ערך זה עוסק בהתקן המחזיר קרני אור. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מראה (פירושונים).
המונח "ראי" מפנה לכאן. לערך העוסק בכדורגלן ברזילאי, ראו ראיי.
המונח "אספקלריה" מפנה לכאן. לערך העוסק בתיאטרון בירושלים, ראו אספקלריא.
במראה מופיעה תמונת ראי של הכד, היינו בבואתו המשתקפת במראהתינוק נושק לדמותו שבמראה MN מראה מישורית, A1= השתקפות נקודה B1, A= השתקפות נקודה OC,B= האנך למראהמראת צד של מכוניתמראת בטיחות פנורמית מותקנת בצומת דרכיםמראה ב"מבוך המראות המעוותות" בגן גורו
מראָה או ראי (נקרא גם אספקלריה) היא התקן בעל משטח פנים המחזיר את קרני האור. המראה השטוחה הנפוצה עשויה זכוכית ועל פניה האחוריים מונחת שכבה דקה של מתכת כלשהי (לרוב כסף) כך שהנוף שמולה משתקף עליה.
למראה שימושים רבים, הנפוץ שבהם הוא שיקוף דמות האדם המתבונן בה, למטרות ביתיות יומיומיות של בחינת ההופעה והלבוש, התאפרות, סידור השיער, וגילוח. בזכות שימושיה אלו, המראה היא חפץ המצוי בכל בית. בשל שכיחותה ונחיצותה המראה היא אובייקט עיצובי ואומנותי. היא עשויה להיות חפץ העומד בפני עצמו, תלויה על הקיר או ניצבת, או לחלופין משובצת בחפצים כגון נרתיק איפור או ברהיטים כגון שידת איפור וארון בגדים. מראות קיימות במגוון גדלים, סגנונות וצורות, ממוסגרות במסגרות ממגוון חומרים וצבעים.
המראה בהיסטוריה
נערה מביטה במראה.
המראות הראשונות היו ככל הנראה צלוחיות כהות מלאות בנוזל כלשהו. המראות הראשונות שיוצרו במיוחד עשויות מזכוכית געשית, ממצאים כאלה נמצאו באנטוליה (כיום טורקיה) ומתוארכים לכ-6000[דרוש מקור] לפני הספירה. סלעים מלוטשים ששימשו כמראות נמצאו באמריקה ומתוארכים לכשנת 2000 לפני הספירה. הממצאים הראשונים של מראה ממתכת נמצאו בארם נהריים ובמצרים ועשויות מנחושת מלוטשת.
המראה נזכרת במקרא, בספר שמות: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד";[1] ובספר איוב: "תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק".[2]
במערת האיגרות במדבר יהודה, ב"אולם ג" ובנקיק, נמצאו בשנים 1960–1961 שתי מראות מתקופת מרד בר כוכבא (135-132 לספירה), כפי הנראה של יהודיות שהביאו אותן איתן כשנכנסו למערה כפליטות. המראות בנויות מעיגול מתכת מבהיק (נחושת-קלל) במסגרת עץ עטופה קלף אדום, שעשוי משני חלקים הנראים כמחבטי פינג פונג.[3]
בשנת 1835 הכימאי הגרמנייוסטוס פון ליביג יצר את מראת הזכוכית-כסף המוכרת לנו כיום. המראה מורכבת משכבה דקה של מתכת המוצמדת לזכוכית בתהליך של החנקת המתכת, שיטה זו איפשרה לייצר מראות בכמויות גדולות בעלות נמוכה. כיום רוב המראות מיוצרות מכסף או אלומיניום המוצמד למשטח הזכוכית ב-Vacuum deposition.
מראה שטוחה
ציור של אישה המביטה במראה שטוחה.
מראה שטוחה היא הדגם הנפוץ של המראה, והיא משקפת נאמנה את הנוף שמולה.
