קרב חָרָן (בלטינית: Proelium Carrharum) היה קרב מכריע בין צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס לבין כוחות האימפריה הַפַּרְתִּית, שהתחולל בראשית חודשמאי שנת 53 לפנה"ס סמוך לעיר חרן (Carrhae) שבצפון מסופוטמיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכּוּתר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס. שרידי הצבא הרומי שניסו לסגת צפונה, תחילה לעיר חרן ולאחר מכן לשטח ארמניה, ספגו אבדות כבדות במהלך נסיגתם, ורק חלק קטן מצבאו של קראסוס הצליח לחזור בשלום. התבוסה שמה קץ לניסיונה הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, ובעקבותיה השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת.
קרב חרן היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית.
מותו בקרב של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריומווירט הראשון, ששלט ברומא באותה תקופה, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריומווירט, והשפיע בעקיפין על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם, שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.
מוצאם של הפרתים היה משבט נוודים ממוצא סקיתי מאסיה המרכזית בשם פארני (Parni). באמצע המאה השלישית לפנה"ס ניצל מנהיג השבט, ארסאקס, מרד של המושל המקומי של מחוז פרתיה (אזור ששכן במערב טורקמניסטן ובצפון-מזרח איראן של ימינו) נגד השלטון המרכזי הסלאוקי, כדי להשתלט על פרתיה ולהכריז על עצמאות משלטון האימפריה הסלאוקית, ובכך ייסד את שושלת המלוכה הפרתית (השושלת הארסאקידית). לאחר מותו של ארסאקס הראשון הצליח המלך הסלאוקי אנטיוכוס השלישי להשתלט מחדש על פרתיה (209 לפנה"ס), וכפה על השליטים הפרתים להכיר בריבונות האימפריה הסלאוקית, אך הם המשיכו לשמש כמושלי המחוז מטעמו. בעקבות סדרת המפלות שנחל אנטיוכוס במלחמתו נגד הרפובליקה הרומית, והתבוסה הניצחת שנחל צבאו בקרב מגנסיה (189 לפנה"ס), נחלשה מאוד האימפריה הסלאוקית, והמלכים הפרתים ניצלו את חולשתה, כדי להשיב לידיהם את השליטה בפרתיה, וכדי להשתלט בהדרגה על מחוזותיה המזרחיים של האימפריה.
המלך הפרתי מיתרידטס הראשון, המכונה גם "הגדול" (171–138 לפנה"ס) הרחיב מאוד את גבולות הממלכה הפרתית, והפך אותה לאימפריה גדולה. הוא השתלט על באקטריה (כיום בצפון אפגניסטן), על הודו ממערב לנהר אינדוס ועל כל שטחי האימפריה הסלאוקית שממזרח לנהר חידקל, ואף כבש את דרום מסופוטמיה, כולל את הערים הגדולות בבל, סלאוקיה (בירת האימפריה הסלאוקית) וקטסיפון. יורשו, פראטס השני, הביס והרג את המלך הסלאוקי אנטיוכוס השביעי, והפך את בנו, סלאוקוס, לנסיך פרתי. בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס העבירו הפרתים את בירתם לעיר קטסיפון שעל גדת החידקל. מרכזי שלטון נוספים של האימפריה הפרתית היו בערים אקבטנה, שושן, הקטומפילוס (הבירה הפרתית הראשונה) וניסה.
האימפריה הפרתית התאפיינה בחוסר ריכוזיות בהשוואה לאימפריות קודמות ששלטו באזור המזרח הקרוב (כגון האימפריה הפרסית). היא הייתה למעשה אגד רופף של ממלכות ואסליות (דוגמת ארמניה), מחוזות וערי מדינה, ששמרו על מידה רבה של אוטונומיה, ועל רבות מהזכויות המסורתיות שלהן, כולל הזכות לטבוע מטבעות משלהן. השלטון המרכזי הפרתי נמנע בדרך כלל ממעורבות בעניינים הפנימיים של נתיניו, כל עוד הם מילאו את חובותיהם כלפי הכתר. המבנה המבוזר של האימפריה החליש את כוחה, אך היו לו גם יתרונות משמעותיים מבחינת הפרתים. כך למשל, במהלך המלחמות נגד האימפריה הרומית, כבשו הרומאים מספר פעמים את קטסיפון, בירת האימפריה הפרתית, מבלי שתהיה לכך השפעה על יציבות השלטון הפרתי. זאת משום שלאימפריה היו מספר מרכזי שלטון, ולא רק מרכז שלטוני אחד.
כאשר פלש הצבא הרומאי של קראסוס לשטחה בשנת 54 לפנה"ס, נמצאה האימפריה הפרתית במצב של חוסר יציבות פוליטי. בשנת 57 לפנה"ס נרצח המלךפראטס השלישי על ידי שני בניו, אורודס השני ומיתרידטס השלישי. בתחילה הם הסכימו לחלק ביניהם את השלטון באימפריה הפרתית, כאשר מיתרידטס קיבל את השלטון על החלקים המערביים של האימפריה (מדי) ואילו אחיו, אורודס, קיבל את השלטון בחלקה הצפון-מזרחי (פרתיה). אולם תוך זמן קצר פרצה מלחמה בין שני היורשים. אורודס השני ניצח בשלב הראשון של המלחמה, ואילץ את מיתרידטס להימלט לגלות. האחרון פנה אל אולוס גביניוס, שכיהן כמושל הפרובינקיה הרומאית סוריה בשנים 57–55 לפנה"ס, וביקש את עזרתו בהשבתו לכסאו. גביניוס הסכים לבוא לעזרתו, חצה עם צבאו את נהר הפרת ופלש לתחומי האימפריה הפרתית. אולם כאשר תלמי השנים עשר הציע לו סכום עצום של עשרת אלפים טאלנטים תמורת החזרתו לשלטון במצרים, החליט גביניוס לנטוש את תוכניות הפלישה לפרתיה וצעד עם צבאו דרומה למצרים. מיתרידטס, שנאלץ להסתדר בכוחות עצמו, גייס צבא ובשנת 55 לפנה"ס הצליח להשתלט על מסופוטמיה, כולל הערים הגדולות סלאוקיה וקטסיפון. אורודס שלח מצביא צעיר ומוכשר בשם סוּרֶנָה (Surena) להשתלט מחדש על החלק המערבי של ממלכתו, והאחרון אילץ את מיתרידטס לסגת לסלאוקיה, צר על העיר וכבש אותה במהלך שנת 54 לפנה"ס (המועד המדויק של נפילת סלאוקיה אינו ברור). מיתרידטס נתפס והוצא להורג, ובכך תמה מלחמת הירושה הפרתית.[1]
קראסוס שאף לנצל את חוסר היציבות ששרר באימפריה הפרתית, כדי להשתלט עליה, וניסה ליצור קשרים עם מיתרידטס. אולם במקום למהר לעזרתו, התעכב בסוריה וביזבז זמן יקר, במהלכו הצליח אורודס השני לחסל את אחיו, ולייצב את שלטונו באימפריה הפרתית, ובכך מנע מהרומאים בעל ברית חשוב.
הרפובליקה הרומית
השטח שבשליטת הרפובליקה הרומית (באדום) ערב קרב חרן
עד אמצע המאה הראשונה לפנה"ס השלימה הרפובליקה הרומית את השתלטותה כמעט על כל אגן הים התיכון, באופן ישיר (פרובינקיות רומיות), או באופן עקיף (באמצעות שליטים קליינטים). במהלך המאות השנייה והראשונה לפנה"ס השתלטה רומא בהדרגה על הממלכות ההלניסטיות באסיה הקטנה ועל השטחים שנותרו בשליטת הממלכה הסלאוקית במזרח התיכון. אולם המשך ההתפשטות הרומאית מזרחה נבלם על ידי האימפריה הפרתית העולה, שהשתלטה על רוב השטחים שהשתייכו בעבר לממלכה הסלאוקית. המתחים בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית עלו על פני השטח כבר במהלך מסעות המלחמה של המצביאים הרומיים לוקולוס ופומפיוס במזרח הקרוב במהלך מלחמת מיתרידטס השלישית (73 לפנה"ס – 63 לפנה"ס) (אנ'), אך לא הגיעו לכדי עימות צבאי גלוי בין שני הצדדים. הם הגיעו להבנה בלתי כתובה, לפיה הגבול בין תחומי ההשפעה של שתי האימפריות עובר לאורך נהר פרת.
כיבוש שטחים היה אחד הכוחות המניעים המרכזיים בפוליטיקה הרומית, והיה חיוני לכלכלה של האימפריה הרומית, אשר הייתה תלויה במידה רבה בעבודת עבדים. כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לתחומי האימפריה הביא הון רב לקופת הרפובליקה הרומית, שפע של עבדים ויוקרה רבה למצביאים, שעמדו בראש מסעות הכיבוש, אותה ניתן היה לנצל לצורך צבירת כוח פוליטי. במאה הראשונה לפנה"ס, בעקבות הרפורמות שערך מאריוס במבנה הצבא הרומאי (הרפורמה המריאנית), צברו מספר מצביאים רומיים בולטים (למשל פומפיוס, ויוליוס קיסר) כוח הולך וגדל, אשר איים על הסדר הפוליטי הקיים ברפובליקה הרומית. כוחם נבע בעיקר מעשרות אלפי החיילים המשוחררים, ששירתו בעבר בצבאותיהם, והפכו לקליינטים שלהם לאחר פיזור הלגיונות, שגויסו על ידם. המוסדות הפוליטיים של הרפובליקה הרומית המשיכו להתקיים, אך הכוח הפוליטי הממשי התרכז בידי קבוצה מצומצמת של אישים בעלי השפעה.
שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס היו תקופה של רגיעה יחסית במחלוקות הפוליטיות אשר פילגו את הרפובליקה הרומית, לאחר שני עשורים של מלחמת אזרחים עקובה מדם בין שתי סיעות באריסטוקרטיה הרומית – האופטימאטים (הסיעה השמרנית, שרצתה לשמור על מעמדה של האוליגרכיה השלטת ברומא, ולחזק את כוחו של הסנאט על חשבון אסיפות העם והטריבונים) והפופולרים (סיעה שהורכבה בדרך כלל מ"אנשים חדשים", שלא נכללו באריסטוקרטיה הוותיקה, ואשר ביקשו להישען על תמיכת המוני העם ברומא, כדי לחזק את כוחם ואת מעמדם הפוליטי). על רקע האלימות הפוליטית הגואה ברומא, חברו שלושה פוליטיקאים רומיים בשנת 60 לפנה"ס ליצירת ברית פוליטית הידועה בשם הטריומווירט הראשון, שנועדה לקדם את האינטרסים של חבריה, ולהתגבר על התנגדות הסיעה השלטת בסנאט הרומאי לשאיפותיהם האישיות. חברי הטריאומוירט היו גנאיוס פומפיוס מגנוס – המצביא המפורסם ביותר ברומא באותה עת, מרקוס ליקיניוס קראסוס – האיש העשיר ביותר ברומא, ויוליוס קיסר, שזכה לאהדת המוני העם בעיר רומא. כדי לחזק את הברית המשולשת השיא יוליוס קיסר את בתו יוליה לפומפיוס. הטריומווירט חסר אומנם כוח פוליטי רשמי, ונאלץ לפעול מאחורי הקלעים לצורך גיוס קולות בבחירות למשרות פוליטיות חשובות ברומא, אך השילוב בין שלושת האישים היה חזק מספיק כדי לשלוט בפועל בפוליטיקה הרומאית במשך כעשור, ולהציב את עצמם ואת תומכיהם בעמדות המפתח בהן חפצו.
בשנת 56 לפנה"ס, בתגובה לאיום פוליטי על מעמדו של יוליוס קיסר, התכנסו שלושת השותפים בלוקה, והחליטו שקראסוס יחד עם פומפיוס ירוצו לכהונת הקונסול בשנה הבאה (שנת 55 לפנה"ס), ואילו כהונתו של יוליוס קיסר כפרוקונסול בגאליה תוארך ב-5 שנים נוספות. פומפיוס וקראסוס אכן הצליחו להיבחר כקונסולים בשנת 55 לפנה"ס, ובתום כהונתו דאג קראסוס להתמנות כפרוקונסול בפרובינקיות המזרחיות של האימפריה הרומית, במטרה להוביל מסע מלחמה וכיבושים נגד האימפריה הפרתית, להרחיב את תחומי שלטונה של רומא מזרחה, ולהקנות לעצמו תהילה צבאית בדומה לשני שותפיו בטריאומוורט.
ממלכת ארמניה
ממלכת ארמניה שכנה באזור כורדיסטן המודרנית, ומיקומה הגאוגרפי בין השטחים שבשליטת האימפריה הפרתית לבין השטחים שבשליטת האימפריה הרומית הפך אותה לסלע מחלוקת בין שתי האימפריות החשובות במזרח הקרוב, ששאפו לספח אותה לתחום השפעתן. ארמניה החלה להתחזק לאחר תבוסתה של האימפריה הסלאוקית בקרב מגנסיה בשנת 190 לפנה"ס, והגיעה לשיא עוצמתה בתקופת שלטונו של המלך טיגראנס הגדול (95–55 לפנה"ס), שהפך אותה למעצמה אזורית חשובה. אולם בשלהי תקופת שלטונו של טיגראנס הגדול נחלשה ממלכת ארמניה, לאחר שספגה שורת תבוסות קשות מידי המצביאים הרומיים לוקולוס ופומפיוס בשנים 69–66 לפנה"ס, איבדה חלק ניכר מהשטחים שכבשה, והפכה לממלכה קליינטית של רומא.
במהלך שני מסעות המלחמה שניהל הצבא הרומאי בפיקודו של קראסוס נגד האימפריה הפרתית בשנים 54–53 לפנה"ס, שלט בארמניה המלך ארטאווסדס השני. האחרון שמר על נאמנות לרומא, ואף הציע לקראסוס סיוע צבאי ארמני מאסיבי ומידע מודיעיני, בתמורה להסכמת האחרון לשתף פעולה עם הצבא הארמני, ולפלוש לתחומי האימפריה הפרתית דרך ממלכתו. סירובו של קראסוס לקבל את הצעת העזרה הארמנית, שכללה גם סיוע של 16 אלף פרשים ארמניים, והחלטתו לפלוש לאימפריה הפרתית דרך צפון מסופוטמיה, ולא דרך שטח ארמניה, היו בין הגורמים העיקריים למפלתו בקרב חרן.
רקע גאוגרפי
נוף אופייני למדבר הסורי
צבאו של קראסוס החל את תנועתו מהחלקים הפוריים של סוריה. עמדו לרשותו שני מסלולי תנועה אפשריים: הראשון תנועה במורד נהר הפרת דרומה לעבר הערים העשירות של מסופוטמיה, סלאוקיה, קטסיפון ובבל, והשני תנועה מזרחה מנהר פרת לנהר חידקל, בדרך המלך הפרסית העתיקה, העוברת דרך הערים חרן ונציבין. לאחר חציית החידקל יכול היה קראסוס להתקדם דרומה במורד עמק החידקל, או מזרחה לכיוון לב האימפריה הפרתית דרך אקבאטאנה.
הפשרת השלגים גורמת לזרימת מים חזקה בנהר הפרת בחודשים אפריל ומאי והוא קשה לחצייה. אולם לאחר חציית הנהר, תנועה דרומה במורד עמק הפרת מספקת יתרונות רבים לצבא גדול כמו צבאו של קראסוס. כל עוד הוא נע בצמוד לנהר, הוא לא צפוי לסבול ממחסור במים או במזון. יתרה מכך, הקרקע החקלאית הבוצית לעיתים של עמק הפרת הייתה מקשה על הפעלת חיל הפרשים הפרתי, בוודאי כשמדובר בפרשים הכבדים.
מסלול התנועה האפשרי השני עובר דרך המדבר הסורי. אזור זה, על אף שמו, הוא שילוב של ערבה ושל מדבר מבחינה גאוגרפית ואקלימית. הוא מתאפיין ברמה מישורית עם צמחייה דלילה וקרקע סלעית וקשה. הקרקע המישורית והשטוחה נוחה להפעלת יחידות פרשים ניידות, ואילו היעדר מכשולים טבעיים מקשה על יחידות חיל רגלים להתגונן באופן יעיל מפני התקפות הפרשים.
האזור בין הנהרות פרת וחידקל בצפון מסופוטמיה, סמוך לגבול סוריה-טורקיה של ימינו, אינו צחיח לחלוטין, משום שבשטחו עוברים שני נהרות הנשפכים לנהר פרת – נהר באליח ונהר חבור. בראשית חודש מאי, שבו נערך מסע המלחמה של קראסוס, האקלים באזור העיר חרן, שם התנגשו הצבאות הרומאי והפרתי, הוא נוח למדי. הטמפרטורה הממוצעת באזור בחודש זה היא C° 21.6 והטמפרטורה המקסימלית אינה עולה על C° 30. בנוסף לכך, באזור חרן יורדות כמויות משקעים ניכרות, שאינן אופייניות לאזור מדברי (כ-360 מ"מ בשנה בממוצע), כך שלא סביר שצבא הצועד בנתיב זה זמן קצר לאחר תום עונת הגשמים, יסבול ממחסור חמור במים.
צעדים מקדימים לקראת הפלישה הרומאית
מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהיה הצלע השלישית בטריומווירט הראשון ששלט ברומא, שאף לתהילה צבאית, שתשתווה להישגיהם של שני עמיתיו להנהגה, יוליוס קיסר ופומפיוס. לכן החליט לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, שגבלה בשטחים שבשליטת רומא באגן המזרחי של הים התיכון. לאחר תום כהונתו כקונסול בשנת 55 לפנה"ס, בהיותו בגיל 60, מונה קראסוס למושל הפרובינקיה הרומית של סוריה. הוא הפליג מאיטליה לאסיה הקטנה בראש צבא גדול בראשית שנת 54 לפנה"ס, ומכיוון שההפלגה נערכה בעונת החורף הסוערת, הוא איבד ספינות רבות, שטבעו במהלכה. לאחר שצבאו נחת באסיה הקטנה, הוא הצעיד אותו בדרך היבשה לסוריה דרך גאלאטיה.[2]
הרקע לפלישת הצבא הרומי לאימפריה הפרתית, היה המתיחות ששררה בין האימפריה הרומית לבין הפרתים סביב שאלת השליטה על ממלכת ארמניה לאחר שרומא השלימה את השתלטותה על אסיה הקטנה. ארמניה, ששכנה מצפון מערב לים הכספי, הייתה מדינת חיץ בין השטחים שבשליטת שתי האימפריות, וכל אחת מהן ביקשה לכלול אותה באזור השפעתה.
