יוליה (110 עשרות שנים לפני הספירה–100 עשרות שנים לפני הספירה) קאיקיליה מטלה דלמאטיקה (89 לפני הספירה–80 לפני הספירה) קלואליה (90 עשרות שנים לפני הספירה–89 לפני הספירה) איליה (100 עשרות שנים לפני הספירה–90 עשרות שנים לפני הספירה) ולריה מסאלה (79 לפני הספירה–78 לפני הספירה) ניקופוליס Metrobius
לפעמים בוטא שמו סילה בגלל התפתחות השפה הלטינית לשני כיוונים והפיכת שמו מ-SUILLA) suilla) לסילה או סולה. צורה פחות שכיחה יותר של ביטוי שמו היא Sylla שמבוטאת סיולה, בדומה לשם שאנו משתמשים בו כיום. פליקס הוא כינוי שקיבל סולה אחרי שסוסו מעד וכידון שהוטל לעברו החטיא אותו – משמעות השם "בר המזל".
ביוגרפיה
תקופת ילדותו ונעוריו
סולה נולד לאחד מענפיו העניים של בית האב של הקורנליים. לפי פלוטרכוס, הרבה סולה להסתובב בחברתם של שחקנים ורקדנים בתחילת חייו הבוגרים (עד שנות השלושים לחייו). לאחר שירש בגיל 30 סכום כסף נכבד ונשא לאישה את איליה, החל סולה לבסס את מעמדו הכלכלי.
בשנת 107 לפנה"ס נבחר סולה למשרת הקוואיסטור, וסופח לצבאו של גאיוס מריוס, שבאותה העת קיבל את הפיקוד על הכוחות הרומאים שנלחמו עם יוגורתה מלך נומידיה. המלחמה היוגורתית החלה בשנת 112 לפנה"ס ומהלך האירועים בה גרם למבוכה רבה ברומא, בשל אי הצלחתם של המצביאים שנשלחו לאפריקה לסיימה. הגעתו של הקונסולקוינטוס קיקיליוס מטלוס בשנת 109 לפנה"ס לנומידיה, שינתה את מהלך המלחמה והובילה לכיבוש רוב נומידיה על ידי הרומים. אך מטלוס לא הצליח ללכוד את יוגורתה ועל רקע כישלון זה ערך סגנו, גאיוס מריוס, את מסע הבחירות שלו. מריוס הצליח להיבחר לקונסול ולהחליף את מפקדו לשעבר בניהול המלחמה. יוגורתה נמלט לשטחה של מדינת חתנו, בוככוס מלך מאוריטניה.
בשנת 106 לפנה"ס ערך צבאו של מריוס מסע מלחמה נועז ומוצלח לעבר מבצר נהר המולכט. בחזרתו של הצבא מנהר המולכט הותקף על ידי כוחותיהם המשולבים של בוככוס המאוריטני ויוגורתה חמיו. ההתקפה הפתיעה את מריוס ובתחילת הקרב מצבו של הצבא הרומי היה בכי רע. אולם מריוס, בזכות עזרתו של סולה, ששימש כקצין במטה הכללי וכמפקד של יחידת פרשים (או של כל חיל הפרשים), הצליח לארגן את צבאו מחדש ולהדוף את הנומידים והמאוריטנים.
סולה, שהגן על האגף הימני של הגייסות, ביצע הסתערות נועזת לעבר יחידת פרשים נומידית שחסמה את נתיב נסיגתו של הצבא הרומי. לאחר מכן הסתער לעבר כוחות האויב שצרו על הלגיונות מצד אחר, כוחות שהונהגו על ידי המלכים בוככוס ויוגורתה עצמם והצליח להדוף אותם. מהלך זה אפשר לצבא הרומי לסגת באופן מסודר אל עבר העיר קירטא (קונסטנטין של ימינו), בה שהה סולה, יחד עם כל הצבא הרומי, את החורף של שנת (106–105 לפנה"ס).
מטבע המנציח את לכידת יוגורתה על ידי סולה
מריוס החליט לסיים את המלחמה על ידי תפיסתו של יוגורתה בשבי. הוא החל במשא ומתן עם בוככוס, מלך מאוריטניה, הצלע החזקה בברית נגד רומא וכרת איתו ברית בתנאים נוחים לאחרון. התמורה שביקש מריוס הייתה בגידתו של בוככוס בחמיו. בוככוס דרש שסולה יהיה זה שיחתום את החוזה סופית ושרק לידיו יסגיר את יוגורתה. מריוס, למרות חששותיו שסולה (שעלה בינתיים לדרגת סגנו של מריוס בעקבות הכישרון שגילה בלחימה), ייתפס על ידי בוככוס וישמש כבן ערובה, הסכים. סולה נשלח למחנהו של בוככוס, ועבר דרך כוחותיו של יוגורתה בליווי בנו של בוככוס, וולכוס. לאחר שסיים את המשא ומתן עם המלך המאוריטני, הונה האחרון את יוגורתה וגרם ללכידתו בידי חיילי סולה, שחזר עם השבוי למריוס.
לקיחתו בשבי של יוגורתה סיימה את המלחמה שנמשכה שבע שנים ומריוס חזר מנצח לרומא. הוא זכה לטריומף (תהלוכת ניצחון) ב-1 בינואר104 לפנה"ס, כשהמלך ובניו השבויים צועדים לפני מרכבתו. עם זאת, מריוס לא היה יכול לטעון לבלעדיות על הניצחון, דבר שגרם לו תסכול רב. סגנו סולה הוא זה שזכה בהערכה על התפיסה המתוחכמת של המלך הנומידי (מעשה שהונצח מאוחר יותר בפסל זהב שהעניק המלך בוככוס לקפיטול הרומי, או, לפי גרסאות אחרות, על גבי מטבע).
הכישרון והתעוזה שהפגין סולה בלכידתו של יוגורתה זיכו אותו באהדה רבה ובקידום בקריירה הפוליטית שלו, אך גם בישרו על תחילתו של קרע עתידי בינו לבין מריוס שבשלב זה עדיין לא בא לידי ביטוי. סולה המשיך לשרת בצוותו של מריוס עד למערכה כנגד הטווטונים והקימברים, אשר פלשו לאיטליה דרך גאליה בין השנים 104–103 לפנה"ס.
במהלך המלחמה עבר סולה לשרת תחת פיקודו של קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, בן זוגו הקונסולרי ויריבו הפוליטי של מריוס. קאטולוס לא הצליח לעצור את פלישת הקימברים ומריוס נקרא להציל את בן זוגו לקונסוליה. בשנת 101 לפנה"ס, בקרב ורקלה, ניצחו הקונסולים את השבטים הברברים, אך הניצחון נזקף לזכותו של מריוס בלבד, דבר שהגביר את המתיחות והיריבות בינו לבין קאטולוס. לאחר סיום הקרב הראשי עמד סולה בראש הכוח שרדף אחרי השבטים הגאלים שנגררו אחרי הקימברים והטווטונים, אך לא השתתפו בקרב עצמו וחנו על הרי האלפים. תבוסת הקימברים והדרבון של פרשי סולה הובילו לנסיגה מהירה וחפוזה של שבטים אלו מהרי האלפים ובריחתם לארצם.