במראה זו, על פי חוק ההחזרה, זווית הפגיעה (ביחס לאנך למראה) שווה לזווית ההחזרה. בנוסף לכך על פי חוק זה זוויות הפגיעה, זווית ההחזרה והאנך למראה נמצאים באותו מישור. ההיפוך במראה הוא תוצאה של שיקוף העצם, לדוגמה, אם אנו נצייר על שקופית ונעמיד אותה מול מראה התמונה במראה תהיה זהה לתמונה המתקבלת אם מסתכלים על השקופית בצד שלא מופנה כלפי המראה. הקרן שיוצאת מנקודה A, פוגעת במראה ומוחזרת לנקודה B תהיה על אותו מסלול זהה של הקרן שיוצאת מנקודה B, פוגעת במראה וחוזרת לנקודה A, ע"פ חוק הפיכת מהלך האור.
מראה קעורה יכולה לשמש כקולימטור, כלומר לרכז קרני אור מקבילות לנקודה אחת, או להפך, להפוך אור המגיע מנקודה אחת לקרניים מקבילות. בפרבולה קרן אור המגיעה מנקודה מרוחקת, במקביל לציר ופוגעת בה, מוחזרת אל המוקד. גם לפרבולואיד, גוף הסיבוב של הפרבולה, יש אותה תכונה, לכן כל קרני האור המגיעות מעצם מרוחק ופוגעות במראה שצורתה פרבולואידית, מתרכזות במוקד. תכונה זו משמשת בקולט שמש ליצירת אנרגיה סולארית. בכיוון ההפוך, מקור אור, הממוקם במוקד, מפזר את אורו, דרך מראה פרבולואידית, בקווים מקבילים.
לשימוש יומיומי מייצרים מראות שצורתן כיפה. אם הזווית קטנה, הכיפה מהווה קירוב לפרבולואיד, ויש לה (בקירוב) אותה תכונה של החזרת הקרניים.
המראה הקעורה
כדי לעמוד על מידת העקמומיות של המראה הקעורה משלימים אותה לצורת כדור ומודדים את גודל הרדיוס, ככל שהרדיוס גדול יותר - כך המראה שטוחה יותר. המראה הקעורה מרכזת את קרני האור שלה בנקודת המוקד שמרחקו מן המראה נתון על ידי . מקור אור אשר יוצב בנקודת המוקד יפוזר ל"אינסוף" על ידי המראה, עובדה בה נעשה שימוש בפנסי מכונית.
מישור המוקד הוא משטח ישר העובר דרך המוקד ובניצב לציר האופטי (ציר הסימטריה של המראה). כאשר נשלחות קרניים מקבילות זו לזו, שאינן מקבילות לציר האופטי (באלכסון), כל הקרניים תחזורנה כאשר הן נפגשות בנקודה אחת, הנמצאת על מישור המוקד (מתחת או מעל למוקד המראה).
במראה קעורה יכולים להיווצר ארבעה סוגים של דמויות:
דמות ישרה מוגדלת.
דמות הפוכה מוגדלת.
דמות הפוכה מוקטנת.
דמות הפוכה שווה.
המראה הקמורה
בניגוד למראה הקעורה, המראה הקמורה היא מראה שהצד הקדמי שלה בולט. המראה הקמורה מפזרת את קרני האור ומגדילה את שדה הראיה של המתבונן במראה. במראה קמורה ישנה רק אפשרות אחת לשיקופה של דמות: הדמות תוצג בצורה ישרה ומוקטנת.
מיקום הדמות הנוצרת במראה
בהינתן עצם הממוקם במרחק מן המראה, במראה תיווצר דמות הנמצאת במרחק , כאשר 2 גדלים אלו קשורים זה לזה על ידי הנוסחה .
שימושים נוספים למראה
מראה היא כלי עבודה חשוב של מאפרים, ספרים, רופאי שיניים ושינניות. למשל, מראה מגדילה היא כלי עבודה חשוב לצורכי איפור וגילוח. לצורכי הגדלה משתמשים במראה קמורה.
