השלום הרומאי או פַּקס רוֹמָנָה (בלטינית: Pax Romana) הוא כינויה של התקופה שנמשכה משנת 27 לפנה"ס ועד שנת 180, בה שרר שלום ושקט יחסי ברחבי האימפריה הרומית. שקט זה התרחש בשלושה מישורים:
הבטחת אורח חיים מוגן לאזרחים בתוך שטחי העולם הרומי באמצעות קווי גבול מבוצרים ועוצמת הצבא הרומי.
הגעה לאיזון ושיתוף פעולה בין רומא לבין נתיניה באימפריה, אם כתוצאה מכיבוש ישיר ואם כתוצאה מהסכמים כפויים.
הגעה להבנה ושיתוף פעולה בין המעמדות השונים בקרב הרומאים.
השלום הרומאי היה תוצאה ישירה של הקמת הקיסרות ומשטר הפרינקיפאט על ידי אוגוסטוס קיסר, תהליך שהגיע לסיומו בשנת 27 לפנה"ס. הכוח רוכז בידיו של איש אחד, שהחזיק הן את הנהגת הצבא והן את המינהל הרומי. במהלך תקופת שלטונו הממושך של אוגוסטוס נקבעו רוב העקרונות שעליהם הושתת השלום הרומאי: הריבוד המעמדי ברומא מוסד, הצבא הרומי נבנה מחדש ותחת שליטתו הישירה של הקיסר, הוסדרו היחסים בין הסנאט לקיסר ואורגן המינהל בפרובינקיות הרומאיות על בסיס של קבע. גבולות האימפריה נקבעו פחות או יותר בהתאם לתחומיהן הטבעיים של ארצות הים התיכון: במערב, האוקיינוס האטלנטי, בצפון, נהרות הדנובה, ריינוס והאלבה, במזרח, מדבר ערב ונהר הפרת, ובדרום מדבר סהרה והאשד הראשון של נהר הנילוס.
יורשיו של אוגוסטוס המשיכו במידה זו או אחרת את עקרונות השלטון שהוא טבע, מה שאפשר תקופה של שלום יחסי עד שנת 69, השנה בה הסתיים שלטון השושלת היוליו-קלאודית עם התאבדותו של נירון. על אף המאבק העקוב מדם בשנה זו בין מצביאי הצבא על השליטה באימפריה, השלום הרומאי נשמר פחות או יותר והשלטון התבסס בשנית בידי המנצח, הקיסר החדש, אספסיאנוס.
התקופה שבין שנת 98 לשנת 180 לספירה נחשבת לתקופת הפריחה של האימפריה והשלום הרומי. הקיסרים, על אף שלטונם האבסולוטי, שמרו על אווירת פיוס עם הסנאט הרומי, הנהיגו מינהל מתוקן ונקי משחיתות, הראו מסירות לתפקידם ונראה שדאגו כמיטב יכולתם והבנתם לביטחונה ושגשוגה של הקיסרות. הפרובינקיות הרומיות ואזרחיהן השתלבו יותר ויותר במבנה האימפריה, נוצרה אחדות בחיים הציבוריים והפרטיים של תושבי האימפריה השונים, התרחשו תהליכים מואצים של עיור והתפתחות טכנולוגית והובטחו סחר חופשי ונתיבי תחבורה בטוחים ונוחים.
ימי שלטונו של אנטונינוס פיוס, בין השנים 138–161, היוו את שיאה של תקופת השלום הרומאי. היסטוריונים רבים מתארים תקופה זו כשיא הצלחתה של האימפריה. ההיסטוריון אדוארד גיבון אף הרחיק לכת וטען בחיבורו המפורסם, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שזהו שיא האושר בתולדות המין האנושי.
יש לציין שמימי שלטונו של הקיסר נרווה ועד מרקוס אורליוס, תקופה של כמאה שנים, הקיסרים לא העבירו את השלטון לבנם הבכור, או לבן אחר. כיוון שהדבר היה מנוגד לחוק הרומאי, הקיסרים אימצו את האיש שרצו שיהיה הקיסר אחריהם. האנשים שאומצו היו בדרך כלל אנשי צבא שהוכיחו את עצמם, ושקיבלו חינוך יווני-רומאי שהיה מקובל על האליטה.
על אף שתקופת השלום הרומאי נחשבת לאחת התקופות השלוות והפורחות ביותר בתולדות העולם העתיק, היא הייתה רחוקה מאוד ממצב של שלום, הן מבית והן מחוץ. במהלך כל התקופה הייתה רומא שקועה במלחמות גבול עם הפרתים במזרח ועם השבטים הגרמאניים בצפון. בשנת 9 היא ספגה תבוסה צורבת מידי המנהיג הגרמני ארמיניוס בקרב יער טויטובורג, תבוסה שבה הושמדו שלושה לגיונות. בימי הקיסר קלאודיוס כבשה האימפריה הרומית את בריטניה, ובימיו של הקיסר דומיטיאנוס פלשו הדאקים לאימפריה והסבו לה נזק גדול. הקיסר טראיאנוס, ששלט בשנים 98–117, הוביל את רומא לשורה של מלחמות, שמהלכן נכבשו דאקיה, ארץ הנבטים, ארמניה ושטחים נרחבים מהאימפריה הפרתית (כיבוש זה לא החזיק מעמד לאחר מותו).
מקובל לטעון כי השלום הרומאי הגיע לקיצו בשנת 180 לספירה, השנה שבה עלה קומודוס לשלטון. שלטון העריצות של קומודוס ורציחתו, משברים כלכליים, עימותים חברתיים ומאבקים צבאיים מתמשכים, כל אלה הביאו את האימפריה למשבר חמור, שבמהלכו התרבו הפלישות החיצוניות והמלחמות הפנימיות. האימפריה לא התאוששה ממשבר זה (משבר המאה ה-3) עד לעלייתו של דיוקלטיאנוס לכס הקיסרות במאה ה-4 לספירה.
