ישנם מינים, בעיקר של חסרי חוליות, שנמנעים מפליטת צואה. היתרונות האבולוציונים של התפתחות זו עשויים להיות הימנעות מהפצת מחלות באמצעות צואה, וכן התגוננות מטורפים או טפילים שמסוגלים לאתר בעלי חיים באמצעות הצואה שלהם.[3]
במקרים רבים הרכב הצואה עשוי להצביע על מצבם הבריאותי של בעלי החיים שעשו אותה.[4]
בעלי חיים שונים מייצרים צואה בטווחים משתנים של צורות וגדלים. קוטר הצואה דומה לרוב לקוטר פי הטבעת, אולם האורך כפול בדרך כלל, ותלוי בנפח האחסון של המעי הגס.[5]
בגוף האדם, המזון מתמיין במעי הדק, בו נספגים החומרים התזונתיים השימושיים. המעי הדק מעביר את הפסולת למעי הגס, שהוא צינור שרירי באורך של כשני מטרים, המעביר צואה לפי הטבעת. כשהצואה נעה דרך המעי הגס, הנוזלים מוסרים ונספגים בגוף.[6]
מרקם ותדירות
הצואה דלה יחסית בנוזלים, אך ריכוזם יכול להשתנות. מבנה ומרקם הצואה תלוי בגורמים רבים, בהם משך הזמן בו ישבה הצואה במעי הגס, כמות הנוזלים שנספגו וכמות הסיבים התזונתיים והנוזלים בתזונה. גורמים אלו משפיעים על מבנה הצואה, שעשוי להשתנות מגושים קשים ודחוסים ועד לצואה דלילה מאוד ומימית. כמות הסיבים התזונתיים בתזונה משפיעה באופן מאזן על מבנה הצואה, כך שתזונה עשירה בסיבים תזונתיים מרככת גושים מדי ומקשיחה צואה מימית מדי. גורמים נוספים שמשפיעים על מרקם הצואה הם כמות הנוזלים בתזונה, וכמות הקפאין הנצרכת.[6]
צואה נוזלית מעידה על בעיה רפואית כלשהי, ומכונה "שלשול". שלשול חמור עלול להוות סכנת חיים עקב איבוד נוזלים. צואה המכילה נוזלים מועטים גורמת לקשיים ולכאבים ביציאתה; תופעה זו, המעידה אף היא על בעיה רפואית, מכונה "עצירות".
גם תדירות הפרשת הצואה ("יציאות" בעגה הרפואית) יכולה להעיד על מצב רפואי ובמיוחד על תזונתו של האדם. סיבים תזונתיים, לדוגמה, מאיצים את תהליך הפרשת הצואה, כך שתדירות ה"יציאות" מגיעה אף ל-3 פעמים ביום.[דרוש מקור] התאפקות ממושכת והימנעות חוזרת מהפרשת צואה בעת הצורך וכך גם תדירות נמוכה של הפרשת הצואה, עלולות לגרום לפעילות לא-תקינה של מערכת העיכול, לעצירות ולחוסר איזון תזונתי. מינון עשיית הצרכים התקין נחשב בין 3 פעמים ביום לבין 3 פעמים בשבוע.[6]
אצל ילדים מסוימים ולעיתים אף אצל מבוגרים תיתכן דליפת צואה בלתי רצונית המכונה אנקופרזיס אשר לה מניעים פיזיולוגיים ונפשיים כאחד.
מחלות
צואה שחורה מעידה על דימום בדרכי העיכול העליונות, צואה אדומה מעידה על דימום בדרכי העיכול התחתונות.
הכמות הרבה של החיידקים והנגיפים בצואה גורמת לה להוות דרך עיקרית להעברת מחלות. במיוחד מדובר במחלות הנגרמות על ידי חיידקים ממשפחת ה-Enterobacteriaceae (בעיקר קוליפורמים), השוכנים דרך קבע במערכת העיכול של האדם; חיידקים אלו גורמים למחלות כדוגמת דיזנטריה וכולרה. מחלות אלו נפוצות בצורה נרחבת במדינות העולם השלישי, מכיוון שבמקומות אלו לא תמיד קיימת אפשרות להקפיד על כללי היגיינה ותברואה נאותים. פתוגנים ממקור צואתי מוצאים את דרכם אל המזון ואל מקורות מים; החיידקים נכנסים שוב לגופם של בני האדם, אך הפעם משתכנים ומתרבים גם באזורים שמחוץ למעי, דבר הגורם למחלות.
