העיתונות והתקשורת הערבית (בערבית: وسائل الإعلام العربية) ובכללה עיתונות וכתבי עת המתפרסמים בשפה הערבית קיימת משלהי המאה ה-18. העיתונות הערבית מתפרסמת בארצות ערב, אך גם מחוץ להן.
ראשית העיתונות הערבית בשלהי המאה ה-18 בעקבות השפעה מערבית שהביאו עימם המגעים של האימפריה העות'מאנית עם שכנותיה ופלישתו של נפוליאון למצרים. העיתונות הערבית התפתחה לאט והתבססה בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-19, תוך התגברות על קשיים רבים. העדר אמצעים טכנולוגיים וחוסר העניין של הציבור ושל השלטון היו לרועץ למיזם הצעיר. עם הזמן התפתחה העיתונות הערבית, תחילה ביוזמת השלטונות ובהמשך גם ביוזמה פרטית. עם קבלת עצמאות מעול האימפריה העות'מאנית ובהמשך ממשטרי הכיבוש המערביים באמצע המאה ה-20, החלו העיתונים הערביים להיות תחת השפעת השלטונות המקומיים שהיו ברובם לא דמוקרטיים. הם השתמשו בעיתונות לצורכי המשטר, אגב פגיעה בחופש הביטוי של העיתונאים.
לא כל העיתונים בשפה הערבית יוצאים לאור בארצות ערב; חלקם פועלים ממרכזים מערביים דוגמת לונדון. עיתונים אלה מופצים בכל רחבי המזרח התיכון.
כמו רבים מהרעיונות וההמצאות הטכנולוגיות שהובאו למזרח התיכון מאירופה המערבית, כך גם העיתונות המודפסת והדפוס, הגיעו למזרח התיכון מאירופה לאחר תקופת השתכללות והתפתחות של מאות שנים. הסיבות לעיכוב בהגעת הדפוס למזרח התיכון הן רבות ומגוונות, אך בהחלט ניתן להצביע על המרכזיות שבהן. ראשית כל, המערכות הפוליטיות, החברתיות, והתרבותיות במזרח התיכון לא עברו את אותם תהליכים ותמורות שעברו מערכות אלו באירופה בעקבות הרנסאנס והרפורמציה בנצרות. עקב כך, השתמרה המסורת הפוליטית האזורית הנשענת על התפיסה המקבלת גם עיגון במסורת האסלאמית, וגם מההיסטוריה עצמה, לפיה ישנה הפרדה ברורה בין השליט לנתיניו, כאשר תפקיד הנשלטים מסתכם בצייתנות לשלטון, גם אם השליט נוהג בעריצות. מכאן התפתחה גם הפרדה ברורה בין אלה אשר תפקידם לעסוק בסוגיות ניהול המדינה לבין המוני העם. תפישה זו, אשר לה היו שותפים המוני העם והאליטה השלטונית כאחד, הובילה הלכה למעשה להסתפקות של הציבור במידע שנמסר לו על ידי השלטונות ולא נטו אחר עיסוק בחיפוש מידע, ודאי שלא בהפצתו. דוגמה לסדר פוליטי חברתי שכזה הייתה האימפריה העות'מאנית בה השלטון עבר בירושה[1].
מכוון שלאורך רוב שנות שלטונה של האימפריה העות'מאנית, היא נהנתה מיציבות ושגשוג יחסי, עד למאה ה-19 לא הסתמן צורך בשידוד מערכות ורפורמות כפי שהתחוללו באירופה. שנית, השקפת העולם הדתית עליה נשען הסדר החברתי-פוליטי במזרח התיכון בשנים שלאחר נפילת האימפריה העבאסית, יצרה חשד כלפי כל חידוש החורג מן המסורת האסלאמית ("בִדְעָה بـِدْعـَة"). הרתיעה מהעיסוק בענייני השלטון והחשדנות כלפי כל דבר חדש, בשילוב עם התפישה שרווחה במזרח התיכון עד המאה ה-19 לערך, הרואה בכל תרבות שאיננה מוסלמית כנחותה, הביאו לעיכוב שבהתפתחות הדפוס בעולם הערבי[2].
כמו כן, גם הפחד מפני הדפוס שרווח בקרב האליטה העות'מאנית, מעצם היותו מכשיר לייצור המוני ובלתי מבוקר של טקסטים, העשויים לאיים על היציבות הפוליטית ועל קדושת שפת הקודש הערבית. יראת קודש אפיינה תמיד את יחסם של המוסלמים לכל דבר הכתוב בערבית או קלף עליו נכתב דבר כלשהו שבה גילה האל את דברו לציבור מאמיניו. ייצור המוני של טקסטים שלא מאפשר כביכול ביקורת קפדנית הדרושה למניעת טעויות וחילול קודש, נתפשה בידי בכירי הדת באימפריה (עולמא) כאותו חידוש מגונה המוקצה מחמת מיאוס. לכן, ההשפעה החזקה והיציבה של אנשי הדת במזרח התיכון על השלטון ועל הציבור בכללותו, הייתה עוד גורם בעיכוב כניסת הדפוס לאזור[3].
התהליכים התרבותיים והחברתיים ארוכי הטווח שהתחוללו באירופה למן המאה ה-15 וביתר שאת בעידן הנאורות, הן בתמצית אלה אשר יצרו את הפער בין החברה האירופאית לבין החברות המזרח תיכוניות, פער שהתבטא, בין היתר, ביחס לרעיון הדפוס. בעוד שקברניטי האימפריה העות'מאנית היו מודעים היטב להמצאת הדפוס שהלכה ותפשה תאוצה כאש בשדה קוצים לאורכה ולרוחבה של אירופה (האימפריה העות'מאנית שלטה באותה עת על חלקים נרחבים מיבשת אירופה), הם העדיפו שלא להתיר את כניסת מכונת הדפוס לתחומי האימפריה. כך למשל בשנת 1485 הוציא הסולטאןבאיזיט השני צו מלכותי (פירמן) הקובע עונש מוות לכל העוסק בדפוס באימפריה, בנימוק:”שכן (המצאת הדפוס) תעמיד לרשות המאמינים ספרים בכמות העולה על זו הרצויה”[4].
יוצאי דופן היו רק מיעוטים דתיים מסוימים באימפריה אשר הותר להם להדפיס ספרים בשפותיהם בלבד, ביניהם היו היהודים, אשר הכירו את טכנולוגיית הדפוס מאירופה, והקימו בתי דפוס באיסטנבול בהם ייצרו ספרים כבר בשלהי המאה ה-15 לאחר גירושם מספרד. רק בתחילת המאה ה-18, מאתיים וחמישים שנים לאחר המצאת מכונת הדפוס של גוטנברג, הותרה טכנולוגיית הדפוס במזרח התיכון באופן רשמי לאחר שהסולטאן אהמט השלישי קבע בשנת 1727 כי ניתן להדפיס ספרים בתחומים "מועילים" כרפואה ואמנויות (אך לא בנושאים שקשורים בשום דרך לדת האסלאם)[5].
אולם, גם לאחר הכנסת הדפוס לאימפריה העות'מאנית באופן רשמי, קצב התקדמות הדפוס היה איטי בהרבה מאשר באירופה. במשך שבעת העשורים שלאחר התרת האיסור, רק 25 כותרים במהדורות של 500 עד 1200 עותקים כל אחת, נדפסו בבירת האימפריה איסטנבול. הביקוש למוצרי הדפוס היה זעיר וטכנולוגיית הדפוס לא שבתה את סקרנותם ודמיונם של המשכילים לנקוט יוזמה לפיתוח הענף. החברה המזרח תיכונית בכללותה העדיפה להמשיך להשתמש בכלים הספרותיים המסורתיים ובשיטות התקשורת המסורתיות, כיצירת עותקים של ספרים על ידי מעתיקים מקצועיים בכתב יד, העברת הודעות רשמיות של השלטון לנתינים על מינוי מושל חדש, מיסוי, יציאה למלחמה וכדומה באמצעות רשת של רצים רכובים, כורזים או דרשנים במסגדים (ח'טיב), וכן דרך העברת מידע בתוך החברה ללא יוזמת השלטון באמצעות סוחרים או נוסעים מקומיים וזרים. ניתן לומר על פי רוב כי הציבור היה מורגל לקבל מידע רשמי דרך האוזניים, ולא באמצעות העיניים. כך גם במסגרות חינוכיות בסיסיות רוב הלימוד התבצע תוך שינון בעל-פה. גם הבידור בשעות הפנאי כלל בדרך כלל האזנה למספרי סיפורים בבתי קפה, כל זאת אף על פי שההיסטוריה התרבותית הערבית והמוסלמית כללה מורשת ארוכה, מגוונת ועשירה של שיח בכתב, ששיאה בתור הזהב של האימפריה העבאסית. אך מורשת זו הייתה נחלתם של אנשי העילית המשכילה בלבד[6].
ניצנים ראשונים
ראשיתה של העיתונות במזרח התיכון
הסקרנות ההולכת וגוברת של האליטה המשכילה באימפריה העות'מאנית כלפי תרבות המערב, בשילוב הצרכים האימפריאליים, הביאו להקמת מחלקה מיוחדת במשרד הווזיר הגדול ברבע האחרון של המאה ה-18, שתפקידה היה לעקוב אחר העיתונות אירופאית ולתרגם ממנה לפי הצורך. בשלב הזה, ככל הנראה, כבר הגיעו עיתונים וכתבי עת אירופאיים באופן לא סדיר גם למקומות מחוץ לבירה האימפריאלית, כגון ערי הנמל במחוזות הערביים של האימפריה, עבור זרים ומקומיים בודדים שכבר קראו בלשונות אירופאיות. אולם נקודת המפנה הגדולה בתחום הדפוס באזור, הגיעה בעקבות פלישת צבאות נפוליאון למצרים בשנת 1798, והכיבוש הקצר של חבל ארץ זה. אירוע זה נחשב במידה מסוימת עד היום, כקו פרשת המים שבו החלו אנשי המזרח התיכון להתוודע באופן סדיר לטכנולוגיה, למדע, ולתרבות האירופאית המערבית.
הכובשים הצרפתים הביאו עמם את הדפוס הראשון למצרים והשתמשו בו להפקת שני עיתונים בצרפתית: "La Decade", "Courier de L'Egyptienne", שנועדו ליידע ולהנחות את אנשי הצבא והמנהל של כוח הכיבוש הצרפתי, ולהעלות את המורל שלהם[7].
קרב הפירמידות שלאחריו נכבשה מצרים בידי הכוחות הצרפתים למשך שלוש שנים
כמה שנים בודדות לפני הכיבוש של מצרים, הצרפתים הוציאו לאור באיסטנבול פרסום תקופתי בשם Gazette Française de Constantinopole ברוח המהפכה הצרפתית שהחזיק מעמד זמן קצר בלבד. הצרפתים נזקקו למכונת הדפוס גם עבור הודעותיהם הרשמיות לאוכלוסייה, בלשון המקומית ובאותיות ערביות שנדפסו מעת לעת והופצו ברחובות קהיר, אולי אף במקומות אחרים במצרים. כל אלו הביאו את הדפוס לתודעתה של העילית המקומית ולהגברת סקרנותם באשר לפוטנציאל הגלום בדפוס ובעיתונות[8].
הצרפתים היו גם הראשונים שהביאו את העיתון לאזור המגרב, כאשר החלו להוציא החל מ-15 בספטמבר 1847, עיתון רשמי בשפה הערבית והצרפתית בשם אל-מבשיר ("המבשר"). עיתון זה הופץ מאלג'ריה לכל אזור צפון אפריקה במטרה להרחיב את ההשפעה על הציבור הערבי, והמשיך לצאת גם לאחר הכיבוש הרשמי של אלג'ריה ותוניסיה בידי הצרפתים בשנת 1881[9].
באופן טבעי, ובהתאם לדרך בה רעיונות מערביים מודרניים הובאו אל האזור, כך גם העיתונות המקומית החלה להיות מופצת באזור ביוזמת הממשלה. רק לה הייתה הסמכות, הרצון והמשאבים לאמץ את הרעיון הזר, ולהשתמש בו לקידום האינטרסיים שלה. לכן גם הפרסומים העיתונאיים הראשונים שיצאו לאור בשליש האחרון של המאה ה-19 הופיעו בשני המרכזים העות'מאניים החשובים – איסטנבול וקהיר. היו אלו ביטאונים בעלי חשיבות מועטה בתולדות העיתונות הערבית, אך הם היו הראשונים שהתמודדו עם קשיי הפתיחה של המדיום החדש באזור[10].
הואלי מהמט עלי
הביטאון הראשון שיצא לאור על ידי שלטון מקומי היה ג'ורנאל אל-חדיו, אשר יצא לאור בשנת 1821 או 1822, ביוזמתו של שליט מצרים, הואלימהמט עלי. בתקופה זו כבר שלט מהמט עלי על אזור לבנון, סוריה, וארץ ישראל, והוצאת העיתון הייתה חלק מן הרפורמות הנרחבות שהנהיג. עיקר תוכנו של העיתון היה סיכום המידע על המתרחש בקהיר, ובשאר חלקי האימפריה העות'מאנית בשפה הטורקית והערבית, והפצתו בין מחלקות המנהל, בליווי צווים והוראות מטעם מהמט עלי. מסמך זה, אשר ככל הנראה לא היה יותר מאשר מסמך בין-משרדי, עם תפוצה מוגבלת של בערך 100 עותקים כל מהדורה, היה פורץ דרך כי היה בעל מאפיינים בסיסיים של עיתון לכל דבר[11].