באביב שנת 54 לפנה"ס חצה צבאו של קראסוס את נהר הפרת, והשתלט על מספר ערים בצפון מסופוטמיה שמרביתן לא גילו התנגדות ונכנעו לו מרצונן. הערים ששכנו באזור זה היו תחת השפעה הלניסטית חזקה, וברובן התושבים קיבלו את הצבא הרומי ככוח משחרר מעול השלטון הפרתי. פלישתו של קראסוס לא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד הפרתים, משום שהם היו עסוקים במלחמת ירושה על השליטה באימפריה הפרתית בין שני בניו של המלך פראטס השלישי. המלחמה הסתיימה רק לקראת סוף שנת 54 לפנה"ס בניצחונו של המלך אורודס השני על אחיו, מיתרידטס השלישי, ואורודס עדיין היה עסוק בביסוס שלטונו על האימפריה הפרתית. הסאטרפ הפרתי המקומי, סילאקס (Silaces), ניסה להתנגד לפלישה עם כוח הפרשים הקטן שעמד לרשותו, אך הובס סמוך לעיר איקנאי (Ichnae) ונמלט אל המלך הפרתי, כדי לבשר לו על הפלישה הרומאית.[3]
במקום לנצל את הצלחת פלישתו לצפון מסופוטמיה לתנועה מהירה במורד הפרת וכיבוש הערים הגדולות של מסופוטמיה, קטסיפון, סלאוקיה ובבל, הסתפק קראסוס בהישגיו המוגבלים, ונסוג עם צבאו בחזרה לסוריה כדי לחרוף שם, כשהוא מותיר מאחור 7,000 רגלים ואלף פרשים, כחילות מצב בערים שכבש. ייתכן שמטרתו של קראסוס בפלישתו הראשונה לשטח הפרתי הייתה ליצור ראש גשר מאובטח ובסיס אספקה מעבר לנהר פרת, ממנו ניתן יהיה להתקדם ללב האימפריה הפרתית, אולם נסיגת צבאו אפשרה לפרתים לגייס את כוחותיהם ולהתכונן כראוי להתמודדות הצפויה נגד הרומאים.[4] מספר חוקרים סוברים שמלחמת הירושה באימפריה הפרתית הסתיימה בראשית שנת 54 לפנה"ס, ולא לקראת סופה של השנה. הם טוענים שאילו קראסוס היה יודע, שמיתרידטס השלישי עדיין מחזיק בסלאוקיה, הוא לא היה מחמיץ את ההזדמנות לחוש לעזרתו, כדי לרכוש לעצמו בעל ברית חשוב. אולם כאשר צבאו של קראסוס פלש לצפון מסופוטמיה בקיץ שנת 54 לפנה"ס, המרד של מיתרידטס כבר חוסל.[5]
במהלך חורף 53/54 לפנה"ס הגיעה אל קראסוס משלחת ארמנית גדולה בראשות המלך ארטאווסדס השני. האחרון, שהיה בעל ברית של רומא, הציע לקראסוס לעבור דרך ממלכתו, כדי לתקוף את ליבה של האימפריה הפרתית, תוך ניצול פני השטח ההרריים של ארמניה, מבלי להסתכן בהתנגשות בשטח מישורי עם הפרשים הפרתים. במקרה כזה הוא היה מוכן להבטיח לרומאים סיוע של כוח ארמני גדול, 30 אלף רגלים ו-16 אלף פרשים, בפלישתם לאימפריה הפרתית.[6] אולם קראסוס החליט לדחות את ההצעה המפתה, והעדיף לנצל את השטח שצבאו השתלט עליו בצפון מסופוטמיה, כבסיס לפלישה לאימפריה הפרתית בנתיב הקצר ביותר, שם יכול היה גם להסתמך על תמיכת האוכלוסייה הסורית-יוונית המקומית. נראה שקראסוס היה בטוח בניצחונו על הפרתים בעקבות ההישגים הגדולים של המצביאים הרומיים שקדמו לו, לוקולוס ופומפיוס, במלחמותיהם במזרח הקרוב, וסדרת התבוסות שהם הנחילו לצבאות עדיפים מספרית של השליטים המקומיים באסיה הקטנה, בארמניה ובסוריה (מיתרידטס, טיגראנס הגדול והמלכים הסלאוקיים). לכן הוא הרשה לעצמו לדחות את הצעת הסיוע הארמנית, שאילו התקבלה הייתה מחזקת מאוד את כוח הפרשים של צבאו, ומאפשרת לו להתמודד נגד חיל הפרשים הפרתי. הוא כנראה לא הבין שמדובר ביריב מסוג אחר לחלוטין, מכיוון שקרב חרן היה ההתנגשות הצבאית המשמעותית הראשונה בין הרומאים לבין כוחות פרתיים.
בתקופת קרב חרן היה הצבא הרומי צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. היחידה הצבאית הבסיסית שממנה הורכב הצבא הרומי הייתה הלגיון. בלגיון שירתו אזרחים רומאים, והוא כלל חיל רגלים כבד בלבד. בנוסף ללגיונות כלל הצבא הרומי גם חילות עזר, ששירתו בדרך כלל בחיל הפרשים וביחידות חיל רגלים קל.
הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות ובמגן גדול (סקוטום), ועל ראשו הגנה קסדת מתכת טובה, עובדה שהעניקה לצבא הרומאי יתרון על פני רוב יריביו בשדה הקרב. החימוש של הלגיונר כלל חרב גלאדיוס שאורכה כ-50–65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, פגיון כבד וכידון הטלה כבד פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב, או לפחות להוציא אותו מכלל שימוש.
הלגיון חולק ל-10 קוהורטות, יחידות בסדר גודל של גדוד (480–600 לוחמים), שכל אחת מהן כללה שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80–100 לוחמים).[7] בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון רק חיל רגלים כבד, ולא נכללו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה, שירתה חיצים גדולים לטווח ארוך) ואילו כל קוהורטה הייתה מצוידת, בנוסף לסקורפיונים, בבליסטרה כבדה יותר. כלומר, הארטילריה של לגיון בתקן מלא כללה 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[8]
כוחות רגלים קלים ופרשים סופקו על ידי העמים הכבושים, או על ידי שליטים קליינטים (בעלי ברית) של רומא. השימוש במונח "רגלים קלים" מטעה לעיתים. רבים מהם אכן לא היו מצוידים במיגון כבד, אך חלקם היו מצוידים בשריון גוף. ההבדל בינם לבין הרגלים הכבדים לא היה רק סוג המיגון והנשק שנשאו, אלא בעיקר צורת הלחימה: הלגיונרים לחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר לחמו במערך פזור יותר.
לקראת המערכה נגד האימפריה הפרתית אסף קראסוס צבא גדול שכלל שבעה לגיונות, 4,000 רגלים קלים מחיל העזר, 1,000 פרשים גאלים מנוסים ועוד כ-3,000 פרשים, רובם מהפרובינקיות המזרחיות.[9]
לאימפריה הפרתית לא היה צבא קבע, למעט משמר הראש של המלך הפרתי, וחיילות מצב שהוצבו במקומות יישוב מועדים לסכנה. הצבא הפרתי היה בנוי על בסיס פיאודלי, ולכן הפרתים נזקקו לזמן רב יחסית כדי לגייס את צבאם. בעת מלחמה היה המלך הפרתי קורא לאצילים הפרתים, להתייצב במקום מוסכם, עם הלוחמים שכל אציל ("אזאט"), או מושל מקומי, גייס מנחלתו או מהשטחים שבשליטתו.
הצבא הפרתי היה בעיקרו צבא פרשים, שהורכב משני סוגים עיקריים של חיל פרשים:
פרשים כבדים, שנקראו קטפרקטים על שם השריון שכיסה כמעט את כל גופם ואת פלג הגוף העליון של סוסי המלחמה שלהם, ובאו מקרב האריסטוקרטיה הפרתית. הפרשים הכבדים נלחמו לרוב במערך הדוק וצפוף, וחימושם העיקרי היה רומח פרשים ארוך וכבד. הטקטיקה בה הם השתמשו בדרך כלל הייתה הסתערות הלם חזיתית, שנועדה למוטט את מערך האויב ולהשמיד את כוחו, בדומה לאבירים באירופה בתקופת ימי הביניים.
פרשים קלים, שהיו ברובם קשתים רכובים שגויסו מקרב האצולה הנמוכה הפרתית ובני לווייתה, או מקרב שבטי הנוודים האיראניים בערבה האסיתית. הם היו מצוידים במיגון קל, אם בכלל, ונשקם העיקרי היה קשת מורכבת רבת עוצמה. הם נמנעו בדרך כלל מכניסה לקרב מגע עם האויב, ונהגו לדהור במהירות גבוהה אל עבר הצבא היריב, לירות מטח חיצים מדויק מטווח קרוב על חייליו, ולהימלט בדהרה לאחור. טקטיקה אחרת, שהייתה חביבה על הפרשים הקלים, הייתה ביום נסיגה מדומה, כדי למשוך את האויב לרדוף אחריהם, ואז לסובב את פלג גופם העליון אחורה תוך כדי רכיבה, ולפגוע ברודפיהם באמצעות מטחי חיצים (טקטיקה הידועה בכינוי Parthian shot). המטרה העיקרית של הפרשים הקלים הייתה להטריד ולהתיש את האויב באמצעות ירי חיצים מתמשך, שנועד לפגוע במורל הגייסות שלו, לגרום לו אבדות וליצור פרצות בשורותיו, כדי להכשיר את הקרקע להסתערות הפרשים הכבדים, שנועדו להנחית את מהלומת החסד על מערך האויב. גם צבא ממושמע וממוגן היטב, כמו הצבא הרומאי, התקשה לעמוד לאורך זמן בפני מטחי חיצים בלתי פוסקים, שהמטירו עליו הקשתים הרכובים הפרתיים (שיכלו לירות חיצים בקצב של 8–10 לדקה), מבלי להישבר.
הצבא הפרתי כלל גם יחידות חיל רגלים, אך הם היו מועטים יחסית במספרם, מילאו תפקיד משני בשדה הקרב, ולא היו מסוגלים להתמודד מול הרגלים הכבדים הרומיים.
בקרב במישור פתוח נהנה הצבא הפרתי הנייד מיתרון מכריע על הלגיונות הרומאים, שהיו מאומנים ללחימה פנים מול פנים, אך לא הייתה להם תשובה למהירות התנועה של הפרשים, ולמטר החיצים שהקשתים הרכובים ירו עליהם מטווח בטוח.[10]
הפלישה הרומית לאימפריה הפרתית
לקראת סוף אפריל שנת 53 לפנה"ס חידש קראסוס את המערכה נגד הפרתים וצבאו חצה את נהר פרת העליון סמוך לעיר זאוגמה שבצפון מסופוטמיה (כיום בירג'יק Birecik בדרום טורקיה). לפי חלק מהמקורות העתיקים (פלורוס ואפיאנוס) היה הצבא הרומאי גדול מאוד, וכלל קרוב למאה אלף חיילים,[א] אך החוקרים המודרניים נוטים לקבל את הנתונים המופיעים אצל פלוטרכוס, המספק את התיאור המפורט ביותר של מסע המלחמה של קראסוס נגד האימפריה הפרתית. לפי האחרון, צבאו של קראסוס כלל 7 לגיונות (34–35 אלף חיילים), כ-4,000 רגלים קלים וקשתים (רובם חיילות עזר מקומיים, שגויסו במהלך חורף 54/53) וכ-4,000 פרשים, מתוכם אלף פרשים גאלים מנוסים תחת פיקוד בנו של קראסוס, פובליוס, שנשלחו על ידי יוליוס קיסר לעזרתו של קראסוס.[12] אם נקבל את הנתונים של פלוטרכוס, צבאו של קראסוס כלל 42–43 אלף איש. אולם לא ברור אם מספר זה כולל את 8,000 החיילים שהושארו על ידי קראסוס כחילות מצב בערים שנכבשו על ידי צבאו בפלישה לפרתיה בשנה הקודמת (54 לפנה"ס).
