתקופת הרפובליקה הרומית מבהירים שאונס היה דבר שגוי שהעושה זאת נענש בחומרה, לא ידוע מה הוגדר כפשע ומה כלא, עד לחקיקת החוק Lex Julia (אנ'), המתוארך ככל הנראה לשנות ה-40 לפני הספירה, בתקופת שלטונו של יוליוס קיסר.[371] ברומא העתיקה, לא היו תובעים ממלכתיים, ולכן כל אזרח בעל מומחיות משפטית ויכולת דיבור היה יכול להגיש תיקים משפטיים לבית המשפט. מאחר שנשים משוחררות הורשו להעמיד לדין פלילי בתקופת הרפובליקה הרומית,[מ"ט] ניתן להניח כי אישה שהייתה קורבן אונס יכלה להגיש כתב אישום נגד האנס שלה בעצמה. דרך נוספת להגשת התיקים היה דרך אביה או בעלה של האישה שנאנסה או כל אדם שראה לנכון לעשות זאת. לא הוחל חוק ההתיישנות על מעשי אונס. לעומת זאת, אדם המבצע מעשה ניאוף בתקופת שלטונו של אוגוסטוס קיסר, היה יכול להישפט לדין עד חמש שנים לאחר ביצוע המעשה.[371] גזר הדין של ביצוע מעשה אונס, בחוק הרומי, היה גזר דין מוות.[371]
רק אזרחים בעלי מעמד תקין יכלו להישפט בבתי המשפט מאשמת קיום מעשה אונס. אישה שהייתה עובדת מין או בדרנית איבדה את מעמדה החברתי. בשל שהחליטה להפוך את גופה לציבור, למעשה, היא ויתרה על הזכות להגנה מהתעללות מינית או אלימות פיזית.[372][373] המדינאי מרקוס טוליוס קיקרו הגן על לקוח שבין מעשיו היה אונס קבוצתי על שחקנית/בדרנית.[374][373][375] ניתן להעמיד לדין אנס של שפחה רק בטענה של פגיעה ברכוש בעליה, מכוח Lex Aquilia (אנ').[376][372] לעיתים רחוקות, הסכמה מינית הייתה בעיה במשפטי אונס. אם הנאשם יטען שהאישה הסכימה, עדיין ניתן יהיה להאשים אותו בביצוע stuprum הכללי יותר, שכן החירות המינית של הגבר הוגבלה לעובדי מין או עבדים. אם לא ניתן היה להוכיח אונס של אישה נשואה, החקיקה האוגוסטנית תאשים את הגבר כאחראי הניאוף (adulterium), אם כי אישום זה, כמו אישום על stuprum, ישפיע על האישה.[377] זיכוי בגין אונס, כמו בכל פשע אחר, היה מעביר לנאשם שזוכה קלומניה (אנ'), מכוח העמדה לדין בזדון.[378] העמדה לדין על אונס עלולה להתעכב, בין היתר, על ידי לחצים פסיכולוגיים וחברתיים, כגון מבוכה או חוסר רצון לחשוף את חייו הפרטיים.[377]
הגישה למעשי אונס השתנתה ככל שהאימפריה הרומיתהתנצרה. הפילוסוף אוגוסטינוס פירש כי התאבדות לוקרטיה כהודאה אפשרית לעידוד בסתר של העונש על ידי לוקרטיה,[נ] כאשר האפולוגיסטים הנוצרים (אנ') חשבו כי היא חטאה את חטא העונג המיני הבלתי רצוני.[379] הקיסר הנוצרי הראשון, קונסטנטינוס, הגדיר מחדש את האונס כעבירה ציבורית ולא כעוול פרטי.[380]החוק הרומי הקודם טשטש את הגבול בין חטיפה ובריחה, שכן בכל מקרה, זו הייתה זכותה של paterfamilias (באופן מילולי: ראש המשפחה) לתת או למנוע את ההסכמה לנישואי בתו שהופרה. המילה raptus יכולה להתייחס לפיתוי מוצלח, וכן לחטיפה או אונס. אם הבת הסכימה, הקיסר קונסטנטינוס הורה להעניש אותה ואת ה-"חוטף" שלה על ידי העלאתם על המוקד. אם הבת לא הסכימה, היא עדיין נחשבה כשותפה "בטענה שיכולה הייתה להציל את עצמה על ידי צעקה לעזרה".[369] כמשתתפת באונס של עצמה, היא נושלה מירושתה, ללא קשר לרצונות משפחתה.[381] גם אם היא ומשפחתה הסכימו לנישואים כתוצאה מהאונס, הנישואים בוטלו על ידי המשפט הרומי. ברפובליקה הרומית ובאימפריה הרומית הטרום-נוצרית, השלכות של חטיפה או בריחה היו תלויות בזוג ובבני משפחותיהם.[382]
ילדים חופשיים לבשו את הטוגה פראטקסטה (toga praetexta; באופן מילולי: טוגה מכוסה), טוגה לבנה עם פסים סגולים.[נ"א] טוגה זו סימנה את לובשו כבעל מעמד "שלא ניתן להפרה". ניתן לתת שבועה על ה-"פראטקסטה הקדושה", סמן לאופן שבו "הופכים את חולשת הילדות לדבר קדוש ומכובד".[383] מבחינה דתית, היה איסור לדבר בשפה מגונה מול אלו הלובשים את הטוגה פראטקסטה.[384] הסופר מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס טען כי ניסה לדבר מול בנו כאילו היה בתולה וסטלית.[150][385]
ברומא העתיקה, היו חוקים שהגנו על ילדים חופשיים מפני טורפים מיניים.[249][391] בין החוקים שהיו היה החוק שבו נקבע כי דינו מצבע אונס נער חופשי הוא גזר דין מוות, מטענה להגנה על שלמות האזרח הצעיר.[392] רישיון בדיוני לא היה דרך הגנה מפני החוק. ההיסטוריון ולריוס מקסימוס דיווח כי היה שימוש בבתי המשפט הרומיים בהתפארות פואטית בפיתוי מיני של puer praetextatus (באופן מילולי: ילד באֲמַתְלָה) או ingenua virgo (באופן מילולי: בתול/ה חופשי/ת) כדי לערער את סמכותו המוסרית של תובע.[393] בהוקעת ההוללות של קווינטוס אפרוניוס, מרקוס טוליוס קיקרו קבע כי על קווינטוס אפרוניוס לרקוד עירום במשתה מול נער לבוש בטוגה פראטקסטה.[394] אף על פי שילדים היו בסימפוזיונים, כדי להרגיל אותם לההתנהלות החברתית של המבוגרים, הרטוריקן קווינטיליאנוס נזף בהורים שבאו לאותם אירועים, וטען כי הם מהווים מודל לחיקוי גרוע לילדיהם: הם היו באים עם המאהבים שלהם ומתנהגים בחוסר דיסקרטיות, גם כאשר ילדיהם נוכחים, וכן נתנו לילדיהם לדבר דברים שאינם מתאימים לגילם רק כי חשבו שזה חמוד. קווינטיליאנוס ראה כי התנהגויות שגויות אלו מהוות סימן לדעיכה מוסרית כלכלית.[395] בחתונות, לעומת זאת, על פי מנהג עתיק, נערים יכלו לדבר באופן מגונה, תוך שהם מפלפלים את הזוג החדש בבדיחות מלוכלכות, שכן הומור וצחוק נחשבו כמקדמי פוריות.[396]
במשפט הרומי, הגנות אלו חלו רק על ידיים חופשיים, ולא אלו שנולדו לעבדים, נמכרו לעבדות או שבויי מלחמה. ההסכמה החברתית של פדרסטיה בקרב הרומאים התמקדה בניצול עבדים צעירים או עובדי מין על ידי גברים מהעמדות הגבוהים.[216][397]
טקסי מעבר
נערים מתבגרים עברו הכנה פולחנית על מעברים למעמד מבוגר. בהכנה פולנית זו, הם לבוש את הטוניקה רקטה (tunica recta; באופן מילולי: הטוניקה הזקופה), שנרקמה באופן פולחני על נול רומי.[398] הטוניקה רקטה, שלבשו נערים ונערות כאחד, אם כי בדרך עיצוב שונה עבור כל מגדר, עשויה להיות עם רצועה סגולה, המסמלת, אם כי לא באופן בוודאי, חסינות בלתי ניתנת להפרה.[398][399]
טקס ההתבגרות של הזכר כלל גילוחזקן והסרת הקמע בולה (אנ'), שאותו הוקדש לאל לארס.[400] הוא הניח את ה-toga virilis (באופן מילולי: "טוגה גברית"), ונרשם כאזרח רומי, ועד מהרה התגייס לצבא רומא.[401] באופן מסורתי, הטקס התקיים בפסטיבל הליברליה (אנ'), פסטיבל שמוקדש לאל ליבר (אנ'), שמקדם חירות פוליטית ומינית כאחד.[402] בעקבות טקס המעבר, הותר לאזרח הצעיר לקיים יחסי מין בהתאם למעמדו החברתי.[399] האזרח הצעיר, לעיתים קרובות, קיים יחסי מין עם עובדת מין מנוסה.[403]
ברחוב הרומאי, היה מצופה מנשים להיות בתולות עד נישואיהן. ככל שהאישה נמצאה במעמד חברתי גבוה יותר, כך היא תתארס ותתחתן מוקדם יותר.[404] גיל האירוסים הרגיל עבור נשים מהמעמדות הגבוהים היה 14, כאשר גיל האירוסים עבור נשים פטריקיות היה 12. חתונות נדחו לעיתים קרובות עד שהאישה נחשב כאישה בוגרת מספיק. ברומא העתיקה, טקסי החתונה היו בחלקם טקסי מעבר לכלות, שכן לא היו טקסי התבגרות לנשים ברומא העתיקה, לעומת מקביליהם היוונים.[נ"ג] בלילה שלפני החתונה, הכלה קשרה את שערה ברשת צהובה שרקמה. כליאת שערה סימנה את רתימת מיניותה בתוך הנישואים. אריגת הטוניקה רקטה ורשת השיער שלה היו בין המיומנויות שהייתה צריכה להוכיח שהיא אישה בוגרת שיכולה להיות "שומרת הבית" (custos domi).[405] ביום חתונתה, היא חגרה את הטוניקה רקטה עם חגורה (cingulum) עשויה מצמרכבשים. החגורה, שסימלה פוריות, נקשרה ב-"קשר הרקולס", קשר שקשה להתרה.[נ"ד] קשר זה סימן גם צניעות נשית, בכך שהוא אמור להיפתח רק על ידי בעלה. כמו כן, החגורה סימלה שהחתן קשור לאשתו.[406] שיערה של הכלה עוצב באופן פולחני בדרך עיצוב של "שישה צמות" (seni crines), והוא הוסתר עד שייחשף על ידי בעלה בתום טקס החתונה, כחלק ממסירת בתוליה אליו.[407]
מין, נישואים וחברה
ציור קיר ארוטי מפופמפיי.ציור קיר ארוטי מפופמפיי (מתוארך ל-50–79 לספירה).
נשואים טריים[נ"ה] בהשתתפות משרת: הכלה נשארת בלבוש מלא ונועז. וילה פרנסינה, רומא, 19 לפנה"ס
סצנה אירוטית בין זוג נשוי, שלצידם משרתם.
ציור קיר ארוטי מפופמפיי.ציור קיר ארוטי מפופמפיי.ציור המתאר את קופידון ואת הניאוף המיתולוגי של ונוס ומארס.
מין בזמן הנישואים
מאחר שגברים יכלו לקיים יחסי מין מחוץ לנישואיהם ללא עונש יחסי, ניתן להניח כי סיפוק מיני לא הייתה ציפייה מנישואים בתקופת רומא העתיקה.[408] המשפטן אולפיאנוס ציין כי "לא יחסי מין הם שיוצרים נישואים, אלא חיבה זוגית".[409] לעומת זאת, מטיפי מוסר ופילוסופים מהתקופה זו ציינו כי יש פוטנציאל בתשוקה זוגית בתוך הנישואים.[410]
תופסת אותי הגעגוע הלא יאומן אליך. הסיבה היא מעל הכל האהבה שלי [אליך], אבל שנית כל העובדה שאנחנו לא רגילים לחיות בנפרד. זו הסיבה שאני מבלה את רוב הלילה רדוף על ידי דמותך; זו הסיבה שמדי פעם רגלי מובילות אותי מרצונן אל החדר שלך בזמנים שהייתי רגיל לפקוד אותך; זו הסיבה, בקיצור, אני נסוג, חולני ומתנחם, כמו מאהב מודר מפתח לא רצוי.
פליניוס הצעיר מאמץ את הרטוריקה של שירת האהבה, המכוונת בדרך כלל למאהב אסור או קשה להשגה, כמתאימה להבעת רצונו לגבי הנישואים.[414]
אף על פי שזו הייתה נקודת גאווה להיות נשואה רק פעם אחת בחייה (univira)[נ"ו], ברחוב הרומאי, לא היו סטיגמות הקשורים לגירושים. נישואים חוזרים מהירים לאחר גירושים או מות של בן/בת זוג היו נפוצים ואף צפויים יותר בקרב האליטה הרומית, שכן נישואים נחשבו כדבר הנכון והטבעי ביותר עבור מבוגרים.[415] אף על פי שבדרך כלל ציפו מאלמנות להמתין עשרה חודשים לפי שיתחתנו פעם נוספת, לא נאסר על אישה הרה להתחתן עם בעל אחר, כל עוד אבהות הילד/ה לעתיד לא הייתה מוטלת בספק מבחינה משפטית.[416] ברחוב הרומאי, אם נישואיהם הראשונים של נשים הסתיימו, נראה כי לנשים היה יותר רצון וכוח לארגן את טקס החתונה הבא שלהן. בעוד הבאת ילדים הייתה מטרה עיקרית בזמן הנישואים, הורבו הקשרים החברתיים והמשפחתיים, לא כולל חברות אישית והנאה מינית בין בני זוג, כפי שעולה מנישואים שבהם מוערבות נשים שעברו את גיל המעבר.[417]
הזוג המלכותי הטרויאני, הקטור ואנדרומאכה, נחשבים כדימוי מיתולוגי עבור מין בין זוג נשוי. ישנם אלגיות אהבה לטיניות, אשר מתמקדות בעיקר על חיי המין של הזוג המלכותי, ולא בסיום הטרגי של נישואיהם, עם מותו של הקטור בידי אכילס.[נ"ז] הזוג המלכותי נודע בשל תנוחת המין "האישה על העליונה", שבה היא "רוכבת" על הגבר כמו סוס.[418] באופן כללי, הקטור הוצג כהטרוסקסואל מובהק[419] ובעל למופת.[420]
ליל הכלולות
שיר כלולות (אנ'), שנכתב על ידי המשורר הרומאי, גאיוס ולריוס קאטולוס, מצייר את ליל הכלולות כזמן המוקדש לארוטיקה, בצירוף שירים הומוריסטיים ומטומטים שנאמרים על ידי האורחים. בשיר עצמו נכתב כי על הכלה, הבוערת ב-"להבה אינטמית", "להסתכל פנימה ... [כי] שם הגבר שלך שוכב על המיטה העשירה, זמין לחלוטין עבורך". בליל הכלולות, מזכירים לבעל כי "ונוס הטובה" בירכה אותו, שכן כעת הוא יכול לרצות בגלוי את מה שהוא חפץ, וכי אינו צריך להסתיר "אהבה טובה". כמו כן, בליל הכלולות, מעודדים את בני הזוג ליהנות כרצונם (ludite ut lubet), ומזכירים להם כי הם צריכים להביא ילדים בקרוב.[421]
ניתן לפרש מספר ציורים בחדר השינה בקאזה דלה פרנסינה (איט') כ-"נרטיב של הכלה הצנועה שנהית למאהבת הלא צנועה - אולי מגשימה פנטזיה גברית גסה".[422]
נאמנות וניאוף
מספר קטעים ספרותיים מציינים כי נשוי טרי עשוי לנתק את יחסיו המיניים החיצוניים לזמן מה, ולהתמקד בקשר עם אשתו, בתקווה להקים משפחה.[נ"ח] מספר פילוסופים מהאסכולה הסטואית טענו כי נאמנות זוגית היא סגולה שקיימת הן בגברים והן בנשים. עם זאת, מבחינה חוקית, בעל רומאי, שייבצע יחסי מין מחוץ לנישואים, לא ייחשב כמבצע מעשה ניאוף, כל עוד אשתו פנויה מינית. התנהגות מינית בלתי הולמת (stuprum), בהתאם למעמדה של אשתו, הייתה, בעצם, מעשה ניאוף. דמות במחזה שנכתב על ידי טיטוס מאקיוס פלאוטוס מבטאת, באופן קומי, את החופש המיני של גבר כך:[נ"ט]
אף אחד לא אוסר על אף אחד ללכת בדרך הציבורית (publica via); כל עוד אינך מסיג גבול דרך אדמה מוצבת, כל עוד אתה מתרחק מכלות, רווקות, עלמות, הנעורים והנערים החופשיים, תוכלו לאהוב את מי שתרצו.