בטיחות בדרכים - מראות תשקיף מותקנות בצידי כלי רכב ובתוכן מגדילות את מרחב הראייה של הנהג כך שבאפשרותו לראות את המכוניות שמסביב ומאחור מבלי להסב את מבטו מהכביש שלפנים. מראות פנורמיות (קמורות) מוצבות לעיתים בצמתים בהם שדה הראייה מוגבל (בעיקר בתוך ערים צפופות), כמו גם ביציאות מחניונים, במטרה להגדיל את שדה הראייה של העוברים בצומת (נהגים והולכי רגל) מבעוד מועד ובכך להקטין את הסיכוי לתאונה בצומת.
ישנם מבוכים שקירותיהם עשויים מראות וזאת כדי לבלבל את ההולך בתוך המבוך. שימוש במבוך מראות יכול להיעשות כמתקן שעשועים בלונה פארק.
ניתן באמצעות מראה לבצע איתות למרחקים, לרוב בשימוש של החזר קרן אור על המראה.
במיקרוסקופ קיימת לרוב מראה שתפקידה לרכז את קרני האור והיא משמשת להארת הדגימה מלמטה.
במשקפות וטלסקופים משתמשים במערכת מראות כדי להאריך ולהכפיל את הדרך שעושה קרן האור מהעדשה אל העין.
בעבר הייתה קיימת אמונה, שבמראה נמצאת הבבואה שלנו, שהיא דמות אנושית של ממש, וזהו מקור האמונות הטפלות המזהירות שלא לשבור מראה ושלא להסתכל במראה שבורה.
בין היהודים יש הנוהגים עם מות אדם לכסות את המראות בבית לתקופת השבעה. אחד הטעמים הוא כדי לא להתעסק במראה החיצוני של האדם בתקופת האבלות.
בזמנים בהם רק נשים היו נוהגות להסתכל במראה, היו שאסרו על גברים להסתכל במראה משום איסור לא ילבש.
מכיוון שכל חלקת מים, הופכת למראה ומשקפת את הסובב אותה, היא מוזכרת פעמים רבות באגדות ובכתבים עתיקים. האזכור הראשון של שימוש האדם בתכונת השיקוף של המים הוא באגדה היוונית על נרקיסוס, העלם יפה התואר, שהתאהב בדמות שנשקפה אליו ממימי הנחל, עד שלא יכול היה להינתק ממנה.
מקור המילה האנגלית mirror הוא בצרפתית עתיקה -mirer שמשמעה להביט בדבר או להשתקף בו, או בלטינית - mirari - לתהות על משהו. בעברית יש לנו ראי ומראה וגם אספקלריה הארכאית, שמקורה בארמית. באנגלית יש גם looking glass (זכוכית מביטה), שלה יש כפל משמעות מסוים שנעדר מן העברית - הזכוכית, המשמשת אותנו להביט בה ולראות את עצמנו, משיבה לנו מבט מתוך עינינו אנו.
הראי דרכו לשקף את כל המתרחש מולו, באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים, כפי שאמורה לעשות עיתונות הגונה ובלתי משוחדת. משום כך יש לנו Daily Mirror האנגלי ו-Der Spigel הגרמני. את מי שנאשם במעשים שלא ייעשו ולא נענש שואלים, איך הוא יכול להסתכל בעצמו בראי כל בוקר. (בהמשך לשאלה: איך אתה ישן בלילה?) הקריקטוריסט והסאטיריקן הם כמי שמציב מראה מעוותת לפני החברה, ללמדה בדרך העיוות וההגזמה את מה שעליה לדעת על עצמה ועל העומדים בראשה.
מראות מעוותות קיימות גם במציאות, בלונה פארק, למשל. הן מעקמות את כולם פרט למי שמעוקם מטבעו, ואותו הן יכולות דווקא ליישר, כזכור לכל מי שראה את הסרט מסכה - הנער שפניו מסולפים ונעווי-צורה מלידה זוכה לראות את עצמו בפעם הראשונה ככל האדם במראה מעוותת בלונה פארק.
באתרי בידור ובילוי שונים יש מבוכי מראות, שהנכנס אליהם רואה את דמותו ודמויות אחרות משתקפות שוב ושוב, ועליו לנסות למצוא את דרכו החוצה, בלי לדעת אם הבבואה שהוא רואה קרובה אליו או משתקפת במרחק רב ומטעה.