הפרתים לא ישבו בינתיים בחיבוק ידיים. במהלך חורף 53/54 לפנה"ס הם החלו לגייס את צבאם, ושלחו כוח פרשים מובחר, אך קטן יחסית, תחת פיקוד מצביא בשם סורנה (Surena, ככל הנראה שיבוש יווני/לטיני של Suren, שם בית האב אליו השתייך המצביא הפרתי, ששמו הפרטי איננו ידוע),[13] להטריד את חיילות המצב הרומיים, שהוצבו בערים שנכבשו על ידי קראסוס ממערב לנהר פרת, ולעכב את התקדמות הצבא הרומאי כאשר קראסוס יחדש את פלישתו למסופוטמיה.[14] הפרשים הפרתים לא היו מסוגלים אומנם לכבוש מחדש את הערים בצפון מסופוטמיה, אך הם ניתקו אותם מסביבתן והחריבו את האזורים הכפריים. הכוח העיקרי של הצבא הפרתי, תחת פיקוד המלך אורודס ה-2, נועד לפלוש לממלכת ארמניה עם פתיחת עונת הקרבות (אביב שנת 53 לפנה"ס) במטרה למנוע אפשרות של התקפה דו-ראשית על פרתיה (מארמניה ומסוריה), לרתק את הצבא הארמני, כדי שלא יוכל לספק סיוע לצבאו של קראסוס, ולהעניש את מלך ארמניה על שיתוף הפעולה שלו עם הרומאים.[15]
המקורות העתיקים אינם מספקים פרטים מדויקים ביחס לגודלו ולהרכבו של צבאו של סורנה. סורנה, מצביא צעיר ומוכשר, שמילא תפקיד מרכזי בניצחונו של אורודס השני במלחמת הירושה בפרתיה, השתייך לבית סורן, בית האב החשוב ביותר בקרב האריסטוקרטיה הפרתית. לפי פלוטרכוס, הוא לווה במסעותיו תמיד בפמליה גדולה, שכללה לפחות עשרת אלפים איש, מקרב הווסאלים והעבדים שלו, כולל אלף קטפרקטים ומספר גדול יותר של פרשים קלים. לפמליה שלו התלוותה שיירת אספקה, שכללה אלף גמלים ו-200 עגלות שהובילו את נשותיו ופילגשיו.[16] מדובר היה למעשה בצבאו הפרטי של סורנה, שגויס מקרב האחוזות הנרחבות של משפחתו במחוז סיסטאן, בדרום-מזרח איראן של ימינו, והורכב מהווסאלים שלו. על בסיס המידע המופיע אצל פלוטרכוס, העריכו רוב החוקרים המודרניים, שצבאו של סורנה כלל אלף פרשים כבדים וכ-9,000 פרשים קלים, אף על פי שהדבר לא נכתב במפורש על ידי פלוטרכוס.[17] פלוטרכוס גם לא כתב שהכוח הפרתי שנשלח לעכב ולבלום את הפלישה הרומאית, כלל רק את הצבא שגויס על ידי סורנה. ייתכן בהחלט שצבאו הפרטי של האחרון היווה רק חלק מהכוח שנמסר לפיקודו. בנוסף, פלוטרכוס ופלורוס מזכירים מצביא פרתי נוסף בשם סילאקס (סביר להניח שמדובר באותו מושל פרתי, שהובס על ידי קראסוס בפלישתו הראשונה לצפון מסופוטמיה, המוזכר אצל דיו קאסיוס) שצבאו היווה חלק מהכוח הפרתי שניצב מול הצבא הרומאי.[18] כלומר, ניתן להניח שהכוח הפרתי שנשלח להתמודד נגד צבאו של קראסוס היה גדול מעשרת אלפים פרשים, אולם אין אפשרות לאמוד במדויק של גודלו.
לפי התוכנית הרומאית המקורית, צבאו של קראסוס היה אמור לנוע דרומה במורד הפרת עד לעיר סלאוקיה (עיר בעלת אוכלוסייה יוונית הלניסטית אוהדת, ששכנה בנקודה שבה הנהרות פרת וחידקל קרובים ביותר זה לזה, דרומית לבגדד של ימינו), לכבוש אותה, ואז לחצות את החידקל ולכבוש את קטסיפון, ששימשה כבירת האימפריה הפרתית, או לפחות בירת החלק המערבי של האימפריה. מסע במורד עמק הפרת היה בעל יתרונות רבים. הוא היה עובר באזור פורה יחסית, מאפשר לצבא הפולש לקבל אספקה בספינות דרך הפרת, ומונע מהצבא הפרתי לכתר את הצבא הרומאי, שאגפו הימני היה נשען על הנהר.[19] צבאו של קראסוס החל בתנועה דרומה במורד הפרת, אולם זמן קצר לאחר מכן קראסוס שוכנע לנטוש את תוכניתו המקורית, ולנוע מזרחה לכיוון החידקל, על ידי שליט ערבי מקומי בשם אריאמנס (לפי פלוטרכוס), או אבגרוס (לפי דיו קאסיוס), שנחשב לבעל ברית של רומא וסייע לפומפיוס במסע המלחמה, שערך האחרון בסוריה. חוקרים מודרניים סוברים, שמדובר במלך אבגר השני (אנ') מהשושלת האבגרית שליט אוסרואנה, ממלכה ערבית-נבטית חצי עצמאית, שמסע המלחמה של קראסוס התנהל בשטחה, ושבירתה שכנה בעיר אדסה.
לפי פלוטרכוס, אבגרוס, שפיקד על כוח פרשים שהתלווה לצבאו של קראסוס, טען שהפרתים נבהלו כל כך מהפלישה הרומאית, עד שהחליטו לפנות את החלק המערבי של ממלכתם ולסגת למכורתם, במחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרתית. הוא יעץ לקראסוס לנוע במהירות מזרחה, היישר ללב האימפריה הפרתית, כדי לנתק את דרך הנסיגה של הפרתים הנמלטים, וכן כדי להשמיד את הכוח הפרתי הקטן יחסית (בפיקוד סורנה) שניצב מול צבאו, לפני שהפרתים יספיקו לגייס את צבאם העיקרי ולחבור אליו. דיו קאסיוס כותב, שאבגרוס שכנע את קראסוס לצעוד עם צבאו מזרחה, במקום דרומה, באומרו שהמסע לקטסיפון יארך זמן רב, וכדאי לו להשמיד תחילה את הכוח הפרתי הקטן בראשות סורנה, שנמצא במרחק קצר ממנו.[20] שני ההיסטוריונים הנ"ל טוענים שאבגרוס פעל כסוכן כפול בשירותם של הפרתים, והוליך את הצבא הרומאי בכוונה לתוך מארב פרתי מתוכנן.
בניגוד לעצת חלק ממפקדיו הבכירים, ובראשם הקוואיסטורגאיוס קסיוס לונגינוס, החליט קראסוס לקבל את עצתו של אבגרוס, והורה לצבאו לנוע מזאוגמה מזרחה. המסלול המדויק שבו נע צבאו של קראסוס לאחר חציית הפרת אינו ידוע. ייתכן שהוא צעד בדרך המלך הפרסית העתיקה, שהובילה מהפרת לנהר חידקל דרך הערים חרן ונציבין (דרך שעברה במקביל לגבול סוריה-טורקיה של ימינו). אפשרות נוספת היא שצבאו צעד בדרך שיירות, שיצאה מדרום לזאוגמה, פנתה לכיוון דרום-מזרח וחצתה את נהר באליח בין הערים קאראהה (חרן) ואיקנאי (Ichnae). לא ברור אם כוונתו של קראסוס הייתה להמשיך בתנועה מזרחה, במטרה להגיע אל לב האימפריה הפרתית בנתיב הקצר ביותר, או שהוא רק רצה להדביק ולהשמיד את צבאו של סורנה, כדי לאבטח את אגפו השמאלי לפני שצבאו יחל להתקדם דרומה במורד עמק הפרת. אם האפשרות השנייה היא הנכונה, ייתכן שכוונתו הייתה להגיע לאזור חרן, ומשם לנוע דרומה במורד עמק נהר באליסוס (כיום נהר באליח البليخ בצפון-מזרח סוריה) עד לנקודה בה הוא נשפך לנהר פרת.
לפי תיאורו של פלוטרכוס, מסלול המסע עבר דרך שטח מדברי שומם, והצבא הרומי סבל קשות מחום וממחסור במים במהלך המסע כתוצאה מכך. אולם ייתכן שהוא נוטה להגזים בקשיי המסע (כנראה כדי לתרץ את תבוסת הצבא הרומאי), בהתחשב בעובדה שהמסע נערך בראשית חודש מאי, כאשר מזג האוויר באזור זה נוח יחסית. תוך כדי הצעידה מזרחה הגיע אל קראסוס שליח ממלך ארמניה, שבישר לו שהצבא הפרתי פלש לממלכתו, וביקש שהצבא הרומאי יבוא לעזרתו. קראסוס דחה בזעם את בקשת המלך ארטאווסדס, אך היה ברור לו שלא יוכל לצפות עוד לסיוע צבאי מצד הארמנים.[21] ב-6 במאי שנת 53 לפנה"ס (9 ביוני שנת 701 לייסוד רומא, לפי לוח השנה הרומאי שקדם ללוח היוליאני), לאחר מספר ימי צעידה, נתקלו הסיירים של קראסוס בפרשים הפרתיים במרחק קצר ממערב לנהר באליסוס, כ-30 ק"מ דרומית לעיר Carrhae היא חרן המקראית (כיום Harran סמוך לגבול טורקיה-סוריה).
