לווייתנים כחולים היו נפוצים עד תחילת המאה ה-20 במרבית האוקיינוסים בכדור הארץ. ב-40 השנים הראשונות של אותה מאה נפגעה האוכלוסייה אנושות כתוצאה מציד לווייתנים בלתי מבוקר, וכמעט הגיעה לכדי הכחדה סופית. סכנת ההכחדה פחתה, אך לא נעלמה, עם הוצאת ציד הלווייתנים הכחולים מחוץ לחוק על ידי הקהילה הבינלאומית בשנת 1966. דו"ח משנת 2002 העריך את גודל האוכלוסייה העולמית ב-12,000 עד 15,000 פרטים[3] המחולקים לחמש אוכלוסיות עיקריות החיות באזורים שונים. הלווייתן הכחול מסווג כיום כמין בסכנת הכחדה מתמדת[4].
לפני הציד המסיבי הייתה אוכלוסיית הלווייתנים הכחולים העיקרית מקובצת באזור אנטארקטיקה וסביבתה (בין 202,000 ל-311,000 פרטים)[5], אך כיום האוכלוסייה באזור זה עומדת על כ-2,000 פרטים בלבד. מלבד אוכלוסייה זו באנטארקטיקה קיימות לפחות עוד שתי אוכלוסיות של לווייתנים כחולים בצפון האוקיינוס האטלנטי ולפחות שתיים נוספות בחצי הכדור הדרומי.
לרוב מסווג הלווייתן הכחול כאחד משמונת המינים הכלולים בסוג לווייתן; אף על פי כן, בדיקות DNA הוכיחו כי מבחינה אבולוציונית הלווייתן הכחול קרוב יותר ללווייתן גדול-הסנפיר וללווייתן האפור מאשר לשאר המינים בסוג לווייתן. מחקרים אלו ומחקרים עתידיים אשר צפויים לחזק ולאמת קשר זה יביאו כנראה לסיווג מחדש של הלווייתן הכחול, וייתכן שאף שני המינים שקרובים אליו, לסוג נפרד - Sibbaldus.
ידוע על לפחות 11 מקרים מתועדים שבהם הזדווגו יחדיו לווייתן כחול ולווייתן מצוי, הזדווגות שהניבה בני כלאיים. אראנסון וגאלברג (Aranson and Gullberg) תיארו בשנת 1986 את השוֹנוּת הגנטית שבין הלווייתן הכחול ללווייתן המצוי כשונות הקיימת בין האדם לגורילה[7]. ידוע גם על בני כלאיים של לווייתן כחול ולווייתן גדול-סנפיר.
השם המדעי של המין הוא Balaenoptera musculus; בלטינית, פירוש המילה musculus הוא "שרירי" או "חזק", אך היא יכולה להתפרש גם כ"עכברון" או "עכבר קטן". קארולוס ליניאוס, שהעניק למין את שמו המדעי בשנת 1758, ידע את כפל המשמעויות הקיים בשם musculus ובחר בו מסיבה הומוריסטית, אולי כדי לבטא את כפל המשמעויות הסרקסטי הקיים בו. שם הסוג Balaenoptera פירושו בלטינית "לווייתן סנפיר" (Balaena = לווייתן, ptera = סנפיר), אך כנראה ששם זה לא מתייחס לסנפירי הלווייתן (שהם רגילים ואין בהם שום דבר ייחודי) אלא לתלמים הנמשכים מהחלק התחתון של פיו ועד לבטן. תלמים אלו הם קפלי עור המאפשרים לפה להתרחב כאשר הוא בולע כמויות אדירות של מים ואוכל.
החוקרים מבחינים בשלושה תת-מינים ללווייתן הכחול: B. m. musculus, שנפוץ בצפון האוקיינוס האטלנטי ובצפון האוקיינוס השקט; B. m. intermedia, שנפוץ באוקיינוס הדרומי; ו-B. m. brevicauda, שנפוץ באוקיינוס ההודי ובדרום האוקיינוס השקט. מספר מיונים ישנים יותר ומעודכנים פחות מכלילים אף תת-מין רביעי, B. m. indica, שנפוץ באוקיינוס ההודי, אך נראה כי מדובר באוכלוסייה של תת-המין B. m. brevicauda. שני המיונים עדיין נחקרים בידי המדענים וייתכן כי בעתיד יוחלט על סמך ניתוחים גנטיים כי קיימים שני תת-מינים בלבד.