אישה נשואה או שיכולה להתחתן ואזרחים צעירים היו מחוץ לתחום, כי הם נחשבו כרכוש של מישהו אחר,[245] ומעשה ניאוף כפשע בוצע בניגוד לזכויות אב הבית לשלוט במשק ביתו.[423] עבור גבר, ניאוף היה עבירת מין שבוצעה עם אישה, שאיננה נחשבתו אשתו או בת זוג מותרת, כגון עובדת מין או שפחה,[424] או שהאישה הייתה נשואה לאיש אחר או שהייתה בתו הרווקה של אביה.[425] המשפטנים מרומא העתיקה מדגישים כי מעשה ניאוף, במובן החמור יותר, בוצע עם אישה נשואה.[426]
עבור נשים נשואות, בגידה לא התקבלה ברחוב הרומאי. כמו כן, היה מצופה מנשים להישאר בתולות עד לחתונותן הראשונה.[427] לפי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, לבעל הייתה זכות עתיקה (ius) להרוג את אשתו אם תפס אותה מבצעת מעשה ניאוף. עם זאת, אם "זכות" זו הייתה קיימת, זכות זאת הייה יותר עניין של מנהג ולא של חוק.[428] בתקופת הרפובליקה הרומית, מעשה ניאוף נחשב, בדרך כלל, לעניין פרטי שהמשפחות צריכות להתמודד איתו, ולא כעבירה פלילית חמורה הדורשת את בתי המשפט הרומאיים.[429][430][431] עם זאת, לא קיים מקור, מתקופת הרפובליקה הרומית, שמתעד הרג מוצדק של אישה על ידי אביה או בעלה, בגין מעשה ניאוף שביצעה האישה. עם זאת, מעשה ניאוף הייתה עילה לגירושים.[432]
בעקבות נפילתה של הרפובליקה הרומית, והקמתה של האימפריה הרומית, הקיסר הרומאי הראשון, אוגוסטוס קיסר, חוקק חוקים מוסריים, כחלק מההסדר הפוליטי החדש. חוקים הנוגעים לניאוף, שהתקבלו ב-18 לפני הספירה, היו חלק מתוכניתו של אוגוסטוס קיסר להשבת הנורמות החברתיות המוסריות (מנהגי אבות ברומא העתיקה), תוך ביסוס מעמדו הפוליטי והפיכת ההירכיה החברתית לנוקשה יותר, לאחר קיומם של מספר מלחמות אזרחים. עם זאת, הפניה לערכים המיושנים לא הייתה באופן מלאה, בין היתר על ידי השינוי הרדיקלי של המוסדות הפוליטיים במוסד של איש אחד.[433] החוק Lex Julia (אנ') נועד להעניש נשים נשואות שקיימו רומנים מחוץ לנישואיהן. מספר חוקרים הניחו כי חוק זה נועד לטפל בהתפרצות הגדולה של מעשי ניאוף מחוץ לנישואים בתקופת סוף הרפובליקה הרומית. פרספקטיבה אנדרוצנטרית מהמאה ה-20 קבעה כי חוק זה היה "הכרחי מאוד לבדיקת עצמואתן ופזיזותן הגוברת של נשים".[434] תפיסה אוהדת יותר מסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 טוענת כי פרשיות אהבים הייתה דרך פוליטית לנשים אינטליגנטיות ועצמאיות מהמעמד הגבוה ליצור מערכות יחסים משמעותיות מבחינה רגשית מחוץ לנישואים.[435] עם זאת, ייתכן שאפילו מגפה של מעשי ניאוף לא הייתה קיימת בכלל. ניתן אולי לייחס את החוק לא כהתייחסות לבעיה אמיתית שאיימה על החברה, אלא כאחד מכלי השליטה החברתית שהופעלה על ידי אוגוסטוס קיסר, שהטיל את המדינה, ובאופן מורחב גם על עצמו, לתפקיד המשפחתיות לכלל רומא העתיקה.[436]
חרדות אישיות מבגידה, בין אם בתוך הנישואים ובין אם לא, באות לידי ביטוי בכישופי קסמים שנועדו "לתקן" (defixionis) את ההתקשורת האירוטית של האדם האחר. לחשים אלו היו זמינים עבור טיפול נאמנותו של האדם האחר.[437] על פפירוס קדום ממצרים מהתקופה הרומית קודם לחש קסם אומר שכדי שאישה תגיד אמת, יש להוסיף לב דוכיפת על איברי המין שלה כאשר היא ישנה. לחש קסם אחר אומר שכדי שאישה תגיד את הגבר שהיא אוהבת, יש לשים לשון תרנגולת על השפתיים או החזה שלה.[438]
ספרות מתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת או פרינקיפט, במיוחד יצירות הסאטירה שנכתבו על ידי הורטיוס ויובנאליס, מציעה תיאורים שונים, או אולי פנטזיות, של האופן שבו בעל עלול להשפיל ולהעניש את מאהבה של אשתו. בסיפורים אלו, הנואף מסורס, מוכה, נאנס על ידי הבעל עצמו או עבדיו או חודר אנאלית עם מולית אדומה, סוג של דג יקר, שהרומאים גידלו כפעילות פנאי (otium). אזכור למעשים אלו לא מופעיות במכתביו של מרקוס טוליוס קיקרו, ולא בחיבור על תולדותיו של טקיטוס, ולכן מעשים אלו עשוים להיות הגזמות בדיוניות.[ס] המשורר אובידיוס מכנה את הבעל הקנאי כחסר תחכום: "האיש, שנפצע יתר על המידה מפרשיותיה הנואפות של אשתו, הוא מטומטם"."[439] המשורר גאיוס ולריוס קאטולוס כתב שיר על הרומן שלו עם "לסביה", הממונה החברתית שלו, אשר באופן מסורתי מזוהה כקלודיה (אנ'), שהייתה אשתו של קווניטוס קאיקיליוס מטלוס סלר (אנ'). ייתכן כי טיפוח המערכת הכללית לסה פר ברומא העתיקה כסימן של עירוניות גרם לחקיקת חוק הניאוף של אוגוסטוס קיסר, שחייב את הבעל להתרגש מאשתו, ולהגיש נגדה האשמות משפטיות פורמליות, או להעמיד אותה לדין בעצמו על סרסרות (lenocinium).[440]
צלמית גרוטסקית של עבד איתיפאלי: בקומדיה הרומית, עבדים מוצגים לעיתים קרובות כבעלי אובססיה מינית.
מיניות הייתה "מאפיין ליבה" של העבדות ברומא העתיקה.[441] מאחר שעבדים נחשבו, על פי החוק הרומי, כרכוש, בעליהם יכלו להשתמש בהם, בין אם למטרות מיניות, ובין אם להשכיר אותם לאנשים אחרים.[442] מספר חוקרים טוענים שבמכתביו של מרקוס טוליוס קיקרו נטען כי מרקוס טוליוס קיקרו ניהל מערכת יחסים הומוסקסואלית עם עבדו, מרקוס טוליוס טירו.[443][ס"א] החוקרת האיטלקית, אווה קנטרלה (אנ'), טענה, באופן בוטה, כי: "ראש המשפחה (paterfamilias) הרומאי היה אדון מוחלט ... הוא הפעיל כוח שלא בשליטתו על החברה והמדינה. במצב זה, מדוע לכל הרוחות הוא צריך להימנע מביצוע מעשה סדום עם בני הבית שלו?".[444][ס"ב] עם זאת, צורה זו של שחרור מיני החזיקה אפוא גוּשׁפַּנקָה ארוטית: להשתמש בעבדים שלו היה "רמה אחת גבוהה יותר מאוננות".[445] המשורר מרטיאליס, בתיאור השותף האידיאלי לפדרסטיה, כתב כי הוא מעדיף שהשותף היה ילד עבד ש-"מתנהג יותר כמו בן חורין מאשר אדוניו", כלומר, כזה שיכול למסגר את הרומן כמשחק מעורר של חיזור.[446][447] כאשר דמויות, שניתן לזהות אותן כעבדים, מופיעות באמנות הארוטית מהתקופת רומא העתיקה, הן מבצעות מטלות שגרתיות ברקע, ולא לוקחות חלק באקטים המיניים.[ס"ג] ביצירתו "אוניירוקריטיקה" (אנ') של ארטמידורוס, הכותב נוקט בהשקפה סמלית על ערכם המיני של עבדים: לחלום על קיום יחסי מין עם שפחה משלו היה בעיניו דבר טוב: "שהרי עבדים הם נחלתו של החולם, ולכן ההנאה מהם מעידה על היות החולם מרוצה מרכושו שלו".[448][449]
רומאי היה יכול לנצל את העבדים שלו למטרות מיניות, אם כי לא היה זכאי לכפות על כל עבד לקיים יחסי מין, שכן לבעלי העבד הייתה הזכות לשלוט באותו עבד.[443] במרדף אחר קיום יחסי מין עם עבד שהיה שייך למישהו אחר, בעלי העבד יכול היה לאיים או לשכנע את מי שביצע יחסי מין עם העבד, שלא לבצע יותר יחסי מין עם העבד שלו.[447] לא היה ניתן להביא אישום על אונס נגד אדם חופשי, שכפה על עבד לקיים יחסי מין, מאחר שלעבד לא היה מעמד חוקי, המגן על גופו מאזרח, אך הבעלים היה יכול לתבוע את האנס במסגרת החוק Lex Aquilia (אנ'), הנוגע לנזק של רכוש.[376]
מיניותו של עבד נשלטה מקרוב על ידי בעליו. לעבדים לא הייתה הזכות להתחתן באופן חוקי (conubium), אם כי היה יכול לחיות יחד עם בן זוג (contubernales). בעליו של העבד הגביל בדרך כלל את הפעילות המינית של עבדיו הגברים לשפחות שבבעלותו. כל ילד שנולד כחלק מפעילויות מיניות בין עבדים, בעלי העבדים היה עשיר יותר.[443]מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, שחי בתקופה שבה כלכלת העבדים ברומא העתיקה היה עדיין בפיתוח מוקדם, חשב שזה היה מנהג טוב לפקח על חיי המין של עבדיו, ודרש מהעבדים הגברים לשלם אגרה עבור כישר לעמיתיהן השפחות.[450]
אם בעלי העבד גילה שהעבד שלו מקיים קשר מיני עם אישה חופשית, החוק חייב להזהיר את בני הזוג שלושה פעמים, ולנתק את הקשר המיני. אם הקשר המיני נמשך, למרות האזהרות, לבעלי העבד הייתה הזכות לקחת בעלות על האישה החופשיה.[443] ישנם מעט התייחסויות לנשים ממשפחות מכובדות המקיימות יחסי מין עם עבד ממין זכר. דבר זה מצביע כי לסופרי התקופה פחות התעניינו בכך.[451] אפילו מרקוס טוליוס קיקרו לא מציין דוגמאות לכך, הן לא בחלקים הרכילותיים של מכתביו והן לא בתיקי המשפט שבהם הוא תוקף את המוניטין של אישה: הוא האשים את קלודיה (אנ') בגילוי עריות ובניהול ביתה כמו בית בושת, ולא בקיום יחסי מין עם עבדים. אפילו מסלינה וסרמפוניה, קרובת המשפחה של גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, לא הואשמו כך.[452] קיום יחסי מין עם עבד היה בין ההאשמות המופרכות שניתנו נגד קלאודיה אוקטביה (אנ'), אשתו של נירון קיסר, בזמן שפופאה סבינה (אנ') קיימה קמפיין לתפוס את מקומה של קלאודיה אוקטביה,[453] אם כי האשמות אלו היו יותר עניין של רמיזה או עלבון כלפי בעלה, שלא הצליח למנוע זאת.[ס"ד]
למרות הפיקוח וההגבלות החיצוניות שהוטלו על מיניותו של העבד, האמנות והספרות הרומית מציגים את העבדים לעיתים קרובות בצורה מעוות כחשפנים, מציצנים, ואפילו ידועים באופן מיני.[454] אחד הנושאים של הקומדיה הרומית, ששונה מזאת היוונית, היא תיאור היחסים בין העבד למעביד.[455]
על פי שני סיפורים שונים שתועדו על ידי היסטוריונים, רומאיים חופשיים שנפלו לעבדות היו אמורים להיות, על פי החוק הרומי, מוגנים מפני ניצול מיני.[ס"ה] לפני ביטול שעבוד החוב (אנ') במאה ה-4 לפני הספירה,[ס"ו] הרומאים החופשיים נדחקו לפעמים למכור את עצמם או את ילדיהם לעבדות כשהם הוצפו בחובות. ההיסטוריון טיטוס ליוויוס תיאר סיפור שבו עבדות כתוצאה מחוב (nexum) בוטלה כתוצאה ישירה מניסיון התעללות מינית של נער חופשי, ששימשה כערובה לחוב של אביו מהמלווה לוציוס פפיריוס.[ס"ז] הילד, גאיוס פובליליוס, היה יפה במיוחד, ולוציוס פפיריוס קבע כי על הילד נדרש לספק שירותיים מיניים. כשהילד סירב, לוציוס פפיריוס הפשיט אותו והצליף אותו. לאחר מכן, יצא הילד לרחוב כדי להציג את פציעותיו לציבור, וגרמה לבהלה, עד כדי כך שהסנאט כונס על ידי הקונסולים. בסנאט הוחלט לחוקק את החוק Lex Poetelia Papiria (אנ'), שאסר להחזיק חייבים כעבדים, ודרש במקום זאת כי רכושו של החייב ישמש כעירבון. החוק קבע אפוא כי שלמות גופו של אזרח רומי הייתה חלק יסוד מהחירות הפוליטית (libertas), בניגוד לשימושים להם היה נתון גופו של עבד.[ס"ח] באירוע זה ובאירוע דומה שדווח על ידי ולריוס מקסימוס, ענישה גופנית והתעללות מינית נתפסו כהפרות דומות של הפרת חירותו של האזרח מכפייה פיזית, בניגוד לפגיעות הפיזיות של העבד.[ס"ט][ע]
בחוק הרומאי, היו מספר הגנות מיניות לעבדים. התנהלותם של העבדים, שנשפטו על פי התנהגותן המינית של השפחות של materfamilias (בעל הבית), שיקפה בדרך כלל את כבודו של המחזיק בהן. ייתכן ודפוס זה הגביל את הניצול של עבדים שהיו חלק מהמשפחה (familia).[456] הפילוסוף הסטואי, סנקה, טען, באופן ממורמר, כי בכדי להשתמש בעבד ממין זכר באופן מינית, הוא צריך להיות מטופח בצורה נשית, וכי אין להשפיל את כבוד האדם של העבד.[457] הסחר המתפתח בעבדים סריסים בתקופת האימפריה הרומית המוקדמת גרם לקיסר רומאאדריאנוס לחקוק מספר חוקים האוסרים על סירוס של עבד, בניגוד לרצונו "למען תאווה או רווח".[458] הסכמים משפטיים על מכירת עבד עשויים לכלול את הסעיף ne serva prostituatur, שאסרה על העסקת העבד בתור עובד מין. אף על פי שדאגה לרווחת העבדים הייתה אולי גורם במקרים בודדים, נראה שההגבלה החוקית הזו נועדה גם להגן על הבעלים של האזרח הגבר חפני הבושה או האינפמיה הקשורה לסרסרות וזנות. הסעיף ne serva prostituatur נשאר גם לאחר המכירה הראשונה, שבו הופיע הסעיף, של העבד, גם אם הקונה לא היה מודע לכך בתחילה, ואם סעיף זה הופר, הוענק חופש לעבד שקיים יחסי מין שלא כדין.[ע"א]
ציור קיר מבית הבושת לופנארה (אנ') בפומפיי.פסל של עובד/ת מין שמקיימ/ת יחסי מין. הפסל, אשר מתוארך למאה הראשונה לספירה, מופיע בגליפטותק.