סולה כמדינאי וקונסול
הכניסה לפוליטיקה
בשנת 93 לפנה"סנבחר סולה למשרת הפראיטור ושימש כפראיטור עירוני ('פראיטור אורבאנוס'). עם תום השנה, מונה, כמקובל ברפובליקה הרומית, לפרופראיטור, ונשלח על ידי הסנאט לשמש כנציב בפרובינציה קיליקיה, בדרום מזרח טורקיה של ימינו (ישנה בעייתיות בתיארוך כהונת הפראיטורה של סולה, לפי מחקרים אחרים נבחר סולה לפרטור בשנת 97 לפנה"ס, מה שאומר שהוא שימש כפרופראיטור בקיליקיה ב-96, וחזר ב-95 או 94 לרומא). הכוח הצבאי הרומי בקיליקיה לא היה רב, ותפקידו העיקרי של סולה היה למגר את שודדי הים באזור.
במהלך תקופת נציבותו של סולה באסיה הקטנה ניסה מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, להשתלט על קפדוקיה. סולה, שקיבל הוראות לבלום השתלטות זו, יצא בראש הכוחות הצבאיים הרומיים הדלים שהועמדו לרשותו ומספר כוחות עזר שגייס מבנות הברית של רומא באזור קפדוקיה. לאחר שעבר את הרי הטאורוס ניצח סולה בקלות את נציבו של מיתרידטס בקפדוקיה ואת כוחות העזר שנשלחו לשם על ידי מלך ארמניה. מיתרידטס ויתר במהרה על כל טענה שהייתה לו כלפי השטח הקפדוקי שכבש וטען לניקיון כפיים בכל הסיפור.
לאחר שהבטיח את עצמאות קפדוקיה מהפונטים, הצליח סולה לייצב ולקבע את שלטונו של אריוברזנס הפרו רומי והמליך אותו על מדינה זו. במהלך שהותו במערב אסיה הקטנה יצר סולה קשר עם נציג המלך הפרתי וחתם על הסכם ידידות בין שתי המעצמות. הוא היה למעשה פקיד המדינה הרומי הראשון שיצר קשרים עם נציגיה של האימפריה הפרתית.
עם סיום כהונתו, בשנת 91 לפנה"ס, חזר סולה לרומא והחל בפעילות פוליטית נמרצת. הוא נשא לאישה את אלמנתו של מרקוס אימליוס סקאורוס[1] (אנ') (סקאורוס מת כנראה ב-89, וסולה התחתן איתה לפני הקונסולאט שלו בין 91 ל-88). אלמנתו של סקאריוס הייתה בת למשפחת המטלים רבת ההשפעה, מראשי סיעת האופטימאטים שסולה זיהה את עצמו עמם. נישואין אלה וירידת הפופולריות של מריוס (כתוצאה ממאורעות סטורנינוס) חיזקו את מעמדו של סולה.
בשנת 91 לפנה"ס פרצה באיטליה מלחמת בעלות הברית כתוצאה מקיפוח מתמשך של בנות בריתה האיטלקיות של רומא. בשנת 90 לפנה"ס התמנה סולה ללגאטוס בצבא הרומי בחזית הדרומית של המלחמה. הצבא הדרומי נחל מספר תבוסות אבל הצליח להתאושש ולהכות במורדים האיטלקים. הגדודים בפיקודו של סולה הובילו את הצבא הדרומי לכיבושה מחדש של קאמפניה וחדירה לתוך סאמניום.
סולה כבש את בוויאנום (שהפכה למרכז המורדים לאחר נפילתה של קורפניום), התקדמותו נעצרה מול חומות הערים נולה ואיסרינה שלחמו לחימה עיקשת ועמדו במצור. בשלב זה הסתיימה למעשה המלחמה בדרום ובמקביל הצליחו הרומים לדכא את המרד בחלק הצפוני של איטליה. יכולתו של סולה כמצביא, וניצחונותיו המרשימים בדרומה של איטליה סיימו למעשה את המלחמה, אם כי הערים נולה ואיסרינה נשארו תחת מצור של חיילי סולה, ואש המרד לא כבתה בקרב הסאמניטים.
בשנת 88 לפנה"ס, עם סיומה של המלחמה, נבחר סולה לקונסול. מוצאו האצילי, תמיכתם של המטלים רבי ההשפעה וניצחונותיו במהלך המלחמה האיטלקית סללו את דרכו להשגת המשרה. סולה נהנה מאהדת מעמד האצולה הרומאי ותמיכת הסנאט. הסנאט אף החליט, כחלק מסמכותו, שסולה ישלח כפרוקונסול שבמזרח, כדי לנהל את המלחמה במיתרידטס השישי, שכבש חלקים נרחבים מיוון. החלטה זו חרתה מאוד לגאיוס מריוס, שרצה בכהונה זו, על מנת לשקם את המוניטין הפגוע שלו.
מלחמת האזרחים
בשנת 88 לפנה"ס הוציא הטריבוןפובליוס סולפיקיוס רופוס, מנהיגה של סיעה עצמאית בפוליטיקה הרומית, שורה של תקנות מהפכניות. האצולה, בראשות הקונסול סולה, הכריזה על חגיגה דתית שלא כסדרה ובכך הצליחה לבטל את ההתכנסות של אספות העם לדון בתקנות אלה (כיוון שלפי המסורת הדתית אספות עם לא יכולות להתאסף בעת חגיגה דתית).
בתגובה הצית סולפיקיוס מהומות קשות שאיימו על חיי הקונסולים וסולה נמלט על נפשו לביתו של מריוס. הקונסולים ביטלו את החגיגות, התקנות של סולפיקיוס עברו וסולה ברח מרומא והצטרף מחדש אל מחנותיו בקמפניה, שם עדיין צרו הלגיונות על העיר נולה, אחד ממעוזי הכוח האחרונים של המורדים האיטלקים.
סולפיקיוס, מתוך חשש שסולה ינצל את כוח צבאו וינקום בו, העביר את הפיקוד על הצבא לידי מריוס. מריוס, שהיה זקוק נואשות להצלחה צבאית גדולה כדי לשקם את הקריירה הפוליטית שלו, שיתף פעולה עם סולפיקיוס. בהחלטה יוצאת דופן של אספת העם, על פי הצעתו של רופוס, מונה מריוס לפיקוד חריג, שכלל שליטה פרוקונסולרית על הצבא בקמפניה ופיקוד עליון במלחמה במיתרידטס.
אותה עת חנה סולה בדרום איטליה מול נולה והתכונן לעבור ליוון עם הצבא שחנה שם. כאשר הגיעו נציגי הממשלה לצבא הקמפני והודיעו לסולה על ההחלטה להחליפו במריוס, הוא סירב לציית. סולה כינס את חייליו ושכנע אותם שהחלטה זו פוגעת בראש ובראשונה בהם, כיוון שמריוס יגייס צבא חדש והם יאבדו את האפשרות להתעשר מהביזה וחלוקת אדמות שתבוא בעקבות המלחמה. טיעונים אלה שכנעו בקלות את הצבא שהורכב רובו מבני מעמד הפרולטרים, המעמד הנמוך ביותר בחברה הרומית שהיה למעשה חסר כל רכוש ועתידו היה תלוי ברווחים שיפיק בשירותו הצבאי. הצבא כבר התרגל למפקדו במהלך המלחמה האיטלקית, רכש לו נאמנות ואהדה טבעיים וסמך על הבטחות סולה לביזה בהסתמך על ניסיון העבר.