מהלך הקרב
האזור הכללי בו נערך קרב חרן
הסיירים ששרדו מההיתקלות נמלטו חזרה ודיווחו לקראסוס שניתקלו בכוח פרשים פרתי גדול. האחרון הורה מייד לערוך את צבאו בתבנית קרב מקובלת, כאשר הלגיונות ערוכים במרכז והפרשים מוצבים בשני האגפים, אך לאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לערוך את הצבא בתבנית מרובע חלול עמוק, כאשר כל אחד מארבעת צדדיו הוגן על ידי 12 קוהורטות של רגלים, בסיוע פלגות פרשים.[22] הרגלים הקלים ושיירת האספקה מוקמו, קרוב לוודאי, בתוך המרובע, שם היו מוגנים מהתקפה. מערך כזה מתאים להדיפת התקפת פרשים בשטח מישורי פתוח חסר מכשולים טבעיים, שבו לא ניתן היה למנוע מהפרשים הפרתים לאגף את הצבא הרומאי. הוא גם התאים יותר להמשך תנועה מאובטחת של הצבא מזרחה, עד להיתקלות עם הכוח הפרתי העיקרי.
לפי פלוטרכוס, צבאו של קראסוס כלל שבעה לגיונות, כלומר לפחות 70 קוהורטות של רגלים כבדים, ולא רק 48 קוהורטות. לכן ייתכן שחלק מהלגיונות הרומיים נשמרו בעתודה, או שצבאו של קראסוס נערך בצורה שונה מהתיאור שמוסר פלוטרכוס. מספר חוקרים סוברים, שהצבא הרומאי לא הספיק להשלים את היערכותו לפני פרוץ הקרב עם הפרתים, או שהוא נערך בתבנית האות ח', משום שלפי תיאור הקרב אצל דיו קאסיוס עורפו של הצבא הרומאי נותר חשוף. חוקרים אחרים סבורים, שצבאו של קראסוס המשיך לצעוד קדימה בשניים או שלושה טורים עמוקים של חיילים, שיכלו לשנות מבנה ולעבור באופן מיידי להערכות הגנתית במקרה של מתקפה פרתית.[23]
הצבא הרומאי המשיך לנוע מזרחה, כשהוא מוכן להדוף כל התקפה, עד שהגיע לנהר באליסוס סמוך לצהרי היום. חלק מהמפקדים הרומיים הפצירו בקראסוס לעצור בגדה המערבית של הנהר, ולחנות שם במשך הלילה, כדי לאפשר לחייליו לנוח ולהרוות את צימאונם, וכדי לאסוף מידע על מיקומו ועוצמתו של צבא האויב. אך האחרון, בהשפעת בנו, פובליוס, החליט לחצות את הנהר תוך כדי תנועה, כמעט מבלי לעצור, במטרה לכפות קרב על הצבא הפרתי, ולא לאפשר לו להימלט.[24]
הצבא הפרתי, בפיקוד סורנה, הורכב כנראה רק מחיל פרשים. הוא כלל לפחות אלף פרשים כבדים (קטפרקטים), שכל גופם (והחלק העליון של סוסי המלחמה שלהם) היה מכוסה שריון, ונשקם העיקרי היה רמחים ארוכים, ומספר בלתי ידוע של קשתים רכובים קלים, שנשקם העיקרי היה קשת מורכבת רבת עוצמה. הפרתים נערכו כנראה במרחק קצר מהגדה המזרחית של נהר באליסוס בשטח מישורי המתגבה כלפי מזרח, כאשר רק כוח החלוץ היה חשוף לעין, בעוד הכוח העיקרי של הצבא הוסתר מאחרי בליטות קרקע. לפי דיו קאסיוס, הצבא הפרתי נערך באזור מיוער, או לפחות בעל צמחייה שסייעה לפרתים להסתיר את כוחותיהם, תיאור שיכול אולי להתאים לעמק נהר באליח. המיקום המדויק של האזור שבו נערך הקרב אינו ידוע, אך נראה שהוא נערך בערך במחצית המרחק בין הערים חרן ואיקנאי.[ב] הרומאים, שראו מולם רק כוח פרתי קטן, נעו במהירות קדימה כדי לתקוף אותו, ואז מצאו עצמם מוקפים, לפחות חלקית, על ידי הגוף העיקרי של הצבא הפרתי, כאשר הפרשים הפרתים יצאו ממחסה הגבעות.[26]
המצביא הפרתי, סורנה, רצה בתחילה לתקוף את הצבא הרומאי באמצעות הפרשים הכבדים שלו, אך לאחר שראה שצבאו של קראסוס ערוך במבנה עמוק וצפוף, הבין שאין ביכולתם להבקיע את המערך הרומי, והורה לפרשים הקלים שלו להתפרס מסביב לצבא הרומאי כבד התנועה ולהמטיר עליו חיצים. הצפיפות של מערך הלגיונות הרומיים הפכה אותם פגיעים יותר לירי החיצים. קראסוס ניסה לשלוח קדימה את הרגלים הקלים ואת הפרשים שלו, כדי להרחיק את הקשתים הרכובים הפרתיים, אך האחרונים נקטו בטקטיקה הרגילה שלהם (המכונה הירייה הפרתית – "Parthian shot"). הם ביימו נסיגה מדומה, ותוך כדי רכיבה הסתובבו לאחור ושלחו מטחי חיצים מדויקים על רודפיהם. מטחי החיצים הרגו ופצעו רבים מהרגלים הקלים ומהפרשים, שלא היו מצוידים בשריון גוף, ואילצו אותם למצוא מחסה מאחורי הרגלים הכבדים הרומיים. בנוסף לכך, הרגלים הקלים לא העזו להתרחק מהגוף העיקרי של הלגיונות, מחשש להתקפה מצד הפרשים הכבדים הפרתים.[27]
תוך זמן קצר הבינו הרומאים שאין להם מענה לטקטיקת הלחימה הפרתית, וליתרון הניידות של הפרשים הפרתים. הלגיונרים הרומיים כבדי התנועה לא היו מסוגלים להתמודד עם מהירות התנועה של הפרשים הפרתים, ולא יכלו לכפות עליהם קרב מגע או לגרום להם נזק ממשי, ואילו הפרשים המעטים יחסית של קראסוס (שרובם המכריע לא היו רומאים, אלא חיילות עזר שגויסו מסוריה), לא היוו יריב לפרשים הפרתים המעולים. לפי תיאור הקרב אצל פלוטרכוס ודיו קאסיוס, עוצמת הקשתות של הפרשים הפרתים הייתה כה רבה, עד שחיציהם הצליחו לחדור את המיגון של הלגיונרים הרומים וגרמו להם אבדות כבדות ופציעות נוראות.[28] אולם חוקרים מודרניים סבורים שהם הגזימו בתיאור כושר החדירה של החיצים הפרתיים, ומעריכים שהם לא היו מסוגלים לחדור את המגינים ואת שריון הגוף של הלגיונרים הרומיים (בוודאי לא את שניהם יחדיו), אלא מטווח קרוב מאוד.[29] עם זאת, סביר להניח שהירי המתמיד של מטחי החיצים על הלגיונות הרומיים גרם למספר רב של נפגעים (שרובם רק ספגו פציעות בחלקי גוף חשופים) וגרם לדמורליזציה בקרב החיילים הרומיים, שלא יכלו להגיב על ירי החיצים. בתחילה חשב קראסוס להמתין עד שיאזל מלאי החיצים של הפרשים הפרתים, ואז לעבור להתקפה עליהם, אך צבאו של סורנה היה מצויד במלאי חיצים גדול מאוד, שנישאו על גבי מספר רב של גמלים (פלוטרכוס מזכיר אלף גמלים). עובדה זו איפשרה לקשתים הפרתיים להצטייד בכל פעם מחדש ולהמשיך בירי חיצים בלתי פוסק לאורך כל שעות הקרב.
לפי דיו קאסיוס, כוח הפרשים האוסרואיני בפיקודו של אבגרוס מילא תפקיד משמעותי במהלך הקרב, והיה אחד הגורמים לתבוסה הרומאית. הוא כותב שבמהלך הקרב (לא מייד עם תחילתו) הם עברו לצד הפרתים, ותקפו את הלגיונות הרומיים מעורפם, בעוד הפרשים הפרתים תוקפים אותם מחזיתם. כתוצאה מכך נאלץ הצבא הרומאי לשנות את מבנהו ולהיערך מחדש פעם אחר פעם, כדי להתגונן מפני תקיפות הפרשים הערביים והפרתים, והדבר שיבש לחלוטין את מערכו.[30] אולם לפי פלוטרכוס אבגרוס וכוח הפרשים שלו לא השתתפו כלל בקרב. הם נטשו את הצבא הרומאי זמן קצר לפני ההיתקלות עם הצבא הפרתי, בידיעתו ובאישורו של קראסוס, בתואנה שהם יוצאים לאסוף מידע על מיקומו וכוונותיו של האויב.[31]
אחד האגפים של הצבא הרומאי, בפיקודו של פובליוס קראסוס, נלחץ קשה על ידי תקיפות הפרשים הפרתים, ונמצא בסכנת איגוף וכיתור. בשלב זה הורה קראסוס לבנו לצאת להתקפת נגד, כדי למנוע את כיתור כוחו, ולהקל את הלחץ על שאר הצבא הרומאי.[ג] פובליוס קיבץ כוח שכלל 8 קוהורטות רגלים (כ-4,000 לגיונרים), 500 קשתים ו-1,300 פרשים, כולל אלף הפרשים שהביא עמו מגאליה, ויצא איתו להתקפה. בתחילה נראה היה שמתקפת הנגד מצליחה, הפרשים הפרתים הפסיקו את תנועת האיגוף שלהם, פנו עורף ונמלטו, כאשר כוחותיו של פובליוס מנהלים אחריהם מרדף נמרץ. אולם ברגע שכוח התקיפה התרחק מהגוף העיקרי של הצבא הרומאי, שבו הפרשים הפרתים על עקבותיהם, כיתרו אותו מכל עבריו והחלו להמטיר עליו חיצים.