זנות הייתה חוקית ברומא העתיקה.[412] רוב עובדי המין היו עבדים או אנשים חופשיים.[15] עובדי המין, ובמיוחד המרטריקסים, ברומא העתיקה חויבו להירשם אצל האיידילים, מגיסטראטים שהיו אחראיים על ענייניה המוניציפליים של העיר רומא. על אף שזה אמור להיות ברור, המשפטן הרומי אולפיאנוס, סבר כי אישה שהיה ידוע כי היא מופקרת, האישה הייתה במעמד של עובדי המין, גם אם לא קיבלה כסף.[459] החקיקה המוסרית של אוגוסטוס קיסר, שהפלילה את מעשי הניאוף, לא כללה את עובדי המין, אשר יכלו, באופן חוקי, לקיים יחסי מין עם אנשים נשואים. בעידוד המחשבה כניאוף כעניין של חוק, ולא כעניין מוסרי, ישנן נשים, שהיו בולטות חברתית, שבחרו לרשום את עצמן כעובדות מין, כדי שלא לעמוד למשפט על מעשי ניאוף.[460]
סטטוס לא ברור הביא, לעיתים קרובות, לסיבוכם עלילתיים בקומדיות של טיטוס מאקיוס פלאוטוס ופובליוס טרנטיוס אפר. אחת מהדוגמאות לכך היא הסיפור הבא: צעיר מתאהב, ומבקש להינשא לעובדת מין שאיננה אזרחית, ומאוחר יותר נודע שעובדת המין היא בתולה חופשית. במקרה זה, אם האישה נחשבת עובדת מין שאיננה אזרחית, הגבר לא יכול להינשא אליה, ואם האישה נחשבת כבתולה חופשית, הגבר יכול להינשא אליה.[461] עם זאת, היחס של מצבים קומיים אלה לחיים הרומיים האמיתיים הוא קצת בעייתי מבחינה ששני היוצרים הסתמכו על מודלים יוונים, שלפעמים אינם ידועים, ולכן קשה, במידה מסומית, לקבוע את המידה שבה יש שילוב בין ההתנהגויות והגישות החברתיות שהיו מקובלות ביוון העתיקה לאלו שהיו מקובלות ברומא העתיקה. ההיסטוריונית הבריטית-קנדית, אליין פנטהם (אנ'), הבחינה כי במהלך מערכה צבאית ממושכת ביוון העתיקה ואסיה הקטנה, הוכנס לראשם של גברים רומאים כי ישנו סטנדרט מתוחכם יותר הקשור למותרות והנאה, שאולי אפילו משתקף בקומדיה: הצעיר מגלם את התאבהותו בקורטיזנה יקרה, במקום בשפחה משפחתית או עובדת מין משותפת.[462]
קיימות יצירות אמנות ארוטית בפומפיי והרקולנאום (אנ'), שבהן משתתפות עובדות מין, שלרוב לבשו טרופיום (strophium), כולל יצירות ציורי קיר על מבנים שזוהו כבתי בושת. רוב יצירות האמנות הארוטית מהאזור ממחשים את תנוחות המין שבוצעו על ידי גברים רומאים הטרוסקסואליים ברומא העתיקה.[463] חלק מהמקורות הספורתיים מצביעים על כך כי עובדי מין לבשו בגדים ייחודיים, אשר לעיתים קרובות היו שמלות צעקניות ממשי שקוף. המטריקסים לבשו את הטוגה, אשר בדרך כלל סימלה זכר רומאי חופשי. ישנם פרשוניות שונות עבור חציית הגבולות המגדריים על ידי לבישת הטוגה.[464]
הנאה ואינפמיה
יובנאליס חשב כי רטיאריוס (בשמאל), גלדיאטור שנלחם עם פנים וגוף חשוך, היה גבר נשי ובעל נטייה לסטייה מינית.[465]
בשל המקצוע הלא צעוע של עובדי המין, עובדי מין היו בין האנשים שתיוגו כאינפמיה (Infamia; באופן מילולי: "אנשים ידועים לשמצה"), ולפיכך היו להם מעט זכויות, וכמעט ולא הוגנו על ידי החוק הרומי, גם אם לא היו, מבחינה טכנית, עבדים.[466] לאחר שנקבע על אדם את האינפמיה, כמעט ולא היה ניתן להסיר אותו מבחינה משפטית: עובדת מין הייתה "לא רק אישה העוסקת בזנות, אלא גם מי שהתעסקה בכך בעבר, אף על פי שהיא חדלה לנהוג כך; כי הבושה לא תוסר, גם אם העיסוק יופסק לאחר מכן."[467]
ברחוב הרומאי, הנאה (voluptas) הייתה עיסוק מפוקפק, אשר פוגעת באידיאל הגברי וירטוס (virtus):[468][469]
וירטוס, אתה תמצא [אותה] במקדש, בפורום, בסנאט הרומי, עומדת ליד חומות העיר, מאובקת וצרופה, ידיה מחוספסות; הנאה שלרוב אורבת בין המרחצאות וחדרי ההזעה, ובמקומות החוששים מהמשטרה, בחיפוש אחר חושך, רכות, עזות, צחנה ביין ובושם, חיוורות או בדבר אחר הצבוע ומאופר במוצרי קוסמטיקה, כמו גופה.
אמביוולנטיות רומאית כלפי הנאה פיזית באה לידי ביטוי על ידי האינפמיה של אלו שהציעו את גופם בפומבי.[470] באופן טכני, אינפמיה הייתה אובדן רשמי של מעמד משפטי לאדם חופשי, כתוצאה מהתנהגות בלתי הולמת, לרבות התנהגות מינית בלתי הולמת, אך ניתן לפרש את המילה גם כדבר רע.[ע"ב] אינפמיה הייתה "תוצאה בלתי נמנעת" של מקצועות מסוימים, לא רק עובדי מין וסרסרים, אלא גם ששחקנים, רקדנים וגלדיאטורים:[ע"ג] "הדמויות הללו היו אובייקט של רצונות של אנשים אחרים. הם שירתו את הנאתם של אחרים. הם נהנו מהחשיפה לציבור."[132]
ברחוב הרומאי, היה צפוי כי אלו שסומנו כאינפמיות היו מקבלים ענישה גופנית, אשר שמורה בדרך כלל לעבדים.[471] בתקופת הרפובליקה הרומית ותחילת האימפריה הרומית, אחת הדרכים שבהן הוגדרה חירותו של האזרח הייתה באמצעות חופש גופו מכפייה פיזית או ענישה פיזית, בין היתר, הלקאות על ידי הרשויות.[ע"ד] עם זאת, אזרחים שבחרו מרצונם החופשי להיות מבצעים ברחוב הרומאי, ולהשתמש בגופם כדי להציע הנאה לציבור הרומי,[ע"ה] לא היה להם הגנות פיזיות, ולכן הם היו נתונים לאלימות, שכללה בין היתר הכאות. כל אדם חופשי, שנהיה גלדיאטור, נשבע לסבול מיתוג, שעבוד, מכות ומוות פוטנציאלי בחרב.[472] הגלדיאטור, מקצוע זוהר, אך גם בזוי, היה אמור בעל משיכה מינית משכנעת לנשים.[473][474]
ברחוב הרומאי, שחקנים נחשבו כמעורפלים מבחינה מינית, בין היתר בשל יכולתם לחקות נשים,[ע"ו][475] ובשל היותם מושכים מינית הן עבור גברים והן עבור נשים. לדיקטטורלוקיוס קורנליוס סולה היה רומן ארוך טווח עם שחקן.[476] לגאיוס קילניוס מאיקנס, שהיה ידידו ואחד מיועציו הקרובים של אוגוסטוס קיסר, הייתה מאהבת שהייתה שחקנית, העונה לשם ביתילוס (אנ').[477] נשים ממשפחת הקיסר ניהלו לכאורה רומנים עם שחקנים.[ע"ז] ברחוב הרומאי חשבו כי שחקניות הן בהכרח עובדות מין.[464]
גבר שהיה נהנה לקבל מין אנאלי או לספק מין אוראלי, אופיין לעיתים קרובות כ-cinaedus, והוא עשוי להיות מאופיין גם כאינפמיה, אם כי אם הגבר היה אזרח, הוא היה יכול לשמור על מעמדו החוקי.[132][478]
מועדוני מין פרטיים
נראה כי ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר מפומפיי והרקולנאום, ומספר מקורות ספרותיים מצביעים על קיומם של "מועדוני מין" פרטיים בדומוסים (אנ') (domus),[479] אם כי רוב הרומאים גרו באינסולה (אנ') (insula). הדומוסים ברומא העתיקה היו בתים גדולים, שהוחזקו על ידי משפחות בעלות אמצעים ניכרים, והיוו חלק מרכזי בקביעתה של מעמדה החברתי של המשפחה המחזיקה בהם. חלק מהחדרים בחלק מהדומוסים הכילו יצירות אמנות ארוטית,[ע"ח] שאיננה שונה מיצירות האמנות שנמצאו בבתי הבושת. בחלק מחדרי הדומוסים שהכילו יצירות אמנות ארוטית, הייתה גם דלת חיצונית לחדר,[480] כאשר לדומוסים עצמם היו דלתות ראשיות שהבילו לאטריום של הבית, שהכילו בדרך כלל יצירות אמנות המתארים את אבותיהם, וכן גביעי כבוד אחרים.
על פי תאוריה קיימת,[481] חדרים אלו נועדו לעורר את האווירה של בתי הבושת לאירוח מסיבות מין אקסקלוסיביות, כמו האירוע, שתואר על ידי ההיסטוריון הרומאי, ולריוס מקסימוס, ושהתרחש בשנת 52 לפני הספירה, שבו מופיעים קונסול ומספר טריבונים:[ע"ט]
באותה מידה ידועה לשמצה, המסיבה ההיא שאורגנה למטלוס סקיפיו כשהיה קונסול ולטריבונים של העם - על ידי גמלוס, נער השליחויות שלהם. הוא היה אדם חופשי מלידה, אך שיחק באופן מעוות את תפקיד המשרת. החברה נתנה סומק קולקטיבי: הוא הקים בית בושת בביתו שלו, וסרסר את מוציה ופלאביה, כל אחת מהן בולטת באביה ובבעלה, יחד עם נער האצולה סטארוניוס.[פ] גופות הנמצאות בכניעה חסרת בושה, מוכנים לבוא למשחק של מין שיכור! משתה לא על כיבוד הקונסול והטריבונים, אלא על הפללתם!
קיומם של מועדוני מין עשוי לספר רקע להכפשות פוליטיות בתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת, שבהן נטען כי בין אורחי המועדוני מין נמצאו עובדי מין,[פ"א] וכן כי לבית הבושת הקיסרי הידוע לשמצה, שהוקם על גבי גבעת הפאלאטיום, קליגולה ביצע יחסי מין עם נשים נשואות וצעירים חופשיים.[482]
ביצירות אמנות ארוטית ויצירות ספרותיות לטיניות, המתוארכות לתקופת רומא העתיקה, נמצאו תיאורים וציורים של כ-90 תנוחות מין.[1] אחד מהממצאים האלו הייתה סדרת הספרים "אמנות האהבה" של המשורר הרומי, אובידיוס, אשר מתארת צורות שונות של הזדווגות (concubitus varii) ותנוחות מין (figurae veneris).[483] עם המונחים הלטיניים אלו, אובידיוס תיאר כיצד הופיעו יצירות אמנות ארוטית בבתיהם של משקי הבית האריסטוקרטיים ביותר ברומא העתיקה.[484][485] לפי הסופר וההיסטוריון הרומאי, סווטוניוס, לקיסר רומאטיבריוס היה אוסף גדול של מדריכי מין ויצירות אמנות ארוטית, כלל ציור מיתולוגי, שבו מתוארת אטאלנטה מקיימת יחסי מין עם מלאגרוס, שהוערך על ידי הקיסר ביותר ממיליון ססטרטיוס.[37] הייתה התעניינות ברחוב הרומאי לגבי המגוון המיני ברומא העתיקה. כמו כן, באותה תקופה, חשבו כי תצפיות אסטרולוגיה משפיעה על העדפותיו ועיסוקי של האדם: אנשים בעלי מזל גדי, מזל דלי, מזל שור או מזל סרטן היו אמורים לעגן סודיות או צורות "לא טבעיות" של יחסי מין, כולל חדירה על ידי אדם אחר.[486]
על פי לוקרטיוס, לכל מעשה מיני ותנוחת מין הייתה מטרה שונה: עובדי מין ביצעו תנוחות מין מסוימות, שמטרתן היה להעניק ללקוחתיהם הנאה, ולהימנע מהיריון. בנוסף, הוא המליץ לנשים שהתעניינו ללדת כי אסור להן לזוז במרץ בזמן קיום יחסי מין, שכן תנועות אלו "דופקות את המרחשה מהתלם ומכוונות את הזרע בכיוון הלא נכון".[487][91] כמו כן, הוא ממליץ לזוגות המנסים להיכנס להיכנס להיריון, לקיים את יחסי המין שלהם בתנוחת "דוגי סטייל", מאחר שהוא מחקה את המין הטבעי של בעלי חיים.[488][489]
יחסי מין בין זכר לנקבה
הפועל המגונה הבסיסי ביותר בלטינית לגבר שמקיים יחסי מין עם אישה הוא הפועל futuo (באופן מילולי: "אני מזדיין"). אף על פי שמילה זו לא נמצאת בספרות הלטינית הלא גסה,[פ"ב] המילה היא לא בהכרח מילה מעליבה או תוקפנית. המילה הופיעה בדרך כלל על כתבי עסקאות למין בין עובדת מין ללקוח. לפיכך, בשל הסביבה מלאת התשוקה והאהבה, ניתן היה להשתמש במילה זו כחלק מאינטימיות בין עובדת המין ללקוח.[490] קטע ממחזה של טיטוס מאקיוס פלאוטוס מצביע כי רכישת אוצר מילים ארוטי הייתה חלק מהתקדמותה של אישה למיניות בתוך נישואיה, כאשר באותו קטע נכתב כי הבתולה אומרת בקולה כי איננה יודעת את המילים שיש לומר בליל הכלולות (nupta verba).[491][492] שימוש במילה זו על ידי אישה במסגרות אחרות, העיד על עצמאותה ומעמדה החברתי. האישה הרומית פולביה אומרת, בעודה מאתגרת את אוגוסטוס קיסר, כי: "או שתזיין אותי או שבוא נילחם".[פ"ג] המילה futuo הופיעה על גבי יצירות גרפיטי שנמצאו בפומפיי, שנוצרו הן על ידי גברים והן על ידי נשים, כתיאור של יכולת, שביעות רצון או זמינות.
החוקר האמריקאי, תומאס הבניק (אנ'), טען כי: "אובידיוס המציא את הקטגוריה של הזכר ההטרוסקסואל", שכן, לדבריו, ברומא העתיקה היה מקובל שגבר רומאי יקיים יחסי מין הומוסקסואליים.[493] כמו כן, אובידיוס דחה באופן קיצוני את המסורת הרומי לפדרסטיה, ואומר שהוא נהנה יותר (voluptas) לקיים יחסי מין עם אישה השווה לו במעמדו. כמו כן, הוא הדגיש כי עונג מין בין זכר לנקבה צריך להיות הדדי.[פ"ד][494][495] אובידיוס הורה לתלמידיו הגברים לקיים יחסי מין עם נשים באופן לאט,[494] וכן שלא יסיימו את האקט המיני עד להגעת אורגזמה.[494] בקטע אחד שנכתב על ידי אובידוס נראה כי הוא ממליץ על אורגזמה בו-זמנית בין גבר לאישה:[494][496]
אבל אל תכשיל את הגברת שלך, בהנפת מפרשים גדולים יותר, ואל תיתן לה גם להקדים אותך על המסלול; זה מירוץ ביחד אל הסיום: זה הזמן שבו ההנאה מלאה, כאשר גבר ואישה שוכבים שם, מובסים באותה מידה.
Mulier equitans
תנוחת המין "האישה על העליונה" (Mulier equitans) הופיעה רבות ביצירות אמנות רבות מהתקופה הרומית.[497]סצנה מינית על תבליט משיש מפומפיי. נמצא במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
"רכיבה" הייתה מטאפורה נפוצה לאקט המיני Mulier equitans (באופן מילולי: "האישה על העליונה").[498] ציורים המכילים את האקט המיני הופיעו גם באמנות היוונית וגם באמנות הרומית, אם כי לא הופיעו ספציפית על ציורי האגרטלים מיוון העתיקה.[497] המשורר אובידיוס ממליץ לאישה הקטנה לקיים יחסי מין בתנוחת מין זו, רק כי אולי אישה גבוהה לא תרצה להיראות כמתנשאת מדי ביחס לגבר.[499] יש הטוענים כי אקט מיני זה היה מועדף על הקטור ואנדרומאכה, על אף שאנדרומאכה הייתה גבוהה מאוד, ולכן כינוי במחוק את הקטור כ-"הסוס הקטור".[פ"ה] תיאור של האקט המיני נמצא גם על תבליט אחד מגאליה, אשר מתוארך לתקופת רומא העתיקה.[500]
באמנות הרומית, ניתן לראות אישה כאישה עירומה, בזמן שהיא נראית מקיימת Mulier equitans עם גבר, וכן לפעמים הודגש שיער הערווה שלה. ישנם פרשונויות שונות לגבי משמעות עמדה זו בתרבות רומא העתיקה. החוקר הבריטי, קנת' דובר (אנ'), טוען כי הצגה זו ייצגה את האמנציפציה המינית היחסית של נשים רומאיות.[501] כמו כן, נטען כי מנקודת מבטה של אישה, תפקיד זה יעניק לה עצמאות מסוימת להנאתה המינית.[502] לעומתו, ההיסטוריון והארכאילוג הצרפתי, פול ויין (אנ'), טוען כי עמדה זו הדגישה את מעמד האישה כמשרתת ושפחה לגבר, שמקיים איתה יחסי מין, וזוכה להנאה מינית בלי שביצע אף מאמף.[503] ייתכן כי תפקיד זה היה מועדף באמנות הרומית, משום שהוא מצא חן בעיני הן בפני הגברים והן בפני הנשים: לגברים, עמדה זו הציגה מבט ללא הפרעה על גוף האישה, כפי שהמליץ המשורר אובידיוס, ועל הפין הנכנס לנרתיק; ואילו לנשים, עמדה זו הציגה את הדמות הנשית הדומיננטית מבחינה ויזיואלית ממלאת את התפקיד הפעלתני.[504]
עמדה זו נקראה גם Venus pendula conversa (באופן מילולי: "ונוס מאונכת כשהאישה פונה לכיוון (הגבר)") ו-Venus pendula aversa (באופן מילולי: "ונוס מאונכת כשהאישה פונה הרחק (מהגבר)"). גרסה של עמדה זו מוזכרת או מתוארת לעיתים רחוקות, אם כי מצויה ביצירות האמנות הרומית שנמצאו ליד הנהר נילוס.[505]
מטפורות של סוסים נמצאו גם על תיאורי cinaedus ש-"רוכב" במין אנאלי,[506][507] וכן לפחות פעם אחת עבור לסביות ש-"מתחילות לרכב ולנוע עם לונה (אנ') כעדות".[508][509]
הפועל הלטיני pedicare היא מילה בוטה, אך לא לשון הרע, המתאתרת חדירה אנאלית. ניתן היה להשתמש במילה זו בצורה מאיימת, כפי שהופיע ב-Catullus 16 (אנ') של גאיוס ולריוס קאטולוס, או בצורה של "לזיין אותך".[510][259] לפי חקר האטימולוגיה, לא ברור מאין הגיעה המילה, אך יש הסבורים כי היא הגיעה מהמילה היוונית paidika, אשר קשורה לפדרסטיה ביוון העתיקה.[511] המילה הבסיסית הלטינית לפי הטבעת הוא culus. כמו כן, מטאפורות לפי הטבעת היו המונחים ficus ו-anus, כאשר האחרון היה נחשב כמונח סטדנרטי לשימוש בטקסי רפואה.[512]
ברחוב הרומאי חשבו כי גברים "סובלים את זה כמו אישה" (muliebria pati), כאשר הם חדרו אנאלית באישה, אם כי הניחו שהאישה פשוט ממלאת את תפקיד הנער.[513] המשורר מרטיאליס, למשל, טען כי קיום מין אנאלי מרגיש טוב יותר כאשר הוא מבוצע עם גברים: כאשר אשתו של הבעל מתנגדת לספק לו מין אנאלי, במאמץ לשמור על נאמנותו, הוא מתגרה בה ומשווה בין פי הטבעת שלה לבין של נער.[514][515]
ה-figura veneris, שבה האישה מתכופפת כדי להרים את ישבנה, עשוי להיות קשור למין אנאלי, שכן נערים הוצגו בעמדה זו באמנות היוונית, אם כי ככל הנראה קשה לזהות באמנות מהכניסה האחורית (a tergo).[516] המונח Culibonia היה מושג הומוריסטי לעובד/ת מין שמתמחה במין אנאלי.[517] הימנעות מהריון עשויה להיות אחד מהמניעים לעובדות מין להציע יחסי מין אנאליים ללקוחותיהם.[518]
Os impurum
ציור קיר ארוטי ממרחצאות הפרברים, פומפיי.ציור קיר ארוטי מפומפיי.מנורת שמן עם ציור של מין אורלי.