גופו של הלווייתן הכחול גדול ומוארך. הראש שטוח יחסית וצורתו דומה לצורת האות האנגליתU; הוא אינו סימטרי ומכוסה בליטות וגבשושיות רבות. בליטות אלו מכסות את רוב שטחו של הראש, החל מהנחיר דמוי הזרבובית בצד העליון של הראש, ממנו מזרים הלווייתן מים דלים בחמצן ועשירים בפחמן דו-חמצני, ועד לשפה העליונה; חלק מבליטות אלה נוצרות כתוצאה מטפילים ימיים. החלק הקדמי של הפה מלא שורות של מזיפות צפופות, המשמשות ללווייתן הכחול כמעין שיניים, בעזרתן הוא מסנן את המים הנכנסים לפיו בעת האכילה. מהלסת העליונה יורדות כ-300 מזיפות שאורך כל אחת מהן כמטר אחד והן מוטות אל תוך הפה.
ללווייתן הכחול, ככל לווייתני הענק, תלמים אורכיים המתחילים בתחתית הראש ומסתיימים בטבור. נראה כי תלמים אלה מאפשרים ללווייתן לפעור את פיו לרווחה במהלך האכילה.
סנפיר הגב של הלווייתן הכחול קטן יחסית ושונה בצורתו בין פרט אחד למשנהו; לחלק מהפרטים סנפיר קטן מאוד שבקושי נראה. שאר הסנפירים גדולים באופן משמעותי. כשהוא מגיח מהמים כדי לנשום, הלווייתן הכחול מרים את פלג גופו העליון מהמים ומתיז מהנחיר שבצד העליון של ראשו סילון אדי מים חזק - חזק יותר משל רוב הלווייתנאים האחרים; לעיתים קרובות ניתן לאתר את המין בים בזכות זרם אדים זה. סילון אדי המים המרהיב יכול לטפס לגובה של 9 עד 12 מטרים וביום בהיר ניתן לראותו ממרחק של מספר קילומטרים. נפח ריאותיו של הלווייתן הכחול הוא כ-5,000 ליטר (5.0 מטר מעוקב).
אורכם של הסנפירים הוא בין 3 ל-4 מטרים. צדם העליון אפור המתוחם בפסים לבנים דקים וצדם התחתון לבן כולו. הסנפיר הראשי וסנפיר הזנב אפורים כמעט לחלוטין, בעוד סנפיר הגב ולעיתים גם הסנפירים האחרים מנומרים בכתמים לבנים - גודלם של כתמים אלו וגוונם שונים באופן ניכר בין פרט לפרט: חלק מהם אפורים כמעט לגמרי, בעוד אחרים מנומרים בכתמים הנעים בין הצבע הלבן וגווניו (הרווח ביותר) לבין צבעים אחרים כגון כחול כהה ושחור.
הלווייתן הכחול יכול להגיע למהירות של 50 קמ"ש (27 קשר) לטווחים קצרים, מהירות אליה הוא מגיע בדרך כלל בזמן התראוּת עם לווייתנים אחרים. מהירות של כ-20 קמ"ש (11 קשר) רווחת יותר בעת שחייה רגילה. בזמן האכילה מאט הלווייתן הכחול את מהירותו לכ-5 קילומטרים בשעה בלבד. קבוצות מסוימות של לווייתנים כחולים בצפון האוקיינוס האטלנטי ובצפון האוקיינוס השקט נצפו כשהם זוקרים את קצה זנבם מחוץ למים בעת צלילה, אך רוב הפרטים אינם עושים זאת.
הלווייתן צולל לפרקי זמן ממושכים, עד כשעתיים, ובין צלילה לצלילה מגיח לפני המים על מנת לנשום. ללווייתן הכחול שכבת שומן מבודדת ועבה ביותר המסייעת לו בשמירה על חום גופו במים הארקטיים ובהישרדות ללא מזון במשך חודשי החורף בהם הוא לא אוכל.
ממדים
נראה כי הלווייתן הכחול הוא בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם בכדור הארץ. אורכו מגיע ל-27–33.6 מטרים (89–110 רגל) ומשקלו ללמעלה מ-170 טונות.