שליחי רומא נרצחו וששת הלגיונות שחנו מול נולה צעדו בראשות סולה לעבר רומא. מבין הקצינים רק אחד, כנראה ליקיניוס לוקולס, נשאר נאמן לסולה והצטרף לצבא. השאר, ברובם בני מעמד האצולה, סירבו להשתתף במה שהיה למעשה שבירת כל הכללים בפוליטיקה הרומית ומרד. צבאו של סולה הדף את החילות הקלים של מריוס וסולפיקיוס, היה הכוח הצבאי הראשון שחצה את הגבולות המקודשים של הפומריום, אותם היה אסור לחצות חמושים, כבש את רומא בקלות והשליט בה, לראשונה בתולדותיה, שלטון חרב.
זו הייתה הפעם הראשונה שצבא רומי כבש את רומא במלחמת אזרחים.[2]
סולה יצר בכך תקדים. הוא היה הראשון שהשתמש במעמדו ובטבעו החדש של הצבא הרומי, יציר הרפורמות שערך מריוס, כדי לקדם את מטרותיו האישיות, ולפעול באופן ישיר נגד המוסדות החוקים של הרפובליקה. ישראל שצמן, בספרו "תולדות הרפובליקה הרומית", מתאר את רעידת אדמה זו והשלכותיה במילים הבאות: ”עתה הומחשו בפועל הסכנות הכרוכות בצבא פרולטרים שנקשר בקשרים אישים למפקד, שרק הוא מסוגל, לדעתם, להבטיח את עתידם לאחר שנתברר להם שהסנאט והאצולה השלטת אינם מגלים כלל נכונות להציע פתרונות מוסדיים לבעיותיהם”.[1]
כיוון שסולה כבש את רומא, נאלצו הסנאט ואספות העם לפעול על פי רצונו. סולפיקיוס נלכד והוצא להורג, חוקיו בוטלו ומריוס ותומכיו ברחו מהעיר לאפריקה. בנאום לסנאט הציג סולה את עצמו כקורבן בניסיון להצדיק את כניסתו הכוחנית לעיר.
סולה החל לבצע רפורמה ברומא: הוא העביר את החקיקה של אספות העם לאספת הקנטוריות בלבד, וגם סמכות זו נזקקה רק לאישור הסנאט הרומי. במישור הצבאי הוא מינה את נאמנו מטלוס פיוס למפקד הכוחות הצרים על נולה וסאמניום. סולה החליף את גניאוס פומפיוס סטראבו בפומפיוס רופוס כמפקד הצבא בצפון איטליה. הוא העביר חוק להסדרת תשלומי הלוואות על מנת לשקם את מצבה הכלכלי הגרוע של רומא בעקבות מלחמת האזרחים. לאחר שעיצב מחדש את המגמה הפוליטית של העיר וחיזק את כוח הסנאט ברומא, נתן סולה לבחירות לקונסולט של שנת 87 לפנה"ס להתקיים כסדרן. שני הקונסולים שנבחרו היו גניאוס אוקטביוס, איש אצולה שמרן, וחבר בסיעה האופטימאטית, ולוקיוס קורנליוס קינה, אחד ממתנגדיה החריפים של האצולה השלטת.
סולה השביע את הקונסולים החדשים לתיקונים שערך ויצא בראשות לגיונותיו ליוון כדי להילחם במיתרידטס כפי שתכנן מראש.
המלחמה במזרח
עד שהגיע סולה למזרח, בשנת 87 לפנה"ס, השתלט כבר מיתרידטס על רוב אסיה הקטנה ורק מספר ערים יווניות, בראשות רודוס, נשארו נאמנות לרומא וערכו מלחמת מגן נואשת נגד הכובש הפונטי. גם בדרום יוון נחל מיתרידטס הצלחות רבות עד שכוחותיו נעצרו בבויאוטיה על ידי הנציב הרומי במקום.
סולה החל את מסע המלחמה שלו באפירוס. כוחותיו מנו 5 לגיונות, מספר רב של פרשים, וכוחות עזר שגייס מתסליה ובויאוטיה. מאפירוס עבר סולה לאטיקה דרך בויאוטיה, וצר על מעוזי הכוח של מיתרידטס ביוון, אתונה ופיראוס. בגלל חוסר חמור באוניות שלח סולה את סגנו, לוקלוס, לגייס צי בקפריסין, בעוד הוא מפצל את כוחותיו בין אתונה ופיראוס. סולה לא היסס לבזוז את אוצרות מקדשי היוונים בדלפי ואולימפיה ולכרות את עצי חורשות אקדמיה והליקון הקדושות לצורכי מלחמתו. לאחר מצור ממושך נפלה אתונה בשנת 86 לפנה"ס לידיו של סולה ונבזזה על ידי חייליו.
כיבוש אתונה איפשר לסולה להפנות את כל כוחותיו למצור על פיראוס עליה שלט מצביאו של מיתרידטס, ארכלאוס. הלה בחר לסגת דרך הים ולזנוח את העיר. ארכלאוס נסוג לתסאליה, שם התאחד עם כוח צבאי חדש מפונטוס שנחת במקום. סולה, לאחר שהבטיח את שליטתו בפיראוס, יצא עם צבאו לעבר תאסליה ונפגש בביואטיה עם הצבא המחוזק. הקרב שנערך בין שני הצבאות בכירוניאה הסתיים בניצחונו של סולה. למרות נחיתותו המספרית, סולה הצליח הודות לתמרונים טקטיים מוצלחים ושימוש יעיל בכוחות עתודה, להביס את הצבא הפונטי. ארכלאוס וצבאו נסוגו לאי אובויה, שם תוגברו על ידי משלוח צבאי נוסף ממיתרידטס. ארכלאוס שב ליבשה היוונית ושני הצבאות נפגשו שנית בבויאוטיה, במישור ליד אורכומנוס. סולה חיפה על נחיתותו המספרית בהקמת חפירות באגפי מחנהו. ההסתערות הראשונה של הצבא הפונטי הובלה על ידי מרכבות, שנהדפו על ידי שורות הלגיונרים ונסיגתן גרמה לבלבול ולמהומה בשורת הפלאנקס הפונטים. מיד לאחר כישלון מתקפת המרכבות יצאו חיילותיו של סולה להתקפה בה נחלו ניצחון מוחץ. קרב זה סיים את שליטת פונטוס ביוון והחזיר אותה לידיים רומאיות. את הקרבות הבאים ערך נגד הפונטים באסיה הקטנה במטרה לסיים את הלחימה בשטחה של פונטוס.