מחלות מסוימות, כגון סרטן המעי הגס, מביאות להרס המעי או פי הטבעת. במקרים אלו החולה אינו מסוגל להפריש צואה באופן הרגיל; הוא נדרש לעבור ניתוח המנתב את הצואה אל פתח בבטן (אותו יוצרים המנתחים). הצואה נאספת בשקית פלסטיק אותה נדרש החולה לשאת כל העת ולרוקן מדי פעם.
שימושים
ידוע על שימוש בגללי כלבים וחזירים למטרות שונות בחיי היום יום. בעת העתיקה שימשה צואת הכלבים לעיבוד עורות. בימי הביניים שימשה צואת הכלבים כחלק מתהליך הכביסה. בשני המקרים היו שורים את הבגד המכובס או את העור הדורש ריכוך בתוך הצואה למשך זמן ארוך כדי לרכך אותו ולאפשר את המשך התהליך. בעת העתיקה אף היה קיים מקצוע בשם 'קימוץ' שתפקידו איסוף צואה למטרות אלה.[7]
צואה יכולה לשמש כדשן לצמחים מסוגים ושונים, בין היתר משום שהיא מכילה חנקן שמועיל להם, ולכן האדם משתמש בצואת החיות שבמשקו לדישון גידולים חקלאיים (אזי היא מכונה זבל או זבל אורגני), וניתן להשתמש בה לקומפוסט. צואת בעלי חיים מיובשת משמשת גם כחומר בעירה באזורים בהם קשה לתושבים להשיג או לממן חומר בעירה יעיל יותר.
חוקרים אף משתמשים בדגימות צואה של בעלי חיים כדי לחקור ולנטר מידע על מינים מסוימים. שיטה זו אפקטיבית במיוחד לחקר מינים נדירים, שקשה לאתר את פרטיהם אולם קל יותר לאתר את צואתם.[8][9]
מינים שונים של חרקים משתמשים בצואה כדי לבנות קנים או מבנים למטרות הגנה. מינים אלו התפתחו כך שצואתם תכיל תרכובות אנטי בקטריאליות שתגן על החרקים מהידבקות ממחלות כתוצאה ממגע עם הצואה. יש מינים, למשל דבורי הבומבוס שאף נעזרות בתרכובות האנטי בקטריאליות של צואתן כדי להרחיק טפילים.[3] קישוט קנים בצואה אופיינית גם לחלק ממיני העופות. כוס המחילות משתמש בצואה שלו כדי למשוך טרף, דוגמת חיפושיות זבל. מין הצד השני, ראשתן גדול-ראש נעזר בצואתו כדי לחמוק מטורפים, ופולט אותה כשהוא מפוחד כדי לטשטש את הראות ולהקשות מרדף יעיל אחריו.[9]
צואה כחלק ממערכת אקולוגית
הצואה היא מקור עשיר בפחמן, זרחן, חנקן, אשלגן ומיקרו-נוטריינטים[9], ובמקרים רבים עשויה להיות חלק משמעותי ממערכת האקולוגית.[9][10][11] למשל, הלווייתן הכחול הוא בעל החיים שמייצר את הכמות הגדולה ביותר של צואה כשהוא עושה את צרכיו – בכמות המגיעה עד לכ־200 ליטרים בכל פעם – והצואה שלו היא מזון מרכזי עבור מינים רבים של דגים קטנים וקרילאים.[10] למעשה, צואת לווייתנים היא רכיב חיוני כמעט בכל שרשרת מזון בים. אכילת צואה, או קופרופגיה, היא תופעה רווחת בטבע, בה מינים נזונים מצואתם של יצורים אחרים או צואתם שלהם. מינים שונים של חרקים משתמשים בצואה לגידול צאצאיהם.[9]
גם צמחים המגדלים פירות מתבססים על צואה להמשך קיומם. כאשר בעלי חיים אוכלים את הפירות ומפרישים את צואתם במקום מרוחק לצמח ממנו נזונו, בצואתם ישנם גרעינים של הצמח שמאפשרים צמיחתו של צמח חדש. לצמחים יש יתרון בצמיחה במיקום מרוחק זה מזה, גם בהפחתת התחרות על משאבים, וגם בהגנה מפני מחלות וטפילים.[9]
^”גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד ב') ”על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו” (במדבר, פרק כ' – בהקשר של בעל פעור)