המונח Os impurum (באופן מילולי: "פה מטונף" או "פה טמא") היה מונח להתעללות באלה שמספקים מין אוראלי.[519] "השתלוללות בחלל הפה" הייתה צורה של לשון הרע שנכתבה על ידי המשוררים הרומאים גאיוס ולריוס קאטולוס, הורטיוס ומרטיאליס.[520][521] האשמה בקיום של Os impurum הייתה "גסות קיצונית",[522] כל כך קיצונית ושפה עד שהסופר הרומאי, מרקוס טוליוס קיקרו, השתמש במונח זה עבור גברים ממעמד נמוך יותר ממנו,[פ"ו] בעודו רומז כי ההשפלה של אותם גברים הכתימה את הפטרונים החזקים מהם, שהיו בעצם מטרותיו האמיתיות של מרקוס טוליוס קיקרו.[523]
במספר פסוקים קומיים מגונים נכתב כי מין אוראלי גורם לריח רע כמעט רעיל מהפה.[524][525] "עובדי המין של הסמטאות" נחשבו כמזוהמים לאחר מתן מין אוראלי, כאשר המשורר הרומאי, גאיוס ולריוס קאטולוס, התייחס ל-"רוק המלוכלך של עובד/ת מין עצבנ/ית".[526][524] גאיוס ולריוס קאטולוס ציין כי עצם העובדה שהפין משמש גם להוצאת שתן, הופך את המין אוראלי לדוחה במיוחד. כמו כן, גאיוס ולריוס קאטולוס גידף את הנוהג של הקלטיבריאנים (אנ') לצחצח את שיניהם בשתן.[527] ישנם מספר בדיחות לחימה שמתארות הפיכת הבושם לgarum (באופן מילולי: "רוטב דגים") על ידי נשימה של אדם שביצע מין אוראלי.[528] באיגרות אחרות של מרטיאליס צוין אדם שנשם על עוגה חמה, כדי שתתקרר, הפך אותה לצואה.[529] ברחוב הרומאי חשבו כי הריח הרע והשיניים הרקובות המיוחסים לביצוע מין אוראלי ייצגו ריקבון מוסרי, השחתה כללית של הפה, הפוגעת בין היתר בכוח השכנוע של האזרח.[530][531][532]
קונילינגוס ופלאשיו
בשל הסטיגמה שנקשרה במתן הנאה פיזית, גבר שביצע מין אוראלי באישה היה נתון ללעג ברחוב הרומאי. קונילינגוס הופיעה בדרך כלל באמנות הרומית כחלק ממעשה הדדי, כאשר האישה עושה פלאשיו על הגבר, בעודם שוכבים ב-תנוחת המין 69.[533] לעומת זאת, ניתן לראות, על גבי ציור קיר מפומפיי, היפוך תפקידים במתן מין אוראלי בין גבר לאישה. על ציור קיר זה, האישה גבוהה וחטובה, מטופחת ועירומה בחוצפה עטורה במספר תכשיטים, ואילו הגבר קטן יחסית, בעל מבט חרד או חשדני, נראה מכופף ובלבוש מלא.[534] המצב על ציור קיר זה כל כך קיצוני עד כדי שנראה כי ציור קיר זה נועד להיות הומוריסטי ומעורר עצבים, ואפילו חריג בנוף ופרודי.[535]
קיימים מספר ממצאים שנמצאו המתארים נשים ששכרו עובדי מין זכרים כדי שיספקו קונילינגוס. לפי כתובות גרפיטי בפומפיי שנמצאו, המחירים שעובדי מין גברים גבו על קונילינגוס היה באותו טווח מחירים כמו נשים שגבו על פלאשיו. עם זאת, ייתכן וכתובות הגרפיטי נועדו בכוונה להעליב גברים שנוקבו בשם, ולא כפרסומת של ממש.[536] כתובת גרפיטי אחת שנמצאה נועדה אפילו כנראה להעלבה פוליטית: "הצביעו איזידור לתפקיד האיידיל; הוא הטוב ביותר בליקוק הפות!".[537]
הפועל הלטיני fellare שימש בדרך כלל לתיאור אישה המבצעת מין אוראלי בגבר.[259] האשמת אדם בקיום פלאשיו על אדם אחר הייתה אולי העלבון הגרוע ביותר מכל העלבונות הרומאיות שנאמרו.[538] היה מקובל ברחוב הרומאי לבקש מנשים אינפמיות שיבצעו פלאשיו,[259][539] אם כי לא היה מצופה שבעל משק מכובד יבקש מאשתו שתבצע פלאשיו.[540] ברחוב הרומאי, פלאשיו נתפסה כהעדפה "קצת מצחיקה" עבור גברים מבוגרים שמתקשים לשמור על זקפה,[259] אם כי קיים ציור גרפיטי שמראה שכישוריו של fellatrix נוצלו במלואם.[541] כמו כן, כמעט לא קיימים תיאורים של פלאשיו באמנות הרומית.[540]
Irrumatio
Irrumatio הייתה צורה כוחנית של פלאשיו, שבוצע בדרך כלל נגד גבר אחר. כפי שמצוין בפריאפיאה, וכן בשיריהם של המשוררים גאיוס ולריוס קאטולוס ומרטיאליס, ביצוע Irrumatio על גבר אחר נחשבה כהוכחה לגבריות שניתן להתפאר עליה. כמו כן, צורה זו פורשה כעונש, במיוחד עבור אלו שנאפו.[259] המשורר מרטיאליס דוחק בבעל שנעשה עליו עוול, שכבר חתך את אוזניו ואת אפו של הגבר הנואף, להשלים את ההשפלה של הגבר הנואף על ידי ביצוע מעשה פלאשיו על הגבר הנואף.[542][259]
קיימות עדויות, בין היתר יצירות ספרות, גרפיטי ואמנות, המתוארכים לתקופה הרומית, המתארים את המין קבוצתי ברומא העתיקה.[543] על פי הסופר וההיסטוריון הרומאי, סווטוניוס, הקיסר טיבריוס נהנה לצפות במין קבוצתי, ותיאר זאת ב-"שלשות" של גברים ונשים:[544]
במנוסתו לקאפרי, הוא הרכיב חדר שינה שהיה תיאטרון ההוללות הסודית שלו. שם הוא כינס מכל הסוגים של עובדי המין, נשים וגברים כאחד, בעודו ממציא זיווגים מפלצתיים (שאותם כינה spintriae), כך שהם היו שזורים זה בזה בכדי ליצור שרשראות משולשות (triplici serie connexi), ובכך הם קיימו איתו יחסי מין רק כדי להדליק את רצונותיו.
רוב השלישיות ברומא העתיקה תוארו כשני גברים שחודרים לאישה אחת. על גבי מדליה שנמצאה בגאליה, המתוארכת לתקופת רומא העתיקה, ניתן לראות שני גברים שוכבים על מיטה, כאשר אחד מימין והשני משמאל, כשרגליהם של הגברים מושטים מתחת לאישה שנמצאת ביניהם. יצירה אמנותית אחרת מתארת חדירה כפולה של אישה ש-"רוכבת" על אחד מהגברים, בעוד שהשני נמצא מאחוריה. גרסה נוספת של שלישיות, אם כי פחות נפוצה, ניתן למצוא על יצירות אמנות וספרות, בין היתר ב-Carmen 56 של גאיוס ולריוס קאטולוס, המתארות גבר החודר אישה, בעוד שהגבר עצמו נחדר על ידי גבר אחר. על פי גאיוס ולריוס קאטולוס, גרסה זו של שלישייה היא הומוריסטית,[545] אולי בשל העובדה שהגבר במרכז יכול להיות cinaedus, גבר שאוהב לקבל מין אנאלי, שלפי דעתו נחשב גם כדבר שמפתה מינית נשים.[546]
רביעיות, בדרך כלל של שני גברים ושתי נשים, גם הופיעו באמנות הרומית. דוגמה ליצירת אמנות המתארת רביעייה ניתן למצוא במרחצאות הפרברים. בדוגמה זו, ניתן לראות את האישה מהימין הקיצוני כורעת ליד מיטה כדי לבצע קונילינגוס על אישה אחרת, שנראית שוכבת. האישה השוכבת מבצע פלאשיו על גבר שכורע מעליה, כאשר הוא בעצמו מקבל מין אנאלי מדמות רביעית, המיוצגת כ-"מנצח": הוא פועל רק כדי למלא את הסיפוק המיני שלו, מבלי לספק מינית את האחרים, בעודו מביט ישירות בצופה בהינף יד מנצחת.[547]
"שלושה אנשים במיטה ביחד: שניים חוטאים מצד אחד, ושניים חוטאים מצד שני."
"האם זה לא ארבעה גברים?"
"אתה טועה: 2 האנשים שבסוף כל צד מעורבים פעם אחת בלבד, אבל האיש שבאמצע ממלא חובה כפולה."
ידוע מעט על אוננות ברומא העתיקה מהמקורות הידועים כיום,[549] וכי קיימת ההנחה שהרומאים העדיפו לבצע אוננות עם יד שמאל.[550] המשורר מרטיאליס מזכיר אוננות בחלק משיריו, ואומר כי אוננות הייתה צורה נחותה של סיפוק מיני שעבדים נקטו בה, אם כי הודה שהוא אונן כאשר ראה שעבד ממין זכר היה יותר מדי יקר לקנות: "היד שלי הקלה עליי כתחליף לגנימדס".[551][552][פ"ז] אוננות גם מופיעה, אם כי באופן נדיר, ביצירות הסאטירה הלטיניות. על אחד מהקטעים הבודדים של גאיוס לוקיליוס ששרדו, קיימת בדיחה על פין, בעל תכונות של האנשה (Mutto), שחברתו לאווה (Laeva; באופן מילולי: "שמאל") מנגבת את "דמעותיו".[פ"ח] על כתובת גרפיטי מפומפיי נכתב כי: "כשהדאגות שלי מעיקות את גופי, ביד שמאל אני משחרר את הנוזלים הסגורים והמסוגרים שלי".[553]
לפי חקר האטימולוגיה, לא ברור מאין הגיע הפועל הלטיני, masturbari, אם כי נטען שהוא מורכב מ-turbare (באופן מילולי: "התססה") ו-mas (באופן מילולי: "גבר"), ללא קשר ישיר לפין.[554] טענה נוספת להגעתה של המילה היא הרכבה של man(u)- (באופן מילולי: "יד") ועם שינוי מסוים של stuprare (באופן מילולי: "לטמא, לבצע עוול מיני").[555] הבלשן והפילולוג האמריקאי, קלברט וואטקינס (אנ'), טוען כי המילה הגיעה משורש מהשפה הפרוטו-הודו-אירופית, ופירושה הוא "מוח" או "מח עצם", מאחר שסופרים רפואיים מתקופת רומא העתיקה חשבו כי נוזל הזרע מגיעה מהמוח דרך העצמות.[556] אם טענתו של קלברט וואטקינס נכונה, ייתכן כי המילה masturbari הגיעה גם מהמילה turbare.[557]
משכב בהמה
ציור קיר מפומפיי המתאר את לדה והברבור (אנ').תבליט רומי מהמאה הרביעית, שבו מתוארים לדה והברבור, עם אזכור של קופידון בצד.פסיפס מ-200 לספירה המתאר נמר תוקף אדם שהורשע בתוך זירה.