הפרשים הגאלים של פובליוס ניסו לתקוף את הגוש של הפרשים הכבדים הפרתים שניצב מולם, בניסיון לכפות עליהם קרב פנים אל פנים, והאחרונים הגיבו בהסתערות נגד. הקטפרקטים הפרתים נהנו מיתרון ניכר על הפרשים הגאלים, מכיוון שהאחרונים היו מצוידים במיגון קל יחסית ליריביהם, והנשק העיקרי שלהם כלל חרבות ארוכות וחניתות, בעוד הקטפרקטים השתמשו ברמחים כבדים באורך כ-4 מטר. גם כאשר הפרשים הגאלים הצליחו להגיע לטווח קרוב מספיק מיריביהם כדי להשתמש בחניתותיהם, הם התקשו לחדור דרך השריון הכבד של הקטפרקטים. כתוצאה מכך, קרב הפרשים שהתחולל היה חד-צדדי למדי, אף על פי שהפרשים הגאלים לחמו בגבורה, ובמהלכו הושמד רוב כוח הפרשים של פובליוס. שרידי הפרשים נסוגו חזרה אל הרגלים הרומיים, כשהם נושאים עימם את פובליוס קראסוס, שנפצע קשה בקרב.[33]
במקביל לקרב הפרשים, הקיפו הקשתים הרכובים הפרתים את כוח הרגלים של פובליוס והמטירו עליו חיצים מטווח קצר. שרידי הכוח הרומי נסוגו לגבעת חול סמוכה, ונערכו שם להגנה היקפית, אך בכך רק סיפקו מטרה נוחה וצפופה יותר לקשתים הפרתים. קראסוס לא היה מודע בתחילה למצוקה אליה נקלע הכוח שבפיקוד בנו, ומאוחר יותר, לאחר שהגיעו אליו שליחים מפובליוס, היסס אם לבוא לעזרתו עד שהיה מאוחר מדי. בסופו של דבר התאבדו פובליוס והקצינים הבכירים שלו, כשהבינו שהקרב אבוד, כדי לא ליפול בשבי האויב. לאחר שהקשתים הרכובים הפרתים פגעו במרבית הכוח המכותר, הסתערו אליו הפרשים הכבדים והשמידו אותו כמעט לחלוטין. רק כ-500 חיילים מתוך הכוח שיצא להתקפת הנגד נותרו בחיים, ונפלו בשבי הפרתים.
מתקפת הנגד של פובליוס גרמה להקלת הלחץ על הגוף העיקרי של הצבא הרומאי, משום שרוב הצבא הפרתי היה עסוק בלחימה נגד כוחו, ועודדה את רוחם של החיילים הרומיים, שחשבו שההתקפה הצליחה, והפרתים נסוגו משדה הקרב. אולם כאשר הפרשים הפרתים הופיעו שוב בשדה הקרב, כשהם נושאים עימם את ראשו הכרות של פובליוס תקוע על גבי רומח, נגוזה תקוות הצבא הרומאי ומוראל הגייסות ספג מכה קשה. לאחר השמדת כוחו של פובליוס, חידשו הפרשים הפרתים את התקפותיהם על צבאו של קראסוס ביתר שאת, והשלימו את כיתור הכוח הרומאי, דבר שאיפשר לקשתים הפרתים להמטיר עליו חיצים מכל העברים.[34]
לפי תיאורו של דיו קאסיוס, הפרשים הקלים והכבדים של הצבא הפרתי פעלו בשיתוף פעולה הדוק, ונקטו בטקטיקה שהקשתה מאוד על הלגיונרים הרומיים להתגונן ביעילות. הפרשים הקלים המטירו חיצים לא רק על החיילים בשורות הקדמיות של הצבא הרומאי, אלא גם ירו את חיציהם במסלול תלול מעל ראשיהם, ואילצו גם את החיילים בשורות העורפיות להיערך בתבנית צב (כאשר מגיניהם צמודים ומופנים כלפי מעלה), כדי להתגונן מפני מטר החיצים. היערכות זו התאימה אומנם להתגוננות מפני ירי חיצים, אך אילצה את הלגיונרים להצטופף, והפכה אותם פגיעים מאוד לתקיפות חוזרות ונשנות של הפרשים הכבדים הפרתים. הדיפת הסתערות של פרשים כבדים היא משימה קשה לחיל רגלים גם בתנאים רגילים, לא כל שכן במצב בו הלגיונרים נאלצו להתגונן מפני התקפת הפרשים ובמקביל נדרשו גם להגן על עצמם מפני מטר חיצים בלתי פוסק. בכל פעם שהלגיונות הרומיים נערכו בתבנית "צב" הסתערו עליהם הפרשים הכבדים, תוך שהם מנצלים פרצות בשורותיהם, וגרמו להם אבדות כבדות. בנוסף לכך, החיילים הרומיים סבלו קשות מהחום, מהמחסור במים ומענני האבק שהעלו הפרשים הפרתים שדהרו סביבם. התקפות הקטפרטים הפרתים אילצו את צבאו של קראסוס לסגת בהדרגה ולהצטופף בשטח צר יותר ויותר, שם התקשו החיילים הרומאים לתמרן, והפכו פגיעים עוד יותר לירי החיצים של הקשתים הרכובים הפרתים.[35]
העובדה שגם בתנאים קשים אלו, צבאו של קראסוס הצליח לשמור על שלמותו ולא נשבר או התפורר תחת הלחץ, היא תעודת כבוד למשמעת החזקה ולקשיחות של הלגיונות הרומיים.
ההתקפות הפרתיות נמשכו לכל אורך שעות אחר הצהריים, ורק רדת החשיכה הצילה את הצבא הרומאי מהשמדה מוחלטת. הצבא הפרתי לא נהג להילחם בשעות הלילה, ולכן הפרשים הפרתים הפסיקו את המתקפה ופרשו לחניית לילה במרחק בטוח משרידי הצבא הרומאי.[36]
נסיגת הצבא הרומי והתפוררותו
נתיב ההתקדמות והנסיגה המשוער של צבאו של קראסוס
עם רדת הלילה נמצאו שרידי הצבא הרומאי במצב של מבוכה ובלבול. קראסוס התמוטט ואיבד את היכולת לתפקד, ולכן קסיוס (שפיקד על אחד האגפים של הצבא הרומי במהלך הקרב) ואוקטביוס, אחד מהלגאטים של קראסוס, לקחו לידיהם את הפיקוד וכינסו את הקצינים שנותרו בחיים להתייעצות. הם החליטו, שהסיכוי היחיד להציל את מה שנותר מהצבא הרומאי מהשמדה מוחלטת, הוא לנתק מגע בחסות החשיכה ולנצל את שעות הלילה לצורך נסיגה לעיר הסמוכה ביותר לשדה הקרב, חרן (Carrhae), שהוחזקה על ידי חיל מצב רומאי.
אולם הנסיגה לא הייתה מסודרת, ובמהלכה, מה שנותר מצבאו של קראסוס החל להתפורר. עריכת מסע לילי למרחק כ-30 ק"מ בשטח בלתי מוכר הוא משימה לא פשוטה גם בתנאים אופטימליים, לא כל שכן עם המוני פצועים מהלכים שהצטרפו לנסיגה ועם חשש מתמיד מפני התקפת פרשים על הכוחות הנסוגים. כ-4,000 פצועים שלא יכלו לצעוד הושארו מאחור במחנה הרומאי, וקבוצות רבות של חיילים איבדו את דרכם בחשיכה, או נשרכו מאחור. כוח של 300 פרשים בפיקוד קצין בשם איגנטיוס הגיע לחרן קרוב לחצות הלילה, אך לא עצר שם ולא עדכן את חיל המצב בקשר לתוצאות הקרב, אלא המשיך ברכיבה מזרחה לכיוון נהר פרת (סיפור המעיד על התמוטטות המוראל של הצבא הרומאי). לאחר שנודע למפקד חיל המצב בחרן, קופוניוס, ששרידי צבאו של קראסוס נמצאים בדרכם אליו, הוא יצא ביוזמתו לקראת הנסוגים וליווה אותם אל העיר.[37]
לא ברור כמה חיילים רומיים הצליחו לשרוד את הנסיגה הלילית ולהגיע בשלום לחרן. נראה שמספרם לא עלה על עשרת אלפים. 4,000 הפצועים קשה שהושארו במחנה הרומאי נטבחו, או נלקחו בשבי, על ידי הפרתים, כשצבאו של סורנה חזר לשדה הקרב בבוקר 7 במאי. הפרשים הפרתיים הדביקו 4 קוהורטות של לגיונרים (כ-2,000 חיילים), בפיקוד קצין בשם וארגונטינוס, אשר ניתקו מהגוף העיקרי של הצבא הנסוג וטעו בדרך, כיתרו אותם והשמידו אותם לחלוטין לאחר קרב גבורה נואש. במשך כל היום ערכו הפרתים מצוד אחרי קבוצות של חיילים ופצועים מהלכים, שנשרכו מאחור או איבדו את דרכם. לאחר שסורנה וידא שקראסוס נמצא בחרן עם שרידי הצבא הרומאי, הוא הורה לכוחותיו לנוע אל העיר ולכתר אותה ביום השני שלאחר הקרב (8 במאי).[38]
לפי פלוטרכוס, בשלב זה התעוררה מחלוקת בקרב פיקוד הצבא הרומאי, כאשר קראסוס רצה להישאר בחרן, ולהמתין שם עד להגעת כוח חילוץ מארמניה, בעוד קציניו הבכירים, שהבינו שאין סיכוי שהצבא הארמני יוכל לבוא לעזרתם, דרשו להתכונן לנסיגה מיידית מהעיר, משום שחרן לא הייתה ערוכה לקלוט ולהזין את שרידי הצבא הרומאי, ולעמוד בפני מצור פרתי ממושך.[39] בסופו של דבר התקבלה החלטה לעזוב את חרן בהקדם האפשרי בחסות החשיכה (רצוי בלילה ללא ירח) ולנוע צפונה לכיוון ארמניה, בהנחה שפני השטח ההרריים באזור זה יעניקו לשרידי הצבא הרומאי סיכוי להימלט מהמרדף הפרתי או לפחות להתגונן ביעילות נגד רודפיהם. לפיקוד הרומי היה ברור, שניסיון לסגת מזרחה בערבה הפתוחה לכיוון נהר פרת, באותו מסלול בו צעד הצבא הרומי מערבה, יסתיים בחיסול שרידי צבאו של קראסוס על ידי הפרשים הפרתים.