לשם השוואה, משקלו של הדינוזאור הגדול ביותר,שחי אי פעם על כדור הארץ - הארגנטינוזאורוס, שחי בתור הקרטיקון בעידן המזוזואיקון, הוערך בכ-70–100 טונות - כ-30 טונות פחות ממשקלו של לווייתן כחול ממוצע. אורכו של הארגנטינוזאורוס הוערך ב-30 עד 40 מטר, כאשר המספר המקובל כיום הוא 36.6 מטרים (120 רגל). אף על פי שארגנטינוזאורוס הוא הדינוזאור הגדול ביותר שידוע במידת מהימנות גבוהה למדע, ישנם שני דינוזאורים שקיומם שנויי במחלוקת (עקב מחסור במאובנים) וייתכן שהיו גדולים יותר: הדינוזאור אמפיקוליאס פראג'ילימוס הוערך באורך שיא של 62 מטר ומשקלו ב-120–170 טונות אבל הדבר אינו מקובל על רוב המדענים, כי רק מעט שרידים ממין זה נודעו אי פעם בשנים 1877–1878 משני פרטים בלבד והם אבדו; ברוהאתקאיוזאורוס מאתליי הוערך בשלב מסוים כבעל משקל של 175 עד 220 טונות ואורך של 44 מטרים, אך היום מקובלות ההערכות של משקל עד 140 טון ואורך של עד 34 מטר בלבד וגם על מין זה יש מחלוקת רבה בגלל חומר מאובנים רעוע ביותר.
קיים חוסר ודאות מסוימת לגבי הפרט הגדול ביותר של לווייתן כחול שתועד. על פי ספר השיאים של גינס. אורכו היה 33.58 מטרים (110.2 רגל) ומשקלו 174 טון ומדובר בפרט שנצוד. משקלן של נקבות הרות הוערך עד 190 טון ובערוצי המדע נזכר משקל של 200 טונות. מקורם של רוב הנתונים בלווייתנים שניצודו במימי אנטארקטיקה במחצית הראשונה של המאה ה-20, וממדי גופם הוערכו בידי ציידים שלא היו בקיאים בשיטות המדידה המקובלות בקרב הזואולוגים.
הלווייתנים הכחולים הארוכים ביותר שתועדו אי פעם היו זוג נקבות שאורך גופן נאמד ב-33.6 ו-33.3 מטרים; מכל מקום, קיים ויכוח באשר למהימנות ולדיוק של אומדן זה ואומדנים אחרים. אורך גופו של הלווייתן הכחול הארוך ביותר שנמדד באופן מדעי על ידי המעבדה הלאומית ליונקים ימיים הגיע ל-29.9 מטרים (98 רגל)[8], בדומה לאורכם של מטוס בואינג 737 או שלושה אוטובוסים. עם זאת, מוסכם שאורכם של פרטים גדולים במיוחד עשוי לעלות על 30 מטר.
לשונו של הלווייתן הכחול גדולה כל-כך עד שפיל וכ-50 בני אדם יכולים לעמוד עליה בתוך פיו. לבו קרוב לגודלה של מכונית קטנה והוא הלב הגדול ביותר בקרב כל בעלי החיים. גם אב העורקים גדול מאוד וקוטרו מגיע לכ-35 סנטימטרים (14 אינץ') - רחב דיו למעבר תינוק קטן דרכו[9].
בשל ממדי גופם קשה מאוד לשקול את הלווייתנים הכחולים. מרבית הפרטים שניצודו לא נשקלו כלל בשלמותם אלא חולקו לנתחים קטנים ונשקלו אז - או שנשקלו באופן לא מהימן. השקילה לאחר ביתור גופת הלווייתן לפיסות אינה מדויקת, שכן הלווייתן מאבד דם רב וכן נוזלים וחלקים אחרים שמוסיפים רבות למשקלו. אף על פי כן, מספר פרטים שאורכם היה מעל 27 מטרים נשקלו בצורה מהימנה והתגלה כי הם שקלו בין 150 ל-170 טונות. חוקרי המעבדה הלאומית ליונקים ימיים מעריכים את משקלו של פרט בוגר שאורכו היה 30.0 מטרים (98.4 רגל) בכ-180 טונות. הלווייתן הכחול הגדול ביותר שנשקל בצורה מהימנה היה פרט בוגר שנשקל במעבדה הלאומית במשקל 177 טונות.
ללווייתן כחול יש את הפין הגדול ביותר בממלכת החיות. אורך הפין הממוצע נע בין 2.5 ל-3 מטרים וקוטרו נע בין 30 ל-36 סנטימטרים.