ישנם תיעודים מתקופת רומא העתיקה המתארים חיות מדומות שמשחקות במשחק תפקידים מיני. על פי תיעודים קיימים, נירון קיסר נהנה מלקיים קשירה עם גברים ונשים כאחד, שבהן התלבש בעור של בעלי חיים, כדי לתקוף את איברי המין שלהם, בדיוק כפי שאסירים נידונים נקשרו והותקפו על ידי חיות בר בזירה (Damnatio ad bestias).[558] בסיפור שנכתב על ידי ההיסטוריון דיו קסיוס, מצוין כיצד עובד/ת מין התחזה לנמר/ה על כדי לספק מינית סנאטור.[559] השחקנית ביתילוס (אנ') הייתה ידועה בשל ריקודה הארוטי, שבו התלבשה כמו האלה לדה, שמקיימת יחסי מין עם הברבור. קיימות עדויות המצביעות על כך שריקודה הארוטי של ביתילוס עוררה מינית מספר נשים.[560] משכב בהמה הוא גם נושא ברומן "חמור הזהב" של אפוליוס, שבו הגיבור, שנהפך לחמור הבית, נחשק על ידי מטרונית אצילה עשירה, בדיוק כפי שפסיפאה חפצה בפר.[561]
קיימת אינדיקציה כי מפגשים מיניים אלימים, כמו בתרחישים מיתולוגיים אחרים, היו עונשים שהציבור הרומי היה יכול לצפות בו בזירה. המשורר מרטיאליס שיבח תרחיש הקשור לנאמנות ומקרה פסיפאה.[562][563][564] ניתן רק לשער מה הייתה הלוגיסטיקה הכרוכה בהקמת במה בשביל הציבור הרומאי שיראה קיום יחסי מין בין אישה לפר. אם פסיפאה הייתה פושעת שנידונה לעינוי ומוות, ייתכן שהחיה זורזה על ידי "הפרשת נרתיק מפרה עונתית".[565] ברומן שנכתב על ידי אפוליוס, אישה שהורשעה וגנבה ad bestias, הופיעה בזירה וקיימה יחסי מין עם הגיבור בצורתו החייתית.[566]
בתוך הכרך VII: אנתרופולוגיה ופיזיולוגיה אנושית של הספר "תולדות הטבע" של פליניוס הזקן, פליניוס הזקן מציין כי "יש אפילו כאלו שנולדו משני המינים, שאנו קוראים להם הרמאפרודיטים, וכן אנדרוגנים".[567][568] ההיסטוריון דיודורוס סיקולוס מציין כי "יש כאלו שמזכירים את היווצרותם של יצורים פלאיים (terata), אם כי הולדתם מתרחש לעיתים רחוקות, ובכך הם האחראים על העתיד, לפעמים לטוב ולפעמים לרע".[569]איזידורוס מסביליה תיאר מדמיונו כי הרמאפרודיטים הם אנשים ש-"יש להם חזה ימין של גבר וחזה שמאל של אישה, ואחרי קיום יחסי מין, הם יוכלו גם להוליד וגם ללדת ילדים".[570]
במשמעות הנוכחית, הרמאפרודיט הוא מושג בביולוגיה, אך קיימות גם התייחסות לאנשים שנולדו עם מאפיינים פיזיים משני המינים (ראו אינטרסקס); עם זאת, בעת העתקה, דמותם של אנשים שזוהו כהרמאפרודיטים היו מוקר עיקרי לשלאות הנוגעות לזהות מגדרית.[571][572] ההרמאפרודיטיזם ייצגה את "ההפרה של הגבולות החברתיים, במיוחד אלו הבסיסיים, לחיי היום יום של הזכר והנקבה".[573] בדת הרומית המסורתית, ילידת הרמאפרודיט הייתה סוג של prodigium (באופן מילולי: סטייה לא טבעית מהסדר הצפוי של היקום), המסמנת הפערה ל-pax deorum (באופן מילולי: "שלום האלים").[574] ההיסטוריון הרומי, טיטוס ליוויוס, מתאר כי לאחר שמצאו הרמאפרודיט בן 4 במלחמה הפונית השנייה, התרחשו מקרי כפרה (אנ'): על פי עצת פקידי הדת ברומא העתיקה (haruspex), עטפו את חזהו של הילד, הביאו אותו ליום וגרמו לו לטבוע.[575] טקסים אחרים דומים קרו גם לאחר מקרה זה: מצאו ב-133 לפני הספירה ילד הרמאפרודיט שנטבע בנהר המקומי. נראה כי ברחוב הרומאי חשבו כי הוצאת אדם הרמאפרודיט להורג על ידי טביעה הייתה הדרך "לתקן" את ההפרה של הסדר הטבעי.[576]
פליניוס הזקן הבחין כי בעוד שהרמאפרודיטים נחשבו פעם לסימנים (prodigia), בימיו הם היו סימן להנאה (deliciae). על פי פלוטרכוס, הרמאפרודיטים נחשבו כאנשים מסקרנים שהעשירים עשויים לרכוש אותם ב-"שוק המפלצות" ברומא.[577] לפי החוק הרומי, אדם הרמאפרודיט מחויב היה לסמן את עצמו כזכר או נקבה, וכי לא קיימת הגדרה משפטית למגדר שלישי.[578]
במיתולוגיה היוונית, הרמאפרודיטוס היה נער יפהפה, שהיה בנם של האלים הרמס ואפרודיטה, כאשר במיתלוגיה הרומית, הוא היה בנם של האלים ונוס ומרקוריוס.[579] כמו אלים אחרים וגיבורים אחרים בסיפורי המיתולוגיה, הוא היה מוקף בנימפות,[580] אם כי על פי העדויות הקיימות, הוא עצמו קיבל התמסרות נמוכה מצד היוונים.[572] על פי אובידיוס,[581][571] הרמאפרודיטוס הפך את עצמו לאנדרוגני, והדגיש כי למרות היותו צעיר יפה על סף הבגרות המינית, הוא דחה אהבה כמו נרקיסוס. בבריכה רפלקטיבית, הנימפה סלמקיס (אנ') חשקה בהרמאפרודיטוס, שדחה אותה. הנימפה העמידה פנים שהיא הלכה מהבריכה, וגרמה להרמאפרודיטוס לחשוב שהוא לבד. הרמאפרודיטוס התפשט כדי לרחוץ בבריכה, ולאחר מכן הנימפה השליכה את עצמה על הרמאפרודיטוס, והתפללה ששניהם לא יפרדו לעולם. האלים נענו לבקשה, וגופם של הרמאפרודיטוס והנימפה אוחד לגוף אחד של זכר ונקבה כאחד.[582] כתוצאה מכך, על פי סקסטוס פומפיוס פסטוס (אנ'), גברים ששהו בבריכה זו נחשבו כאלו ש-"התרככו כביכול עם ה-impudicitia (ההפך של מוסר מיני וצניעות)".[583][584] מיתוס הילאס (אנ'), משרתו ובן לוויותו של הרקולס, שנחטף על ידי נימפות מים, מראה, כמו הסיפורים על הרמאפרודיטוס ונרקיסוס, את נושא הסכנות הניצבות בפני הגבר המתבגר היפה, בזמן שהוא נהפך להיות גבר בוגר, עם תוצאות שונות לכל אחד מהם.[585]
יצירות אמנות וספרות על הרמאפרודיטוס היו פופולארים מאוד ברחוב הרומאי. היצירות הדרמטיות ביותר הכילו, לעיתים קרובות, "תפיסה כפולה" מצד הצפה, או ביטא את נושא התסכול המיני.[586] ניתן למצוא יצירות רבות של הרמאפרודיטוס עם סאטיר, דמות הידועה כמי שמכפיפה מינית קורבן שלא חשד או ישן, ולעיתים קרובות ללא הסכמה מינית כלל. ביצירות אלו, סאטיר מוצג בדרך כלל מופתע או נדחה על ידי הרמאפרודיטוס, ומכיל גם את אפקט ההומור. ביצירות אחרות מוצג הרמאפרודיטוס חזק מספיק כדי לעדוף את סאטיר, אם כי בחלקן אפילו מוצג כמוכן לעסוק איתו במין, גם אם נראה שסאטיר לא נראה מעוניין:[587]
ייצוגים אמנותיים של הרמאפרודיטוס מביאים לידי ביטוי את העמימות בהבדלים המיניים בין נשים לגברים, וכן את העמימות בכל המעשים המיניים. ... הרמאפרודיטוס נותן תשובה מעורפלת נצחית לסקרנותו של גבר לגבי החוויה המינית של האישה - וגם להיפך. ... האמנים תמיד מתייחסים לייצוגו של הרמאפרודיטוס על ידי הצופה המגלה את זהותו המינית האמיתית. ... הרמאפרודיטוס מייצג הן את הפיזיות והן, חשוב מכך, את חוסר האפשרות הפסיכולוגית של אי פעם להבין את רגשותיו של האהוב/ה. הרמאפרודיטוס הוא ייצוג מתוחכם ביותר, הפולש לגבולות המגדריים שנראים כה ברורים בייצוג התקופה הקלאסית.
הפילוסוף מקרוביוס מתאר את אפרודיטוס (אנ') כצורה גברית של ונוס או אפרודיטה שהייתה מקובלת בקפריסין. לדמות היה זקן ואיברי מין גבריים, אך לבשה בגדי נשים.[588] בטקס הפולחן לאל, הגברים לבשו בגדי נשים, ואילו הנשים לבשו בגדי גברים. המשורר הלטיני ליוויוס (אנ') כתב על סגידה ל-"טיפוח ונוס" בין אם ממין נקבה ובין אם ממין זכר (sive femina sive mas).[589] במספר פסלים יוונים ורומים ששרדו, הדמות נמצאת בגישה הרמת בגדיה (anasyrmene).[590] הדמות מרימה את בגדיה, רק כדי לחשוף את איברי המין הגבריים שלה, ונחשבה באופן מסורתי כמחווה בעלת כוח אפוטרופי או מאגי.[591]
התיאטרון הרומי, תיאטרון פומפיוס, הוקם ב-55 לפני הספירה על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס, כהקדשה לוונוס ויקטריקס (באופן מילולי: "ונוס הכובשת"). תיאטרון זה, שפעל עד שלהי העת העתיקה, היה מקום לאמנויות הבמה, אדריכלות ויצירת יצירות ספרותיות ואמנותיות, כולל יצירות נוף ויצירות אמנות חזותית.[592] תיאטרון זה היה, במובנים רבים, האנדרטה הקבועה למצעד הניצחון שבוצע לכבודו 6 שנים קודם לכן. בין יצירות האמנות שהציגו בתיאטרון היו דְּיוֹקְנָאוֹת של סופרות וקורטיזנות, וכן סדרת תמונות שהמחישה לידות לא רגילות, שסומנו כסימן למלחמה. באופן כללי, האינטלקטואליות והתרבות הרומית הוצגו כדבר נשי ומתייוונת, בעוד שמלחמה ופוליטיקה הוצגו כדבר גברי.[593] ישנם עדויות להאנשה של פסלי נשים בלבוש אתני או "ברברי", אשר ייצגו את האומות שנכבשו על ידי רומא העתיקה.[594][595] בין האנדרטאות האחרות שנבנו ברחבי רומא העתיקה, ניתן למצוא את הסבסטיאון באפרודיסיאס (כיום בשטחה של טורקיה), את מקדש שלושת הגאלים (אנ') בלוגדונום (כיום בשטחה של העיר ליון שבצרפת), וכן מספר מטבעות שונים, שגילמו שטחים ועמים שנכבשו כנשים: הכוח הצבאי הרומי מביס "אומה נשית".[596][597][598] אף על פי שהדמויות מתיאטרון פומפיוס לא שרדו, מספר לוחות תבליט מאפרודיסיאס שנמצאו מתארות סצנות תיאטרון, כולל ייצוגו של הקיסר קלאודיוס עירום הכופה את כניעתה של בריטניה, שחזהה הימיני חשוף, וכן את נירון קיסר גורר משם ארמניה (אנ') מתה. לוחות תבליט אלו מזכירים את תבוסתה של מלכת האמזונות, פנתסיליאה על ידי אכילס.[599] על גבי סדרת מטבעות, שהונפקו לאחר המצור על ירושלים בשנת 70 לספירה, המתארים את יהודה השבויה, נמצאת האנשה נשית של יודיאה כאישה שבויה.[600]
כיבוש מיני היה מטאפורה לאימפריאליזם שהשתמשו בה רבות ברחוב הרומאי,[599] אם כי לא תמיד באופן ישיר לשלטון הרומי. המשורר הרומי, הורטיוס, תיאר את הרומאים כאלו שנשבו על ידי יוון השבויה: הדימוי של התרבות הרומית, שישבה בה ציוויליזציה שהובסה על ידיה, אך אותה ציוויליזציה נתפסה כאינטלקטואלית ואסתטית יותר. לפיכך, עלו ברחוב הרומאי מיתוסים על גבר שאנס, חטף או שיעבד אישה, אבל התאהב בה, בדומה לסיפורם של אכילס ובריסאיס.[601]
לקריאה נוספת
Adams, J.N. (1982). The Latin Sexual Vocabulary. Johns Hopkins University Press. ISBN978-0-8018-4106-4.
Brown, Robert D. (1987). Lucretius on Love and Sex. Brill.
Cantarella, Eva (1992). Bisexuality in the Ancient World. Yale University Press. ISBN978-0-300-04844-5.
Dugan, John (2001). "Preventing Ciceronianism: C. Licinius Calvus' Regimens for Sexual and Oratorical Self-Mastery". Classical Philology. 96 (4): 400–428. doi:10.1086/449558. JSTOR1215514.
Edwards, Catharine (1993). The Politics of Immorality in Ancient Rome. Cambridge University Press.
Fantham, Elaine (2011). "Stuprum: Public Attitudes and Penalties for Sexual Offences in Republican Rome". Roman Readings: Roman Response to Greek Literature from Plautus to Statius and Quintilian. Walter de Gruyter.
Gaca, Kathy L. (2003). The Making of Fornication: Eros, Ethics and Political Reform in Greek Philosophy and Early Christianity. University of California Press.
Gardner, Jane F. (1991). Women in Roman Law and Society. Indiana University Press.
Hallett, Judith P.; Skinner, Marilyn, eds. (1997). Roman Sexualities. Princeton University Press.
Kuttner, Ann L. (1999). "Culture and History at Pompey's Museum". Transactions of the American Philological Association. 129: 343–373. doi:10.2307/284436. JSTOR284436.
Langlands, Rebecca (2006). Sexual Morality in Ancient Rome. Cambridge University Press.
McGinn, Thomas A.J. (1998). Prostitution, Sexuality and the Law in Ancient Rome. Oxford University Press.
McGinn, Thomas A. (2004). The Economy of Prostitution in the Roman World. University of Michigan Press.
The Economy of Prostitution in the Roman World. University of Michigan Press. 2004.
Richlin, Amy (1983). The Garden of Priapus: Sexuality and Aggression in Roman Humor. Oxford University Press.
Richlin, Amy (1993). "Not before Homosexuality: The Materiality of the cinaedus and the Roman Law against Love between Men". Journal of the History of Sexuality. 3 (4): 523–573. JSTOR3704392.
^ראו ברט סי. ורסטרטה, וורנון פרובאנסל (2005), Same-Sex Desire and Love in Greco-Roman Antiquity and in the Classical Tradition, הוצאת האוורת', עמוד 5. לדיון מורחב כיצד ניתן לייחס את התפיסה המודרנית של הדקדנס המיני הרומאי לפולמוס הנוצרי בתקופה המוקדמת, ראו אלאסטייר ג'יי. אל. בלנדשארד, Sex: Vice and Love from Antiquity to Modernity (וילי-בלאקוול, 2010), עמודים 1–88.
^ראו Clarke, עמוד 8, אשר טוען כי לרומאים "לא הייתה מודעות מינית עצמית".
^הטבלה היה ציור קטן ונייד, להבדיל מציור קיר קבוע מבחינה ארכיטקטונית.
^ראו Potter (2009), עמוד 330. אף על פי שאין עוררין שאוסוניוס היה נוצרי, יצירותיו הכילו אינדיקציות רבות כי הוא לפחות התעניין בדתות הרומיות והקלטיות המסורתיות, גם אם לא נהג בהן.
^כמו שמופיעה בשורה הראשונה של "על טבע היקום" של לוקרטיוס: "אמו של אניוס, ההנאה האלוהית של בני האדם".
^ראו פליניוס הזקן, "תולדות הטבע" 28.4.7 (28.39), אשר טוען כי כאשר גנרל חגג ניצחון, הבתולות הווסטליות תלו את קמע המזל פאשינוס על החלק התחתון של המרכבה של הגנרל, כדי להגן ממנו מ-invidia.
^משמעות המונח Iter amoris הוא "מסע" או "מסלול האהבה". ראו פרופרטיוס 3.15.3–6; אובידיוס, "פסטיבלים" 3.777–778; מישל גורג', Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture (הוצאת אוניברסיטת טורונטו, 2008)
עמוד 55. רוברט אי. איי. פלמר, Roman Religion and Roman Empire: Five Essays (הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, 1974), עמודים 187–206, אשר טוען כי מוטונוס טוטונוס היה תלוי מטקסי הפולחן של האל ליבר; אוגוסטינוס, "עיר האלוהים" 7.21, שטוען כי פאלוס היה חפת אלוהי שהיה משתמשים בזמן הפסטיבל ליברליה, עדי להדוף כוחות זדוניים מהיבולים.
^ראו ברברטה סטנלי ספת', The Roman Goddess Ceres (הוצאת אוניברסיטת טקסס, 1996), עמודים 115–116, שאומר כי כוהנות מצפון אפריקה נשבעו נדר בתולים לאלה קרס, בדומה לאיך שנדרו בתולות וסטליות (טרטוליאנוס, Ad uxorem 1.6 Oehler). אובידיוס מציין כי האלה קרס מרוצה אפילו מטקסי פולחן קטנים, כל עוד הן casta ("פסטיבלים" 4.411–412). סטאטיוס ציין כי האלה קרס היא בעצמה casta (Silvae 4.311). ייתכן כי דאגתה של האלה ל-castitas עשויה להיות קשורה לתפקיד הוראת הגבולות שלה, כולל המעבר בין חיים למוות, שמבוצע באופן דומה בדתות המסתוריות.
^שמו של קראסוס היה ליקיניוס; שמה של הבתולה הווסטלית היה ליסיאניה. המוניטין של קראסוס בחמדנות ובעסקאות נוקבות עזרו לו במשפט; הוא טען שלא בילה זמן עם ליסיאניה כדי להשיג נכס מקרקעין שהיה בבעלותה. למקורות, ראו Michael C. Alexander, Trials in the Late Roman Republic, 149 BC to 50 BC (University of Toronto Press, 1990), p. 84. השנה הסבירה ביותר הייתה 73 לפנה"ס; פלוטרכוס, Life of Crassus 1.2, מרמז שהתביעה הייתה פוליטית. בתולה וסלטית אחת או יותר הובאו גם בפני קולג' האפיפיורים בגין incestum בהקשר עם קונספירציית קטילינה (Alexander, Trials, p. 83).
^עבודתו של מרקלוס אמפיריקוס הייתה "האוסף הגדול ביותר והאחרון מביניהם [של טיפולים רפואיים] שנכתב בגאליה, והתבסס על עבודתם של סופרים יוונים עתיקים ועכשוויים". ראו בוני אפורס, Creating Community with Food and Drink in Merovingian Gaul (פאלגרייב מאקמיליאן, 2002), עמוד 55.
^ראו Brown, עמוד 65. פילוסופים אפיקוראים לימדו כי הנשמה היא רקמה דקה של אטומים שהתפוגגה אל היקום עם המוות, ולכן אין שום סיב שבני תמותה יחיו עם חרדות לגבי מה שיקרה לאחר המוות.
^מינו של הילד, לעומת זאת, אינו נקבע על פי מינו של ההורה שתכונותיו שולטות.
^ראו Fredrick, עמוד 105. האלים ה-"אמיתיים", כפי שהוגו על ידי הפילוסופים האפיקוראים דומה מעט להגדרות שנמצאו בספרות המיתולוגית הרומית. שניהם לא מתעסקים בבני תמותה, על אחת כמה וכמה מקיימים איתם יחסי מין, ואינם מתקיימים במצב של ניתוק והנאה אידיאלית.
^ראו Colish, עמוד 39, אשר מצביע שזה היה כך בתקופת הפילוסופים הסטואים המוקדמים ביותר, "ולכן ניתן לספק צרכים מיניים בכל דרך שנוחה לאדם, לרבות עובדי מין, גילוי עריות, אוננות והומוסקסואליות".
^ראו Gaca, עמודים 60 ו-89, המדגישים כי סנקה ומוסוניוס רופוס, על אף היותו בעלי השפעה רבה ברחוב הרומאי, הם בכלל "לא ייצגו" את המסורת של האסכולה הסוטאית.