לא ברור אם הצבא הרומאי פינה את חרן כבר באותו לילה (9/8 במאי), או המתין מספר ימים ללילה חשוך במיוחד. בכל מקרה גם הנסיגה השנייה של שרידי הצבא הרומאי לא התנהלה כהלכה, והאיצה את תהליך ההתפוררות שלו. פלוטרכוס מטיל את האשמה העיקרית על תושב מקומי בשם אנדרומאכוס, אדם שקראסוס בטח בו ובחר בו לשמש מורה דרך לכוחות הנסוגים מחרן. אנדרומאכוס, שפעל בשירות הפרתים, לא רק מסר לסורנה את פרטי תוכנית הנסיגה הרומאית, אלא אף הוביל את שרידי הצבא הרומאי בדרכים עקלקלות והוליך אותם בכוונה לשטחים קשים למעבר, כדי שלא יספיקו להתרחק הרבה מרודפיהם.
שרידי הצבא הרומאי התפצלו למספר קבוצות, שכל אחת מהן ניסתה להגיע למקום מבטחים בנתיב אחר. קסיוס, בראש כוח של 500 פרשים, החליט להסתמך על מהירות התנועה של פרשיו ולדהור מזרחה לכיוון נהר פרת, וכוחו הצליח להגיע בשלום לשטח הפרובינקיה הרומית בסוריה. אולם ללגיונרים הרומיים לא הייתה אפשרות כזו. הכוח הנסוג העיקרי בפיקוד אוקטביוס, שכלל כ-5,000 חיילים, הצליח להגיע לסינאקה, אזור הררי סמוך לגבול ארמניה. אולם כוח קטן יותר, שכלל 4 קוהורטות של רגלים ומעט פרשים בפיקודו של קראסוס, טעה בדרך, הסתבך בביצות ולא הספיק להגיע לשם לפני שהדביקו אותו הפרשים הפרתים. הכוח התארגן להגנה על גבעה, שנמצאה במרחק קצר מהגוש ההררי, והייתה מחוברת אליו באמצעות רכס גבעות שחצה את המישור. למזלו של קראסוס, כוחו של אוקטביוס חש לעזרתו, הדף את הפרשים הפרתיים שכיתרו את הגבעה, והציל את כוחו מהשמדה.[40]
המפקד הפרתי, סורנה, חשש שאם שרידי הצבא הרומאי יצליחו להחזיק בגבעה עד רדת החשיכה, הם ינצלו את הלילה לנסיגה לאזור ההררי הקרוב, שם יתקשו הפרשים הפרתיים לרדוף אחריהם. לכן הוא הפסיק את המתקפה על הגבעה, והזמין את קראסוס לנהל עמו משא ומתן על הפסקת אש, באומרו שהמלך הפרתי מוכן לערוב לביטחונם של הרומאים, ולאפשר לשרידי הצבא הרומאי לסגת בבטחה לשטח הפרובינקיה הרומאית בסוריה. לפי פלוטרכוס, הצעתו של סורנה הייתה תחבולה, שנועדה למשוך את קראסוס ומפקדי הצבא הרומאי למלכודת, ולהותיר את שרידי הצבא הרומאי ללא פיקוד. קראסוס, שלא בטח בכוונות הפרתים וחשש ממלכודת, ניסה למשוך זמן ולעכב את תשובתו, אך חייליו הנואשים איימו להתקומם נגדו, ואילצו אותו להסכים להיפגש עם סורנה בשטח נייטרלי.
קראסוס ומפקדיו הבכירים ירדו מהגבעה, כדי להיפגש עם המשלחת הפרתית, ותוך כדי הפגישה פרצה תגרה בין שני הצדדים, שבמהלכה נהרגו קראסוס וחלק מהקצינים שנלוו אליו, והשאר נמלטו חזרה אל הגבעה. מהתיאור של פלוטרכוס לא ברור, אם התקרית שבה נהרג קראסוס הייתה מארב מתוכנן מראש, שמטרתו הייתה להרוג/לשבות אותו, או תוצאה של אי הבנה בין חברי שתי המשלחות. בכל מקרה, התוצאה הייתה ששרידי הצבא הרומאי נותרו ללא פיקוד. חלק מהחיילים שנותרו על הגבעה הסגירו עצמם לידי הפרתים, לאחר שהובטח להם שלא ייפגעו, והשאר ניסו להימלט בלילה, אך מרביתם נלכדו ונהרגו על ידי הערבים המקומיים. דיו קאסיוס, שמוסר תיאור שונה במקצת של המאורעות שהובילו למותו של קראסוס, כותב שמרבית החיילים הרומיים, שהשתתפו בנסיגה מחרן לארמניה, הצליחו להימלט בשלום ולהגיע לשטח ידידותי בארמניה.[41]
צבאו של קראסוס חדל להתקיים ככוח לוחם. לפי פלוטרכוס, בסך הכול נהרגו 20 אלף חיילים רומיים, ועשרת אלפים נפלו בשבי.[42] חוקרים מודרניים הסיקו מכך, שכעשרת אלפים חיילים נוספים הצליחו להימלט בשלום, משום שהצבא עמו פלש קראסוס לאימפריה הפרתית כלל כ-40 אלף איש, אולם ייתכן בהחלט שמספר הניצולים היה נמוך בהרבה. לא ברור מה עלה בגורל 8,000 החיילים, שקראסוס השאיר כחיילות מצב בערים שכבש ממזרח לנהר פרת. האם כוח זה, כולו או חלקו, הצטרף לצבאו של קראסוס בפלישתו השנייה לשטח הפרתי, ואם לא, האם חילות המצב הרומיים הצליחו להימלט אל מעבר לפרת לאחר התבוסה בקרב חרן. הכוח הרומאי היחיד, שניתן לומר במידה של ודאות (בהסתמך על המקורות העתיקים) שהצליח לחזור בשלום לשטח סוריה, היו כ-800 פרשים (500 בפיקוד קאסיוס ו-300 בפיקוד איגנטיוס). אבדות הצבא הפרתי היו קלות יחסית, אם כי ניתן להניח, שלפחות הפרשים הכבדים הפרתיים, שתקפו את פרשיו של פובליוס קראסוס ואת הלגיונות הרומיים, ספגו אבדות משמעותיות במהלך קרב חרן.
אחרית דבר
סורנה כרת את ראשו ואת ידו של קראסוס, ושלח אותם למלך הפרתי, אורודס, שנמצא עם צבאו בארמניה. לפי פלוטרכוס, האחרון הציג לראווה את ראשו הכרות של קראסוס במסיבה, שנערכה לרגל נישואי בנו עם אחותו של מלך ארמניה, ארטאווסדס (שנאלץ לכרות ברית עם הפרתים לאחר שצבאם פלש לממלכתו), ואילו דיו קאסיוס כותב, שהפרתים שפכו זהב מותך לפיו של קראסוס, שהיה ידוע בתאוות הבצע שלו, כדי ללעוג לו.[43]
לאחר ניצחונם המכריע בקרב חרן חזרו הפרתים והשתלטו על כל השטח ממזרח לנהר פרת. כוח פרשים פרתי קטן ניסה לפלוש לשטח הפרובינקיה הרומאית סוריה, אך נהדף בקלות על ידי קסיוס, שמילא את מקומו של קראסוס כמושל הפרובינקיה, ופיקד על הכוחות הרומיים שנותרו בסוריה. בשנת 51 לפנה"ס, שנתיים לאחר קרב חרן, פלש כוח פרתי גדול יותר לסוריה, וניסה ללא הצלחה לכבוש את העיר אנטיוכיה. אולם קסיוס טמן מארב לכוח הפרתי והצליח להביס אותו, ולהרוג את מפקדו, אוסאקס (Osaces). בעקבות תבוסה זו חדלו הפרתים מניסיונותיהם להתפשט מערבה, והגבול בין האימפריות הרומאית והפרתית התייצב על נהר פרת.[44]
סיכום ולקחים
קרב חרן היה ללא ספק אחת התבוסות הגדולות ביותר שספג הצבא הרומאי מעודו. העובדה שכוח פרתי קטן יחסית הצליח להשמיד כמעט לחלוטין צבא רומאי גדול, שכלל למעלה מ-40 אלף חיילים, הוסיפה לעוצמת ההשפלה. הקרב שם קץ (לפחות זמנית) לשאיפות ההתפשטות של רומא מזרחה, וביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית, כיריב שווה כוחות של האימפריה הרומית, וככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב.[45]
הסיבה העיקרית לתבוסה הרומאית הייתה חוסר היכולת של הלגיונות הרומיים להתמודד נגד הפרשים הפרתיים המעולים. הצבא הרומאי היה בבסיסו צבא רגלים, ולכן התקשה תמיד להילחם נגד יריבים, שהיה להם חיל פרשים חזק (למשל במלחמה הפונית השנייה או במלחמת יוגורתה). הניידות וכישורי הלחימה של הפרשים הפרתים העניקו להם יתרון מכריע על הלגיונות הרומיים בקרב בשטח מישורי, והדרך היחידה בה יכלו הרומאים להתמודד נגד הצבא הפרתי הייתה באמצעות הכשרת כוח פרשים חזק משלהם, או גיוסו מקרב בעלי בריתם.