"ג'ורנאל אל-חדיו" נדפס באורח תקפותי, אחת לכמה שבועות או ימים, והכיל דיווחים וידיעות על הנעשה במחלקות השלטון, לצד אנקדוטות וסיפורים כגון " עלילות אלף לילה ולילה", שניתן לראות בהם את המבשרים של מדורי הספרות העתידיים בעיתונות הערבית. נראה כי העיתון זכה להצלחה בקרב הקוראים המעטים שלו, שכן הביטאון הוחלף בעיתון שאפתני יותר, בשם אל-וקאאע אל-מסריה ("אירועים מצריים"), אשר היה גם כן דו-לשוני, ערבי-טורקי, והופץ כבר בכ-600 עותקים לערך כל מהדורה. הגיליון הראשון של העיתון הופיע ב-3 בדצמבר 1828, ועפ"י מסמכים ארכיונים, היה זה בבת עינו של מהמט עלי. לראיה, העיתון זכה למימון רב מצידו, טובי הפקידים בממשלתו עבדו בו, ואף מסופר על מהמט עלי כי ביקש לעיתים שגליונות העיתון ייקראו באוזניו, ויקבלו את אישורו הסופי. עיתון זה משמש עד היום כביטאונה הרשמי של ממשלת מצרים, והוא למעשה העיתון הערבי הוותיק ביותר בעולם[11].
הגיליון הראשון של העיתון הערבי הוותיק בעולם, "אל-וקאאע אל-מצריה"
במקביל לרפורמות ולחידושים שהחלו במצרים, שליטי האימפריה העות'מאנית החלו כבר להבין את היתרונות של העיתונות, על רקע הסכנות שעמדו בפתח, כשרעיונות מערביים הלכו והופצו טיפין טיפין במחוזות האימפריה על ידי זרים, ונראו כאיום על יציבות המדינה העות'מאנית. לכן, בהשראת מהמט עלי, וכחלק מרפורמות "התנט'ימאת", יצא העיתון הראשון מטעם המדינה העות'מאנית בשנת 1830, בתמיכתו של הסולטאן הרפורמטור מהמוט השני. היה זה ביטאון ממשלתי בשפה הצרפתית[12].
עמוד מתוך העיתון העות'מאני "תקוים-י וקאיע"
שנה לאחר מכן ב-25 ביולי 1831 יצא לאור העיתון העות'מאני הראשון בטורקית עות'מאנית, תקוים-י וקאיע ("לוח האירועים"). עיתון זה נדפס ב-5,000 עותקים כל מהדורה, ונחשב לעיתון הטורקי הראשון. עיתון זה היה, בדומה לביטאונים שפורסמו במצרים קודם לכן, פרסום יבש בעל חזות קודרת, שכלל בעיקר צווים רשמיים, הודעות על מינויים, חילופי תפקידים, ודיווחים על פעילות של מחלקות השלטון. עם זאת, במהלך הזמן, עיתון זה יצא במהדורות גם בשפה הערבית (וכן בלשונות מקומיות במחוזות אחרים), באופן בלתי סדיר, כאשר משנת 1865 ואלך הופיעו עיתונים עות'מאנים רשמיים בערים המרכזיות של סוריה, לבנון, עיראק, לוב, ואף חצי האי ערב. היו אלו, כמו העיתון "תקוים-י וקאיע" העות'מאני, עיתונים יבשים ודלים באיכותם הטכנית והלשונית, אשר נראו כעבודתו של אדם בודד, זאת אף על פי שהיו בעלי שמות שונים בהתאם למקום תפוצתם – "סוריה", "לובנאן" (לבנון), "אל-מוצל" (מוסול), "צנעא", "אל-חיג'אז", א-סודניה", וכדומה[13].
על אף שמידת העניין הציבורי בהם הייתה אפסית, הם היו התגובה העות'מאנית לגידול היחסי בכמות המשכילים במחוזות הערביים שכבר באו במגע עם התרבות המערבית, ולמדו להכיר רעיונות ומושגים פוליטיים, תרבותיים, וחברתיים חדשים, שהופצו באזור על ידי דיפלומטים, מיסיונרים, סוחרים ומבקרים אירופאיים[14].
העיתונים הראשונים הללו, סבלו מבעיות רבות האופייניות לחידוש בראשית דרכו. פרסום הידיעות הפנימיות היה באיחור ניכר, ואילו אירועים חשובים מחוץ למצרים פורסמו לעיתים חודשים רבים לאחר שהתרחשו. תדירות הופעתו של העיתון "אל-וקאאע אל-מצריה" למשל, לא הייתה סדירה, ולעיתים היו הפסקות של שנים בין גיליון לגיליון בשל עיסוקים חשובים יותר של פקידי השלטון. הדיווחים לא עברו מיון הולם, כך שהעיתון נראה כאוסף של דיווחים גולמיים ללא עיבוד. הפורמט הגרפי היה פשוט למדי, ללא איורים כלל ובעימוד דו-טורי מונוטוני, וכך גם איכות הנייר והדפוס. צצו גם בעיות לשוניות סגנוניות, הן בשל חוסר השליטה בשפה הערבית של פקידי השלטון של מהמט עלי, דוברי הטורקית עות'מאנית, והן בשל העובדה שעדיין לא הייתה קיימת שפת עיתונות אפקטיבית בעלת אוצר מילים לתכלית עיתונאית[14].
גם העובדה שלא היה שוק צרכנים ממשי, לא איפשרה את התפתחותו לעיתון רציני. על אף כל זאת, המשיך "אל-וקאאע אל-מצריה" לצאת לאור בעידן של יורשי מהמט עלי, ולהוסיף מדורים ותחומי עניין נוספים מעבר לדיווחי החדשות היבשים. אולם נראה כי תרומתו החברתית והתרבותית הייתה מועטה ביותר. העיתונות הפרטית במזרח התיכון שהחלה להופיע מאוחר יותר, היא זו שהביאה לפיתוח המואץ של העיתונות הערבית[15].
תחילת העיתונות הערבית הפרטית
למן המחצית השנייה של המאה ה-19 כבר החלו להופיע עיתונים ביוזמות פרטיות ברחבי האימפריה העות'מאנית. הראשון שבהם היה העיתון ג'רידה-י חואדת' ("Jaride-I havadis" - "עיתון המאורעות") משנת 1840, אך שפת כתיבתו הייתה טורקית עות'מאנית[16].
גם העיתון הפרטי הראשון בשפה הערבית נוסד באיסטנבול, בשם מראאת אל-אחואל ("ראי הנסיבות"). העיתון נולד בעיצומה של מלחמת קרים, בין השנים 1854–1855, על ידי יזם נוצרי שמוצאו בלבנט בשם רזקאללה חסון. "מראאת אל-אחואל" נוסד כיוזמה עסקית ואינטלקטואלית כאחד, וביקש לראשונה להעמיד לרשות דוברי השפה הערבית באימפריה, מידע עדכני על אודות המלחמה והנסיבות הפוליטיות של התקופה בשפתם. עיתון זה החזיק מעמד זמן קצר למדי, לאחר שנסגר בהוראת השלטונות העות'מאנים, בעקבות דיווחים שלא עלו בקנה אחד עם האינטרסים של השלטון, ובכל מקרה לעיתון היה מספר זעום של קוראים[17].
זהו הסיפור של העיתונות הפרטית בערבית בשנים הראשונות. מרבית העיתונים הפרטיים צצו באופן לא סדיר, וברוב המקרים החזיקו מעמד ימים עד שבועות ספורים. הסיבה המרכזית לכך הייתה העובדה שמאחורי היוזמות הפרטיות הללו עמד בדרך-כלל אדם בודד, אשר היה עליו לייצר לעצמו שוק של צרכנים בחברה שמצבה הכלכלי היה חלש, ושרובה ככולה לא אוריינית. לכן, גם פרסום בעיתונים, וגם מחזורי מכירות גדולים, שני מקורות ההכנסה העיקריים של עיתונים, היו מועטים. סיבה זו הביאה באופן טבעי רבים ממייסדי העיתונים לחפש מקורות מימון מהשלטונות או מאנשי ממון פרטיים[18].
מלחמת קרים הייתה נקודת המפתח בהתפתחות העיתונות המודפסת במזרח התיכון, שכן במהלכה הונחו באזור קווי הטלגרף בפעם הראשונה, והסקרנות למידע של הציבור גדלה משמעותית. בשנת 1866, הונחו גם במצרים קווי הטלגרף הראשונים על ידי הבריטים, אך תושבי הסהר הפורה לעומת זאת, נותרו ללא מקורות מידע עד סוף המאה, ונאלצו להסתמך על דיווחים שנשלחו דרך סוכנים, מידע שהגיע דרך הדואר ועיתוני חדשות זרים. הידיעות הזרות של העיתונים המהירים ביותר היו בנות ארבעה שבועות לפחות[12].
היוזמה הפרטית, החדשנות והמקוריות, שלא מטעם השלטון, הגיעה דווקא מהמוקד החשוב השלישי בסיפורה של העיתונות הערבית – אזור לבנון, ופרט העיר ביירות. דווקא לאזור פריפריאלי זה, הרחוק לכאורה ממוקדי הכוח באימפריה העות'מאנית, היה תפקיד בל יתואר בפיתוח המדיה המודפסת בשפה הערבית. על פי ההיסטוריון החשוב בן העיר ביירות, פיליפ דה טראזי (De Tarrazi), אחד החוקרים המוערכים בחקר העיתונות הערבית, הסיבה לכך נעוצה בשני גורמים עיקריים השלובים יחדיו: ראשית, מסורת של יצירתיות ותושייה רבה שאפיינה את כלל העדות המגוונות באזור לבנון וסוריה, ובייחוד הדומיננטיות של העדות הנוצריות בלבנון, אשר היו נכונות במיוחד לשאוב רעיונות ולקחת דוגמה מאירופה בלי רתיעה תרבותית או מניע דתי כשכניהם המוסלמים. שנית, אזור הלבנון היה מצוי באותן שנים בפריחה כלכלית אשר התבטאה בהתפתחות נמל ביירות בעקבות סחר מתרחב, נוכחות מוגברת של דיפלומטים זרים, וכן נוכחותם הגוברת של מיסיונרים נוצרים מאירופה, ומצפון אמריקה. אותם מסיונרים הביאו עמם את רעיונות המודרנה המערביים, ואף פתחו באזור מערכות חינוך ברמה גבוהה שתרמו לצמחיתה של עילית משכילה ושאפתנית, שביקשה לקדם את החברה[19].
כמו כן, הגעת המיסיונרים האמריקאים, המריצה את התחרות בין מגוון המיסיונים שפעלו בלבנון, ושמה את המיקוד על איכות החינוך, וכך עודדה את קהילות הנוצרים המקומיות לקדם את נושאי החינוך וההשכלה, שמא יאבדו חברי קהילה למיסיונרים. התוצאה הייתה התקדמות מואצת במערכת החינוך, תהליך שהופיע בלבנון הרבה לפני שהופיע בכל מקום אחר באזור[20].
אותם אנשי עילית משכילה, שמרביתם היו נוצרים, ביקשו להחיות את המורשת התרבותית הערבית המפוארת, שנזנחה עד אז במידת מה. אלו היו חלוצי עידן "התחייה" (" אל-נהדה") בתרבות הערבית, שלעיתונות הערבית, היה חלק נכבד ב"תחייה" זו[21].
העיתון הראשון שנוסד באזור הלבנון, המסמל את הלידה האמיתית של העיתונות הפרטית בעולם הערבי, היה חדיקת אל-אח'באר ("גן הידיעות"). מייסדו, ח'ליל אל-ח'ורי, איש רוח בן העיר ביירות מן העדה היוונית-אורתודוקסית, היה בן 22 בלבד כאשר פרסם את הגיליון הראשון בראשית שנת 1858. את הכסף לפרסום העיתון, וכן את הרישיון הממשלתי, השיג בזכות הקשרים שיצר עם כמה מנכבדי העיר בחוגי הספרות והמדע אליהם השתייך. העיתון נמנע מלהתעמת עם השלטון, ואף לעיתים שימש כפרסום רשמי מטעמו (עובדה שסייע בידו להמשיך להתפרסם למעלה מחמישים שנה, ואף להפוך לעיתון כמעט רשמי של מחוז ביירות). עם זאת, החידוש הגדול בעיתון היה בהיותו לא רק מקור אמין למידע שוטף על ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות ברמה המקומית והעולמית, אלא גם ככלי מחנך שביקש להנחיל את ההשכלה והידע המודרני המערבי לחברה הערבית, ולהרחיב את אופקיה, בהתאם לשאפתנות ולתחושת השליחות של מייסד העיתון[22].
למן הגיליונות הראשונים כבר הופיעו בעיתון, לראשונה בשפה הערבית, כתבות בנושאים מדעיים, בנושאים חברתיים (כגון חשיבות החינוך בחברה, ובקרב הנשים בפרט או עיסוק בעקרונות המשפט המערבי), בסוגיות הקשורות לתחיית המורשת הספרותית והלשונית הערבית, וכן מוספי ספרות בהם נכתבו יצירות מופת מן הקלאסיקה הערבית, לצד תרגומי יצירות מלשונות זרות, ואף פרוזה ושירה מאת משכילים ערביים מקומיים, לרבות ח'ורי עצמו. בדרך זו, הפך העיתון לזירה של התדיינות בין המשכילים והאינטלקטואלים המקומיים. אומנם, לא ידוע בדיוק מה הייתה השפעתו של העיתון על הזירה הציבורית הכללית, על פי ח'ורי עצמו מעגל המנויים עמד על כ-400 איש, מספר צנוע, אך כזה שמעיד על כך שבשלב הזה כבר עלה הביקוש למוצר בקרב האינטליגנציה המקומית באופן משמעותי. עיתון זה סלל את הדרך לפרסומם של עיתונים נוספים בשפה הערבית שכמו האחרון, החלו לעסוק במגוון נושאים מעבר לדיווחי החדשות[23].
במהלך שני העשורים שלאחר יציאתו לאור של "חדיקת אל-אח'באר", הופיעו בזירה המקומית הלבנונית כעשרים פרסומים פרטיים נוספים ביוזמת אנשי רוח מקומיים או ביוזמת גורמים מסיונרים. העיתון הבולט מבין אלה, היה אל-ג'ואאב ("ידיעות ממרחקים"), שנוסד על ידי אחד ממבשריה הגדולים של עידן "הנהדה" בשפה ובספרות הערבית, אחמד פארס אל-שידיאק. גם עיתון זה פעל ידי ביד עם השלטון, ואף זכה למימון שלטוני חלקי, אך הכישרון הספרותי והעריכתי של שידיאק, לבנוני בן העדה המרונית (שהתאסלם מאוחר יותר), הפך את העיתון לפופולרי בתקופתו, וזכה על פי דיווחים מאנשים בני התקופה, לתפוצה בכל רחבי העולם הערבי, עד לסגירתו הסופית בשנת 1883. זה ככל הנראה היה העיתון הערבי הראשון שבאמת הופץ בכל המרחבים בהם היו דוברי ערבית, ודן באופן רציני בפוליטיקה העולמית[24].
בוטרוס אל-בוסתאני, מייסד העיתון "אל-ג'ינאן"
למרות הקשיים הראשוניים עמם נאלצו להתמודד "חדיקת אל-אח'באר" ו"אל-ג'ואאב", כגון הדיווח המאוחר על אירועי השעה, קשיים בהדפסת העיתון (הפקת גיליון אחד עד שלושה במשך דקה תמימה), קשיי עריכה ולשון, והקושי הברור בהכשרת קהל קוראים רחב, הרי ששני עיתונים אלה, בניגוד לאחרים בני זמנם, החזיקו מעמד תקופה ארוכה למדי, וזכו לפופולריות יחסית במונחי התקופה. כמו כן, שני העיתונים הופיעו בתדירות שבועית, ועסקו בנושאים שמעבר לדיווחים חדשותיים גרידא.
עיתונים אלו סללו את הדרך ליציאתם לאור של ראשוני המגזינים בשפה הערבית. כזה היה למשל המגזין אל-ג'ינאן ("הגנים"), שנוסד על ידי דמות בולטת נוספת בעידן "הנהדה" של הספרות והלשון הערבית, בוטרוס אל-בוסתאני, בסיוע של בנו סלים, ובן דודו סולימאן. בוסתאני, מרוני במוצאו שעבר לאמונה הפרוטסטנטית מאוחר יותר, השתמש בכישוריו הנרחבים כמחנך, מתרגם, עורך ולשונאי, על מנת להוציא לאור בינואר 1870 כתב עת מקיף ביותר, אשר עסק במגוון נושאים היסטוריים, גאוגרפיים, ספרותיים, פלוסופיים, לשוניים, ומדעיים. נושאים אלו היו קשורים הן במדע מערבי או היסטוריה אירופאית (כ"מהפכה הצרפתית"), והן בסוגיות הקשורות לשירה והספרות הערבית. כמה שנים מאוחר יותר נוסדו עוד שני עיתונים חשובים נוספים, אל-מוקתטף ("המבחר") משנת 1876, והמגזין אל-הלאל ("הסהר") שנוסד בשנת 1892, על ידי אחד מגדולי סופרי עידן "התחייה" בתרבות הערבית, ג'ורג'י זידאן. גם שני כתבי עת אלו עסקו במגוון רחב של נושאים תרבותיים ומדעיים[25].
ג'ורג'י זידאן, מייסד בית ההוצאה לאור "דאר אל-הלאל", המוציא לאור עיתונים ופרסומים עד ימינו
חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1875, נוסד בביירות מגזין חדשותי חשוב אחר, ת'מראת אל-פונון ("פירות המדעים"), בעריכתו של עבד אל-קדר אל-קבאני, לבנוני בן העדה המוסלמית הסונית, שהחזיק מעמד עד שנת 1908, וזכה לתפוצה לא מבוטלת. עיתון זה נוסד על ידי אינטלקטואלים מוסלמים, ששמו למטרה להרחיב את הפצת הידע, כנראה כתגובת נגד לעיתונים ביוזמת הנוצרים. שבועון זה היה פרו-עות'מאני ומסורתי בטעמו הספרותי והתרבותי, וזכה לתמיכה של האליטה המוסלמית הסונית בלבנון. הוא היה פחות אטרקטיבי ממתחריו הנוצריים, ושיקף את הדיסוננס בין החידוש של המדיה והשמרנות של המסר שלו. שנה לאחר שנוסד "ת'מראת אל-פונון", נוסד עיתון חשוב לא פחות, שעסק בעיקר בחדשות מקומיות ופוליטיקה עולמית, בשם לסאן אל-חל ("לשון הנסיבות")[26].
התמסדות העיתונות הערבית
למן הרבע האחרון של המאה ה-19, ירד קרנה של לבנון, ומצרים הפכה למובילה בתחום העיתונות הפרטית. היותה של מצרים מחוז בעל מעמד אוטונומי מבחינה פוליטית לצד התפתחותה הכלכלית המרשימה, (שכללה את פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, ופיתוחן המואץ של קהיר ואלכסנדריה), עודדו מהגרים רבים מן האזור להתיישב בה. אחוז משמעותי מן המהגרים למצרים באותה תקופה באו מאזור לבנון וסוריה, בעקבות סכסוכים בין העדות, מצוקה כלכלית, ואף כתוצאה משלטון הדיכוי שהונהג בימי הסולטאן עבדול חמיד השני, שעלה לשלטון בשנת 1876. הגירה זו הביאה עמה רבים מחלוצי העיתונות הפרטית בשפה הערבית, שהצטרפו לקהילת הזרים בקהיר, שבימי הח'דיואסמאעיל פאשא גדלה פי שבעה. פיתוחה המואץ של קהיר, כניסת שירות דואר מצרי אוטונומי, ובעיקר הכנסת שירותי טלגרף, חייבו את כניסתה של העיתונות הפרטית לזירה המצרית, זאת על אף שבאותה עת קהילת הזרים במצרים קיבלה עיתונים מחוץ לגבולות מצרים. יתרה מזאת, באותה תקופה היו כבר במצרים עיתונים מקומיים בלשונותיהם השונות (איטלקית, צרפתית ויוונית)[27].
הגיליון הראשון של "אל-אהראם" מאוגוסט 1876
העיתון הפרטי הראשון בערבית במצרים, ואדי אל-ניל ("עמק הנילוס"), פורסם לראשונה בשנת 1867, וזכה לתמיכה ורישיון ממשלתי מטעם הח'דיואסמאעיל פאשא, שראה בכך עוד דרך לקידום ארצו אל המודל האירופאי אותו העריץ. אך העיתון החשוב יותר שנוסד באותה תקופה, היה זה שנוסד על ידי שני מהגרים שבאו למצרים בגלי ההגירה מאזור הלבנט. שני המהגרים היו האחים סלים ובשארה תקלא, בני העדה היוונית-קתולית, שהיגרו לאלכסנדריה הקוסמופוליטית מביירות, ובשנת 1876 ייסדו את העיתון "אל-אהראם" ("הפירמידות"). ייחודו של "אל-אהראם" היה באמינות ובפירוט הידיעות בתחומי פנים וחוץ שפרסם, תוך הסתמכות על סוכנויות הידיעות הבינלאומיות שהאחים תקלא היו מנויים עליהן. אמינותו של העיתון בנתה לו ציבור מנויים של מאות צרכנים. יכולתו לתמרן מבחינה פוליטית, על אף נסיבות התקופה, ולשמור על רישיונו, הביאה לכך שבשנת 1881 הפך "אל-אהראם" משבועון ליומון. בשנת 1899 עברה מערכת העיתון מאלכסנדריה לקהיר, ועד היום זהו היומון המוכר והפופולרי ביותר במצרים[28].
האירועים הפוליטיים שהתרגשו על האזור בשנים שבין השליש האחרון של המאה ה-19, עד מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, והעמקת המעורבות האירופאית באזור, השפיעו על התפתחות העיתונות. בין שנת 1879, ועד הכיבוש הבריטי של מצרים בשנת 1882, החלו לצאת לאור במצרים ביטאונים קצרי ימים שביקרו את אוזלת ידו של השלטון, והביעו את מורת רוחם מהשתלטותם של זרים על מצרים. כאלה היו למשל העיתונים מיצר אל-פתאת ("מצרים הצעירה"), אל-עצר אל-ג'דיד ("העידן החדש"), אל-וטן ("המולדת"), וכן אבו נט'רה ("בעל המשקפיים"), בעריכתו של יעקב צנוע, מצרי ממוצא יהודי[29], שבאמצעות הקריקטורות החתרניות שלו, הביע ביקורת חריפה כלפי שלטון בית המלוכה המצרי, והח'דיו העומד בראשו[30].
בשנת 1882 זינק כבר מספר האנשים בציבור במצרים שנחשף למסרים העיתונאים, וכבר היה בעל מודעות פוליטית ממשית. בזכות האספקה הסדירה של חדשות מן הארץ ומחוצה לה, החל להכיר האדם הפשוט שידע לקרוא, או שהאזין לאדם היודע לקרוא, את העולם בו הוא חי, והחלה להיווצר תודעה לאומית קולקטיבית מצרית. למן הכיבוש הבריטי, המשיכו רק עיתונים מעטים להתפרסם, והתנופה דעכה למספר שנים. אולם הכיבוש הבריטי יצר גם תנאים נוחים להמשך התפתחותה של העיתונות המצרית מספר שנים מאוחר יותר. העידן הבא שהחל בעיתונות הערבית, כלל גל חדש של יוזמות פוליטיות ועיתונאיות, שבמוקדו המאבק לשחרור לאומי. במאבק זה היוותה העיתונות הערבית גורם חשוב, שייצר יותר ויותר קהלים בציבור דובר הערבית שהיו צמאים למידע[31].
למרות האמור לעיל, הפרסומים הראשונים לא ביטאו עמדה זו, אלא להפך. היומון החדשותי אל-מוקטם (כשמו של הר מפורסם מחוץ לקהיר), שנוסד בפברואר 1889 במצרים ביוזמה ובמימון בריטי, היה באופן ברור פרו-בריטי, וביקש להיות מתחרה לעיתון "אל-אהראם" הפרו-צרפתי. עורכו של "אל-מוקטם" היה גם כן מהגר לבנוני בן עדה נוצרית. "אל-מוקטם" זכה, על פי דיווחים של בני התקופה, לתפוצה גדולה בכל רחבי מצרים, והביא ידיעות מעודכנות באמצעות שירותי הטלגרף ומקורות בריטיים פנימיים, ואיכות ייצורו הייתה אף היא ברמה גבוהה מאוד. בדצמבר 1899 נוסד העיתון הפרו-ח'דיוי, אל-מואייד ("התומך"), יומון חדשות באיכות מצוינת, שלראשונה עורכו היה מצרי-מוסלמי, השיח' עלי יוסוף. את המימון לעיתון קיבל יוסוף משליט מצרים, עבאס חלמי השני, וכן מאישים שסלדו מהשלטון הזר במצרים. עיתון זה, בעל קו פוליטי ברור, התנגד באופן נחרץ לכיבוש הבריטי, בשם האסלאם, וכך הפך לשופר של מתנגדי השלטון הקולוניאלי במצרים[31].
כמה מהמנהיגים הפוליטיים החשובים בתנועה הלאומית המצרים, כמוסטפא כאמל, אחמד לוטפי א-סייד, וסעד זע'לול, כתבו בעיתון באופן שוטף. בעשור הראשון של המאה ה-20 החלו להופיע במצרים עיתונים שהיו מזוהים כל אחד עם קו לאומי פוליטי של מייסדם. כזה היה העיתון אל-ליווא ("הדגל"), שנוסד בינואר 1900 על ידי מוסטפא כאמל, לאומי מצרי בעל השקפה פרו-עות'מאנית שהביע רוח אקטיביסטית לסלק את הבריטים בשם רעיון הלאומיות המצרית. עיתון זה הפך במהרה לנפוץ במצרים. בשנת 1907 נוסד העיתון אל-ג'רידה ("העיתון"), בעריכת אחמד לוטפי א-סייד, שייצג קו לאומי פחות אקטיביסטי, ודגל בשחרור לאומי הדרגתי. לקראת סוף המאה ה-19 כבר הופיעו בקהיר ובאלכסנדריה יחדיו כ-210 עיתונים וכתבי עת. עשר שנים אחר כך כבר יצאו לאור כ-303 פרסומים (פרסום חדש כל 12 יום בממוצע)[32].
הפרסומים הללו כללו עיתונים פוליטיים וחדשותיים, נושאים חברתיים, תרבותיים, מקצועיים, עיתוני נשים, נושאים ספרותיים ועוד. כך צעד אחר צעד הפכה העיתונות למוסד של קבע בחיים הציבוריים. יחד עמה עלתה גם רמת הכתיבה, העריכה, העיצוב הגרפי וההפצה. העיתונות במצרים הפכה, בשנים מועטות, למוצר שלא נפל מהטובים שבעיתוני אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. קהל הקוראים הלך וגדל. עם זאת, בשאר מחוזות ערב, כסוריה, ארץ ישראל, עיראק, והחג'אז, לא הייתה התקדמות מרשימה שכזו לנוכח השלטון המדכא, רמת החינוך הירודה, והריחוק מהמרכזים הפוליטיים. בחבלי ארץ אלה התפרסמו עיתונים מעטים, ברוב המקרים על ידי זרים, והם החזיקו מעמד זמן קצר בלבד[33].
הפיכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, וסילוקו של הסולטאן עבדול חמיד השני, הביאה לשינוי המיוחל בעיתונות באזור הסהר הפורה[34]. בחמשת החודשים האחרונים של שנת 1908, יצאו לאור כ-44 עיתונים ערביים חדשים בלבנון, בסוריה, בארץ ישראל ובעיראק, עלייה משמעותית לעומת העבר. עד מלחמת העולם הראשונה הופיעו כ-355 עיתונים וכתבי עת נוספים באזור, ממוצע של פרסום חדש כל שישה ימים. באופן צפוי, מחצית מעיתונים אלו ראו אור בלבנון, כאשר 19 מתוכם יצאו לאור בירושלים, יפו וחיפה. עיתונים אלו הביעו את מורת רוחם משלטון העות'מאני המדכא של הסולטאן, והביעו אופטימיות באשר לעתיד העיתונות, ההשכלה והמדינה העות'מאנית. שמות העיתונים יכולים להעיד על האופטימיות והשאפתנות של הזמן: אל-עירפאן ("הידע"), אל-אנקילאב ("ההפיכה"), אל-נהדה ("התחייה"), ושמס אל-עדאלה ("שמש הצדק")[35].
מאידך, הקלות שבה ניתנו רישיונות לעיתונים בשטחי האימפריה למן 1908, אפשרה לכל אדם ללא הכשרה וניסיון להדפיס עיתון, בשם אינטרס מסוים. עובדה זו, לצד פיגור התשתיות, וכמות הקוראים הקטנה יחסית באוכלוסייה, הביאה לכך שמרבית העיתונים לא שרדו זמן רב, ואלה שכן שרדו, הודפסו במאות עד אלפים בודדים בלבד. מלחמת העולם הראשונה הייתה זו שהפסיקה, באופן זמני, את פרץ היוזמה בתחום העיתונות בעולם הערבי. חוסר המשאבים, ובעיקר הצנזורה הקשה שהוטלה על העיתונות, אם על ידי השלטון העות'מאני ואם על ידי השלטון הבריטי במצרים, הגבילה את חופש הביטוי באופן נוקשה ביותר[36].
העיתונות הערבית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם
העיתונות המצרית בין שתי מלחמות העולם
בתחילת המאה ה-20, הפכה מצרים למרכז העיתונות בעולם הערבי. השנים שבאו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ששיאם במאבק לעצמאות שהוכתר בהצלחה חלקית בשנת 1922, ועד מהפכת הקצינים החופשיים, מסמלות את תור הזהב בעיתונות המצרית. במהלך תקופה זו הופיעו מרבית העיתונים החשובים היוצאים לאור עד היום במצרים ומופצים בעולם הערבי כולו. תקופה זו הייתה רוויה בפעילות תוססת בזירה הציבורית, שחלקה הראשון היה מלווה באופטימיות בעקבות הקמת מצרים כמדינה ריבונית במסגרת מלוכה חוקתית עם בית מחוקקים נבחר, והשאיפות ליצור חברה מודרנית חדשה לאורה של תרבות המערב והעבר הפרעוני המפואר. העיתונות המצרית הייתה גדושה בנושאים כבניית מוסדות המדינה החדשים, העיסוק באוריינטציה התרבותית של הזהות המצרית, והמשך המאבק מול הנוכחות הקולוניאלית בארץ הנילוס. האופטימיות הגדולה בחברה המצרית עברה בהמשך להתפכחות נוכח הקשיים ביישום הרעיונות הגדולים, והסיאוב הפוליטי שפשה בצמרת השלטון. כל אלו השתקפו באופן חסר תקדים בעיתונות המצרית של התקופה[37].
למן שנות ה-20 של המאה ה-20, צצו כל שנה עשרות עיתונים וכתבי עת, שעסקו במגוון תחומים, מפוליטיקה ועד כתבי עת מקצועיים. בשלב הזה כמעט כל העיתונים במצרים היו בבעלות פרטית של ילידי מצרים. בשנת 1937 היו כבר כ-250 עיתונים וכתבי עת בשפה הערבית לבדה במצרים ועוד כ-65 עיתונים בשפות זרות. ההתפתחות של העיתונות בשפה הערבית באותן שנים, לוותה במידה רבה גם בהתפתחויות החומריות של הזמן, כגון פיתוח התשתיות שאפשרו להוביל עיתונים רבים יותר למקומות מרוחקים, טכנולוגיה ברמה גבוהה שאפשרה להעלות את איכות ההדפסה ואיכות הנייר וכדומה. השיפור וההרחבה של ההשכלה בעולם הערבי כולו בחסות המדינה, הגדילו משמעותית את אחוזי האוריינות, וכתוצאה מכך עלה מספר הצרכנים בהתאם[38].
אם בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נמכרו יומונים מרכזיים כגון "אל-מוקטם", "אל-אהראם", ו"מצר" ("מצרים" – ביטאון מפלגת ה"ופד") בכ-10 עד 12 אלף עותקים, הרי שכעבור עשור כבר הופצו עיתונים אלה בכ-25 עד 30 אלף עותקים. עשור מאוחר יותר גדל המספר ל-50 אלף. על פי ההערכות, הגיעה תפוצתם של כלל היומונים במצרים בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה לכ-200 אלף כל אחד, ועוד כ-360 אלף עותקים של כלל כתבי העת השונים, שהם למעלה מחצי מיליון עותקים בשנה של עיתונות מודפסת. מתוכם, על פי סקר משנת 1937, כ-10 אלפים עותקים של עיתונות מצרית הופצו ברחבי העולם הערבי. רבים מהקוראים בארצות ערביות אחרות העדיפו לקרוא את העיתונות המצרית על פני העיתונות המקומית. עלייה במספר הקוראים, והנחשפים למידע העיתונאי, העלתה מאוד גם את יוקרת המקצוע של עיתונאי ברחבי העולם הערבי, כך שבשנת 1936 כבר נפתח החוג ללימודי העיתונאות באוניברסיטה האמריקאית בקהיר[38].
אלבום תמונות מתוך העיתון המצרי "אל-מצור" משנת 1939, המציג את המשתתפים בטקס הנישואין של המלך פארוק הראשון עם המלכה פרידה
המצב הפוליטי ששרר במצרים בין שתי מלחמות העולם, שבו שלט בית המלוכה לצד הפרלמנט, בעוד הבריטים בראשות הנציב העליון בוחשים בקלחת, איפשר חופש עיתונאי חסר תקדים במדינה ערבית. באופן כזה לכל מפלגה או תנועה היה עיתון שלה, ולפעמים כמה כתבי עת ויומונים שונים. למפלגה הפופולרית במצרים, ששלטה לאורך רוב התקופה המלוכנית בפרלמנט, מפלגת אל-ופד, היה יומון בשם כוכב א-שרק ("כוכב המזרח"), וכן היומון אל-בלאע' ("המסר"), ומאוחר יותר אל-מצרי ("המצרי"). למפלגה החשובה השנייה, מפלגת הליברליים החוקתיים של מצרים, היה את היומון החשוב והאיכותי א-סיאסה ("הפוליטיקה"), בו כתב האינטלקטואל המצרי הבולט מוחמד חוסיין היכל, שייסד עיתון חשוב נוסף בשם א-סיאסה אל-אוסבועיה ("הפוליטיקה השבועית") בשנת 1926[39].
גם תנועות פן-אסלאמיות הוציאו לאור עיתונים, כגון "אל-מנאר" ("המגדלור") של האינטלקטואל ראשיד רידא. גם תנועת "האחים המוסלמים" הוציאה לאור בשנות ה-30 מספר שבועונים, ג'רידת אל-א'חואן אל-מוסלמין ("עיתון האחים המוסלמים") משנת 1933, אל-נד'יר ("המתריע") משנת 1938, ומג'לת אל-אח'ואן אל-מוסלמין ("מזגין האחים המוסלמים") שיצא לאור בשנות ה-40. את כולם ערך מייסד התנועה, חסן אל-בנא, בעצמו[40].
גם בית המלוכה הוציא לאור מספר ביטאונים וכתבי עת, שהצטרפו לעשרות כתבי העת הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים, והבידוריים כגון: המגזינים אל-הלאל (אותו ירחון ספרותי-מדעי שהחל לצאת בלבנון בסוף המאה ה-19, וממשיך לצאת לאור עד היום במצרים), אל-כאתב ("הסופר"), א-ת'קאפה ("התרבות"), אל-רסאלה ("השליחות"), אל-כשכול ("האוסף"), אל-את'נין ואל-דוניא ("יום שני והעולם"), אל-מג'לה אל-ג'דידה ("המגזין החדש") ועוד רבים. שניים מבין אלה היו דו-שבועונים חשובים מאוד, היוצאים לאור עד ימינו וזוכים לפופולריות גדולה בעולם הערבי –אל-מוצוור ("המאויר"), ורוז אל-יוסוף (אנ')[41].
סיפור לידתו של העיתון האחרון, יכול ללמד משהו על אודות העיתונות הערבית המקצועית בראשית שנות ה-20. מייסדת העיתון "רוז אל-יוסוף", שחקנית תיאטרון מצריה ממוצא לבנוני[42], בשם פאטמה אל-יוסוף, ייסדה את העיתון בשנת 1925, ותיארה בספרה האוטוביוגרפי כיצד התחיל העיתון את דרכו בדירתה הפרטית, כאשר היא ושני שותפיה לעיתון עשו את כל המלאכות העיתונאיות והמקצועיות לבד לחלוטין – מאיסוף המידע ברגל או על גבי אופניים, ועד ההדפסה וההפצה[43].
העיתונות הלבנונית בין שתי מלחמות העולם
גם בלבנון התקופה שבין שתי מלחמות העולם סימלה עידן של פריחת העיתונות. בין 1918 לשנת 1939 הופיעו בלבנון כ-250 עיתונים וכתבי עת בערבית, ולמעלה מ-30 עיתונים בצרפתית וארמנית. רמת ההשכלה הגבוהה של האוכלוסייה השתקפה בשיעורי צריכת העיתונים ותפוצתם. על פי סקר שנערך על ידי שלטונות מנדט הצרפתי היו כ-68 אלף גיליונות בשנת 1930. אלו שיעורים גדולים בהתחשב בעובדה שמספר תושבי לבנון מנה באותה עת כמיליון תושבים בלבד. רובם של העיתונים הלבנונים שיקפו, ממש כהיום, את הגיוון העדתי של המדינה, וכן את המאבק שהתחולל אז על רקע המנדט הצרפתי, בין הפרו-צרפתים באוכלוסייה, לפן-ערבים[44].
הדומיננטיות הייתה שמורה לחלוצי העיתונות באזור, העדות הנוצריות. שניים מן הפרסומים החשובים בלבנון, שייצגו את העדה המרונית התפרסמו דווקא בשפה הצרפתית – L'Orient, ביטאון מפלגת "האיחוד" הפרו-צרפתית של אמיל אדה שנוסד בשנת 1923, ו-"Le Jour", שופרו של בשארה אל-ח'ורי, ו"הגוש החוקתי", שנוסד בשנת 1934 וביטא רגשות מסויגים כלפי השלטון הצרפתי.
מבין הפרסומים החשובים בערבית נמנים בראש ובראשונה העיתון הבלתי תלוי "א-נהאר" ("היום") שנוסד בשנת 1933, ונחשב לטוב שבעיתוני לבנון עד היום, אל-אחראר ("הליברלים"), שנוסד בשנת 1924, וזוהה עם המפלגה הלאומית הליברלית. עיתונים חשובים נוספים שנוסדו בתקופה זו היו א-שרק ("המזרח"), אל-נידאא' ("קול קורא"), אל-מסאא' ("הערב"), ביירות ואל-ליווא ("הדגל"), שנוסדו על ידי בני העדה המוסלמית הסונית. כמו במצרים, הפרסומים הלבנוניים שיצאו בשנים אלו, היו מרשימים באיכותם, עיצובם, וסגנון כתיבתם, ולא נפלו כלל מהטובים שבעיתוני העולם. העיתונות הלבנונית ממשיכה עד היום לשקף את הרוח הלבנונית של אוכלוסייה מפוצלת, עם קהילה קטנה, ופוליטיקה שברירית, ולעמוד בחוד החנית של הדיון הציבורי במדינה[45].
העיתונות בסוריה בימי המנדט הצרפתי
גם בסוריה התנאים הפוליטיים שלאחר מלחמת העולם הראשונה זירזו את התמסדות העיתונות תחת שלטון המנדט הצרפתי. סוריה פיגרה בניסיון ובתשתיות בתחום הדפוס הרבה אחרי מצרים ולבנון הסמוכה. העיתונות שהתפתחה בשנים מעצבות אלו של המנדט הצרפתי, בהן שולב המאבק בכובש האימפריאלי יחד עם מאבק בין-עדתי, הפכו את העיתונות לכלי במלחמה בין הסיעות השונות באופן לוחמני למדי. העיתונות הסורית הטיפוסית למנדט הייתה עלובה מבחינה חזותית ובוטה. בתקופה זו ראו אור 128 עיתונים ו-129 כתבי עת. אך רובם הגדול החזיק מעמד זמן קצר בלבד, מה גם שהביקוש העממי לעיתונים בסוריה המנדטורית היה מוגבל ביותר[46].
עד אמצע שנות השלושים הופצו בממוצע, מבין העיתונים הפופולריים, רק אלפים בודדים. בסקר שערכו הצרפתים בשנת 1930 עולה כי סך כל תפוצת העיתונים בסוריה הגיעה בשנה זו ל-33,000, מחצית כמות העותקים שנמכרו בלבנון, בה כמות האוכלוסייה הייתה קטנה בחצי. גם לצנזורה הקשה שהטילו הצרפתים על העיתונות, וההגבלות ברישיונות לעיתונים וכיוצא בכך, הקשו מאוד על התפתחות העיתונות בסוריה[46].
מבין החשובים שבעיתוני התקופה ניתן למנות את העיתונים אל-מוקתבס ("הלקט"), אל-קבס ("הניצוץ"), ואל-איאם ("הימים"), שהיו מזוהים עם המפלגה הפופולרית שהובילה את המאבק בשלטון הצרפתי, "הגוש הלאומי", בהנהגת קואליציית נכבדים מדמשק וחלב. לצידם יצאו לאור ביטאונים ועיתונים שונים מטעם מפלגות או קבוצות עדתיות (או גם וגם), וכן ביטאונים שסובסדו על ידי הצרפתים כדי לתמוך בשלטון המנדטורי. היומון הבלתי תלוי הרציני מכולם היה אליף בא ("אלף בית") שנוסד בשנת 1920[47].
העיתונות בעיראק המנדטורית
בדומה למצב בסוריה, גם בעיראק העיתונות שימשה ככלי לניגוח יריבים מפלגתיים ועדתיים. הבעיות הקשות שליוו את לידתה של המדינה החדשה, כגון היעדרם של מוסדות פוליטיים מדינתיים, ממשל כיבוש בריטי, בית מלוכה בראשות מלך זר למקום, ובעיקר פיצול עדתי, אתני ודתי, השתקפו באופן טבעי גם בעיתונות. עיתונים קמו ונפלו בהתאם להתארגנות פוליטית מסוימת, וכאשר חדלו להתקיים, חדלו גם פרסומיהם. גם הצנזורה של בית המלוכה, והשלטון הקולוניאלי לא תרמו לחופש הביטוי בעיראק, ועיתונים נסגרו ונפתחו תדיר בהתאם למפלגה השולטת באותו הזמן[48].
עיתונים בלתי מזוהים, שעיקרם דיווח חדשותי יום-יומי, היו בודדים בעיראק, אך חלקם התבלטו באיכותם, כאל-אסתקלאל ("העצמאות"), אל-בלאד ("הארץ"), וכן היומון החשוב היוצא לאור עד היום, אל-זמאן ("הזמן"). ניתן לומר באופן גורף כי גם בעיראק, העיתונות עדיין הייתה באיכות נמוכה, וחשוב מכך, בעלת השפעה מועטה למדי על דעת הקהל הכללית, זאת לאור אחוזי הבערות הגדולים באוכלוסייה[48].
בשנת 1876, שלושים שנה לאחר כניסת הדפוס לאזור, החלו השלטונות העות'מאניים בארץ לפרסם שני עיתונים שראו אור בירושלים: אל-קדס אל-שריף ("ירושלים הנעלה"), ואל-ע'זאל ("הצבי"). שני עיתונים אלו נכתבו בערבית וטורקית עות'מאנית, וחשיבותם הייתה אפסית[49].
העיתון פלסטין משנת 1936
מצב העיתונות הפלסטינית בשליש הראשון של המאה ה-20, היה דומה למצב בשאר מדינות האזור, פרט למצרים. תשתיות הדפוס והפצתו היו ירודים, וגם אחוז יודעי קרוא וכתוב היה קטן. הנושאים בהם עסקה העיתונות הערבית בפלסטין בשנים אלו חופפים לנושאים בהן עסקה העיתונות הערבית בשאר חבלי העולם הערבי. בניגוד לשאר מדינות האזור שעיקר מאבקן היה למען עצמאות לאומית משלטונות המנדט, הפלסטינים היו צריכים להתמודד מול גורם נוסף במאבקם הלאומי, בדמות המפעל הציוני[50].
העיסוק ביישוב העברי בארץ, אשר תפס מקום נכבד בעיתונות הפלסטינית כבר מראשית דרכה, לצד הדיווחים השוטפים על הנעשה באזור, הלך ותפס את עיקר צומת הלב בשנים של המנדט הבריטי. המאבק בבריטים וביישוב היהודי בא"י, דחק נושאים אחרים שהיו מקובלים בעיתונות הערבית בשאר חבלי הארץ הערביים האחרים, כגון עיסוק בתוכן של הזהות הלאומית החדשה, והאוריינטציה התרבותית אליה יש לכוון[50].
ההתנגדות לעצם הרעיון של בית לאומי לעם היהודי בא"י, לעלייה היהודית ולהתיישבות בארץ היו נושאים שזכו בכל העיתונים הפלסטינים לתמיכה ציבורית רחבה מראשית הדרך, ללא מחלוקות כמעט. באופן טבעי, העיתונות ביטאה גם את זעם הציבור הערבי בפלסטין כנגד האימפריה הבריטית אשר הוציאה מידיה את הצהרת בלפור והתירה, לפחות בשנים הראשונות למנדט, עליית יהודים לארץ[51].
על אף הקונצנזוס ביחס לאויבים החיצוניים, בשנים שבין שתי מלחמות העולם הלך וקיבל ביטוי בעיתונים הפלסטינים גם השסע העמוק בין הפלגים השונים בחברה הפלסטינית, בעיקר בין המחנה שתמך בחג' אמין אל-חוסייני למתנגדיו. לעיתים המחלוקות הפנימיות גברו על המאבק למען המטרות המשותפות, וגם הרטוריקה הייתה בוטה למדי, כפי שהיה הדבר גם בעיתונות בעיראק וסוריה[52].
כבר בראשית המאה ה-20 ראו אור מספר עיתונים פלסטינים פרטיים בולטים וחשובים: "אל-קדס", "אל-אח'באר אל-אסבועיה" ("החדשות השבועיות"), אל-כרמל ("הכרמל") החיפאי משנת 1908 (נוסד על ידי נג'יב נצאר (אנ'), נוצרי אורתודוקסי, והתקיים עד 1942), ופלסטין שיצא לאור ביפו החל משנת 1911 (על ידי עיסה אל-עיסה ומשפחתו, נוצרים-אורתודוקסים)[53]. עיתונים אלו היו בבעלות של פלסטינים נוצרים, וחלקם המשיכו לצאת לאור שנים רבות לאחר מכן, לצד עיתונים נוספים שהתפרסמו בעיקר בערים הגדולות, ירושלים, חיפה, יפו, עזה, בית לחם, וטולכרם. הבולטים שבהם היו אל-נפיר ("השופר"), שעורכו היה מקורב לראשי הסוכנות היהודית בארץ, ושני כתבי עת ספרותיים חשובים, "אל-אצמעי" ו"א-נפאאס". כל העיתונים האלה נסגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפתחו מחדש אחריה[54].
בזמן מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הופסקה יציאתם של "אל-כרמל" ו"פלסטין" על ידי הטורקים. לאחר המלחמה, בשנים 1919–1921, חודשה הפעילות העיתונאית. חודש "פלסטין" ונוסדו עיתונים חדשים: העיתון הערבי הפוליטי הראשון שנוסד בארץ ישראל אחרי המלחמה (ספטמבר 1919, ירושלים) היה סוריא אל-ג'נוביה ("סוריה הדרומית")[55], בעריכת עארף אל-עארף ומוחמד חסן אל-בודיירי, ששימש שופר לחוגי הנוער הלאומני. ב-1919 נוסד בירושלים גם מראת א-שרק ("ראי המזרח") (על ידי בולוס שחאדה, נוצרי, התקיים עד אמצע שנות ה-30), ששימש זמן רב ביטאון לחוגי האופוזיציה[53].
עיתונים חשובים בבעלות מוסלמית החלו לצאת לאור בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הבולטים שהם היו א-סיראט אל-מוסתקים ("דרך הישר" – ביטוי המופיע בסורה הראשונה בקוראן) משנת 1925, ואל-ג'אמעה אל-ערביה ("החברה הערבית") שהיה ביטאון המועצה המוסלמית העליונה והחוגים החוסיינים משנת 1927 (עורכו הראשי היה מוניף אל-חוסייני, התקיים מספר שנים).
בין העיתונים הבולטים החשובים שיצאו לאור בימי המנדט יש להזכיר את אל-ירמוכ ("הירמוך"), צות א-שעב ("קול העם"), ואל-וקאאע אל-פלסטיניה ("אירועים פלסטינים"), שהיה ביטאונה הרשמי של ממשלת המנדט בערבית[56]. בשנים שבין 1914 לשנת 1929, גדל היקף צריכת העיתונים הפלסטינים במאה וחמישים אחוז[57].
כמו כן תפסה תאוצה התופעה, שאפיינה גם אזורים אחרים במזרח התיכון, של צריכת מידע ודיווחים עיתונאים מבתי הקפה ומקומות מפגש ציבוריים, בהם היה אדם שתפקידו להקריא לציבור הנבער את תוכנם של העיתונים. אך באופן כללי לעיתונות הייתה במהלך שנות ה-20 וה-30 עדיין השפעה מועטה על כלל הציבור הערבי בא"י, שכן רק האליטה הפלסטינית המשכילה צרכה את העיתונים הללו, אשר היו צריכים להתחרות על ציבור קוראים מצומצם מול העיתונות הערבית ממצרים[58]. כך למשל העיתון "פלסטין" הפופולרי בקרב הציבור הערבי בארץ באותן שנים, הגיע בשנת 1929 לתפוצה של כ-3,000 עותקים בלבד, בעוד כל העיתונים ביחד באותה שנה עמדו על כ-12,000 עותקים בלבד. מספר זעום אפילו ביחס ללבנון בה נמכרו כ-68,000 עותקים לאותה כמות אוכלוסייה לערך[59].
מאורעות תרפ"ט משנת 1929, היוו נקודת מפנה ממנה הלכו והקצינו העיתונים הפלסטינים ברטוריקה שלהם כלפי היישוב היהודי בארץ ומדיניות השלטונות הבריטים. כמו כן, מאורעות אלו הגדילו את היקף הפעילות של העיתונות הפלסטינית, והפכו את יפו למוקד מרכזי שלה. העיתון היפואי החשוב "פלסטין" החל לצאת לאור כיומון, ולצידו יצאו לאור עוד שני יומונים יפואים נוספים בבעלות מוסלמים:[60]אל-ג'אמעה אל-אסלאמיה ("הקהילה האסלאמית") נוסד על ידי שייח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי ב-1932, התאפיין בקנאות מוסלמית ובקיצוניות לאומנית ונחשב לפרו-איטלקי (נסגר ב-1937), וא-דיפאע ("ההגנה"), אשר היה ביטאון מפלגת "אל-אסתקלאל", ובמהרה הפך לעיתון הנפוץ בקרב ערביי פלסטין. החוסיינים לא הסתפקו בביטאון זה, והחלו להוציא לאור בשנת 1935 את העיתון אל-ליווא ("הדגל"), שעורכו היה ג'מאל אל-חוסייני (התקיים עד 1937)[53].
הפופולריות שזכה לה העיתון "א-דיפאע" מסמנת את תחילת ירידת קרנם של העיתונים בבעלות נוצרית בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1946 הגיעה תפוצתו של "א-דיפאע" למספר שנע בין 6,000 ל-10,000 עותקים, בהתאם לאירועי השעה[61]. במרד הערבי הגדול, שהחל בשנת 1936, כבר מילאה העיתונות הפלסטינית מקום נכבד בגיוס הציבור למאבק בציונות ובבריטים, בהגדרת יעדי השביתה, הכוונת מהלכי המרד, וגיוס משאבים ותרומות. עקב כך החלו השלטונות הבריטיים בצעדים להגבלת חופש הביטוי של העיתונות הפלסטינית, צעדים שכללו סגירה והשעיה של עיתונים, ואיסור כניסת עיתונים ערביים מארצות שכנות לגבולות הארץ. שיא ההגבלות היה בשנת 1937 עת הושעו כ-20 עיתונים מפעילות, ושוב בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר הורשו לפעול רק שלושה עיתונים ערביים, אשר היו נתונים לפיקוח הצנזורה הבריטית[62].
העיתונות באמירות עבר הירדן
העיתון הראשון שפורסם באמירות עבר הירדן, היה א-שרק אל-ערבי ("המזרח הערבי") משנת 1923. הפיגור בהוצאת עיתונים באזור זה נבע מן העובדה הפשוטה שנכון לשנת 1921 מנתה אוכלוסייתה של עבר הירדן רק 300 אלף תושבים, מחציתם נוודים או נוודים-למחצה, כאשר בבירה לעתיד, עמאן, היו בסך הכל 2,400 תושבים[63].
"א-שרק אל-ערבי" פורסם מטעם האמיר עבדאללה, לימים מלכה הראשון של ירדן העצמאית (החל משנת 1946). לאחר מכן החלו לצאת לאור יומונים וביטאונים נוספים ביוזמה פרטית, כאשר החשוב שבהם היה אל-אורדון ("הירדן"), שהחל את דרכו בחיפה, ובשנת 1927 העתיק את משרדיו לעמאן. בגלל רמת הבערות של האוכלוסייה המקומית והיעדר התשתיות, עד שנת 1950 שני היומונים שיצאו לאור בממלכת ירדן זכו לתפוצה קטנה של 1,500 עותקים לכל עיתון. העיתונים הבודדים שפורסמו בירדן, היו נתונים, מטבע הדברים, לצנזורה של בית המלוכה ההאשמי[64].
עיתונות בחצי האי ערב
גם בחצי האי ערב העיתונות פיגרה מאוד לעומת הסהר הפורה. כמו המצב בירדן, גם בחצי האי ערב שיעורי הבערות בקרב האוכלוסייה היה גדול מאוד, והתשתית הייתה דלה. לפי הערכות, עד אמצע המאה ה-20 כל תפוצת העיתונים בממלכה הסעודית הגיעה ל-7,500 גיליונות בלבד (ממוצע של עיתון אחד או שניים לאלף איש, לעומת 50 גיליונות לאלף בבגדאד, ו-200 גיליונות לאלף איש בקהיר)[65].
העיתון הראשון שיצא לאור בחצי האי ערב היה אל-קיבלה ("הקיבלה" - מונח שמשמעותו כיוון התפילה של המוסלמים למכה), שיצא מטעם השריף חוסיין וזכה למימון בריטי. העיתון שימש לצורכי תעמולה ונסגר בשנת 1924, קצת לפני ההשתלטות של המשפחה הסעודית על מרבית שטח חצי האי ערב[65]. הסעודים מצדם החלו להוציא לאור את העיתון אום אל-קורא ("אם הכפרים", כינוי לעיר מכה, בה הודפס העיתון), ולצידו מספר קטן של כתבי-עת, עיתוני חדשות ומספר פרסומים, בעיקר תרבותיים-דתיים[66].
עיתונות יהודית בערבית
שער ה-"צוות אל-עות'מאניה" (יפו, 19199 עיתון יהודי ציוני ופטריוטי עות'מאני שייסד ד"ר שמעון מויאל
בקרב הקהילות היהודיות במזרח התיכון וצפון אפריקה יצאו לאור עשרות עיתונים וכתבי עת קהילתיים בערבית מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, רובם המכריע בלהגים השונים של ערבית יהודית באלפבית העברי (על כן היו קריאים ליהודים בלבד ולא לציבור הכללי). פרסומים אלו בערבית יהודית נעו בין עלונים בסיסיים לעיתונים שלמים ומקיפים הכוללים חדשות בינלאומיות, מקומיות וקהילתיות לצד פובליציסטיקה, פרקי אמנות וסיפורים קצרים. כך לדוגמה, בתוניסיה התפתחה עיתונות ענפה בערבית יהודית בהשתתפות עשרות עיתונאים וסופרים שזכו לשם בקהילתם, דוגמת אליעזר פרחי, שלום פלאח, יעקב שמלה, יעקב הכהן ומסעוד מעארך. עיתונות זו שאבה השראה ממודל העיתונות הערבית הכללית, אך גם מהעיתונות העברית של תנועת ההשכלה היהודית והעיתונות האירופאית (במיוחד הצרפתית)[67].
עיתונים יהודים מעטים בלבד נכתבו בערבית ספרותית (בעיקר בעיראק, מצרים וארץ ישראל) ומתוכם אחדים התפרסמו לפרקי זמן ממושכים ובאופן רציף. מרבית עיתונים אלו שאפו להפיץ את השפה והתרבות הערבית בקרב הקהילה היהודית, כביטוי למגמה להשתלב עם החברה והתרבות הערבית הסובבת. לצורך זה, חלק מהעיתונים הצניעו את זהותם היהודית, ופנו גם לקהל הכללי של קוראי העיתונות הערבית, במטרה להעביר מסר של אחדות בין-קהילתית. את השיא של מגמה זו ניתן לראות בעיראק, בה התפרסם כתב העת אל-חאצד, שבועון פוליטי-ספרותי שעורכיו ומרבית כותביו היו יהודים, אך כמעט ולא עסק בבעיות יהודיות והיה בעל גישה לאומית עיראקית אדוקה. לצד זאת התפרסמו בעיראק עיתונים כגון אל-מצבאח ששמרו על צביון יהודי קהילתי, תוך מתן במה ליצירה אמנותית וספרותית של יהודים בשפה הערבית. במצרים התפרסמו מספר עיתונים וכתבי עת יהודיים בערבית ספרותית, המרכזיים שבהם השבועונים הציוניים ישראל וא-שמס ועיתונים פנימיים של הקהילה היהודית הקראית (ששימרה את הערבית כשפת הדיבור גם בעוד מרבית יהודי מצרים זנחו את הערבית לטובת שפות אירופאיות). בארץ ישראל התפרסמו מספר עיתונים יהודיים בערבית ספרותית, בהם העיתון היומי "צוות אל-עות'מאניה" (קול העות'מאנים, 1913; בעריכת שמעון מויאל) והעיתון "א-סלאם" (השלום, שנות ה-20; בעריכת נסים מלול), שהופצו על ידי פעילים ציונים ספרדיים מקומיים בכוונה לפייס את דעת הקהל הערבית באשר למטרות הציונות.
העיתונות הערבית בעידן העצמאות המדינית
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה זכו מרבית מדינות המזרח התיכון לעצמאות מלאה. עידן העצמאות הלאומית, מסמל גם עידן חדש בתולדות העיתונות הערבית. לאחר שנים של צנזורה ומגבלות מצד השלטונות הזרים, בעיקר בימי מלחמת העולם השנייה, הוסרו כל המגבלות ופעילות העיתונות שבה לסדרה עם אופטימיות מחודשת. לאחר כמעט מאה שנים של ניסיון, לאחר שהפכה עצמה למוסד חשוב וחיוני בקרב אחוזים נרחבים באוכלוסייה דוברת הערבית, תרמה למאבקים הלאומיים, להפצת ידע ורעיונות מודרניים, בשכלולה וקידומה של הלשון הערבית, ותרמה ליצירת דעת קהל וקולקטיב לאומי, הייתה כעת העיתונות הערבית בעלת ניסיון ובשלות[68].
סמל העיתון ובית ההוצאה לאור "אל-אהראם"
במרכזיים הערביים החשובים, העיתונות כבר לא הייתה יוזמה צנועה של אנשים פרטיים, כי אם מוסד כלכלי ומקצועי המבוסס על משאבים רבים וטכנולוגיות משוכללות. התפתחות זו באה לידי ביטוי באיכות העיתונים, גיוונם של התכנים ועיצובם הצורני. היומון המצרי "אל-אהראם" למשל, שהחל כיוזמה פרטית באמצע המאה ה-19, הפך כעבור פחות ממאה שנה למוסד ענק, השוכן במבנה אדיר ממדים במרכז קהיר, מעסיק מאות עובדים, ומוציא לאור מהדורות יומיות ושבועיות בערבית ובאנגלית, לצד כתבי עת מחקריים נוספים, בתפוצה של מיליון עותקים ויותר רק בתוך מצרים, עם עורכים ועיתונאים בעלי שם ומעמד ציבורי גבוה, שלחלקם יש קשרים הדוקים עם הממסד השלטוני[69].
גם התמורות בשיעורי ההשכלה, לצד אינטרסים פרסומיים כלכליים, הביאו לגידול משמעותי בתפוצת העיתונים בעולם הערבי, כך שברבע האחרון של המאה ה-20 הגיעו שיעורי התפוצה של העיתונים המובילים למאות אלפים עד מיליון ויותר כל אחד. גם מבחינת הפריסה הגאוגרפית היו כעת מספר מודלים חשובים של עיתונות בערבית, פרט לביירות וקהיר, כגון ההתפתחות האדירה שחלה במדינות המפרץ, שעם רווחי הנפט היה ביכולתן לרכוש את מיטב הטכנולוגיה וכוח האדם לייצר מוצרים עיתונאיים מרשימים למדי. זאת אף זאת, השתכללות תשתיות התחבורה והטכנולוגיה איפשרו כעת הפצה יעילה של פרסומים בין מדינות ערב השונות, ויצרו מעין קהילת שיח משותפת, בה עדיין נשמר מעמדן של העיתונות המצרית והלבנונית, לפחות עד שנות ה-80, בהן החלה לתפוס תאוצה העיתונות הערבית היוצאת לאור במערב אירופה[70].
אך למרות העצמאות המדינית, בריטניה וצרפת השאירו באזור מבנים פוליטיים, כלכליים, וחברתיים רעועים ומעוותים. מדינות ערב החדשות נאלצו להתמודד עם פערים חברתיים-כלכליים חריפים, מערכות שלטון לא יציבות ולא מתפקדות, שהציבור ברובו לא נתן בהן את אמונו, ותחושת השפלה ותסכול כלפי המערב בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה, תחושה שהעמיקה לאחר תבוסת צבאות ערב במלחמת 1948, בעיקר במדינות שצבאותיהן לקחו בה חלק. גורמים אלו הביאו בסופו של דבר לעלייתם של משטרים צבאיים בחלק גדול של המדינות הערביות, במהלך שנות ה-50 וה-60, כאשר במהלך אותם שני עשורים התרחשו לא פחות מ-40 נסינות להפיכה צבאית. 24 מבין אותן ניסיונות הפיכה צלחו[71].
מול אותן מדינות עמדו המדינות הערביות בהן המשטר המסורתי-מלוכני החזיק מעמד באופן רציף עד היו. החלוקה בין משטרים מהפכניים-צבאיים לבין המשטרים השמרניים, כפי שנעשתה לראשונה על ידי החוקר האמריקאי ויליאם רו (Rugh), באה לידי ביטוי גם בעיתונות הערבית באותן מדינות, ולכן ניתן לחלק את העיתונות במדינות אלו בהתאם לשתי הקטגוריות שלעיל. לצד שתי קטגוריות אלה ישנה קטוגוריה נוספת של עיתונות, הכוללת מודלים אחרים של עיתונות שאינה כפופה לאותן מגבלות, אם מתוך חופש יחסי כעיתונות הלבנונית, או אם מתוך נסיבות של כיבוש ופיצול כמו העיתונות הפלסטינית[72].
העיתונות במדינות ערביות בעלות משטר צבאי-אידאולוגי
ברוב המכריע של המדינות הערביות בהן עלו משטרים צבאיים, המבוססים בדרך כלל על אידאולוגיהחילונית בעלת קווים סוציאליסטים, דוגמת הסוציאליזם הערבי, חופש הביטוי הוגבל באופן דרמטי ודרקוני אף יותר מבתקופת מלחמת העולם השנייה. העיתונות, כמו שאר אמצעי התקשורת האחרים, הפכה במהרה לכלי לשליטה מבית, למען הפצת מסרים כלפי חוץ עבור השלטון הצבאי. תהליך ההשתלטות על העיתונות באותן מדינות נעשה בחלק מהמקרים באופן הדרגתי, כך שהשלטון הצבאי פיזר את המפלגות השונות, והוציא מחוץ לחוק גם את בטאוניהן, לצד הטלת הגבלות ואיסורים שונים על העיתונים כדי להשתיק את הקולות היריבים או הביקורתיים, כפי שאירע בעיקר במצרים. ההגבלות על חופש הביטוי לוו גם בפרסומי תעמולה מטעם המשטר באמצעי התקשורת השונים, כאשר לאורך הזמן השלטון הצבאי השתלט על העיתונים הקיימים, והפך אותם לכלים לגיוס הציבור עבור המשטר, באופן כזה שהעיתונאים הפכו לבעלי אינטרס בהפצת האידאולוגיה המהפכנית[73].
בחלק אחר מהמקרים ההשתלטות על העיתונות הייתה במהלך אחד כפי שאירע בסוריה ולוב למשל, אשר בהן העיתונות המשיכה לדבוק באידאולוגיה המהפכנית הקלאסית לאורך המאה ה-20. ההיבט המשמעותי בעיתונות המגויסת בכללותה הוא שהתקשורת תמיד נשלטת בידי אליטה מגויסת, שאנשיה רואים עצמם ככאלה שיודעים את האמת טוב יותר מהעם, ועל כן באמצעות השליטה על אמצעי התקשרות הם יכולים לפרש עבור כלל הציבור את העולם. לכן גם העיתונות תחת המשטרים המהפכנים בעולם הערבי תמיד רואה את עצמה כמדברת בשם העם כולו[74].
המדינה או החברה נמצאים תמיד במאבק נגד אויבים כגון האימפריאליזם, הציונות ומדינת ישראל (שהייתה מכונה בעיתונות זו בדרך כלל רק כ"אויב"), וכוחות הריאקציה בקרב העולם הערבי (המדינות בעלות השלטון המלוכני), המסייעות כביכול לשניים הראשונים. השלטון משתמש באידאולוגיה על מנת לתת הכשר לגיטימי ומוסרי לפעולותיו, כאשר תפקיד העיתונות והתקשורת בכלל הוא להציג את האמת הבלעדית של השלטון כלפי פנים וכלפי חוץ. צדקת האידאולוגיה עולה על כל ערך אחר כגון חופש הביטוי וכדומה. בהתאם לזאת, החוקים שנחקקו באותן מדינות עם משטרים צבאיים, תבעו שתפקיד העיתונות הוא לעמוד לצד השלטון באופן בלעדי[75].
בעיראק למשל, העיתונות הפרטית כולה נאסרה בעקבות חוק שאסר אותה מדצמבר 1967. כלי אחר לשליטה על העיתונות הוא מערך ההסברה השלטוני שהעומדים בראשו הם אשר ממנים או מדיחים את עורכי העיתונים, משלמים את משכורתם, וקובעים להם את מה שיש לכתוב או להימנע מלציין. במרבית המקרים העורכים הראשיים הם חברי מפלגה, והם אשר קוראים לסדר עיתונאים אשר חרגו מן הקו הרשמי. לעיתים עיתונאים נקראו לחקירות והושמו במאסרים ממושכים[76].
התוצאה של כל אלו היא עיתונות משמימה בה אין כלל הבדל בין העיתונים באותה מדינה, פרט לשמם, שכן הם דומים לחלוטין בתוכנם ובסגנונם, כך שאפילו מכתבי הקוראים עוברים סינון קפדני, וחלקם אף מפוברקים. הצגת הקו האחיד של השלטון, אי האמון בתוכן הכתוב, וחוסר הדיאלוג האמיתי עם הקוראים, הם גם כנראה הסיבה העיקרית לביקוש הנמוך יחסית לעיתונים במדינות עם עיתונות מגויסת.
בימי שלטונו של סדאם חוסיין למשל, או חאפז אל-אסד, נדיר היה לראות יומון בו לא בולטת תמונת המנהיג באחד מעמודי העיתונים, לרוב אפילו יותר מבעמוד הראשון. המנהיג גם זכה לשלל תארים שונים בעיתונות המגויסת, כגון "הנשיא" ("אל-ראיס"), ה"אח" ("אל-אח'"), "המפקד" ("אל-קאאד") וכדומה[77]. בהקשר הזה העיר העיתונאי המצרי מוסטפא אמין, על התקופה בה שלט גמאל עבד אל-נאצר: ”תמונתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר מופיעה פעמים אין-ספור בכל גיליון: במדורי החדשות והפוליטיקה, בעמודים הכלכליים-חברתיים, במדורי הספורט, הספרות, הנשים, ההומור. לולא ערנות הצנזור, הייתה תמונתו מופיעה גם במדור מודעות האבל”[78].
כמו כן, לעיתים נדירות ניתן למצוא ביקורת על מעשי השלטון ומחדליו בעיתונות המגויסת, אך הדיון הביקורתי הוא תמיד פרי יוזמתו של השלטון במטרה לשחרר לחצים בעתות משברים כלכליים, ולהפגין סולידריות עם האזרחים. באופן כזה גם ניתן להטיל את האשמה במחדלים על הפקידים הזוטרים במערכת, ולנקות תוך כדי כך את הצמרת השלטונית. בסוריה למשל שימשו הקריקטורות גם ככלי להטלת האשמה על הבירוקרטים הזוטרים בממשל במחדלים השונים, אם כי באופן כללי העיסוק של הקריקטורות בעיתונות המגויסת הוא ככלי לניגוח האויבים הקבועים של המשטר[79].
בהרבה מקרים, דווקא הדברים שהעיתונות המגויסת מסתירה, או מתעכבת לדווח, מסגירים בעיות בשלטון, או מחלוקות פנימיות בצמרת. כך למשל הייתה ההתעלמות של העיתונים בעיראק מלדווח על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ביומיים הראשונים שלאחר התקיפה, או בהתעלמות הארוכה של העיתונים בסוריה מלדווח על טבח חמאת[80].
אירועי האביב הערבי הביאו להיעלמותה או שינוייה של העיתונות המגויסת ברוב ארצות ערב, אך היא עדיין קיימת, בעיקר בסודאן, בסוריה, ובמאוריטניה. היומונים המגויסים המובהקים שיצאו לאור לאורך המאה ה-20 היו הירחון א-טליעה ("החלוץ") והיומון אל-גומהוריה במצרים, אל-בעת' ("התחייה" – כשם מפלגת הבעת' השולטת), תשרין, א-ת'ורה ("המהפכה"), ואל-ג'מאהיר אל-ערביה ("ההמון הערבי"), שלושת העיתונים הראשונים עדיין יוצאים לאור בסוריה שבשליטת בשאר אל-אסד[81], א-ת'ורה, אל-קאדסיה (על שם קרב אל-קאדסיה), באבל ("בבל"), ואל-ג'ומהוריה העיראקיים, שחדלו להתקיים לאחר נפילת צדאם חוסיין, א-שמס ("השמש"), אל-זחף אל-אח'צ'ר ("ההסתערות הירוקה"), אל-ג'מהוריה, ואל-פג'ר אל-ג'דיד ("השחר החדש") שיצאו לאור בלוב בימי מועמר קדאפי, ה-14 באוקטובר בדרום תימן, וכן אל-ג'מהוריה, וא-ת'ורה שעדיין יוצאים לאור בתימן[82].
העיתונות הערבית במדינות בעלות פוליטיקה מסורתית (עיתונות פטרימוניאלית)
לעומת זאת, כמעט בכל המדינות בהן נשמר שלטון מסורתי, לא הייתה מסורת מפותחת של עיתונות, ועדיין סמכותו של השלטון מקובלת בהסכמה רחבה של הציבור. להסכמה זו יש תוקף מסורתי, דתי אסלאמי, ולעיתים אף מתוקף היציבות והרווחה שמספקים כספי הנפט והגז. לכן במדינות אלה, העיתונות צמחה כך שהעיתונאים יודעים את המגבלות שמציבות המוסכמות הפוליטיות בהן הם פועלים, ומטפלים בזהירות בנושאים רגישים הנוגעים לשליט או לממשל. כתוצאה מכך השלטון במדינות אלה אינו נזקק בדרך כלל לשימוש בצעדים חריפים נגד עיתונאים או עיתונים[83].
עיתונות זו נאמנה לשלטון ולכללי המשחק הפוליטיים המקובלים שם, במידה כזו שישנו דמיון רב בין העיתונות במדינות אלה לבין המדינות הערביות בעלות העיתונות המגויסת, בעיקר בעתות משבר. כמו השלטון באותן מדינות, גם העיתונות מביעה בדרך כלל קו תקיף כלפי עקרונות האימפריאליזם או הציונות, אך הם יותר גמישים ביחס לנושאים אלו, ואין להם קו אידאולוגי אחיד וברור. מובן שישנו פער בין המדינות השונות המוגדרות כבעלות שלטון מלוכני בעולם הערבי, כפער בין ירדן היותר ליברלית, לערב הסעודית השמרנית מאוד. אך באופן כללי בעיתונות של מדינות אלה, ישנה הימנעות מצד העיתונאים לעסוק בנעשה בחוגי השלטון, אם מתוך יראת כבוד או אם מתוך פחד אמיתי[83].
הדגש ב"עיתונות המסורתית" הוא בדיווחי חוץ ועיסוק בנושאים א-פוליטיים. כמו כן, במדינות אלו העיתונות כמעט תמיד בידיים פרטיות, אך על פי שבאופן טבעי תיתכן קרבה בין בעלי העיתונים לבית המלוכה. כלומר עיתונות זו יודעת את הקווים האדומים שלה, אבל מנגד היא חופשית במובן הזה שהיא כלי אוטונומי שניזון ממידע חופשי, המשרת צורך חשוב בחיים הציבוריים. הכפייה איננה מוכתבת מלמעלה, אלא התפישה הכללית במדינות אלה, או לפחות של עורכי ובעלי העיתונים, היא כי מטרת העיתון הוא לשמש כמכשיר לדיון ציבורי, להשכלה, בידור, וכדומה, ולא בהכרח ככלי למאבק על חופש הביטוי והדמוקרטיה[83].
עם זאת גם למדינות הערביות עם השלטון המלוכני ישנן מנגנוני פיקוח על התקשורת, והדברים אותם אסור לכתוב מוגדרים בחוקים של אותן מדינות, תחת האצטלה של "טובת המדינה" וכדומה. יתרה מזאת, ברוב הגדול של המדינות הערביות בעלות המשטר המסורתי, אסור גם למתוח ביקורת על האסלאם, לפרסם משקאות אלכוהולים, או לפרסם חומרים פורנוגרפיים[84].
אולם על אף כל זאת, השונות והגוון בין העיתונים השונים במדינות עם השלטון המסורתי הוא גדול מאוד, וודאי בהשוואה לעיתונות המגויסת, שכן לעיתונאים יש מרחב ליצירתיות, פרשנות, בחירת הנושאים וביצוע תחקירים באופן חופשי מבלי שיהיו מוכתבים על ידי השלטון. לכן עיתונות זו היא גם מקובלת ופופולרית יותר על הציבור הערבי במדינות אלה, ואף זוכה לתפוצה רחבה מחוץ להן. בין העיתונים החשובים במדינות בעלות המודל הזה ניתן למנות את היומונים א-דוסתור ("החוקה") ואל-ראי ("הדעה") הירדניים, אח'באר אל-ח'ליג' ("חדשות המפרץ") הבחרייני, אל-וטן ("המולדת"), עכאט' ("בימה פומבית"), אל-ג'זירה ("האי"), ואל-מדינה הסעודיים, אל-ראיה ("הדגל") א-שרק ("המזרח") הקטריים, וא-סיאסה ("הפוליטיקה") ואל-קבס ("הניצוץ") בכווית[85]. לצד אלה מתפרסמים במפרץ מגזינים חשובים בשלל נושאים, כדוגמת סיאסה ערביה ("פוליטיקה ערבית"), מגזין העוסק ביחסים בינלאומיים, אותו ערך בראשית המאה ה-21 עזמי בשארה.
מודלים יוצאי דופן בעיתונות הערבית
לעומת דגמי העיתונות הערבית שלעיל, בולטת בעיקר העיתונות הלבנונית, העיתונות הערבית המתפרסמת מחוץ לגבולות העולם הערבי, וכן באופן חלקי העיתונות במרוקו, תוניסיה, ובמצרים מעידן אנואר סאדאת, שבה העיתונות הפכה ליותר פרגמטית. במקומות אלו העיתונות נהנתה מחופש ביטוי רחב ביחס לשאר העיתונות בעולם הערבי. בהקשר הזה ניתן לציין גם את העיתונות הפלסטינית, שבגלל המצב החריג של הפלסטינים, נמצאת בסטטוס מיוחד[86].
העיתונות הלבנונית
מקבלת העצמאות ועד פרוץ מלחמת האזרחים, נהנתה לבנון מאיזון פוליטי-חברתי בו העיתונות בעלת המסורת הוותיקה, שגשגה יותר מאי פעם. המערכת הפוליטית הפלורליסטית הפכה את העיתונות בלבנון לזירת פעילות מרכזית של האזור כולו, עד כדי כך ששחקנים מרכזיים בפוליטיקה של האזור העדיפו את העיתונות הלבנונית על פני העיתונים בארצם, ותפוצתם הקיפה את המרחב הערבי כול, ואף מחוצה לו. אך מלחמת האזרחים פגעה קשה בתשתיות התקשורת, הדפוס וההפצה נפגעו, מערכות עיתונים נהרסו, ועיתונאים היו קורבן לחטיפות ורציחות. חלק ממערכות העיתונים העתיקו עצמן לאירופה, ושאר העיתונים בלבנון איבדו מחשיבותם מחוץ למדינה, לטובת העיתונות הערבית היוצאת לאור באירופה, או במדינות המפרץ הפרסי[87].
מאז סיום מלחמת האזרחים התאוששה העיתונות בלבנון, ובראשית המאה ה-21 יצאו בה לאור עדיין כמה מהעיתונים הפופולריים במזרח התיכון, ביניהם העיתון הוותיק "א-נהאר", א-ספיר ("השגריר"), אל-אח'באר ("החדשות"), אל-בירק ("הנס") ועוד עשרות יומונים וכתבי עת, עצמאיים או בעלי אינטרס עדתי-מפלגתי[88].
העיתונות המצרית
העיתונות המצרית, שכבר מראשית העיתונות הערבית הייתה מוקד מרכזי של פעילות עיתונאית במזרח התיכון, הפכה בחזרה לכלי ביקורתי אמיתי עם גיוון פוליטי בעקבות רפורמות האנפתאח שהנהיג הנשיא המנוח אנואר סאדאת באמצע שנות ה-70, רפורמות אשר הורחבו בימי הנשיא חוסני מובארכ. הרפורמות הללו אומנם לא באמת נתנו כוח פוליטי בידי מפלגות האופוזיציה, אך ניתנה להם חירות להתבטא ולבקר את הממשל בבטאוניהן בסוגיות רחבות, ממדיניות החוץ והשלום עם ישראל, ועד לסוגיות כלכליות-חברתיות. בין עיתוני האופוזיציה בלטו העיתון א-שעב ("העם") של מפלגת העבודה הסוציאליסטית, אל-אהלי ("האזרחי"), של הגוש האיחודי-פרוגרסיבי, היומון של מפלגת אל-ופד בעל שם המפלגה, היוצא לאור עד היום, וכן העיתון א-דעוה של האחים המוסלמים[89].
הסרת ההגבלות על חופש הביטוי, יצר מצב שלצד העיתונות האופוזיציונית המשיכה כל העת לפעול גם עיתונות ממסדית אשר ביטאה את הקו הרשמי של הממשל. מצב זה השתנה במהלך השנים כאשר גם העיתונות שהייתה מגויסת כמו העיתונים אל-גמהוריה ("הרפובליקה") ו"אל-אהראם" וירחונים כמו אוקטובר ומאיו ("מאי"), החלו לבקר את מחדלי הממשל לצד ביטוי הקו הרשמי. כך נוצר מצב בו הממשל המצרי מתפלמס עם מפלגות האופוזיציה באמצעות העיתונות המודפסת. עם כל זאת מצרים היא עדיין איננה דמוקרטית, ולכן אחת לכמה זמן הממשל מנצל את כוחו על מנת לשלול או להשעות רישיונות של עיתונים, ולעצור עיתונאים לחקירות ומאסר ממושך. כך למשל סגרו שלטונות מצרים את הביטאון הרשמי של תנועת "האחים המוסלמים" בשנת 2013, כחלק מהוצאת התנועה כולה מחוץ לחוק[90].
בין העיתונים הפופולריים במצרים היום ניתן למנות את העיתונים העצמאיים אל-מצרי אל-יום ("מצרים היום"), אל-יום א-סאבע ("היום השביעי"), א-דוסתור וא-שרוק אל-ג'דיד ("הזריחה החדשה"), לצד אל-מסאא' ("הערב") ו"אל-אהראם" השמרניים יותר, וכן שבועונים ומגזינים תרבותיים ובידוריים כגון אח'ר סאעה ("השעה האחרונה"), וצבאח אל-ח'יר ("בוקר טוב").
העיתונות הפלסטינית, כשיקוף של ההיסטוריה הפלסטינית במאה ה-20, מהווה מקרה ייחודי. הפיצול הפוליטי של העם הפלסטיני ליחידות נפרדות, יצרו עיתונות מורכבת ומשתנה, בה ניתן למצוא לפרקים חופש ביטוי ונועזות, לצד השתקה והגבלות צנזורה קשות[91].
לאחר מלחמת העצמאות, עברו העיתונים הפלסטינים הוותיקים והמבוססים דוגמת "א-דיפאע" לפעול במזרח ירושלים תחת החסות הירדנית, תוך שהם משתלבים במערך התקשורת של הממלכה עד שנת 1967, על כל המשתמע בכך. לאחר מלחמת ששת הימים, החלו לצאת לאור בשטחים יומונים חדשים אשר ביטאו התגייסות מחודשת למען המאבק הלאומי הפלסטיני, כגון "אל-קודס" הוותיק שהחל לצאת לאור בגרסתו המחודשת למן נובמבר 1968, ונחטף מיד ב-17 אלף עותקים, אל-פג'ר ("השחר") וא-שעב ("העם") שהחלו לצאת לאור בשנת 1972[92].
גם עיתונות זו הייתה צריכה למצוא את האיזון שבין ביטוי הקו הלאומי המוצהר, לבין הצנזורה של שלטון הממשל הצבאי. דרך אחת לעקיפת הצנזורה הייתה שימוש בעיתונות המזרח ירושלמית שמבחינה מנהלתית לא הייתה כפופה לממשל הצבאי, או הדלפת מידע לעיתונאים ישראלים. גם פרסום שטחים לבנים במקום בו הייתה כתבה שנפסלה על ידי הממשל הצבאי הייתה מסר פוליטי ברור, וכן הכנסת רמזים בין השורות[93].
לצד העיתונים האלה, ראו אור עיתונים פלסטינים במקומות נוספים, בעיקר בביירות, ומשנת 1982 בקפריסין, כגון ביטאונים של הארגונים הפלסטינים הגולים, כדוגמת ביטאון הפת"ח, פלסטין א-ת'ורה ("פלסטין המהפכה"), ביטאון החזית העממית לשחרור פלסטין, אל-חוריה ("החירות"), הירחון המדעי שאון פלסטיניה ("עניינים פלסטיניים") מטעם אש"ף, וביטאון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, אל-הדף ("המטרה")[94]. לאלה ניתן להוסיף גם את פלסטין אל-מסלמה ("פלסטין המוסלמית"), ביטאון תנועת "חמאס" שראה אור באנגליה במהלך האינתיפדה הראשונה[95].
הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994, חייבה גם את הסדרת מעמדה ותפקידה של העיתונות בשטחים. חוק של הרשות משנת 1995 מעגן אומנם את חופש הביטוי, אך אוסר פרסומים אשר "פוגעים באחדות הלאומית". כך מתמודדת היום העיתונות הפלסטינית בין חופש הביטוי, לבין עימות עם ממשל הרשות, או עם שלטונות חמאס בעזה. העיתונים החשובים היוצאים לאור ברשות הם "אל-חיאת אל-ג'דידה" ("החיים החדשים"), המזוהה עם הקו שמנהיגה הרשות הפלסטינית[96], ו"אל-איאם" ("הימים") מרמאללה, וכאמור, "אל-קודס" הירושלמי. ברצועת עזה מתפרסם היומון "פלסטין", שנוסד בשנת 2006, המיישר קו עם מדיניות חמאס ברצועת עזה.
גם בקרב הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, המשיכו לצאת לאור עיתונים כדוגמת העיתון החיפאי "אל-איתיחאד" ("ההתאחדות"), ביטאון המפלגה הקומוניסטית הרואה אור עד ימינו (אותו ערך במשך שנים רבות חתן פרס ישראל, הסופר אמיל חביבי), ועוד מספר עיתונים שהחלו לצאת לאור בעיקר לאחר שנת 1967, כיוזמות מסחריות בערים נצרת, טייבה, באקה אל-גארבייה, אום אל-פחם, טייבה, יפו ועוד. החשובים שבין השבועונים הם "א-סנארה" ("החכה"), "כל אל-ערב" ("כל הערבים"), ו"חדית' א-נאס" ("שיח ההמון") מנצרת, ו"פנורמה" מטייבה, ואל-מסאר ("הנתיב") מאום אל-פחם[97].
בנוסף יוצאים לאור גם עיתונים המזוהים עם פלגים שונים בציבור הערבי בישראל, כגון "פצל אל-מקאל" ("הדברים הנחרצים") המזוהה עם מפלגת בל"ד, "אל-מית'אק" ("האמנה") המזוהה עם התנועה האסלאמית מן הפלג הדרומי, ו"צות אל-חק ואל-חריה" ("קול הצדק והחירות") המזוהה עם התנועה האסלאמית מן הפלג הצפוני[98], שפעילותו הופסקה מעת לעת, וחדל להתקיים רשמית לאחר הוצאת התנועה מחוץ לחוק בנובמבר 2015[99]
העיתונות הערבית המודפסת מחוץ למזרח התיכון
כבר במאה ה-19, היו גולים פוליטיים מהמזרח התיכון שפרסמו כתבי-עת ועיתונים בערבית באירופה. דוגמה אחת לכך היה המגזין אל-ערוה אל-ות'קה ("הקשר האמיץ") שפרסמו אנשי הדת הרפורמיסטים, ג'מאל א-דין אל-אפע'אני ומחמד עבדה בשנת 1884, ממקום גלותם בפריז[100].
מגמה זו הלכה והתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20, כאשר הדיכוי הפוליטי, המשטרים הדיקטטוריים והמלחמות התכופות באזור, דחפו אנשים רבים להגר מהמזרח התיכון. בין המהגרים הרבים היו גם עיתונאים, סופרים ומשוררים בעלי שם בארצם, שנאלצו להגר בשל ההגבלות על חופש הביטוי, לפעמים ביחד עם המערכות של עיתוניהם. על כן במהלך השנים החלו לצאת לאור עיתונים בשפה הערבית עבור קהילות הגולים בשלל ארצות העולם, מברזיל ועד אוסטרליה[101].
עם זאת, הריכוז הגדול של העיתונות הערבית המשמעותית יוצאת לאור בעיקר בצרפת ואנגליה. עיתונות ערבית זו ייחודית, מכוון שעיקר קהל היעד שלה מצוי במזרח התיכון עצמו, והתכנים מתכתבים עם השיח המתחולל במדינות האזור. מלחמת האזרחים בלבנון הביאה לעזיבה של רבים מטובי הפרסומים הלבנונים לאירופה, כדוגמת היומון "אל-חיאת" ("החיים") שהחל לצאת לאור מחדש בשנת 1988 מלונדון. לצד עיתונים אלו, החלו עיתונים פרטיים בערבית לצאת לאור בחו"ל מתוך שיקולים כלכליים, פוליטיים, ולוגיסטיים. כזה הוא למשל היומון החשוב "א-שרק אל-אווסט" ("המזרח התיכון"), המופץ בכל רחבי המזרח התיכון. עיתון זה מצוי בבעלותה של חברה סעודית שאנשיה ממשפחת המלוכה, ויוצא לאור בלונדון משנת 1978. כמוהו גם היומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי" ("ירושלים הערבית") היצא לאור משנת 1989, וכן היומון הלבנוני אל-ערב היוצא לאור גם כן בלונדון. לצד היומונים החשובים, בית ההוצאה לאור של "א-שרק אל-אווסט" בלונדון מפרסם מגזינים פוליטיים יוקרתיים כגון אל-מג'לה ("המגזין"). ריכוז הכותבים המוכשרים, חופש הביטוי הנרחב, המשאבים והטכנולוגיה הגבוהה, הפכו משנות השמונים ואלך את העיתונות הערבית המתפרסמת בחו"ל למרכזית בשיח הציבורי בעולם הערבי[102].
העיתונות הערבית ומדינת ישראל
עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל היה ליישוב היהודי בארץ סיקור חלקי בעיתונות הערבית לאור הסכסוך הישראלי-ערבי, אך בעיקר בעיתונות הפלסטינית. אולם למן הקמת מדינת ישראל, העיסוק בה, ובנעשה בה, הפך לנושא עיקרי בעיתונות הערבית, כמעט בכל ארצות ערב. באופן טבעי, בעקבות הסכסוכים הישירים עם שכנותיה, הייתה הכתיבה על ישראל מלווה בשנאה יוקדת, בעיקר בעיתונות של המדינות השכנות לישראל. ברוב העיתונים בשפה הערבית שנאה זו התמתנה עם השנים והשינויים במצב הפוליטי, והפכה לביקורת נוקבת וחריפה, המתגברת מעת לעת בהתאם למצב[103]. אולם הגורם העיקרי למעקב הצמוד של העיתונות הערבית אחר ישראל נובע, מעבר לסכסוך הישראלי-ערבי, מתוך סקרנות לשמה. עצם היותה של מדינת ישראל ישות מדינית אשר צמחה בלב המזרח התיכון, בעלת תרבות ושלטון דמוקרטיים, מעוררת עניין רב בנעשה בה, גם בלי קשר לקונפליקט. לכך ניתן להוסיף גם את החופש העיתונאי הקיים בישראל, כך שכמעט כל כתב זר יכול לעדכן על כל דבר קטן שמתרחש במדינה. למעשה אין היום שום עיתון מוביל בשפה הערבית, אשר אינו מביא כמעט מדי יום ידיעה מרכזית הקשורה בצורה כלשהי לישראל. בנוסף, ברוב העיתונים הערביים בהם ישנם טורי דעה המובאים מרחבי העולם, כמעט תמיד יופיע טור דעה מתוך עיתון ישראלי. דוגמה לכך ניתן ללמוד מהסיקור התקשורתי לו זוכות הבחירות לכנסת בעיתונים הערביים מחוץ למדינת ישראל, ולחשיפה הגדולה לה זוכים פוליטיקאים ישראליים, לעיתים גם כאלה שאינם בנקודות מפתח בשלטון. אך הסיקור אינו מצטמצם רק לפוליטיקה, והדיווחים היומיים יכולים לעסוק בכל נושא פנימי בישראל, מדיווח על שרפה גדולה, ועד כתבות העוסקות במצב הכלכלה הישראלית[104].
יתרה מזאת, לעיתים הכתיבה העיתונאית כלפי מדינת ישראל, הופכת מסקרנות להערצה כלפי היבטים שונים בחברה הישראלית, הן מצד אינטלקטואלים ליברלים, והן מצד אינטלקטואלים אסלאמיסטים. כך למשל ייתכן שבעיתונים של תנועות איסלאמיות, יציינו אירועים המדגישים את העובדה שישראל היה מדינה דמוקרטית עם תשתית דתית (כפי שהם היו רוצים), או מנגד, בעיתונים ליברלים עשויים לציין דברים בישראל השמים דגש על כך שבחברה הישראלית קיימת פלורליסטיות גדולה יותר. ברוב המקרים, הדברים מובאים בחזקת ראיית ישראל כאויב שיש ללמוד ממנו דברים העשויים להיות חיוביים לחברה הערבית[105].
העיתונות הערבית במאה ה-21
עם הכניסה למאה ה-21 והמעבר לעיתונות מקוונת, גם העיתונות הערבית מתפתחת בקצב מרשים. אין היום כמעט אף עיתון בשפה הערבית בעל שם שאין לו אתר אינטרנט מושקע ומקצועי, לרוב גם עם ארכיון חלקי של העיתון המודפס בצורה אלקטרונית. עם זאת, לעיתונות המודפסת עדיין יש כוח רב במזרח התיכון, ואין ספק שהיה לה חלק ביצירת התודעה שהביאה לפרוץ אירועי "האביב הערבי" בשנת 2011, אירועים שאת תהליך השינוי שלהם על העיתונות הערבית עדיין לא ניתן לאמוד.
מוסטפא כבהא, העיתונות הערבית בישראל 1984–2006 כמכשיר לעיצוב זהות חדשה. תל אביב: מכון חיים הרצוג לתקשורת, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
מוסטפא כבהא, פרק 12.7 "העיתונות הערבית בין מלחמות העולם", בתוך: חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה (תשס"ג 2003), עמ' 327–344.
דניאל סובלמן, הפלסטינים ואתגר הציונות 1929–1936: התבססות היישוב היהודי בראי העיתונות הפלסטינית (חיבור לשם קבלת התואר "מוסמך אוניברסיטה", אוניברסיטת תל אביב, 2007). (הספר בקטלוג ULI)
אבי קוהל, עתונות, שלטון וחברה בערב הסעודית 1964–1982: תפקוד תקשורת ערבית במציאות משתנה (חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך אוניברסיטה". אוניברסיטת תל אביב, 1994). (הספר בקטלוג ULI)
ג'ורג' עארג' סעאדה, א-צחאפה פי לבנאן. ביירות: 1965.
רמזי מיח'אל ג'יד, תטור אל-ח'בר פי א-צחאפה אל-מצריה. קהיר: 1985.
Jon B. Alterman, New Media, New Politics?: From Satellite Television to the Internet in the Arab World, Washington, DC: Washington Institute for Near East Policy, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
Ami Ayalon, The Press in the Arab Middle East: A History. New-york: Oxford University Press, 1995 (הספר בקטלוג ULI)
William Rugh, The Arab Press: New Media and Political Process in the Arab World. 2nd, Ed. Syracuse: 1987 (הספר בקטלוג ULI)
Albert Hourani, Arabic Thought in the Liberal Age 1798-1939, Cambrige: Cambrige University Press, 1983 (הספר בקטלוג ULI)
Thomas Philipp, Gurgi Zaydan: His Life and Thought. Beirut: Steiner, 1979 (הספר בקטלוג ULI)
Munir K. Nasser, Press, Politics, and Power : Egypt’s Heikal and Al-Ahram, Ames : Iowa State University Press, 1979 (הספר בקטלוג ULI)
George Antonius, The Arab Awakening: The Story of the Arab National Movement, London: H. Hamilton, 1938 (הספר בקטלוג ULI)
Fuat Süreyya Oral, Türk Basın Tarihi: Osmanlı İmparatorluğu Dönemi: 1728-1922, Yeni Adım Matbaası, 1967
Joseph Ajami, The Arabic Press in the United States Since 1892: A Socio-Historical Study, Ann Arbor, Mich.: UMI Dissertation Services, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
^שמעון שמיר, תולדות הערבים במזרח-התיכון בעת החדישה (תל אביב: רשפים, 1974), עמ' 101-102
^ברנרד לואיס, האסלאם בהיסטוריה, עמ' 17. וכן בספר Fuat S]reyya Oral, Türk Basın Tarihi: Osmanli İmparatorluğu Dönemi 1728-1922 Yeni Adım Matbaası, 1967), p. 77-78
^Olga Borovaya; Jaleh Pirnazar; Rachel Simon. "Journalism." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2016.
^אורית בשקין, ישראל גרשוני וליאת קוזמא, לפסל תרבות במצרים, עמ' 22
^Jon B. Alterman, New Media, New Politics? From Satellite Television to the Internet in the Arab World (Washington: Washington Institute for Near East Policy, 1998), p. 5-6
^נדב קרן, עיתון ושלטון ברשות הפלסטינית: המשטר והעיתונות בשנה הראשונה של הרשות – המקרה של "אל-חיאת אל-ג'דידה" (תל אביב: מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2010)
.jpg)