^ראו ויליאם לואדר, Sexuality and the Jesus Tradition (וומ. בי. ארדמנס, 2005), עמוד 186. הקשר של המיניות והאסכולה הסטואית ליצירת האתיקה המינית הנוצרת הוא נושא שנחקר רבות, אם כי המיינסטרים הנוצרי דוחה את המחקרים האלו, בשל הטענה כי הצליבט הוא אידיאל, ואילו מין הוא חטא מטבעו וגועל, גם אם מתרחש בתוך הנישואים. ראו Nussbaum, עמוד 308, וכן את Colish.
^ראו Nussbaum, עמוד 299. מוסוניוס רופוס כתב ביוונית תחת השלטון הרומאי, כאשר סנקה היה סופר לטיני מספרד הרומית.
^Gaca, עמוד 111, המציין את מה שכתוב ב-Ad Helviam 13.3: "אם חושבים שהתאווה המינית ניתנת לאדם לא לשם הנאה אלא להפצת המין האנושי, אזי כל שאר התאווה תעבור לו ללא פגע, שכן כוח ההרס הקבועה בעורמה הפנימית אינה פוגעת בו באופן אלימה." (si cogitas libidinem non voluptatis causa homini datam, sed propagandi generis, quem no violaverit hoc secretum et infixum visceribus ipsis exitium, omnis alia cupiditas intactum praeteribit)
^"... קרונוס זהה לכרונוס: ככל שהמיתוגרפים מציעים גרסאות שונות של סטורן [= קרונוס] בסיפוריהם, המדענים הפיזיקליים מחזירים לו דמיון מסוים לאמת. הם אומרים שהוא ניתק את איברי המין של אביו, קיילוס, ושכאשר איברי מין אלו הושלכו לים נוצרה ונוס, שלקחה את השם אפרודיטה מהקצף [האפרוס היווני] שממנו נוצרה. הם מפרשים זאת כך שכאשר היה כאוס, הזמן לא היה, מאחר שהזמן הוא מדידה קבועה המחושבת מסיבוב השמיים. מכאן שקרונוס, שכפי שאמרתי הוא כרונוס, נולד מהשמיים עצמם. כי הזרעים להולדת כל הדברים (semina rerum omnium) לאחר השמיים זרמו למטה. מן השמיים, ומאחר שכל היסודות הממלאים את העולם התחילו מאותם זרעים, כשהעולם היה שלם על כל חלקיו ואיבריו, הסתיים תהליך הבאת זרעים מהשמים לבריאת היסודות. רגע קבוע עם הזמן, מאחר שעד אז נוצרה השלמה מלאה של אלמנטים. היכולת להוליד יצורים חיים ברצף של רבייה בלתי שבירה הועברה מהמים לוונוס, כך שכל הדברים יתגלו מעתה דרך יחסי זכר ונקבה": מקרוביוס, Saturnalia 1.8.6–8, תרגום הספרייה הקלאסית לואב מאת רוברט א. קאסטר.
^ראו מרקוס טוליוס קיקרו, "על טבע האלים" 2.64. איזידורוס מסביליה טוען באופן דומה כי סטורן "כרת את איבריו המיניים של אביו, קיילוס, בשל הטענה שכלום לא נולד בשמים מזרעים" (Etymologies 9.11.32). ראו גם ג'יין צ'אנס, Medieval Mythography: From Roman North Africa to the School of Chartres, A.D. 433–1177 (הוצאת אוניברסיטת פלורידה, 1994), עמודים 27 ו-142.
^עד הרפובליקה המאוחרת, המרחצאות הציבוריות הרומיות כנראה הציעו לנשים אגף נפרד או מתקן נפרד, או שהיה להם לוח זמנים שאפשר לנשים ולגברים להתרחץ בזמנים שונים. מאז הרפובליקה המאוחרת ועד לעליית הדומיננטיות הנוצרית באימפריה המאוחרת, יש עדויות ברורות לרחצה מעורבת. מספר חוקרים סברו שרק נשים מהמעמד הנמוך התרחצו עם גברים, או כאלה כמו בדרנים או עובדי מין שהיו מושמצים. עם זאת, קלמנס מאלכסנדריה ראה שניתן לראות נשים עירומות מהמעמדות החברתיים הגבוהים ביותר במרחצאות הציבוריות הרומיות. הקיסר אדריאנוס אסר על רחצה מעורבת, אך נראה שהאיסור לא החזיק מעמד. בקיצור, המנהגים השתנו לא רק לפי זמן ומקום, אלא גם לפי מתקן; ראו Garrett G. Fagan, Bathing in Public in the Roman World (University of Michigan Press, 1999, 2002), עמ' 26–27.
^ראו Fredrick, עמודים 248–249. הרעיון הוא שלפורום אוגוסטוס תהיה פונצקיה אפוטרופית, שתחקה בקנה מידה גדול את ההשפעה של קמעות המזל בולה או פאשינוס.
^מונח זה הייתה המילה הנפוצה ביותר המתארת "פין" בשיריו של גאיוס ולריוס קאטולוס; ראו Adams, עמודים 10–11.
^המונח mentula מופיע על לפחות 18 כתובות גרפיטי בפומפיי, וכן ומפיע שלושה פעמים ב-Graffiti del Palatino, ו-26 פעמים בפריאפיאה; ראו Adams, עמודים 10 ו-12.
^ראו Adams, עמוד 13. המילה Verpa הופיעה בכתבי גאיוס ולריוס קאטולוס פעם אחת (28.12), בכתבי מרטיאליס פעם אחת (11.46.2) ופעם אחת בפריאפיאה (34.5). כמונח גס לטיני, הוא מופיע באופן תדיר על גבי יצירות גרפיטי (ראו Adams, עמודים 12–13).
^ראו ג'שועה טי. כץ, "Testimonia Ritus Italicus: Male Genitalia, Solemn Declarations, and a New Latin Sound Law", Harvard Studies in Classical Philology (1998), עמודים 183–217, אשר מצביע על ספר בראשית, פרקים כ"ד ומ"ז. האשכים של חיות שחותות בטקסים שהיו כחלק מראיות במשפטי רצח באתונה, כמו במקום הבא: דמוסטנס, Contra Aristocratem 23.67f.; Rhetorica ad Herennium 3.33, המצביע על הופעת אשיכי כבש באולם בית המשפט. כץ מבציע כי ה-urfeta מסמנת "אשכים", והיא קשורה ל-orbis; לפיכך, ישנו קשר בין אשכים ל-"הצהרות חגיגיות" על גבי הלוחות האיגוביים (כץ, עמוד 191).
^ראו Schäfer (2003), עמוד 150 ו-Schafer (1997), עמוד 103. מקורות אלו מצביעים על הערה אחת שנכתבה ב-Historia Augusta, שאמינותה ההיסטורית מוטלת בספק. קסיוס דיו אינו מזכיר אף מילה לגבי ברית מילה שעשוי להיקשר למרד בר כוכבא. ראו גם Smallwood, עמודים 430–431. מקור זה מציין שהאיסור בוצע כחלק מצעד ענישה לאחר קיום המרד, שכן הוא "נוגד לחלוטין את המדיניות הרומית שהתבססה זמן רב על הבטחת חירות הדת היהודית".
^לפי Smallwood, עמוד 469, אוריגנס טען כי ברית המילה הייתה "טקס יהודי בלבד" בזמנו.
^אובידיוס מביא את סיפורם של הרקולס ואומפלה כהסבר לעירום הפולחני של הפסיטבל לופרקאליה; ראו ריצ'רד ג'יי. קינג, Desiring Rome: Male Subjectivity and Reading Ovid's Fasti (הוצאת אוניברסיטת אוהיו, 2006), עמודים 195, 195, 200 ו-204.
^גם יובנאליס (ליתר דיוק, ב-Satire 2) וגם מרטיאליס תיארו חתונות בין גברים. סווטוניוס דיווח שלנירון קיסר היו שני חתונות עם גברים, אחת כאשר הוא לקח את תפקיד הכלה, והשנייה כאשר הוא לקח את תפקיד החתן. ראו Williams, עמוד 28.
^וארו, De lingua latina 6.8, המצטט קטע ממחזה שכתב לוקיוס אקיוס, עם המילים video, videre, visum (באופן מילולי: "לראות"), עם התחילית vi, אשר קשורה ל-vis (באופן מילולי: "בכוח"), ו-violare (באופן מילולי: "להשחית"): "מי שראה את מה שאסור לראות, הפר את זה בעיניו" (Cum illud oculis violavit is, qui invidit invidendum).
^ראו Fredrick, עמודים 1–2. האטימולוגיה בעת העתיקה לא הייתה בלשנות מדעית, אלא פרשנות אסוציאטיבית המבוססת על דמיון הצליל והשלכותיה של התאולוגיה והפילוסופיה של התקופה. ראו דווידה דל בלו, Forgotten Paths: Etymology and the Allegorical Mindset (הוצאת האוניברסיטה הקתולית של אמריקה, 2007).
^ראו Clarke, עמודים 133–134. הרומאים נטו לזהות את רוב האפריקאים השחורים כ-"אתיופים".
^ראו קאטולוס, Carmina 40.12, 61.101, 64.65, 66.81. אובידיוס שם דגש על "פטמות שימושיות" (habiles papillae, כמו שמופיע ב-"האהבות" 1.4.37). ראו גם 1.5.20 ו-2.15.11, שבו השיר שם דגש על הטבעת שנותן לחברתו, ועל פנטזיות הקשורות לנגיעת הטבעת על ידיה: "... מאחר שהייתי רוצה שאגע בשדיי פילגשי ולהכניס את יד שמאל לתוך הנרתיק". המשורר פרופרטיוס היה קצת יותר יצירתי: כאשר הוא נאבק על פילגשו העירומה, פטמותיה של הפילגש נלחמות בחזרה (3.14.20).
^סי. וו. מרשל, The Stagecraft and Performance of Roman Comedy (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2006), עמוד 65. ב-Poenulus של טיטוס מאקיוס פלאוטוס (שורה 1416), נערת חליל נחשבה כלא מושכת מינית מאחר שגם לחייה וגם שדיה היו מלאים מדי; נפיחות הלחיים בזמן נגינה בכלי נשיפה נחשבה ברחוב הרומאי כדבר מכוער (כפי שצוין גם ב-Fasti של אובידיוס6.693–710). לעומת זאת, ב-Casina של טיטוס מאקיוס פלאוטוס (שורה 848), הדמות אומרת edepol papillam bellulam (באופן מילולי: "איזה שד קטן ויפה!").
^לריסה בונפנטה, "Nursing Mothers in Classical Art", Naked Truths: Women, Sexuality, and Gender in Classical Art and Archaeology, (הוצאת ראות'לדג', 1997, 2000), עמודים 174 ואילך. המאפיינים האידיאליים של שדיה של אישה מינקת כתוב ב-Gynaecology של סורנוס מאפסוס2.18–20.
^ראו Younger, עמוד 36. ה-vota, כמו ייצוגים של חלקי גוף אחרים, אשר יכולים להיות מוקדשים גם במקומות מרפא כחלק מחיפוש תרופה למחלת שד, כמו דלקות או גידולים סרטניים שונים.
^ראו פריץ גראף ושרה אילס ג'ונסטון, Ritual Texts for the Afterlife: Orpheus and the Bacchic Gold Tablets (ראות'לדג', 2007), עמודים 128–129. אולי גם מתייחס ל-"שביל החלב" כשביל לשמיים.
^ראו קלייר ל. ליונס ואן אולגה קולוסקי-אוסטרו, Naked Truths, עמוד 10; בונפטה, "Nursing Mothers", עמודים 187–188, המתייחס לעין הרע ולמבטה של מדוזה.
^מרי לפקוביץ ומורין בי. פאנט, Women's Life in Greece and Rome, עמוד 350, הערה מספר 5. דוגמה יוונית לכך ניתן למצוא ב-Hecuba של אוריפידס, אשר מתאר פוליקסנה, שעומדת להיות קורבן אדם, אשר מראה באומץ את "שדיה וחזיה היפים כמו של פסל".
^מוטיבים חזותיים נוספים כוללים סימון דמות נשית כאמזונה, כחלק מלבוש אתלטי או לצורך הנקת תינוק.
^בחוק שהתקבל מתישהו בין 80 ל-50 לפני הספירה, נאסר על נשים לפעול כתובעות באולם בית המשפט. ראו ולריוס מקסימוס 8.3.1; ריצ'רד איי. באומן, Women and Politics in Ancient Rome (ראות'לדג, 1992, 1994), עמוד 50; ג'וסף פארל, Latin Language and Latin Culture (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2001), עמודים 74–75; מייקל סי. אלכסנדר, Trials in the Late Roman Republic, 149–50 BC (הוצאת אוניברסיטת טורונטו, 1990), עמוד 180.
^ראו Staples, עמוד 164, המצטט את נורמן ביירון, "Two Narratives of Rape in the Visual Arts: Lucretia and the Sabine Women" (בלאקוול, 1986), עמוד 199. פרשנותו של אוגוסטינוס לאונס לוקרטיה (City of God 1.19) עוררה כמות גדולה של ביקורת, בין היתר ניתן למצוא זאת בסאטירה שנכתבה על ידי ניקולו מקיאוולי. ב-Augustine of Hippo: A Biography (פבר, 1967), ההיסטוריון פיטר בראון אפיין את הקטע הזה בעבודתו של אוגוסטינוס כהתקפה המצחיקה ביותר שלו על אידיאלים רומיים הקשור למידות טובות. ראו גם קארל ג'יי. אדמס ומארי אם. פורצ'ון, Violence against Women and Children: A Christian Theological Sourcebook (קונטינום, 1995), עמוד 219 ואילך; מליסה אם. מת'ס, The Rape of Lucretia and the Founding of Republics (הוצאת אוניברסיטת פינסלבניה, 2000), עמוד 68 ואילך; וירג'יניה בורוס, Saving Shame: Martyrs, Saints, and Other Abject Subjects (הוצאת אוניברסיטת פינסלבניה, 2008), עמוד 125 ואילך, איימי גרינשדטד, Rape and the Rise of the Author: Gendering Intention in Early Modern England (אשגייט, 2009), עמוד 71; מליסה אי. סנצ'ז, Erotic Subjects: The Sexuality of Politics in Early Modern English Literature (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2011), עמוד 93 ואילך. אוגוסטינוס מגדיר את השלמות המינית (pudicitia) כתכונה רוחנית שהטומאה הפיזית לא יכולה להחתים אותה. כפי שצוין, הרומאים ראו באונס ובצורות אחרות של תקיפות בהקשר פוליטי כפשעים נגד חירות האזרח.
^הפסלים הסגולים הופיעו גם על טוגות של שופטים, ילדי ההורה שנפטר ובתולות וסטליות. ראו ג'ודית לין סבסטה, Women's Costume and Feminine Civic Morality in Augustan Rome," Gender & History 9.3 (1997), עמוד 532 ו-"Symbolism in the Costume of the Roman Woman", עמוד 47
^סבסטה, "Symbolism in the Costume of the Roman Woman", עמודים 47 ו-51. ישנם מספר קטן של עדויות דו-משמעיות המרזמזות כי ילדות לבשו גם את הקמע בולה; טיטוס מאקיוס פלאוטוס, Rudens 1194.
^נערות שהגיעו לבגרות הקדישו את בובותיהן לאלה דיאנה, האלה שדאגה בעיקר לילדות, או לוונוס כשהן מתכננות להתחתן; בריל רוסון, Children and Childhood in Roman Italy (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2003), עמוד 48 על דיאנה; עמוד 128 מצטט את פרסיוס 2.70 ואת בית הספר הקשור אליו; עמוד 145 על ההשוואה בין רומא העתיקה ליוון העתיקה.
^סבסטה, "Women's Costume", עמודים 534–535, פסטוס 55L על ה-nodus Herculaneus, ששימשו כתכשיטים בעלי כוחות אפוטרופיים. הרקולס הרומי נחשב כאל בעל הפריון הגבוה ביותר, עם 70 ילדים שנולדו ממנו.
^הפרשנות של בני הזוג כנשואים טריים מתבססת על לבוש האישה; ראו Clarke, עמודים 99–101.
^פרופרטיוס, 2.22 ב', 31–34 הייוורת'; אובידיוס, Amores 1.9.35–36, Ars Amatoria 2.709–710 ו-3.107–110, Heroides 5.107; ברברה גרציוזי ויוהנס האובולד, Homer: Iliad Book VI (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2010), עמוד 52. ראו גם מרטיאליס 11.104.13–14, שם ההתעלסות הארוטית בין בני הזוג כה אינטנסיבית עד שהיא מאלצת את עבדי הבית לאונן.
^לדוגמה, Catullus 61.123, שבו concubinus (פלגש) ממין זכר ציפה שחתונת אדונו תגרום לנטישתו; ראו ג'יימס אל. בוטריקה, Same-Sex Desire and Love in Greco-Roman Antiquity', עמודים 218 ו-224
^פלאוטוס, Curculio 35–38. נראה כי הקטע מתאר מוסכמה ספרותית או רטורית של המיניות ברומא העתיקה; ראו גם Fantham, עמוד 123.
^על פי Edwards, עמודים 55–56: "הגברים שמופיעים בדפים [שנכתבו על ידי] קיקרו וטקיטוס אינם מתפרצים לחדרי השינה של נשותיהם כדי לנקום באלימות (גם אם היו יכולים באופן חוקי לבצע זאת)".