בנוסף לכך, בקרב חרן ניצל המצביא הפרתי, סורנה, באופן אופטימלי את היתרונות של הפרשים שלו – הן הפרשים הכבדים והן הקשתים הרכובים הקלים – על הצבא הרומאי. הוא משך את צבאו של קראסוס להילחם בשטח מישורי, שנבחר על ידו, והתאים לאופי הלחימה של הצבא הפרתי, והצליח לשחוק אותו בהדרגה מבלי לסכן את כוחותיו, ועם מינימום אבדות לצבאו. בשלבי הפתיחה של הקרב הוא נמנע מלתקוף חזיתית את המערך הרומי הצפוף באמצעות הפרשים הכבדים שלו, מהלך שהיה עלול לגרום להם אבדות כבדות, ושמר אותם בעתודה. כאשר כוחו של פובליוס קראסוס ערך התקפת נגד, הוא משך אותו להתרחק מהגוף העיקרי של הצבא הרומאי, ורק אז כיתר והשמיד אותו. הוא המתין עד שהקשתים הרכובים שלו ריככו והתישו את הלגיונות הרומיים באמצעות מטר חיצים מתמשך, לפני שאיפשר לפרשים הכבדים הפרתים להצטרף למתקפה, בתיאום ובשיתוף פעולה הדוק עם הפרשים הקלים. גם לאחר שהצבא הרומאי ניסה להימלט משדה הקרב, סורנה לא איפשר לפרשיו לתקוף את הכוחות הנסוגים, אלא המתין בסבלנות עד ששרידי הצבא הרומאי התפוררו מעצמם, כדי לא לסכן את כוחותיו שלא לצורך.
לקרב חרן הייתה גם השפעה עקיפה על המאבקים הפוליטיים הפנימיים ברומא. מותו של קראסוס, אחד משלושת האישים שחברו לברית הפוליטית שנודעה בשם הטריומווירט הראשון, הפר את האיזון הפנימי, שהיה קיים בין שני החברים הנותרים של הטריומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ובכך פגע ביציבות הפוליטית היחסית שנשמרה ברומא בשנים 60–53 לפנה"ס. סביר להניח שמותו שימש כמאיץ לפירוק השותפות הפוליטית בין פומפיוס וקיסר, וליצירת הקרע הגלוי ביניהם, שהוביל בתורו לפרוץ שורה של מלחמות אזרחים ברומא (49–42 לפנה"ס) ובסופו של דבר לסופה של הרפובליקה הרומית. עם זאת, קשה להעריך מה הייתה מידת ההשפעה של מותו של קראסוס על התפתחות המאורעות ברומא לאחר נפילתו בקרב.
מקורות ראשוניים לקרב חרן
במקורות העתיקים שרדו רק שני תיאורים מפורטים של פלישתו של קראסוס לאימפריה הפרתית ושל קרב חרן. המקור הראשוני העיקרי והמפורט ביותר לקרב הוא הביוגרפיה שכתב ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (45–120 לספירה) על חייו של מרקוס ליקיניוס קראסוס, במסגרת חיבורו אנשי שם יוונים ורומאים, המוכר יותר בשמו חיי אישים, סדרת ביוגרפיות של אישים בולטים ביוון וברומא, שנכתבה בצמדים.
המקור הראשוני השני המספק תיאור מפורט על קרב חרן והאירועים שהובילו אליו הוא ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס קוקיאנוס (156–229 לספירה), שכתב היסטוריה של רומא ב-80 כרכים. ספר 40 של ההיסטוריה שלו (פרקים 12–29) עוסק בפלישת צבאו של קראסוס לאימפריה הפרתית ובתוצאות תבוסתו בקרב חרן. נראה שהמקור העיקרי של דיו קסיוס היה ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (59 לפנה"ס – 17 לספירה), שכתב את חיבורו המפורסם תולדות רומא מאז היווסדה זמן קצר יחסית אחרי הקרב. כרך 106 של ההיסטוריה של ליוויוס, שעסק בין השאר גם בתיאור פלישתו של קראסוס לאימפריה הפרתית, לא שרד, אך נותרו בידינו מספר פרגמנטים ותקצירים שלו, כגון התקציר שנכתב על ידי לוקיוס אניוס פלורוס (74–130 לספירה).
מקורות עתיקים נוספים הכוללים התייחסות קצרה לקרב חרן הם ההיסטוריון היווני אפיאנוס (95–161 לספירה) במסגרת חיבורו על ההיסטוריה של מלחמות האזרחים ברומא, וההיסטוריון מרקוס יוסטינוס (סוף המאה הרביעית לספירה) במסגרת התקציר שלו ל"היסטוריה פיליפיקה" (חיבור שעסק בעיקר בתולדות הממלכות ההלניסטיות, שקמו בשטחי האימפריה של אלכסנדר מוקדון) מאת פומפיוס טרוגוס, שחי וכתב בתקופת שלטונו של אוגוסטוס.
אף על פי שפלוטרכוס אינו נתפס בדרך כלל כמקור היסטורי רציני ומהימן, עקב נטייתו לגוזמאות והעיסוק המוגזם שלו באנקדוטות, הדיווח שהוא מביא ביחס לקרב חרן והאירועים שהובילו אליו, נחשב כתיאור המהימן והמדויק ביותר של הקרב, בהשוואה למקורות האחרים המצויים בידינו. לדעת חוקרים מודרניים, המקור עליו הסתמך פלוטרכוס לצורך כתיבת הקטע הזה בביוגרפיה של קראסוס, היה מקור איכותי. הם מעריכים שמדובר באדם משכיל, אולי יליד מסופוטמיה, שחי וכתב בתקופתו של קראסוס, והיה בעל ידע נרחב (ייתכן ממקור ראשון) ביחס למאורעות המתוארים אצל פלוטרכוס. המקור הנ"ל איפשר לפלוטרכוס לתת תיאור מפורט של קרב חרן מנקודת המבט של שני הצדדים היריבים, הרומאים והפרתים.
ניתוח השוואתי של תיאור מסע המלחמה של קראסוס נגד האימפריה הפרתית אצל פלוטרכוס ואצל דיו קסיוס מלמד, שבנקודות רבות התיאורים שלהם דומים ואף משלימים זה את זה, אולם ניתן גם למצוא הבדלים רבים ומשמעותיים בין הגרסאות שלהם.
לפי פלוטרכוס ניתן לחלק את קרב חרן לשלושה שלבים עיקריים – שלב הפתיחה, במהלכו הותקף הצבא הרומאי על ידי הקשתים הרכובים הפרתיים, אך עדיין לא כותר לחלוטין. מתקפת הנגד של פובליוס קראסוס, והשמדת כוחו של האחרון, שהיוו מעין הפוגה בקרב העיקרי. והשלב האחרון של הקרב, במסגרתו כותר הצבא הרומאי והותקף במקביל על ידי הפרשים הקלים והכבדים הפרתים.
לפי גרסתו של דיו קסיוס הקרב התנהל בצורה שונה לחלוטין. הוא נפתח בהסתערות פזיזה של כוח הפרשים בפיקודו של פובליוס קראסוס על כוח החלוץ של הצבא הפרתי, הסתערות שהסתיימה בכיתור כוחו ובהשמדתו. בשלב שני, כאשר הלגיונות הרומיים ניסו להיחלץ לעזרת הפרשים המותקפים, הם הותקפו במקביל על ידי הפרשים הפרתיים, שתקפו את חזיתם, והפרשים הערביים של אבגרוס, שליט אוסרואינה, שתקפו את עורפם (פלוטרכוס לא מזכיר כלל מעורבות של כוח הפרשים של אבגרוס בקרב), ומצאו עצמם מכותרים. כאמור, החוקרים המודרניים מעדיפים בדרך כלל להסתמך על תיאור הקרב המופיע אצל פלוטרכוס, מכיוון שהם סבורים, שהוא הסתמך על מקורות אמינים יותר מאשר המקורות שעמדו לרשות דיו קסיוס.
גם בתיאור נסיגת שרידי הצבא הרומאי לאחר קרב חרן, והתפוררותו, ניתן למצוא הבדלים משמעותיים בין הגרסאות של פלוטרכוס ושל דיו קסיוס. ביחס לתיאור המאורעות לאחר סיום קרב חרן, הגרסה המופיעה אצל דיו קסיוס נראית אמינה והגיונית יותר. ההבדל המשמעותי ביותר בין שתי הגרסאות הוא, שלפי פלוטרכוס, שרידי הצבא הרומאי שנסוגו מחרן לכיוון ארמניה הושמדו כמעט לחלוטין, לאחר שנותרו ללא פיקוד, בעקבות מותם של קראסוס ואוקטביוס, בעוד שלפי דיו קסיוס רוב הכוח שהיה תחת פיקודם ניצל, לאחר שהצליח להגיע לשטח ידידותי בארמניה.
A.D.H. Bivar, "The Campaign of Carrhae," in The Cambridge History of Iran: The Seleucid, Parthian, and Sasanian periods (Cambridge University Press, 1983) vol. 3, pp. 48–56, limited preview online.
Martin Sicker, "Carrhae," in The Pre-Islamic Middle East (Greenwood Publishing Group, 2000), pp. 149–151 online.
Philip Sidnell, Warhorse: Cavalry in Ancient Warfare (Continuum, 2006), pp. 237–242, detailed discussion of the battle from a cavalry perspective, limited preview online.
^אפיאנוס כותב, שהצבא הרומאי כלל מאה אלף חיילים, מתוכם פחות מעשרת אלפים שרדו מהתבוסה בקרב חרן, ואילו לוקיוס אניוס פלורוס כותב, ש-11 לגיונות רומיים נטבחו במהלך הקרב, מבלי לציין את מספר החיילים שנכללו בצבאו של קראסוס.[11]
^ידוע לנו ששרידי צבאו של קראסוס נסוגו לחרן לאחר הקרב, ופלוטרכוס כותב, שכאשר כוחו של פובליוס קראסוס כותר במהלך הקרב על ידי הפרתים, הציעו לו שני תושבים יווניים מקומיים לנסות להימלט לעיר Ichnae, מדרום לחרן, בטענה שעיר זאת נאמנה לרומאים ונמצאת סמוך לשדה הקרב.[25]
^לפי גרסתו של דיו קאסיוס, פובליוס קראסוס הורה לכוח הפרשים שבפיקודו לתקוף את הפרתים ביוזמתו האישית, לאחר שהתפתה לתקוף את כוח החלוץ הפרתי הקטן, והמתקפה הכושלת שלו היא שפתחה את הקרב.[32]
הערות שוליים
^A.D.H. Bivar, "The Campaign of Carrhae," in The Cambridge History of Iran (Cambridge University Press, 1983) vol. 3, p. 49
.jpg)
.jpg)