במיתולוגיה היוונית
מגן פליז מלוטש כראי הוא שאיפשר לפרסיאוס להרוג את מדוזה, אחת משלוש הגורגונות הנוראות, מפלצות בעלות כנפיים ונחשים במקום שערות, שמבטן הופך את כל הבא במחיצתן לאבן. שליח האלים הרמס הוא שנתן לו במתנה חרב פלאים, שבה יוכל לקטול את הגורגונה, אך בלי המגן-ראי, מתנתה של אתנה, לא הייתה החרב מועילה לפרסיאוס, כי הגורגונה הייתה מאבנת אותו לפני שהיה מספיק לפגוע בה. פרסיאוס קרב אל המדוזה בהליכה לאחור, כשהוא מביט אליה בראי שבידו, וכשהיה קרוב דיו, ערף את ראשה מעליה לפני שיכלה לפגוע בו.
בספרו של לואיס קרול, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם (במקור: "Through the Looking Glass"), הילדה הסקרנית עוברת דרך הראי, שזגוגיתו נעשית רכה, ערפילית וחדירה לנוחותה, אל "בית המראה" שהיא רואה כל הימים מבחוץ, ומגלה את הנעשה בתוכו פנימה.
הסופר מיכאל אנדה, מחבר הספר ראי בתוך ראי, מזכיר ראי גם בספרו הסיפור שאינו נגמר: ראי קסם מופיע באחד השערים אל האורקל הדרומי. זהו ראי, המציג לכל הניצב מולו את ישותו האמיתית, הנסתרת, שגם הוא עצמו לא היה מודע לקיומה. רבים אינם יכולים לשאת את שנשקף אליהם מתוך הראי, ויש שדעתם נטרפת עליהם, אבל אטריו, הנער משבט ירוקי העור שנשלח למצוא מרפא לקיסרית הילדותית, רואה בו את גיבורו של הספר, בסטיאן – ילד קטן ושמן קורא בספר בעליית גג. כיוון שהתמונה אינה אומרת לו דבר וודאי איננה מפחידה אותו, הוא פוטר אותה מלפניו ללא מחשבה נוספת ועובר בראי ללא חשש. עוד לפני כן, הספר נפתח בכתובת על דלת זכוכית של חנות ספרים, דווקא כפי שהיא נראית מבפנים, במהופך – בכתב ראי.
מוטיב דומה מופיע בספר הארי פוטר ואבן החכמים, הראשון בסדרת הספרים הארי פוטר מאת ג'יי. קיי. רולינג. הראי של ינפתא (אתפני בכתב ראי) הוא מראה גדולה, המשקפת את משאלת ליבו הגדולה ביותר של המתבונן – במקרה של הארי, המשפחה שלא זכה להיות חלק ממנה, משום שוולדמורט הרג את הוריו כשהארי היה בן שנה. דמבלדור מזהיר את הארי מפני התמכרות לראי נוסך האשליות, שהביא אנשים שצפו בו עד לטירוף דעת. הראי, שהוגלה ממקומו בהוראת דמבלדור למקום סתר, מופיע שוב בהמשך הספר.
במעשייה שלגיה ושבעת הגמדים, הראי שעל הקיר מאשר יום יום למלכה כי היא היפה בכל העיר, עד שיום אחד הוא מודיע לה כי התואר ראוי יותר לבתה החורגת שלגיה.
עשו של מאיר שלו מחזר אחרי אהובתו באמצעות ראי ענק, הצד את השמש ומשלח את בבואתה המסנוורת ישר אל חדרה.
בספרו של טרומן קאפוטה, מוזיקה לזיקיות, מתוארת מראה שחורה – מראה הנתונה בתוך תיבת קטיפה שחורה ומשמשת ציירים, בעיקר, להרגעת העיניים אחרי אימוץ רב, אך יש בה גם תכונה מהפנטת, במידה מסוימת.