^נוויל מורלי, A Companion to the Roman Republic, עמוד 309, המתאר את הקשר כקשר "אינטימי ומלא חיבה"; ראו פליניוס הצעיר
, Epistulae 7.4.6, הטוען כי קיימת אפיגרמה של מרקוס טוליוס קיקרו על מרקוס טוליוס טירו, החושפת את "הכפיפות הנשית" של מרקוס טוליוס טירו, כפי שצוין במיקום הבא: אלן אולינסיס, "The Erotics of amicitia: Readings in Tibullus, Propertius, and Horace"; ראו Hallett, עמוד 171, הערה 37. ראו גם את ההערות על האפיגרפה ב-Richlin (1983), עמודים 34 ו-223, הטוען כי זאת כנראה בדיחה של פליניוס הצעיר.
^מרטיאליס (6.39) טוען כי כוחם של ראשי הבית היה כה מוחלט, עד כדי כך שיכלו לקיים יחסי מין עם בנם, ומבחינה טכנית לא עברו אף עבירה (nefas), כפי שצוין גם על ידי ג'ון בוסוואל, Christianity, Social Tolerance, and Homosexuality: Gay People in Western Europe from the Beginning of the Christian Era to the Fourteenth Century (הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1980), עמוד 67.
^למעט אלו הנחשבים עובדי מין, שעושוים להיות עבדים או אינפמיות; ראו Parker, עמוד 283.
^בעיקר יובנאליס ומרטיאליס, בין היתר באפיגמה 6.39 של מרטיאליס, המציין אביהם של שבעת הילדים של סינה היו לכאורה מספר עבדים; ראו Parker, עמוד 292.
^ראו טיטוס ליוויוס 8.28 (ראו גם דיוניסיוס מהליקרנסוס 16.5); ולריוס מקסימוס 6.1.9. ההיסטוריה של סיפורים אלו מוטלת בספק, ואולי יש להתייחס אליהם כאלו דוגמאות המקיפות אירועים היסטוריים; ראו גם Cantarella] עמודים 104–105, וכן גרי פורסית', A Critical History of Early Rome: From Prehistory to the First Punic War (הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 2005, 2006), עמוד 313, אשר טוענים כי השמות "לגרמי פקטיביים".
^ביטול שעבוד החוב הוקל על ידי שינוי עבודות החוב לעבודה חקלטית; לפיכך, בתקופת כיבוש חצי האי האפניני על ידי רומא העתיקה, נוצרה ההבחנה בין אזרח רומי בעל זכויות לבין "איטלקי" שעלול היות משועבד. ראו ג'ון וו. ריץ', Crises and the Roman Empire. Proceedings of the Seventh Workshop of the International Network Impact of Empire (Nijmegen, June 20–24, 2006) (בריל, 2007), עמוד 160.
^בסיפורו של ולריוס מקסימוס, צעיר בשם טיטוס וטוריוס, שאביו היה שופט רומי שפשט את הרגל, נהפך לעבדו של פובליוס פלוטיוס, שניסה לפתות אותו (stuprare). כאשר ולריוס מקסימוס סירב, פובליוס פלוטיוס הצליף בו. לאחר מכן, ולריוס מקסימוס התלונן על כך בפני הקונסולים, שהעבירו את התלונה לסנאט הרומי, ולאחר מכן פובליוס פלוטיוס נכנס לכלא. ראו Cantarella, עמודים 104–105.
^ראו Williams, עמודים 102–103, המדגיש כי האופי ההומוסקסואלי של libido של פובליוס פלוטיוס הוא לא הבעיה, אלא יותר הפרה של גופו של זכר רומאי חופשי. ראו גם פורסיטה, A Critical History of Early Rome, עמודים 313–314; בוטריקה, "Some Myths and Anomalies in the Study of Roman Sexuality", עמודים 214–215.
^ראו McGinn (1998), עמודים 288 ואילך, ובמיוחד על עמוד 297. מנקודת מבט משפטית, החוזה לא היה נתון למשא ומתן למכירות הבאות, כי אז זה יפר את האמנה הראשונה באופן מרומז.
^ראו Hallett, עמוד 67. הטאבולה הרקלנסיס (Tabula Heracleensis), שהייתה "כנראה מתקופתו של יוליוס קיסר, מפרטת את אלו שנאסור עליהם להיות שופטים בבית המשפט הרומאי, לרבות כל מי "שהיה או יהיה... מושכר למטרות לחימה כגלדיאטור... או מי שעבד או יעבוד בתור עובד מין; או מי שהיה או יהיה מאמן גלדיאטורים או שחקנים, או מי שניהל [או שינהל] בתי בושת" (כפי שצוטט על ידי Hallett, עמוד 70). אף על פי שניתן להשתמש באינפמיה כמונח משפטי מתקופת אדריאנוס, למונח זה היו השלכות חברתיות ולא טכניות בתקופת הרפובליקה הרומית ותקופת הפרינקיפט.
^ראו Hallett, עמודים 73–74. במאה ה-2 וה-3, אנשין חופשיים ממעמד נמוך היו נתונים יותר ויותר לצורות שונות של ענישה גופנית, ככל שרומא העתיקה התנצרה.
^אפילו מקצועות עם תכנוגות חושניים (voluptates) נחשבו כמקצעות פחות מכובדים מאחרים, לרבות מוכרי דגים, קצבים, טבחים, דייגים ומבשמים, אשר מרקוס טוליוס קיקרו טען כי לצד רקדנים ובמצעים, הם נמצאים תחת הקטגוריה ludus talarius (ראו De officiis 1.150, המצטט את המחזאי פובליוס טרנטיוס אפר); ראו גם Hallett, עמוד 83.
^הכוונה כאן היא ליצירות אמנות המתארות בני אדם המקיימים יחסי מין, ולא לתיאורים מיתולוגיים לאונס, סאטירה מעוררת או פריאפוס.
^ראו ולריוס מקסימוס 9.1.8: Aeque flagitiosum illud conuiuium, quod Gemellus tribunicius uiator ingenui sanguinis, sed officii intra seruilem habitum deformis Metello [et] Scipioni consuli ac tribunis pl. magno cum rubore ciuitatis conparauit: lupanari enim domi suae instituto Muniam et Flauiam, cum a patre tum a uiro utramque inclitam, et nobilem puerum Saturninum in eo prostituit. probrosae patientiae corpora, ludibrio temulentae libidini futura! epulas consuli et tribunis non celebrandas, sed uindicandas!; ראו גם McGinn (2004), עמוד 159, שמציע כי מסיבת מין זו הייתה הגורם המרכזי להופעתם הנרחבת יותר של "מועדוני המין" בפומפיי.
^מרקוס טוליוס קיקרו העלה האשמות מסוג זה נגד גאיוס ורס (אנ'), לוקיוס קלפורניוס פיסו קייסונינוס ומרקוס אנטוניוס, כאשר האחרון בהם הואשם בהמרת חדרי השינה שלו לסטבולה (stabula; התאים המאכנסים עובדי המין בבתי הבושת) ואת חדר האוכל שלו לפופינה (popinae; מזנון/מסעדה). ראו In Verrem 2.3.6, 2.4.83, 2.5.81–82, 137; Post Reditum in Senatu 11, 14; Philippicae 2.15, 62–63, 69, כפי שצוטטו ב-McGinn (2004), עמוד 163.
^הפועל אינו מצוי, למשל, בכתביו של מרקוס טוליוס קיקרו; ראו Adams, עמוד 118. המילה הופיעה בעיקר בגרפיטי (לפחות ב-65 מקרים) ובפריאפיאה. מרטיאליס השתמש במילה זו לפחות 49 פעמים. גאיוס ולריוס קאטולוס השתמש במילה זו 7 פעמים. הורטיוס השתמש במילה זו פעם אחת בלבד. על אף פי שאוסוניוס החיה את השימוש המגונה במילים, כפי שביצע מרטיאליס, הוא אף פעם לא השתמש במילה זו.
^Aut futue aut pugnemus; ראו מטריאליס 11.20.7; כמו כן, ראו Adams, עמוד 121. אוגוסטוס קיסר בחר להיענות להצעת הקרב.
^ראו אובידיוס, "אמנות האהבה" 2.681–684, שנכתב בו: "[נשים] לא צריכות עידוד כדי ליהנות מהן: תנו לגבר וגם לאישה להרגיש את מה שמענג אותם באותה מידה. אני שונא חיבוקים שלא מספקים את שני בני הזוג. זו הסיבה שבשבילי אני פחות נמשך מינית לבנים (Illis sentitur non inritata voluptas: / Quod iuvet, ex aequo femina virque ferant. / Odi concubitus, qui non utrumque resolvunt; / Hoc est, cur pueri tangar amore minus). ראו Edwards, עמוד 7.
^Hectoreus equus (ראו Ars Amatoria 3.777–778); מייבום וורסלויס, Nile into Tiber, עמוד 188; גיבסון, Ars Amatoria Book 3, עמוד 393. דימויים טרויאניים, במיוחד בהקשר לסוס הטרויאני, היו חשובים לקיסרים היוליו-קלאודיים, שטענו כי הם צאצאיו של הפליט הטרויאני, איניאס, בנו של ונוס.
^קווניטוס אפורניוס, עוזרו של גאיוס ורס (אנ'), Verres 2.3; סקטוס קלוליוס, נושא הכלים של פובליוס קלודיוס פולכר, De domo sua 25, 26, 47–8, 83.
^ג'יי. פי. סוליבאן, Martial, the Unexpected Classic: A Literary and Historical Study (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1991), עמוד 190. מרטיאליס מתאר אפילו עבד מאונן בעודו צופה באנדרומאכה "רוכבת" על הקטור (11.104.13–14).
^At laeva lacrimas muttoni absterget amica (באופן מילולי: "בת זוג מנגבת את הדמעות של מוטו - יד שמאל שלו, כלומר"); ראו גאיוס לוקיליוס 307 ו-959. קירק פרוינדנבורג ציין כי ה-muttō של גאיוס לוקיליוס "בהחלט הכי פחות קפדני מכל הפינים המופיעים בסאטירות הרומאיות": Satires of Rome: Threatening Poses from Lucilius to Juvenal (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2001), עמוד 205.
^"אתה רואה כמה טוב אתה מזיין" (Vides quam bene chalas), כנראה מחמאה ששילמה עובדת מין ללקוח שלה כדי להפחית את האפקט השתלטני; ראו Clarke, עמוד 258.
^Karl-J. Hölkeskamp, Reconstructing the Roman Republic: An Ancient Political Culture and Modern Research (Princeton University Press, 2010), pp. 17–18.
^Richlin (1993), p. 556. Under the Empire, the emperor assumed the powers of the censors (p. 560).
^Michel Foucault, The History of Sexuality: The Care of the Self (New York: Vintage Books, 1988), vol. 3, p. 239 (on the contrast with the Christian view of sex as "linked to evil") et passim, as summarized by Inger Furseth and Pål Repstad, An Introduction to the Sociology of Religion: Classical and Contemporary Perspectives (Ashgate, 2006), p. 64.
^ 12Strong, Anise K. (2016). "Prostitutes and matrons in the urban landscape". Prostitutes and Matrons in the Roman World. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 142–170. doi:10.1017/CBO9781316563083.007. ISBN9781316563083.
^As criticized by Suetonius, Life of Horace: Ad res Venerias intemperantior traditur; nam speculato cubiculo scorta dicitur habuisse disposita, ut quocumque respexisset ibi ei imago coitus referretur; Clarke, p. 92.
^ 12Suetonius, Life of Tiberius 44.2; Clarke, pp. 92–93.
^Anthony King, "Mammals," in The Natural History of Pompeii (Cambridge University Press, 2002), p. 444; John R. Clarke, The Houses of Roman Italy, 100 B.C.–A.D. 250: Ritual, Space and Decoration (University of California Press, 1991), p. 97.
^Celia E. Schultz, Women's Religious Activity in the Roman Republic (University of North Carolina Press, 2006), pp. 79–81; Michael Lipka, Roman Gods: A Conceptual Approach (Brill, 2009), pp. 141–142
^Mary Beard, J.A. North, and S.R.F. Price, Religions of Rome: A History (Cambridge University Press, 1998), vol. 1, p. 53; Robin Lorsch Wildfang, Rome's Vestal Virgins: A Study of Rome's Vestal Priestesses in the Late Republic and Early Empire (Routledge, 2006), p. 20.
^Cicero, De officiis 1.17.54: nam cum sit hoc natura commune animantium, ut habeant libidinem procreandi, prima societas in ipso coniugio est, proxima in liberis, deinde una domus, communia omnia; id autem est principium urbis et quasi seminarium reipublicae; Sabine MacCormack, "Sin, Citizenship, and the Salvation of Souls: The Impact of Christian Priorities on Late-Roman and Post-Roman Society," Comparative Studies in Society and History 39.4 (1997), p. 651.
^J. Rufus Fears, "The Theology of Victory at Rome: Approaches and Problem," Aufstieg und Niedergang der römischen Welt II.17.2 (1981), pp. 791–795.
^Martin Henig, Religion in Roman Britain (London: Batsford, 1984), pp. 185–186.
^Robert Turcan, The Gods of Ancient Rome (Routledge, 2001; originally published in French 1998), pp. 18–20; Jörg Rüpke, Religion in Republican Rome: Rationalization and Ritual Change (University of Pennsylvania Press, 2002), pp. 181–182.
^H.H.J. Brouwer, Bona Dea: The Sources and a Description of the Cult (Brill, 1989), pp. 367–367, note 319.
^Mueller, Roman Religion in Valerius Maximus, p. 51; Susanne William Rasmussen, Public Portents in Republican Rome («L'Erma» di Bretschneider, 2003), p. 41.
^Wildfang, Rome's Vestal Virgins, p. 82 et passim.
^The sources on this notorious incident are numerous; Brouwer, Bona Dea, p. 144ff., gathers the ancient accounts.
^Bruce W. Frier and Thomas A. J. McGinn, A Casebook on Roman Family Law (Oxford University Press, 2004), pp. 38 and 52.
^Diana C. Moses, "Livy's Lucretia and the Validity of Coerced Consent in Roman Law," in Consent and Coercion to Sex and Marriage in Ancient and Medieval Societies (Dunbarton Oaks, 1993), p. 50; Gillian Clark, Women in Late Antiquity: Pagan and Christian Life-styles (Oxford University Press, 1993), p. 36.
^John M. Riddle, Contraception and Abortion from the Ancient World to the Renaissance (Harvard University Press, 1992), p. 90.
^Riddle, Contraception and Abortion from the Ancient World to the Renaissance, p. 91, noting that Marcellus "does not appear expertly knowledgeable about...women and fertility".
^The Paignia of Democritus, PGM 7.167–186, as cited by James N. Davidson, "Don't Try This at Home: Pliny's Salpe, Salpe's Paignia and Magic," Classical Quarterly 45.2 (1995), p. 591.
^Pliny, Natural History 28.262, crediting Salpe the obstetrician, as cited by Davidson, "Don't Try This at Home," p. 591.
^Brown, p. 151, of Lucretius, De rerum natura, 4.1073–1085
^Stuart Gillespie and Philip Hardie, introduction to The Cambridge Companion to Lucretius (Cambridge University Press, 2007), p. 12.
^McGinn (1998), p. 326. See the statement preserved by Aulus Gellius 9.12. 1 that " it was an injustice to bring force to bear against the body of those who are free" (vim in corpus liberum non aecum ... adferri).
^Elaine Fantham, "The Ambiguity of Virtus in Lucan's Civil War and Statius' Thebiad," Arachnion 3
^Bell, Andrew J. E. (1997). "Cicero and the Spectacle of Power". The Journal of Roman Studies. 87: 1–22 (9). doi:10.2307/301365. JSTOR301365.
^Edwin S. Ramage, “Aspects of Propaganda in the De bello gallico: Caesar’s Virtues and Attributes,” Athenaeum 91 (2003) 331–372; Myles Anthony McDonnell, Roman manliness: virtus and the Roman Republic (Cambridge University Press, 2006) passim; Rhiannon Evans, Utopia Antiqua: Readings of the Golden Age and Decline at Rome (Routledge, 2008), pp. 156–157.
^Simon Goldhill, introduction to Being Greek under Rome: Cultural Identity, the Second Sophistic and the Development of Empire (Cambridge University Press, 2001), p. 2. Originally, flagitium meant a public shaming, and later more generally a disgrace; Fritz Graf, "Satire in a Ritual Context," in The Cambridge Companion to Roman Satire (Cambridge University Press, 2005), pp. 195–197.
^ 12Crowther, Nigel B. (1980). "Nudity and Morality: Athletics in Italy". Classical Journal. 76 (2): 119–123. JSTOR3297374.
^Julia Heskel, "Cicero as Evidence for Attitudes to Dress in the Late Republic," in The World of Roman Costume (University of Wisconsin Press, 2001), p. 138
^ 123Bonfante, Larissa (1989). "Nudity as a Costume in Classical Art". American Journal of Archaeology. 93 (4): 543–570. doi:10.2307/505328. JSTOR505328.