מטבע שסולה טבע לרגל ניצחונו על מיתרדטס השישי
בקיץ 85 לפנה"ס חצה סולה את מצר ההלספונטוס (כיום הדרדנלים) באמצעות הצי שלוקלוס גייס ועבר לאסיה הקטנה. כשהגיע לשם מצא צבא רומי שני, שנשלח על ידי ממשלת הפופולרים החדשה, שהדיחה את סולה מתפקידו כמצביא המלחמה הפונטית. בניגוד לתקוותו של מיתרידטס לא פרצו קרבות בין שני המצביאים הרומים שאיימו עליו. לנוכח היתרון הרומי הברור החל מיתרידטס לדון עם סולה על תנאי כניעתו ועל שלום אפשרי. הסכם השלום שנחתם בדארדראונס בשנת 85 לפנה"ס, קבע שעל מיתרידטס לסגת מכל כיבושיו באסיה הקטנה, למסור לידי סולה כ-70 אוניות מלחמה ולשלם פיצויים בשווי של 2,000 כיכרות זהב. תנאי ההסכם היו מתונים יחסית כיוון שסולה רצה לסיים את המאבק במהירות. לסולה היו שתי משימות חשובות יותר. הראשונה להחלץ מאיום צבא הממשלה שנמצא גם הוא באסיה והשנייה להתפנות למאבקים פוליטיים ברומא גופה. ואכן, לאחר חתימת הסכם השלום התפנה סולה לצעוד לעבר צבא הממשלה. גיוס פימבריא, מצביא הצבא הזה, נבהל, שלח יד בנפשו וחייליו עברו לצדו של סולה.
סולה החל לארגן מחדש את פרובינקיית אסיה הרומית ולחדש את הקשרים עם מדינות הברית והחסות של רומא באסיה הקטנה. הערים היוונית שנשארו נאמנות לרומא, כמו ערי מגנסיה, ליקיה ורודוס, זכו להכרה מחודשת כבנות ברית של הרפובליקה הרומית ולהקלות במיסים. גורל הערים שנכבשו או עברו לידי מיתרידטס לא שפר עליהם: חומותיהן נהרסו, מעמד תושביהן השתנה לבני-חסות או נתינים של רומא והם חויבו לשלם מיסים בערך של 2,000 כיכרות זהב, דבר ששיקע רבות מהן בחובות למשך שנים רבות (בעיקר לסוחרים הרומאים שהלוו להם את הכסף). עתה מינה סולה את אחד מקציניו, ליקונוס מורנה, לנציב אסיה, השאיר בידיו את כוחות צבא הממשלה לשעבר ויצא לרומא עם כוחותיו הנאמנים ושלל רב.
השלב השני של מלחמת האזרחים
תמורות שלטוניות ברומא בזמן העדרו של סולה
לאחר שסולה יצא עם צבאו למזרח החל הקונסול קינה במאבק פוליטי להחזרת מריוס וחבריו לרומא ולהשבת חוקי סולפיקיוס. פעולות אלו נתקלו בהתנגדות אלימה של הסיעה האופטימאטית בראשות חברו לקונסולט, אוקטאוויוס. בעקבות גלי האלימות (שלפי המסופר נהרגו בהם עשרת אלפים איש), נאלצו קינה ותומכיו לגלות מרומא.
הגולים מיהרו לגייס צבא מבני מדינות הברית האיטלקיות ומחלק מגדודי הצבא הרומי שחנה בקמפניה. מריוס, שהיה כנראה בקשר קבוע עם קינה, חזר לאיטליה, איחד את כוחותיו עם צבאו של קינה. בניגוד להחלטת הממשל הרומי הכיר מריוס בקינה כקונסול וקיבל מידי האחרון את הפיקוד על צבא המורדים. מצבה של הממשלה האופטימאטית היה בכי רע, כוחותיה הצבאיים היו מפוזרים חלקם במזרח בהנהגת סולה וחלקם בדרום איטליה, עסוקים בקרבות בסאמניטים. תמיכתו של הכוח הצבאי השלישי בצפון איטליה, בראשות גניאוס פומפיוס סטראבו, הייתה לא ברורה ואף על פי שהציב את מחנהו מול העיר רומא, הוא נתן למורדים להקיף את חומותיה.
בצר לה, הכריזה הממשלה על מתן זכויות אזרח לכל הקהילות האיטלקיות שמרדו בהם בעבר ובכך מחקה את כל הישגי רומא במלחמה האיטלקית. צעד זה שנעשה מתוך תקווה לגייס תומכים חדשים הוסיף לכוחות הממשלה רק כעשרת אלפים איש. בלית בררה קראו האופטימאטים למטלוס פיוס ולצבאו שנמצאו בסאמניום לנטוש את המצור שם, ולבוא לעזרתם. מריוס וקינה, כתגובה, העניקו לסאמניטים את כל דרישותיהם הפוליטיות וגייסו לעצמם חיל עזר סאמניטי. הכוחות של מריוס וקינה ניתקו את העיר רומא מדרכי האספקה והטילו עליה מצור. צבאות הממשלה לקו במגפות, רעב, עריקות הולכות וגוברות ואובדן מורל החיילים. בלית בררה נכנעה המפלגה השלטת בעיר כניעה מלאה בפני מריוס וקינה, כשבקשתה היחידה הייתה הימנעות המנצחים מטבח המוני.
שערי העיר נפתחו, קינה צעד בראש לגיונותיו לתוכה, ואילו מריוס התעקש שיסירו ממנו תחילה את הנידוי שהטיל עליו סולה. עם הסרת החרם נכנס מריוס לעיר והחל במרחץ דמים שנמשך עשרה ימים ברומא גופא, ובאיטליה כולה מספר חודשים. מנהיגי האופטימאטים הוצאו להורג ורכושם הוחרם, ביניהם הקונסול אוקטאוויוס, עשרות קונסולים לשעבר, עשירי רומא, מצביאים מפורסמים, בני בריתו לשעבר של גאיוס עצמו ועוד רבים אחרים. מריוס לא טרח אפילו להעמידם למשפט אלא הפעיל פלוגות של עבדים-לשעבר לשם חיסול מיטב אצולת רומא. מעשיו של מריוס החרידו אף את בני בריתו הפופולרים, קינה וסרטוריוס, אולם גם הם פחדו מידו של זה וקינה אף בחר במריוס להתמודד יחד איתו על הקונסולט של שנת 86 לפנה"ס.
ב-13 בינואר בשנת 86 לפנה"ס מת גאיוס מריוס במיטתו. עם מותו נפסק מרחץ הדמים (למעט כמה ספיחים). סרטוריוס, אחד ממנהיגיה המתונים של סיעת הפופולרים הוציא להורג את כל הפלוגות של מריוס שלקחו יד בטבח. עתה הפך קינה, למעשה, לשליט יחיד של איטליה וכוחו ביטל כל כוח אחר ברומא. הכוחות הפופולרים ניצלו את העדרו של סולה ושללו ממנו את פיקודו, תאריו, רכושו וביתו. הם החריבו את אחוזותיו והוציאו להורג את ידידיו. משפחתו של סולה ניצלה בנס, כיוון שברחה למוקדון ברגע האחרון. הממשלה הפופולרית שלחה צבא חדש בן שני לגיונות בראשות לוקיוס ולריוס פלקוס וגיוס פימבריא לאסיה הקטנה על מנת שיחליף את סולה בפיקוד. יחד עם זו הסנאט הרומי שמר על קשר עם סולה, בייחוד לאור הצלחותיו הצבאיות ביוון. לאחר חתימת הסכם השלום עם פונטוס סולה שלח מכתב לסנאט בו הצהיר על קבלתו את השינויים שנתקבלו לגבי האזרחות הרומית של בעלי-הברית האיטלקים, וכי הוא מתכוון לחזור לאיטליה.