צורה
אורך הפין הממוצע משתנה, אך בדרך כלל הוא מוערך באורך ממוצע של 2.4 מטרים.[10] הקוטר הממוצע הוא רק 30–36 סנטימטרים, מה שהופך את הפין לארוך ודק יחסית. עם זאת, דווח גם כי ההיקף יכול להגיע ל-46 סנטימטרים, ושפיכה בודדת מוערכת בכ-17 ליטרים של נוזל זרע, כשמשקל אשכיו נע בין 45 ל-68 קילוגרמים.[11]
עם זאת, קשה לאמוד את ה"ממוצע" עבור איבר מינו של לוויתן כחול, בהתחשב בכך שלא סביר שניתן יהיה למדוד את הפין במהלך קיום יחסי מין. הפין של הלוויתן הכחול מוסתר בדרך כלל בתוך גופו ויוצא החוצה דרך חריץ איברי המין במהלך קיום יחסי מין. הם מוגדרים כקשים וסיביים (יותר מאשר אצל יונקים אחרים). ההערכה היא כי הוא משתמש בגמישות של רקמה זו כדי לקבל זקפה.[12]
לעיתים, אורכו של הפין וההיסטולוגיה שלו יכולים לקבוע את גודלו של האורגניזם[13].
הדגימה הגדולה ביותר
במוזיאון הפאלולוגי של איסלנד יש חלק מאיבר מין של לוויתן כחול באורך 170 סנטימטרים ומשקלו 70 קילוגרמים ה"איסלנד ריוויו" כינה אותו "מובי דיק אמיתי"[14]. הדגימה היא רק הקצה, שכן אורכו של האיבר כולו, כשהוא שלם, היה כ-5 מטרים ומשקלו כ-350–450 קילוגרם, הרבה מעל הממוצע אפילו עבור לווייתן כחול. לשם השוואה, איבר המין של פיל בוגר, שהוא הפין הגדול ביותר מכל חיית יבשה, מגיע לגודל של 1.8 מטר בממוצע[15].
התנהגות, תזונה ומחזור חיים
לווייתן כחול צעיר לצד אמוסנפיר גב קטן ממדים יחסית של לווייתן כחול
רבייה ותוחלת חיים
עונת הרבייה של הלווייתן הכחול מתחילה לקראת סוף הסתיו וממשיכה לכל אורכו של החורף. החוקרים לא יודעים רבות אודות מנהגי הרבייה, החיזור וההזדווגות של הלווייתנים הכחולים או על אתרי הרבייה שלהם. הנקבות ממליטות בדרך כלל בתחילת החורף שלאחר מכן, לאחר תקופת הריון בת 10 עד 12 חודשים.
משקלו של הוולד בעת המלטתו הוא כ-2.7 טונות, בערך כמו היפופוטם בוגר, ואורכו מגיע לשבעה מטרים. במהלך שבעת החודשים הראשונים לחייו יונק ולד הלווייתן הכחול כ-200 ליטרים של חלב מדי יום[16] ועולה במשקלו בכ-90 קילוגרם מדי יום. הגמילה מהיניקה מתרחשת בסביבות גיל שבעה חודשים ועד לתאריך זה מכפיל הוולד את אורכו. זכר הלווייתן הענק מגיע לבגרות מינית בסביבות גיל תשע או עשר, כשאורכו מגיע לכ-20 מטרים (או יותר מכך באוכלוסיות שבחצי הכדור הדרומי). הנקבה מגיעה לבגרות מינית בסביבות גיל חמש, כשאורכה מגיע לכ-21 מטרים. לידת תאומים נדירה, אך מתרחשת לעיתים[17].
מדענים מעריכים כי לווייתנים כחולים יכולים לחיות מעל ל-60 שנים; היות שמשך חייהם של פרטים בודדים לא נמדד קודם לסוף תקופת הציד, אין מידע מדויק על כך. גילו של הפרט הזקן ביותר שנלכד וגילו אומת באופן מדעי נמדד בכ-35 שנים בלבד. הטורף הטבעי היחיד של הלווייתן הכחול (מלבד האדם) הוא האורקה (לווייתן-קטלן). החוקר קאלאמבוקידיס (Calambokidis) וחוקרים נוספים ערכו מחקר ממנו הסיקו כי כ-25% מהלווייתנים הכחולים נושאים צלקות או פציעות כתוצאה מתקיפות אורקה[18], אך שיעור התמותה כתוצאה מתקיפות האורקה אינו ידוע.
נדידה, חברה ותזונה
רוב אוכלוסיות הלווייתן הכחול הן נודדות, אף על פי שמספר קטן של אוכלוסיות נשאר באותו אזור פחות או יותר למשך כל השנה. האוכלוסיות הנודדות מבלות את החורף במים החמימים שבאזור קו המשווה, נעות לכיוון הקוטב עם בוא האביב, אוכלות באזורים קרים-יחסית בעת הקיץ וחוזרות לאזור המשווני עם בוא הסתיו[17].
למרות גודלו הרב, תזונת הלווייתן הכחול מבוססת בעיקר על יצורים זעירים - פלנקטון, קריל וסרטנאים זעירים. בתמונה קריל מהמיןקריל אנטארקטי (Euphausia superba)
אוכלוסיית הלווייתנים הכחולים שחיה בחצי הכדור הצפוני לא מתערבבת עם אוכלוסיית הלווייתנים הכחולים שחיה בחצי הכדור הדרומי ולהפך, אף על פי שבעונת הנדידה הלווייתנים הצפוניים והדרומיים נודדים באזורים זהים (באזור המשווני). ישנם חוקרים הטוענים כי הלווייתנים הכחולים נאספים באזורים מסוימים באוקיינוסים החמים, למשל במפרץ עדן, על מנת לשקם את האנרגיה שאבדה להם במסעם.
כמו כל שאר מיני הלווייתנאים, הלווייתן הכחול הוא טורף; הוא אוכל רק בתקופת הקיץ, ובחורף הוא מתקיים על מצבורי השומן שאגר בגופו. חרף גודלו הרב, הוא ניזון מבעלי חיים קטנים מאוד יחסית לממדי גופו: סרטנאים זעירים, קריל (Euphausiacea), פלנקטון ודגים קטנים. כדי ללכוד את מזונו, הלווייתן הכחול שוחה במהירות דרך להקת דגים או סרטנאים ופוער את פיו; המזיפות שבפיו מסננות את המים המיותרים מהדגים ומהסרטנאים. לעיתים, הוא יוצר רשת בועות שלוכדת את הפלנקטון ומלכדת אותו במקום אחד.
הלווייתן הכחול אוכל עד 3.6 טונות קריל וסרטנאים אחרים ביום. לווייתנים בוגרים ונקבות מעוברות צורכים יותר מזון מאשר לווייתנים צעירים ונקבות לא מעוברות. באזורי מים טרופיים והסוב טרופיים צורך הלווייתן הכחול פחות מזון מאשר בימים האנטארקטיים.
עלייתם לחוף של לווייתנים כחולים אינה דבר נפוץ כלל. בשל המבנה החברתי הלא-מגובש שלהם ואורח החיים היחידאי יחסית החפה המונית שמתרחשת לעיתים בקרב מיני לווייתנאים אחרים נדירה ביותר[19].
לרוב, הלווייתנים הכחולים חיים לבדם או עם לווייתן אחד נוסף בלבד. לא ידוע האם זוגות לווייתנים שמשייטים יחדיו נשארים יחד לתקופה ארוכה (שנים) או שמדובר בשותפות לזמן קצר יותר. במקומות בהם כמות גדולה של מזון מרוכזת באזור תחום, ניתן לצפות בכ-50 לווייתנים כחולים. עם זאת, לווייתני הענק אינם יוצרים להקות הכוללות פרטים רבים לתקופה ארוכה, כפי שעושים חלק ממיני הלווייתנאים האחרים.
הלוויתן הכחול נוהג לחדול מקריאותיו עם הפעלת סונאר במרחק מספר קילומטרים ממנו, אף כי תחום התדרים בו פועל הסונאר (1–8 קילוהרץ) גבוה בהרבה מתחום התדרים שמסוגל הלוויתן הכחול להשמיע (25–100 הרץ)[20].לווייתן כחול על גבי בול וייטנאמי
שתי קבוצות של לווייתנים, הלווייתן גדול-הסנפיר והלווייתן הכחול (בפרט תת-מין המצוי באוקיינוס ההודי), ידועות ביכולתן להפיק צלילים חוזרים בתדירויות משתנות הידועות כשירת הלווייתנים. על פי תיאורו של הביולוג הימי פיליפ קלפהאם (Philip Clapham), אלו "קרוב לוודאי השירים המסובכים ביותר בממלכת החי".
נראה כי הצלילים שמפיק הלווייתן הכחול הם מהרמים בעולם הטבע, לצד הצלילים שמפיק הראשתן גדול-הראש ומיני לווייתנאים אחרים. מחקרים שהתבצעו בשנת 1971[21] ובשנת 1995[22] מצאו כי עוצמת הצלילים המפיקים לווייתני הענק נע בין 155 ל-185 דציבלים (לשם השוואה, עוצמת הצלילים שמפיק מטוס סילון ממוצע בעת המראה ונחיתה הוא כ-130 דציבלים).
קבוצות של לווייתנים כחולים מפיקים צלילים בתדירות של 10–40 הרץ, כשבני אדם יכולים לשמוע צלילים בתדירות 20 הרץ לפחות. כל "קובץ שירה" בשירת הלווייתן הכחול יכול להמשך בדרך כלל בין 10 ל-30 שניות, אם כי קבוצת לווייתנים כחולים בקרבת חופי סרי לנקה תועדה משמיעה צלילים בני ארבעה תווים שחזרו על עצמם למשך שתי דקות, בדומה לשירתו של הלווייתן גדול-הסנפיר. החוקרים מאמינים שמפני ששירה כזו לא תועדה בקרב אף אוכלוסייה אחרת של לווייתן כחול, היא ייחודית לתת-המין B. m. brevicauda.
נראה כי בעזרת השירה הלווייתנים מקיימים ביניהם תקשורת גם כשהם נמצאים במרחק של מספר קילומטרים זה מזה - תקשורת שמתבצעת למטרות שונות; עם זאת, רעשים תת-ימיים (לדוגמה, ממנועים של אוניות) מפריעים לצלילים לעבור במים כפי שקרה בימים עברו, ומונעת לעיתים את התקשורת בין הפרטים. הלוויתן הכחול נוהג לחדול מקריאותיו עם הפעלת סונאר במרחק מספר קילומטרים ממנו, אף כי תחום התדרים בו פועל הסונאר (1–8 קילוהרץ) גבוה בהרבה מתחום התדרים שמסוגל הלוויתן הכחול להשמיע (25–100 הרץ).[20]
המדענים אינם יודעים בוודאות מהן מטרותיה של שירת הלווייתן; ידוע שהיא משמשת לתקשורת בין הפרטים השונים, אך לא ברור מה טיב תקשורת זו. החוקר ריצ'רדון וחוקרים נוספים שעבדו איתו העלו מספר השערות[23]:
לא קל לצוד את הלווייתן הכחול. בשל מהירותו, ממדי גופו וכוחו הרב, הלווייתן הכחול לרוב לא היה המטרה המועדפת על ציידי הלווייתנים המוקדמים, שבמקום זאת צדו ראשתנים גדולי-ראש ולווייתנאים בני משפחת הבלניים. עם הצטמצמות אוכלוסיות מינים אלו בעקבות הציד המסיבי החלו בהדרגה הציידים לעבור לצוד לווייתני מזיפות גדולים יותר, ובפרט את הלווייתן הכחול. ציד זה התבצע בעיקר לשם השגת בשרו ששימש למאכל, שומנו שהיווה חומר בעירה טוב, והמזיפות והעצמות שמהן ניתן להכין מוצרים שונים. בשנת 1864 יצא הנורווגי סבנד פוין (Svend Foyn) לצוד לווייתן כחול כשהוא מצויד לראשונה בציוד המתאים במיוחד ללווייתן הכחול: ספינת קיטור וצלצלים שתוכננו במיוחד בשביל הלווייתנים הכחולים.
אף על פי שבתחילה היה הציד בעזרת צלצל זה מגושם ובעל אחוזי-הצלחה נמוכים, הצלצל נעשה לכלי המועדף לציד לווייתנים בכלל ולווייתן כחול בפרט. בעקבות השתכללות שיטות הציד, שיפור הצלצל והכלים והספינות שעמדו לרשות הציידים לקראת סוף המאה ה-19 הצטמצמה אוכלוסיית הלווייתן הכחול באופן דרמטי.
עם תחילת המאה ה-20 ציד הלווייתן הכחול נפוץ במהרה ברחבי כדור הארץ, ובשנת 1925 הצטרפו ארצות הברית, הממלכה המאוחדת ויפן לפעילות הציד, שהייתה עד אז מרוכזת בעיקר בנורווגיה; הם צדו את הלווייתנים בספינות קטנות יחסית ואז העבירו אותם לספינות גדולות ממדים שבהן עובדו בצורה ראשונית. בשנים 1930 ו-1931 ניצודו בשיטה זו 29,400 פרטים של לווייתן כחול באזור אנטארקטיקה והאוקיינוס הדרומי לבדם. בסוף מלחמת העולם השנייה הצטמצמה האוכלוסייה העולמית באופן משמעותי, ובשנת 1946 נתקבלה התקנה הראשונה שהגבילה את כמות הסחר הבינלאומי בלווייתן הכחול.