^תוכנית פורום אוגוסטוס (בצהוב) Dominic Montserrat, "Reading Gender in the Roman World," in Experiencing Rome: Culture, Identity, and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), pp. 168–170 (quotation on p. 169), citing also Barbara Kellum, "The Phallus as Signifier: The Forum of Augustus and Rituals of Masculinity," in Sexuality in Ancient Art (Cambridge University Press, 1996), pp. 170–173, and "Concealing/Revealing: Gender and the Play of Meaning in the Monuments of Ancient Rome," in Habinek, p. 170. "Such readings of major Roman public building projects may seem fanciful, born out of the late twentieth-century fascination which wishes to see everything refracted through its prism," Montserrat notes (p. 170)
^ 123Jacob Neusner, Approaches to Ancient Judaism, New Series: Religious and Theological Studies (1993), p. 149, Scholars Press: "Circumcised barbarians, along with any others who revealed the glans penis, were the butt of ribald humor. For Greek art portrays the foreskin, often drawn in meticulous detail, as an emblem of male beauty; and children with congenitally short foreskins were sometimes subjected to a treatment, known as epispasm, that was aimed at elongation."
^Juvenal 14.103–104; Tacitus, Historia 5.5.1–2; Martial 7.30.5, 7.35.3–4, 7.82.5–6, 11.94; Margaret Williams, "Jews and Jewish Communities in the Roman Empire," in Experiencing Rome: Culture, Identity and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), p. 325
^Jack N. Lightstone, "Roman Diaspora Judaism," in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 362.
^Eric Orlin, "Urban Religion in the Middle and Late Republic", pp. 63–64, and John Scheid, "Sacrifices for Gods and Ancestors", p. 268, in A Companion to Roman Religion.
^Dunn, James D. G. (Autumn 1993). "Echoes of Intra-Jewish Polemic in Paul's Letter to the Galatians". Journal of Biblical Literature. Society of Biblical Literature. 112 (3): 459–477. doi:10.2307/3267745. JSTOR3267745.; Dunn, James D. G., ed. (2007). "'Neither circumcision nor uncircumcision, but...'". The New Perspective on Paul: Collected Essays. Wissenschaftliche Untersuchungen zum Neuen Testament. Vol. 185. Tübingen: Mohr Siebeck. pp. 314–330. ISBN978-3-16-149518-2.
^Elliott, Susan M. (1999). "Choose Your Mother, Choose Your Master: Galatians 4:21–5:1 in the Shadow of the Anatolian Mother of the Gods". Journal of Biblical Literature. 118 (4): 661–683 (680–681). doi:10.2307/3268109. JSTOR3268109.
^"The Rhetorical Situation Revisited: Circumcision and Castration," in Cutting Too Close for Comfort: Paul’s Letter to the Galatians in Its Anatolian Cultic Context (T&T Clark International, 2003) passim.
^Barbier, Patrick (1989). The World of the Castrati: The History of an Extraordinary Operatic Phenomenon. תורגם ע"י Crosland, Margaret; Souvenir Press (London). France: Editions Grasset and Fasquelle. p. 167.
^Williams, pp. 251–252, citing Suetonius, Life of Nero.
^Ann Ellis Hanson, "The Restructuring of Female Physiology at Rome," in Les écoles médicales à Rome (Université de Nantes, 1991), p. 267, citing Priapea 78 and CIL 12.6721(5), one of the Perusine glandes.
^Martial 6.82, Juvenal 6.73, 379; J.P. Sullivan, Martial, the Unexpected Classic (Cambridge University Press, 1991), p. 189
^W. Jeffrey Tatum, The Patrician Tribune: Publius Clodius Pulcher (University of North Carolina Press, 1999), p. 62ff.
^P. Clodius, a crocota, a mitra, a muliebribus soleis purpureisque fasceolis, a strophio, a psalterio, <a> flagitio, a stupro est factus repente popularis: Cicero, the speech De Haruspicium Responso 21.44, delivered May 56 BC, and given a Lacanian analysis by Eleanor Winsor Leach, “Gendering Clodius,” Classical World 94 (2001) 335–359.
^Stephen O. Murray, Homosexualities (University of Chicago Press, 2000), pp. 298–303; Mary R. Bachvarova, "Sumerian Gala Priests and Eastern Mediterranean Returning Gods: Tragic Lamentation in Cross-Cultural Perspective," in Lament: Studies in the Ancient Mediterranean and Beyond (Oxford University Press, 2008), pp. 19, 33, 36.
^Amy Richlin, "Sexuality in the Roman Empire," in A Companion to the Roman Empire (Blackwell, 2006), p. 335: "The sulks and pride of these boys and their petulant quarrels... I prefer to a dowry of a million sesterces."
^Louis Crompton, Byron and Greek Love (London, 1998), p. 93.
^Karen K. Hersh, The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity (Cambridge University Press, 2010), p. 36; Caroline Vout, Power and Eroticism in Imperial Rome (Cambridge University Press, 2007), pp. 151ff.
^Michael Groneberg, "Reasons for Homophobia: Three Types of Explanation," in Combatting Homophobia: Experiences and Analyses Pertinent to Education (LIT Verlag, 2011), p. 193.
^Codex Theodosianus 9.7.3 (4 December 342), introduced by the sons of Constantine in 342.
^As recorded in a fragment of the speech De Re Floria by Cato the Elder (frg. 57 Jordan = Aulus Gellius 9.12.7), as noted and discussed in Richlin (1993), p. 561.
^Varro, On Agriculture 2.4.9; Karen K. Hersch, The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity (Cambridge University Press, 2010), pp. 122, 276; Barbette Stanley Spaeth, The Roman Goddess Ceres (University of Texas Press, 1996), p. 17.
^Ovid, Amores 1.5.20, in a catalogue of his mistress's assets, remarks on "the outline of her nipples, ready to be squeezed." See also the catalogue of Philodemus 12 (Palatine Anthology 5.132); Andrew Dalby, Empires of Pleasures: Luxury and Indulgence in the Roman World (Routledge, 2000), pp. 24, 64–65, 263.
^Catullus 61.97–101, T.P. Wiseman, Catullus and His World: A Reappraisal (Cambridge University Press, 1985, 2002), pp. 114–115.
^Celia E. Schultz, Women's Religious Activity in the Roman Republic (University of North Carolina Press, 2006), pp. 54, 68, 101, 115
^Anthony Corbeill, Nature Embodied: Gesture in Ancient Rome (Princeton University Press, 2004), pp. 101–103
^Nancy Thomson de Grummond, Etruscan Myth, Sacred History, and Legend (University of Pennsylvania Museum of Archaeology and Anthropology, 2006), pp. 83–84.
^Corbeill, Nature Embodied, p. 87 et passim. See for instance Seneca, Phaedra 247, Hercules Oetaeus 926. "One of the commonest literary motifs for mourning in ancient texts is women baring and beating their breasts," notes Alan Cameron, The Last Pagans of Rome (Oxford University Press, 2011), p. 725.
^Servius, note to Aeneid 5.78; Corbeill, Nature Embodied, pp. 86–87.
^Beth Cohen, "Divesting the Female Breast of Clothes in Classical Sculpture," in Naked Truths: Women, Sexuality, and Gender in Classical Art and Archaeology (Routledge, 1997), p. 69.
^Julius Caesar, Bellum Gallicum 7.47.5; G. Matherat, “Le première campagne de César contre les Bellovaques et le geste passis manibus," in Hommages à Albert Grenier (Latomus, 1962), vol. 3.
^Tacitus, Germania 8.1; Bonfante, "Nursing Mothers," p. 187.
^Jonathan Walters, "Invading the Roman Body: Manliness and Impenetrability in Roman Thought," pp. 30–31, and Pamela Gordon, "The Lover's Voice in Heroides 15: Or, Why Is Sappho a Man?," p. 283, both in Hallett; Fredrick, p. 168.
^Mary Beard, J.A. North, and S.R.F. Price, Religions of Rome: A History (Cambridge University Press, 1998), vol. 1, pp. 1–10, as cited and elaborated by Phyllis Culham, "Women in the Roman Republic," in The Cambridge Companion to the Roman Republic (Cambridge University Press, 2004), p. 158.
^James A. Brundage, Law, Sex, and Christian Society in Medieval Europe (University of Chicago Press, 1987, 1990), p. 107.
^Charles Matson Odahl, Constantine and the Christian Empire (Routledge, 2004), p. 179; Timothy David Barnes, Constantine and Eusebius (Harvard University Press, 1981), p. 220; Gillian Clark, Women in Late Antiquity: Pagan and Christian Lifestyles (Oxford University Press, 1993), pp. 36–37, characterizing Constantine's law as "unusually dramatic even for him."
^Theodosian Code 9.24.1.2–3; Cod. 9.13.1; Brundage, Law, Sex, and Christian Society, p. 107.
^In a declamation attributed to Quintilian, Declamatio minor340.13 as quoted by Sebesta, "Women's Costume," p. 532. Persius, Satire 5.30–31, calls the praetexta the guardian (custos) of childhood.
^Praetextatis nefas sit obsceno verbo uti: Festus (282–283 L = 245 M).
^Valerius Maximus 8.1 absol. 8, as cited by Kelly Olson, "The Appearance of the Young Roman Girl," in Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture, p. 142.
^Larissa Bonfante, introduction to The World of Roman Costume, p. 7; Shelley Stone, "The Toga: From National to Ceremonial Costume," in The World of Roman Costume, p. 41; Sebesta, "Women's Costume," p. 533; Dominic Montserrat, "Reading Gender in the Roman World," in Experiencing Rome: Culture, Identity, and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), p. 170.
^Other dates could be chosen for the ceremony. See Staples, p. 89; George, "The 'Dark Side' of the Toga," p. 55; Propertius 3.15.3–6; Ovid, Fasti 3.777–778.
^Judith P. Hallett, Fathers and Daughters in Roman Society: Women and the Elite Family (Princeton University Press, 1984), 142; Beryl Rawson, "The Roman Family in Italy" (Oxford University Press, 1999), p. 21;
^Cinctus vinctusque, according to Festus 55 (edition of Lindsay); Karen K. Hersch, The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity (Cambridge University Press, 2010), pp. 101, 110, 211.
^Susan Dixon, The Roman Family (Johns Hopkins University Press, 1992), pp. 86–88.
^Non enim coitus matrimonium facit, sed maritalis affectio, Ulpian, Ulpianus libro trigesimo tertio ad Sabinum, Digest 24.1.32.13, as cited by Bruce W. Frier and Thomas A.J. McGinn, A Casebook on Family Law (Oxford University Press, 2004), p. 49.
^James A. Brundage, Law, Sex, and Christian Society in Medieval Europe (University of Chicago Press, 1987, 1990), p. 22, citing Philippe Ariès, "L'amour dans le mariage," in Sexualités occidentales, École des Hautes Études en Sciences Sociales, Centre d'Études Transdisciplinaires, Communications 35 (Paris: Seuil, 1982), p. 121
^Susan Treggiari, Roman Marriage: Iusti Coniuges from the Time of Cicero to the Time of Ulpian (Oxford University Press, 1991), pp. 258–259, 500–502 et passim.
^Eva Cantarella, "Marriage and Sexuality in Republican Rome: A Roman Conjugal Love Story," in The Sleep of Reason, p. 276.
^Beryl Rawson, "Finding Roman Women," in A Companion to the Roman Republic (Blackwell, 2010), p. 338.
^Helen King, "Sowing the Field: Greek and Roman Sexology," in Sexual Knowledge, Sexual Science: The History of Attitudes to Sexuality (Cambridge University Press, 1994), p. 38.
^William Armstrong Percy III, "Reconsiderations about Greek Homosexualities," in Same-Sex Desire and Love in Greco-Roman Antiquity, p. 20.
^McGinn, Thomas A. J. (1991). "Concubinage and the Lex Iulia on Adultery". Transactions of the American Philological Association. 121: 335–375 (342). doi:10.2307/284457. JSTOR284457.
^Matthew W. Dickie, Magic and Magicians in the Greco-Roman World (Routledge, 2003), p. 36. Defixiones are also known as curse tablets; erotic prohibitions are only one form of defixio.
^William Fitzgerald, Slavery and the Roman Literary Imagination (Cambridge University Press, 2000), pp. 47–48
^ 12Hubbard, Thomas K. (2003) Homosexuality in Greece and Rome: A Sourcebook of Basic Documents. University of California Press. p. 13. ISBN 978-0-520-23430-7.
^Plutarch, Life of the Elder Cato21.2; Sandra R. Joshel and Sheila Murnaghan, introduction to Women and Slaves in Greco-Roman Culture: Differential Equations (Routledge, 1998), p. 11.
^Ra'anan Abusch, "CIrcumcision and Castration under Roman Law in the Early Empire," in The Covenant of Circumcision: New Perspectives on an Ancient Jewish Rite (Brandeis University Press, 2003), pp. 77–78.
^Juvenal, Satires 2 and 8; Michael Carter, "(Un)Dressed to Kill: Viewing the Retiarius," in Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture (University of Toronto Press, 2008), pp. 120–121.
^According to the Lex Iulia et Papia, as cited in Women's Life in Greece and Rome: A Sourcebook in Translation, edited by Mary R. Lefkowitz and Maureen B. Fant (Johns Hopkins University Press, 2005, 3rd ed.), p. 118.
^Michael Carter, "(Un)Dressed to Kill: Viewing the Retiarius," in Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture (University of Toronto Press, 2008), p. 114 et passim.
^ 1234Liveley, Genevieve (2005). Ovid: Love Songs. Ancients in Action. London: Bloomsbury Academic. p. 52. ISBN9781853996702.
^Pollini, John (1999). "The Warren Cup: Homoerotic Love and Symposial Rhetoric in Silver". The Art Bulletin. 81: 21–52 (36). doi:10.2307/3051285. JSTOR3051285.
^Ovid, Ars Amatoria 2.725–8, as cited in Potter (2009), p. 343.
^Kenneth Dover, Greek Homosexuality (Harvard University Press, 1978), p. 107, as cited by Fredrick, p. 159.
^Catherine Johns, Sex or Symbol? Erotic Images of Greece and Rome (Routledge, 1982), pp. 136–137, as cited in Fredrick, p. 159.
^Paul Veyne, "La famille et l'amour sous le haut-empire romain," Annales: Économies, sociétés, civilisations 33 (1978) 53–54, as cited in Fredrick, p. 159.
^Valentina Arena, "Roman Oratorical Invective," in A Companion to Roman Rhetoric (Blackwell, 2010), p. 156; Nancy Woman, Abusive Mouths in Classical Athens (Cambridge University Press, 2008), p. 322.
^Catullus, Carmina 39, 78b, 97, 99; William Fitzgerald, Catullan Provocations: Lyric Poetry and the Drama of Position (University of California Press, 1995, 1999), p. 262.
^CIL 4.1383, scrawled at an entrance to a shop in Pompeii; Antonio Varone, Erotica Pompeiana: Love Inscriptions on the Walls of Pompeii («L'Erma» di Bretschneider, 2002), p. 81.
^Ausonius, Epigram 43 Green (39); Matthew Kuefler, The Manly Eunuch: Masculinity, Gender Ambiguity, and Christian Ideology in Late Antiquity (University of Chicago Press, 2001), p. 92.
^Richlin, "Sexuality in the Roman Empire," p. 351.
^Antonio Varone, Erotica pompeiana: Love Inscriptions on the Walls of Pompeii («L'Erma» di Bretschneider, 2002), p. 95.
^multa mihi curae cum [pr]esserit artus has ego mancinas, stagna refusa, dabo: CIL 4.2066, as cited by Younger, p. 108.
^Joshua T. Katz, "Testimonia Ritus Italici: Male Genitalia, Solemn Declarations, and a New Latin Sound Law," Harvard Studies in Classical Philology (1998), pp. 210–213, citing Judith P. Hallett, "Masturbator, mascarpio", Glotta 54 (1976) 292–308; Douglas Q. Adams, "Latin mas and masturbari", Glotta 63 (1985) 241–247.
^Suetonius, Life of Nero29; Carlin A. Barton, The Sorrows of the Ancient Romans: The Gladiator and the Monster (Princeton University Press, 1993), p. 68.
^Cassius Dio 76.8.2; Barton, The Sorrows of the Ancient Romans, p. 68.
^Juvenal, Satire 6.60ff.; Erik Gunderson, "The Libidinal Rhetoric of Satire," in The Cambridge Companion to Roman Satire (Cambridge University Press, 2005), p. 235; Blanshard, Sex: Vice and Love from Antiquity to Modernity, p. 40.
^Apuleius, Metamorphoses 10.19–22; Barton, The Sorrows of the Ancient Romans, p. 68.
^Coleman, K. M. (2012). "Fatal Charades: Roman Executions Staged as Mythological Enactments". Journal of Roman Studies. 80: 44. doi:10.2307/300280. JSTOR300280.
^Paul Veyne, Foucault: His Thought, His Character (Polity Press, 2010, originally published 2008 in French), p. 9.
^Spaeth, Barbette Stanley (1994). "The Goddess Ceres in the Ara Pacis Augustae and the Carthage Relief". American Journal of Archaeology. 98: 65–100 (81). doi:10.2307/506222. JSTOR506222.
^Dominic Montserrat, "Reading Gender in the Roman World," in Experiencing Rome: Culture, Identity, and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), pp. 172–173.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_13.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
![תבליט עם כיתוב.[פ"ט]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Clarke_Ars_Erotica_106.jpg)