עם סיום מלחמת מיתרידטס ובעקבות מכתבו של סולה, החלו כוחות הפופולרים בראשות קינה לגייס צבא לקראת ההתנגשות עתידית ובלתי נמנעת עם סולה. קינה גייס צבא גדול במטרה לעבור ליוון ושם להילחם בסולה. אך חייליו, שלא רצו לעזוב את איטליה, מרדו בו ורצחו אותו. הקונסול השני, גניאוס פפיריוס קרבו, וויתר על ניסיון להכין כוח מגן ביוון וריכז צבא גדול במיוחד באיטליה עצמה.
חזרתו של סולה מהמזרח, ושיאה של מלחמת האזרחים הרומית
בשנת 83 לפנה"ס נחת סולה בברונדיסיום עם צבא שמנה כחמישה לגיונות, 6,000 פרשים, וכוחות עזר יוונים ומקדוניים. עם חזרתו לאיטליה הצטרפו אליו שרידי הסיעה השמרנית ומספר רב של אצילים רומים, הבולטים שבהם היו מרקוס ליקיניוס קראסוס, גניאוס פומפיוס מגנוס (שגייס צבא פרטי של שלושה לגיונות) ומטלוס פיוס, שחזר מגלותו באפריקה והחל לארגן צבא בצפון איטליה. אמנם לממשלה הפופולרית היה כוח צבאי שמנה כ-100 אלף איש, אך הכנתם למלחמה הייתה לקויה. בנוסף, לא הוצב כוח מגן בחוף הדרום מזרחי של איטליה, מה שאפשר לסולה להשתלט מהר וללא התנגדות על מאספיה ואפוליה.
סולה חצה את סאמניום ללא הפרעה (מה שמעיד על הנייטרליות הזמנית ששמרו הסאמניטים והלוקאנים) והגיע לעיר קפואה שבקאמפניה. באזור זה נערך קרב בינו לבין צבא הקונסול משנת 83 לפנה"ס, גיוס נורבנוס. סולה נחל ניצחון מוחץ, שרידי כוחותיו של נורבנוס נמלטו לקפואה, שם הוטל עליהם מצור. מעבר לכך הצליח סולה להעביר לצידו את נאמנות צבא הקונסול השני של שנת 83, לוקיוס סקיפו.
מסע המלחמה של שנת 83 היווה הצלחה מסחררת לסולה. אפוליה, פיקניום וקמפניה נגפו בפניו, מחנות 2 הקונסולים של שנת 83 הובסו או פוזרו ובני הברית ששמרו עד אז על נייטרליות מהוססת חשו לאן הרוח נושבת וחברו לסולה. הממשלה הפופולרית התכוננה בקדחתנות לעימות עם סולה. גאיוס מריוס הבן וגניאוס פאפיריוס קארבו, שניים ממנהיגי הקיצונים בסיעה הפופולרית, נבחרו לקונסולים של שנת 82 לפנה"ס, כוחות חדשים גויסו מאטרוריה ומעמק נהר הפו, ואוצרות בעלי ערך חולטו ממקדשי רומא. בשלב זה רוכזו רוב כוחות הפופולרים בעיר רומא, אטורוריה, קאמפניה ולאטיום. בנוסף, הסאמניטים והלוקאנים ויתרו על נייטרליות ומיהרו להצטרף לסיעה הפופולרית, בחששם מזרועו של סולה.
בשנת 82 נערך הקרב המכריע בין סולה וגאיוס מריוס הבן. אף על פי שהצבא של מריוס הבן תוגבר בכוחות סאמניטים, סולה הביסו בקלות. מריוס ושרידי צבאו נמלטו לעיר פראינסטה, שם הוטל עליהם מצור על ידי אחד מקציני סולה.
הכוח העיקרי בהנהגתו של סולה חש צפונה, לעבר חילותיו של קרבו. בדרכו עצר סולה ברומא, שהייתה נטולת מגן, והבטיח לתושביה שכל רע לא יאונה להם.
צבא הפופולרים התרכז באותה עת רובו ככולו באטרוריה בהנהגת קרבו, כאשר כוחות נצורים נשארו בקפואה, ניאפוליס, פראינסטה ומספר ערים נוספות. אטרוריה עצמה הוקפה בשלושת הצבאות העיקריים של סולה: צבאו של מטלוס שנע מכיוון אומבריה, של פומפיוס שנע מכיוון מסינה הגאלית ושל סולה בראש גדודיו מכיוון רומא. בקרב הראשון שנערך בין קרבו לסולה לא נפלה הכרעה, אך לאחר נפילת שטחים שבין הרי האלפים לאפנינים לידי האופטימאטים נואש קרבו, נטש את צבאו וברח לאפריקה. רוב הצבא הפופולרי נפוץ או הושמד על ידי פרשיו של פומפיוס. סגנו של קרבו, קרניס, נסוג עם שרידי צבא זה לעבר פראינסטה בניסיון לשבור את המצור שהוטל שם על מריוס הבן. קרניס נוכח שהכוח שצר על העיר חזק מדי, ויתר, ואיחד תחת פיקודו את שרידי הצבאות הפופולרים ואת צבאותיהם של הלוקנים והסאמניטים שחנו שם. בראש הכוח המאוחד צעד לעבר רומא שנשארה ללא הגנה. סולה הגיב במהירות, גייס את כל כוחותיו ויצא להגן על העיר ממתקפת פתע זו.
ב-1 בנובמבר82 לפנה"ס נערך מול שערי רומא הקרב המשמעותי האחרון במלחמת האזרחים, הקרב הידוע כקרב שער קולין (אנ'), שנמשך כיממה. בהתחלה הובס האגף השמאלי בהנהגת סולה על ידי הפופולרים ונאלץ לסגת אל חומות העיר. האגף הימני של הצבא, בהנהגת קראסוס, הצליח להדוף את צבא הפופולרים ולשנות את מפת הקרב. הצבא הפופולרי הושמד כמעט לחלוטין וכל 3,000 השבויים, כולל קרינס והמנהיגים הסאמניטים והלוקנים, הוצאו להורג שלושה ימים לאחר סיום הקרב, בשדה מרס.