תקנה זו לא הייתה יעילה בשל חוסר-ההבחנה בין מיני הלווייתנאים השונים וציד לווייתנים כחולים שהציידים דימוהם למינים אחרים. לבסוף אסרה החקיקה הבינלאומית על ציד הלווייתן הכחול לחלוטין במהלך שנות ה-60, אך ציד לא חוקי מצד ברית המועצות נמשך גם במהלך שנות ה-70 ונעצר לבסוף על ידי הוועדה הבינלאומית לפיקוח על ציד לווייתנים. עד העצירה הסופית של הציד ניצודו כ-330,000 פרטים של לווייתן כחול באנטארקטיקה, 33,000 בשאר חצי הכדור הדרומי, 8,200 בצפון האוקיינוס השקט ו-7,000 בצפון האוקיינוס האטלנטי. עם סיום הציד כללה האוכלוסייה העולמית כולה פחות מ-1% ממספר הפרטים שהיא כללה מאה שנים לפני כן.
החל מהחלת האיסור על ציד לווייתן הכחול מצב האוכלוסייה אינו ידוע לאשורו ואין זה ברור האם קיימת מגמת עלייה במספר הפרטים או שהאוכלוסייה נשארת יציבה. באזור אנטארקטיקה מלמדות הערכות מאומתות על עלייה גדולה יחסית במספר הפרטים החל מסיום הציד הלא-חוקי שהתקיים על ידי ברית המועצות, אך מספר הפרטים באוכלוסייה עודנו עומד על כ-1% בלבד מהאוכלוסייה המקורית[5]. נראה כי האוכלוסיות שבקרבת איסלנד וקליפורניה הולכות וגדלות אף הן בהדרגה, אך לגידול זה אין משמעות סטטיסטית של ממש.
בשנת 2002 הוערך גודלה של אוכלוסיית הלווייתן הכחול העולמית כ-5,000 עד 12,000 פרטים. עם זאת, קיימת אי-ודאות גדולה באשר למהימנות ההערכה באזורים שונים[3]. המין תויג כנתון ב"סכנת הכחדה" על ידי "הרשימה האדומה" של ארגון השימור הגדול IUCN כבר מראשית ימיו של הארגון. ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר של הלווייתן הכחול כיום, המונה כ-2,000 פרטים, הוא קבוצה גדולה שחיה בצפון-מזרח האוקיינוס השקט, החל מאלסקה ועד קוסטה ריקה, אך נצפית בעיקר בקרבת קליפורניה בעת הקיץ. קבוצה זו מסמלת את התקווה לשימור ארוך-טווח של המין, ולעיתים היא חורגת מתחום המחייה הרגיל שלה ונצפית גם בצפון מזרח האוקיינוס האטלנטי; תועדו אף מספר צפיות נדירות בהם בין חצי האי קמצ'טקה לקצה הצפוני של יפן.
בחצי הכדור הדרומי חיים שני תת-מינים: B. m. intermedia האנטארקטי ו-B. m. brevicauda, שנפוץ בעיקר במי האוקיינוס ההודי. הערכות אחרונות באשר למספר הפרטים הכלולים בתת-המין B. m. intermedia נעו בין 1,100[24] ל-1,700[5] פרטים. מחקרים אודות מספר הפרטים בתת-המין ההודי B. m. brevicauda עדיין מתבצעים, והערכות עדכניות נעות סביב 10,000 פרטים. מכיוון שההערכות באשר לגודל האוכלוסייה כולה נעים בין 5,000 ל-12,000 פרטים אימות המידע לגבי אוכלוסיית תת-המין ההודי יביא להערכה מחודשת בדבר האוכלוסייה הכללית[25].
דפוסי הנדידה של שני מינים אלו אינו ידועים במדויק למדענים. לדוגמה, תת-המין ההודי B. m. brevicauda נצפה בצפון האוקיינוס ההודי (עומאן, האיים המלדיביים, סרי לנקה) וייתכן שנוצרה שם מעין אוכלוסייה נפרדת. אוכלוסייה נוספת שהתגבשה בקרבת צ'ילה ופרו עשויה אף היא להיות אוכלוסייה נפרדת. קבוצות אחדות מתת-המין B. m. intermedia נודדות לדרום-מזרח האוקיינוס השקט בחורף, ולעיתים שירתם נשמעת בקרבת חופי פרו, מערב אוסטרליה ובצפון האוקיינוס ההודי.
בצפון האוקיינוס האטלנטי ידוע על שתי קבוצות עיקריות. אחת מהן נפוצה בגרינלנד, ניופאונדלנד, נובה סקוטיה ומפרץ סנט לורנס. על פי ההערכות, מונה קבוצה זו בסך-הכל כ-500 פרטים. הקבוצה האחרת, הגדולה יותר, נפוצה באזורים מזרחיים יותר: החל מהאיים האזוריים בחודשי האביב ועד איסלנד בחודשים יולי ואוגוסט; על פי השערת המדענים, הם עוקבים בנדודיהם אחר הרכס האמצע אטלנטי בין שני האיים הוולקניים. צפונית לאיסלנד נערכו מספר תצפיות על לווייתנים כחולים אלו בקרבת הארכיפלג סבאלברד והאי יאן מאיין, אך צפייה בהם היא מחזה נדיר; המדענים אינם יודעים היכן קבוצות לווייתנים אלו שחיות צפונית לאיסלנד מבלות את החורף. כלל האוכלוסייה הצפון-אטלנטית נעה בין 600 ל-1,500 פרטים.
בין האיומים מצד האדם לשיקום אוכלוסיית הלווייתן הכחול ניתן למנות את הצטברות הכימיקלים התעשייתיים ממשפחת הביפניל פוליכלוריד (PCBs) שמוזרמים לאוקיינוס בדם הלווייתנים; הכימיקל גורם להרעלה ומוות בטרם עת. נוסף לכך, הרעש הימי הרב שנוצר כתוצאה מתנועה ערה באוקיינוס מפריע ללווייתנים ומקשה עליהם לתקשר זה עם זה ממרחק רב, כפי שעשו בעבר, וכפועל יוצא מכך גם מקשה עליהם למצוא בן זוג למטרת רבייה.
Randall R. Reeves, Brent S. Stewart, Phillip J. Clapham and James A. Powell (2002). National Audubon Society Guide to Marine Mammals of the World. Alfred A. Knopf, Inc. ISBN 0375411410. pp 89-93
J. Calambokidis and G. Steiger (1997). Blue Whales. Voyageur Press. ISBN 0-89658-338-4.
blue whale. American Cetacean Society. Retrieved on January 7, 2005.
^Cetacean Specialist Group (1996). Balaenoptera musculus. 2006 IUCN Red List of Threatened Species. IUCN 2006. Retrieved on 11 May 2006. Database entry includes a lengthy justification of why this species is endangered
^ 123.A. Branch, K. Matsuoka and T. Miyashita (2004). Evidence for increases in Antarctic blue whales based on Bayesian modelling. Marine Mammal Science 20: 726-754.
^Gingerich, P. (2004). “Whale Evolution”, Yearbook of Science & Technology, The McGraw Hill Companies.
^A. Arnason and A. Gullberg (1993). "Comparison between the complete mtDNA sequences of the blue and fin whale, two species that can hybridize in nature". Journal of Molecular Ecology 37: 312–322.
^J. Calambokidis, G. H. Steiger, J. C. Cubbage, K. C. Balcomb, C. Ewald, S. Kruse, R. Wells and R. Sears (1990). Sightings and movements of blue whales off central California from 1986-88 from photo-identification of individuals. Rep. Whal. Comm. 12: 343-348.
^William Perrin and Joseph Geraci. "Stranding" pp 1192-1197 in Encyclopedia of Marine Mammals (Perrin, Wursig and Thewissen eds)
^W.C. Cummings and P.O. Thompson (1971). Underwater sounds from the blue whale Balaenoptera musculus. Journal of the Acoustics Society of America 50(4): 1193-1198.
^W.J. Richardson, C.R. Greene, C.I. Malme and D.H. Thomson (1995). Marine mammals and noise. Academic Press, Inc., San Diego, CA.. ISBN 0-12-588441-9.
^T.A. Branch, D.S. Butterworth (2001). Estimates of abundance south of 60°S for cetacean species sighted frequently on the 1978/79 to 1997/98 IWC/IDCR-SOWER sighting surveys. Journal of Cetacean
.jpg)