"נראה, כי אין דבר עלי אדמות, שישווה ביופי, בטוהר, ועם זאת בגודל מרחביו, לאגם. מים שמימיים. אין לו צורך בגדר. עמים באים והולכים בלי להטביע בו את חותמם המשחית. הוא ראי, ששום אבן אינה יכולה לסדוק, שהכספית שלו לא תישחק לעד, שאת ציפוי הזהב שלו הטבע חוזר ומתקן כל הזמן; רוחות סער ואבק, אין בכוחם להדליח את חלקת פניו, הצחים תמיד; ראי, שכל סיאוב המוצג לפניו, שוקע אל תוכו, מטואטא ונמחק במברשת הערפילית של השמש, במטלית האבק של האור, שאינו משמר שום הבל פה שננשף עליו, אלא משגר את הבלו הוא לשייט כעננים גבוה מעל פניו ועדיין להשתקף בחיקו."
טרי פראצ'ט בספרו מכשפות בחוץ לארץ מציג מכשפה ששואבת את כוחה ממראות המוצבות זו מול זו, כך שהן יוצרות השתקפויות של השתקפויות. כאשר מכשפה אחרת נכנסת אל בין המראות, היא מאותגרת למצוא איזו מבין הדמויות היא המקור.
"הבריכה" בפואמה של חיים נחמן ביאליק מסמלת את השאלה הנצחית, האם יש מציאות עצמאית לאמנות או שהיא השתקפות של המציאות החיצונית בלבד.
במחזההדיבוק מאת ש. אנ-סקי (בתרגומו של ביאליק), מסופר משל, בו מבקש רב ממכובד עשיר להביט החוצה מבעד לחלון ולתאר את אשר הוא רואה. הגביר אומר: "רואה אני בני אדם." ואז לוקח הרב את הגביר אל מראה המוצבת בחדר וחוזר על שאלתו. הגביר עונה: "רואה אני את עצמי." אומר הרב: "כאן זכוכית וכאן זכוכית, אלא שהזכוכית של המראה מחופה היא כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את עצמו".[4]
מבחן המראה
זהו מבחן פסיכולוגי לזיהוי עצמי שפותח בשנות ה-70. הוא משמש לאבחון של הופעת ה"אני" כישות נבדלת מהעולם. במבחן מציירים כתם צבעוני על מצחו של תינוק ונותנים לו להביט במראה. בשלב התפתחותי מוקדם התינוק מושיט יד למראה ומנסה לגעת בכתם. בגיל 18 חודשים לערך התינוק מושיט יד למצחו שלו ונוגע בכתם. גם מספר בעלי חיים מצליחים במבחן. בעיקר מצטיינים ביכולת זו קופי השימפנזה אך היא זוהתה אצל יונקים נוספים ואף אצל ציפורים ודגים.
היחס של בעלי חיים למראות
כלב מביט במראה.זכר דג קרב מתקיף השתקפותו
כאמור יש מספר מועט של בעלי חיים מסוגלים לזהות במראה את עצמם. לפיכך משמשת המראה כסוג של מבחן אינטליגנציה לזיהוי "אני" אצל בעלי חיים.
בדרך כלל, בעלי החיים יתייחסו לבבואה במראה כיצור נבדל.
בעלי חיים שונים מגיבים באופן שונה למראות - כלבים וחתולים אדישים להן, משום שהם מגיבים בעיקר לריח ופחות למראה[דרוש מקור][מפני ש...]. מיני קופים רבים מחפשים את הקוף האחר מאחורי הראי, כמו תינוקות צעירים. ציפורים, בעיקר נחליאלים, מדמים לראות בראי זכר מתחרה, פולש לטריטוריה, ומנקרים בו בחמת זעם. פעם היה מקובל לתלות ראי בכלוב של ציפור בודדה, כדי שתחשוב שיש לה בן או בת זוג. בכלובי תוכים נהוג לתלות מראות המשמשות אותם למטרות שעשוע.
כאשר שמים דג קרב סיאמי זכר מול מראה, הוא עובר למצב התקפה, כיוון שהוא חושב שיש דג זכר נוסף מולו.