עם סיום קרב זה נסתיימה למעשה מלחמת האזרחים: חיל המצב בפרסנטה נכנע ומנהיגם גאיוס מריוס הבן התאבד. סולה ציווה לערוך טבח גדול בחלק מבני פראינסטה, הסאמנים ואצילי רומא ששהו בה. לאחר הטבח נתן סולה לחייליו לבוז את העיר. נאפוליס נכבשה, קפואה נכנעה מרצונה וסאמניום נחרבה כמעט כליל בידי סולה. העיר האחרונה באיטליה ששמרה נאמנות לפופולרים הייתה וולטרה שבאטרוריה. היא עמדה במצור שלוש שנים וכשנכנעה בשנת 79 לפנה"ס הושמד כל הצבא שלה בידי צבא הממשלה האופטימיאטית.
הדיקטטורה של סולה
יצירת המשרה
בשנת 82 לפנה"ס, יצר הסנאט (סביר להניח בעידודו התקיף של סולה), באישור אספת העם את משרת ה"דיקטטורה למתן חוקים וסידור ענייני הכלל" ("Dictator Rei publicae constituendae causa"). הדיקטטורה החדשה הזו שמרה למעשה רק על הצורה החיצונית של המוסד הרפובליקאי הקדום אולם למעשה הייתה בעלת סמכויות בלתי מוגבלות.
המשרה החדשה העניקה למחזיקה שליטה מלאה בחייהם וכספם של האזרחים, חופש מוחלט בהחלטות שנגעו ברכוש, שטח וגבולות המדינה הרומית, אחריות בלעדית לקביעת תחומי השיפוט של העיר רומא ושל כל עיר, רומית או איטלקית, שבשליטת המדינה. סולה זכה לשליטה מוחלטת במדיניות החוץ של רומא ובמדינות הכפופות אליה. הוענקה לו הסמכות למנות פקידים גבוהים בממשלה (סמכות שהייתה שייכת לעם קודם לכן). הזכות החשובה ביותר שהוענקה לסולה ולו בלבד, היא ההחלטה מתי פג תוקפה של משרתו. לראשונה בתולדות הרפובליקה זכה אדם לכהן במשרה ללא הגבלת זמן.
חוקרים רבים טוענים שמטרתו של סולה לא הייתה להפוך לשליט יחיד ברומא אלא לבצע רפורמה מקיפה בחוקה הרומית, להשיב את הכוח למעמד האצולה הרומי ולהביס לחלוטין את הסיעה הפופולרית ותיקוניה. תאוריה זו מסתמכת בין השאר על כך שכבר בשנת 80 לפנה"ס, כאשר סולה כונן מחדש את החוקה הרומית הוא ביטל את משרת הדיקטטור וכיהן כקונסול יחד עם מטלוס פיוס.
הפרוסקריפציות
פעולותיו הראשונות של סולה בתוקף מעמדו החדש היו חיסול שיטתי של כל חברי סיעת הפופולרים שלא עברו לצידו או נכנעו, קרוביהם, תומכיהם וידידיהם. סולה התנקם באכזריות גם בכל הערים והעמים האיטלקים שלא עברו לצידו במהלך המלחמה ובראשם הסאמניטים.
עם כניסתו לתפקיד הדיקטטור הצהיר סולה שכל פקידי השלטון הצבאי והאזרחי של הממשלה הפופולרית וכל האזרחים שסייעו בגלוי לממשלה זו מזמן ניצחונו בקפואה, דינם מוות ורכושם יוחרם. שמות אנשים אלה פורסמו על ידי סולה ותומכיו מדי יום ברשימות נידונים בפומבי ("הפרוסקריפציות"), רשימות שנחתמו סופית ב-1 ביוני81 לפנה"ס.
המספר הסופי של ההרוגים ברומא ובאיטליה כולה היה, לפי דעת מומזן, 4,700 איש. ההוצאות להורג בוצעו לא רק על ידי חיילי סולה, אלה גם על ידי אנשים פרטיים שקיבלו מענקים כספיים על כל רציחה שביצעו. מלבד אנשי הסיעה הפופולרית (שכללו בין השאר את האחראים לרציחות של שנת 86), נרצחו גם אלה שהואשמו בתמיכה, כספית או אחרת, שהעניקו לאצילים פופולרים. גם קרובים, ידידים ואפילו מלווי כספים לפופולרים נכללו ברשימות של סולה ונרצחו.
הרכוש שהוחרם מהנרצחים חולק בין אוצר המדינה, סולה, ידידיו ומקורביו. סולה נקם גם במתים, הוא הורה לחלל את קברו של אויבו הוותיק, גאיוס מריוס ולנתץ את המצבות שהוקמו לשם הנצחת ניצחונותיו. חילול זכרו של מריוס לא הספיק לשכך את רצונו של סולה בנקמה והוא הורה לרצוח את בן אחיו של מריוס ויורשו.
כמעט אף אחד ממצדדי הפופולרים וממנהיגיהם לא חמק מידיהם של סולה וקציניו. אלו שהצליחו להימלט לסיציליה ואפריקה הרומית מוגרו על ידי פומפיוס ולגיונותיו בפקודת סולה. הסאמניטים סבלו קשות מידיו של סולה וכל שבויי המלחמה שלהם הוצאו להורג. בערך בשנת 80 לפנה"ס ערך סולה מסע מלחמה אכזרי בשטחם, השמיד את עריהם והפך את אדמת ארצם לאדמה חרוכה. ערים איטלקיות שהמשיכו בסורם נפלו זו אחר זו בפני צבאותיו של סולה והוצבו בהם חיילות משמר.
הרפורמה החוקתית
יחד עם החיסול השיטתי של הפופולרים ותומכיהם החל סולה לבצע רפורמה חוקתית רחבה במבנה הרפובליקה הרומית מתוך מטרה ברורה להעניק לה יציבות פוליטית. סולה, כאריסטוקרט מובהק, ראה את הדרך ליציבות המדינה הרומית על ידי חיזוק מעמד האצולה והקטנת כוחם של אספות העם, מעמד הפרשים ובעלי ההון.
פעולותיו במישור זה כללו:
הכפלת מספר הסנאטורים מ-300 ל-600, דבר שהגדיל את מעמד האצולה הסנאטורית והעניק לו יציבות והשפעה גדולים יותר.
באמצעות חקיקה הוכנסו אלו שנבחרו למשרת הקווסטור כל שנה, באופן אוטומטי לשורות הסנאט. חקיקה זו ביטלה את משרת הקנסור משום ששללה את תפקידו (להכניס ולהוציא אישים מהסנאט).
חיזוק כוחו של הסנאט על חשבון ירידת כוחם של הטריבונים ואספות העם. אלה הפכו תלויים בסנאט לצורך אישור כל הצעת חוק (תהליך שהחל כבר בשנת 86 לפנה"ס). כמו כן הוגבלה סמכות הוטו של גופים אלה.
הארכת כהונת הנושא במשרת הקונסול לשנתיים.
העברת הפיקוד הצבאי ממגיסטר נבחר, כגון הקונסול וכדומה, לידי משרות הפרו-...(פרוקונסול וכדומה) שאושרו ומונו על ידי הסנאט.
תיקון סדרי משפט פליליים.
הסדרת סמכויות המועצות העירוניות באיטליה.
השוואה מלאה ומוחלטת של זכויות האזרח ברומא לזכויות במחוזות אחרים באיטליה, מה שהביא למעשה לסיום המלחמה האיטלקית.
פעולות נוספות
סולה העניק כספים רבים (כספים שהוחרמו מהנידונים למוות) לקרובי משפחתו, תומכיו ולחייליו לשעבר. הוא החל בתהליך של חלוקת אדמות לחיילים הוותיקים שלו ובהקמת מושבות חדשות.
בתחום הכלכלי הציל סולה את אוצר המדינה הרומי שהתרוקן בגלל מלחמות האזרחים על ידי הזרמה של מיליון דינרים מתוך השלל שנלקח במהלך המלחמה האיטלקית ומלחמת האזרחים הראשונה. כ-25 מיליון דינרים נלקחו שלל מיוון וממלחמת מיתרידטס וכסף נוסף קיבלה המדינה ממכירת רכושם המוחרם של הנידונים למוות.
פעולותיו האחרונות של סולה היו שיקום בנייני
הסנאט ברומא וארכיון המדינה.
פרישתו של סולה מהחיים הפוליטיים ומותו
בשנת 80 לפנה"ס נבחר סולה למשרת קונסול יחד עם קוינטוס מטלוס, וויתר למראית עין על משרת הדיקטטור שלו. שנה לאחר מכן, כשסיים לערוך את התקנות החדשות בחוקה ולאחר שנתן לבחירות לקונסולאט להיערך כסדרן וללא התערבותו, פרש סולה מרצונו החופשי מהדיקטטורה ומהחיים המדיניים והחזיר את השלטון לידי שני קונסולים נבחרים חדשים. בכך פעל למעשה בהתאם למסורת הרומאית שמכתיבה כי על הדיקטטור להתפטר בסיום תפקידו – ההבדל היחיד היה שסולה נזקק ליותר משישה חודשים כדי להשלים את מלאכתו.
סולה פרש לאחוזתו הכפרית ליד פוטאולי במטרה לכתוב זיכרונות וחרוזים, עסק מדי פעם בצייד ובדייג וכן ביישוב סכסוכים מזדמנים במושבה הרומית הסמוכה. סולה לקח את אשתו הצעירה ואלריה ואת רעו משכבר הימים, מטרוביס, שהיה שחקן מפורסם ברומא תחת חסותו. השניים, לפי פלוטרכוס, היו מאהבים. סולה הספיק לגייס כספים אחרונים למימון מבנים חדשים ברומא לפני שמת בביתו, בשנת 78 לפנה"ס (לפי מומזן כתוצאה משטף דם) והוא כבן שישים.
לסולה נערכה לוויה ממלכתית, שכמעט לא הייתה לה מקבילה בתפארתה וגודלה בימי הרפובליקה. מסע הארון נמשך מפאטולי עד לבירה רומא, שם ספדו לו בכיכר השוק הגדולה. גופתו נשרפה בשדה מארס, ושרידיו נטמנו ליד קברי המלכים הרומים הקדומים.
בתו הראשונה: קורנליה סולה נישאה לגנאיוס פומפיוס רופוס ובתם פומפיה סולה הייתה אשתו השנייה של יוליוס קיסר.
אשתו השנייה: אֵילִיָה
אשתו השלישית: קאקיליה מטליה דלמטיקה
בנו השני: פאוסטוס קורנליוס סולה
בתו השנייה: פאסטה קורנליה סולה
אשתו הרביעית: קלואליה (התגרש ממנה כי הייתה עקרה)
אשתו החמישית: ואלריה
בת זקוניו: פוסטמיה קורנליה סולה
השפעתו של סולה על הרפובליקה הרומית, וניתוח פעילותו כדיקטטור
סולה, כמנהיג פוליטי וצבאי, היה בעל השפעה מכרעת על אופייה וגורלה של הרפובליקה הרומית לקראת סוף ימיה. מלחמת יוגורתה, בה באו לידי ביטוי חולשתו הבסיסית של הצבא הרומי וחסרונותיה של שיטת הממשל הרפובליקנית, הסתיימה לא מעט בזכותו. ניצחונותיו של סולה על מיתרידטס וההסדרים החדשים שקבע באסיה הקטנה וביוון לאחר סיום המלחמה, ביססו את כוחה של רומא במזרח. סולה יצר את הקשרים הרשמיים הראשונים בין רומא לאימפריה הפרתית, לעתיד שכנתה המזרחית של האימפריה הרומית.
בתקופת הדיקטטורה שלו נחתם התהליך של התמזגות האזרחות הרומית עם האזרחות האיטלקית, תהליך שגבה מחיר דמים רב.
השפעתו החשובה ביותר של סולה על הרפובליקה הרומית הייתה בתחום השלטון הפנימי של רומא. פעולותיו במלחמת האזרחים, הרפורמות החוקתיות שערך ושלטון הדיקטטורה שלו תרמו לקריסתה של הרפובליקה. סולה היה חלק משרשרת של מנהיגים צבאיים שהשתלטו על רומא בכוח חרבם, שרשרת שהולידה את משטר הקיסרות הרומית. שרשרת זו החלה בגאיוס מריוס וכללה את פומפיוס הגדול, יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס ולבסוף אוגוסטוס. סולה היה המנהיג הרומאי הראשון שפלש לעיר הבירה וכבש אותה בעזרת לגיונות רומיים. בכך הדגים לראשונה את עוצמת הצבא הפרולטרי החדש (שעוצב על פי המתווה של גאיוס מריוס) וחידד את ההבחנה עד כמה רופף משטר הרפובליקה הרומי.
השערות רבות הועלו על ידי היסטוריונים בימי קדם ובימינו לגבי הסיבות שהובילו את סולה לכיבוש רומא, הרפורמות שערך ולבסוף פרישתו מהפוליטיקה. סברה נפוצה אחת טוענת שהמאבק הסיעתי בין הפופולרים לאופטימאטים שהתבשל מאז ימי הגראכים הגיע לנקודת הרתיחה שלו ומלחמת האזרחים הייתה בלתי נמנעת.
ז'רום קארקיאנו טוען שסולה ניסה למעשה לייסד משטר יחיד וכל פעולותיו כוונו למטרה זו. אולם התמרדותו של מעמד האצולה בהנהגת המטלים ופומפיוס אילצו את סולה להתפטר ולוותר על תוכניותיו.
יש חוקרים הרואים את מאבקו וניצחונו הסופי של סולה כסימני המאבק בין מעמד האצולה הסנאטורי הרומי למעמד הפרשים, מאבק שהסתיים בניצחונה של האצולה ובביסוס כוחה. על פי תאוריה זו מעשיו של סולה היו למעשה רפורמה מהפכנית, שמטרתה היחידה הייתה לחזק ולבסס את השלטון האוליגרכי ברומא.
לעומת זאת חוקרים מודרניים רבים, ושצמן בתוכם, טוענים שסולה רצה להבטיח את יציבות הממשל הרומי שעורער על ידי הפופולרים ובראשם מריוס, וליצור משטר בו הסנאט הרומי הוא הגוף המרכזי המפקח על שאר מוסדות הרפובליקה. המאבק היה בין שני מחנות פוליטיים, אחד שהתגבש סביב סולה, והשני סביב מריוס וקינה. לכל מחנה הצטרפו אנשים ממגוון מעמדות החברה הרומית, כל אחד על פי מטרותיו האישיות. כאשר מיגר סולה את אויביו והתמנה לדיקטטור, הוא ייסד צורת משטר שנתנה לסנאט הרומי כוח יתר, צמצמה את כוחם ומעמדם של הטריבונים, המגיסטרים ואספות-העם. בראייה זו סולה יצר מנגנון שלטוני שמטרתו הייתה לשפר את הטיפול בבעיות הרפובליקה הרומית ובחוסר יציבותה. משהבטיח זאת, פרש מהדיקטטורה לחיים פרטיים.
היו מטרותיו של סולה ככל שהיו, השלטון שהניח אחריו לא החזיק מעמד יותר ממספר שנים. הסנאט הרומי לא השכיל לנצל את הכוח שקיבל מרפורמות סולה והמדינה הרומית נפלה פעם אחר פעם בידי מצביאים חזקים, מנהיגים שהלכו בדרך שסולה סלל לפניהם ומקור כוחם היה הצבא החדש שתבניתו ואופיו גובשו בידי מריוס וסולה. במובנים רבים חשיבותו הגדולה ביותר של סולה היה ששלטון הדיקטטורה שלו היה קו המתאר לשלטון הפרינקפס העתידי של אוגוסטוס – משטר יחיד באצטלה רפובליקנית.
דמותו של סולה בהיסטוריוגרפיה העתיקה והמודרנית
טיטוס ליוויוס מציין את הכינוי ”המאושר” של סולה כשם שניתן לו מתוך חנופה ולא כהערכה אמיתית על הישגיו, בניגוד לסקיפיו "אפריקנוס" שקיבל את כינויו, "מנצח האפריקאים", לאחר שהביס את קרתגו.
סווטוניוס, בחיבורו "12 הקיסרים", כותב שיוליוס קיסר חשב שסולה הפגין בורות פוליטית כשוויתר על השלטון ברומא.
גאיוס סאלוסטיוס קריספוס מבקר את סולה ובספרו "מלחמת קאטלינה" הוא כותב: ”לאחר שבכוח הנשק נטל לוקיוס סולה את השלטון במדינה וראשיתו הטובה הייתה לאחרית רעה”
במקום אחר הוא מבקר את התנהלותו של סולה עם הצבא שגרמה, לפי דעתו, לחדירה של השפעות רעות על החיילים הרומים: ”מלבד זו ביקש סולה לקנות את נאמנותו של הצבא שהוליכו לאסיה, ועל כן התיר לו צורכי פינוק וחרות יתרה שלא כדרכי אבותינו. מקומות נועם וחמדה על נקל ריככו לעת פנאי את לבבותיהם של חיילינו”
פלוטרכוס, ב"חיי אישים", מתייחס לסולה במילים הבאות: ”סולה... מנעוריו איש רעים וחומד לצון... לא פנה לקטל אלא לימים, ומילא את העיר הריגות לאין שיעור ולאין סוף”" פלוטרכוס משווה את סולה למריוס, בכך שגם הוא הפך לרוצח בימיו האחרונים. דעתו של פלוטרכוס על סולה היא כנראה שלילית, בין השאר הוא מתאר אותו כשחצן, הפכפך, רצחני ואדם שחב הרבה מהישגיו למזלו הטוב. במקום אחר פלוטרכוס מציג בהבלטה את קשריו של סולה עם זונות, שחקנים ורקדניות, בעלי מקצוע שנחשבו לבעלי מוסר נמוך בתרבות הרומית.
פרופסור מ. קארי בספר "דברי ימי רומא" רואה את סולה כאחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית. הוא משווה אותו ליוליוס קיסר וסקיפיו אפריקאנוס. קארי רואה בסולה את הדמות המוזרה ביותר בין השלוש: אדם בעל טבע עצל ומתענג, שמסוגל יחד עם זה לפרצי עבודה מאומצת.
באישיותו של סולה, לפי קארי, התקיים שילוב של נימה מיסטית מיוחדת, אמונה איתנה במזלו הטוב, ציניות ונטייה להתבודדות. בנוסף, קארי מתאר את סולה, כפי שהוא מתאר רומאים רבים אחרים, כאדם חסר דמיון יוצר.
תאודור מומזן רואה בסולה אחד המנהיגים הדגולים בהיסטוריה של רומא ואביר האריסטוקרטיה הרומית; עם זאת, מומזן אינו מוחל לו ואינו מצדיק את מעשיו לאחר סיום מלחמת האזרחים, אם כי מנסה להסבירם בקטע הבא בספרו "דברי ימי רומא":
”סולה כונן מחדש את המדינה, אולם הוא לא נהג מנהג בעל בית, המתקן תיקונים כרצונו, באחוזתו הרעועה ובעבודתו שנתפקרה, אלא דומה הוא לסוכן זמני המקיים באמונה את מצוות בעל הבית; אכן טעות היא ושטחיות יתרה לגולל בנידון שלנו את האשמה העיקרית על ראש סוכן הבית ולא על בעליו. אכן באים הבריות לידי הפרזה יתרה בערכו של סולה או באים לידי מיעוט דמותן של תופעות זוועה, שאין להן ולא תהייה תקנה לעולם, של רשימות המומתים, של החרמות הרכוש, ושל כל החזרות של סדר החיים לישנם, אם דנים אותם דין מפעלו של שליט רשע ואכזר, שרק המקרה העמיד אותו בראש המדינה. המעשים האלה היו מעשי האצילים, והמוראות – מוראותיה של הרסטורציה, וסולה לא היה אלה, כדבר המשורר, קרדום תליינים זה, המתקרב ובא שלא מדעת מאחורי הרעיון הבא מדעת. תפקיד זה מילא בשלמות מפליאה, כן בשלמות שטנית; אולם בתחומים אלה שנתחמו לו הייתה פעולתו לא רק אדירה אלה גם מועילה. שוב לא נמצא לה לעולם לאריסטוקרטיה ירודה ויורדת מיום ליום למעמקים כאריסטוקרטיה הרומאית של הימים ההם אפוטרופוס כסולה, שיהיה מוכשר ושירצה – בלי שום פניה וכוונה לזכות בשלטון בשביל עצמו – לאחוז בשבילה ביד האחת את מטה המצביא הראשי וביד שנייה את מטה המחוקק. אמנם אינו דומה קצין בוחל בכתר השלטון מתוך חוש אזרחי מובהק למי שמשליכו מעל פניו מתוך שוויון רוח, אולם בהיעדר גמור זה של אנוכיות מדינית – ובבחינה זו בלבד – ראוי הוא סולה לעמוד במחיצתו של וושינגטון”[3]
על דמותו של סולה מבוססת האופרה המוקדמת של מוצרט, לוצ´ו סילה. סדרת הרומנים ההיסטוריים The Masters of Rome מאת קולין מקאלוג עוסקת בין היתר בדמותו.
נראה שמי שהצליח לתאר חלק מדמותו של סולה באופן מדויק הוא סולה עצמו, כפי שנראה בכתובת שציווה, לפי המסורת, לכתוב על מצבתו:
