באיזיט השני עלה לשלטון ב-1481 ונודע במאמציו ליצור הרמוניה בין התרבויות המערבית והמזרחית באימפריה, אך שלטונו היה רצוף מאבקי שליטה והישרדות. בתקופתו התפשטה האימפריה העות'מאנית אל הפלופונסוס וב-1501 הוא כבש את מיסטרס ואת מונמבסיה מידי מוראה הוונציאנית.
עלייתו לכס הסולטנות
רקע
ב-3 במאי1481 מת הסולטאן מהמט השני, המכונה "הכובש" (Fatih Sultan Mehmet), אשר הפך את הממלכה העות'מאנית לאימפריה שכללה את מרבית אזור הבלקן דרומית לנהר הדנובה. אימפריה זו שלטה על מיצרי גליפולי והבוספורוס ומרבית חופי הים השחור, היו נתונים תחת שליטתה או השפעתה. מהמט הביס את יריביו השבטיים באנטוליה ובפרס, הכה במאחזים הוונציאניים והממלוכים והרחיב את גבולות הממלכה עמוק לתוך הבלקנים, עד גבולות הונגריה של ימינו. מהמט הביא לקיצה של האימפריה הביזנטית בת אלף השנים וכבש את קונסטנטינופול. הנסיכות הפכה לאימפריה עות'מאנית, אך תושביה לא היו מאוחדים תחת ממשל מרכזי מאורגן. בשטחי האימפריה חיו יוונים, פרסים, ערבים, טורקים, ארמנים וסורים, חלקם נוודים למחצה, חלקם לוחמים, חלקם עירוניים, בעלי מגוון אמונות ותפישות דתיות.
העלייה לשלטון ומלחמת הירושה
עם מותו פרץ מרדיניצ'רים וסכסוך דמים בין שני בניו באיזיט וג'ם (Cem), שהיה מושל העיר קאראמאן וסביבותיה שבדרום מרכז אנטוליה והתגורר בעיר קוניה. נוצר חוסר שקט ברחבי האימפריה שכוון כנגד פקידות ממשלו ומדיניותו של מהמט, בעיקר בהקשר לחלוקת הקרקעות. בתקופתו של מהמט השני, קרקעותיהם של 20,000 כפרים וחוות הולאמו, צעד שעורר תסיסה בקרב האליטה הישנה, שכללה משפחות עשירות ואנשי עולמא. מדיניותו הנוקשה של מהמט השני והמשאבים העצומים שהוצאו לחיזוק ולבניית האימפריה, התישו את הממלכה ואת תושביה. אלה מביניהם שקופחו בימי מהמט ראו בבאיזיט את מושיעם והעניקו לו את תמיכתם. עם מותו ארגנה קבוצת כוח זו מרד יניצ'רים, תוך רציחת הווזיר הגדול של ממשל מהמט ופגיעה במתנגדי באיזיט, הכל במטרה להעלותו לשלטון. צבא היניצ'רים בפיקודו של גדיק אהמט (Gedik Ahmed), הביסו את כוחותיו של ג'ם ובאיזיט עלה לשלטון, כסולטאן באיזיט השני.
ביסוס שלטונו
עם זאת, מוקד הכוח נותר בידיו של גדיק אהמט וחותנו איסחאק פאשה (Işak Pasha). על באיזיט הופעלו לחצים כדי שיתנער ממדיניותו של אביו, וכך, אדמות שהולאמו הוחזרו לבעליהן הקודמים. במקביל גברה הדרישה להחזיר את השריעה כחוק הממלכה בכל תחומי החיים ובאיזיט תואר כמגן הצדק והשריעה, בה בשעה שברחבי ממלכתו לא הסתיים תהליך האסלום. גדיק אהמט ביקש להמשיך את המערכה נגד המאחזים הנוצריים במזרח ובכך סיכן את ההגמוניה של באיזיט. בתגובה התנקש באיזיט בחייו והדיח מתפקידו את חותנו, איסחאק פאשה. ב-11 בספטמבר1481, נכנעו רוב חייליו של גדיק לבאיזיט והשאר נמלטו לאיטליה, שם שירתו כשכירי חרב.
ביוני 1482, הובס ג'ם בקרב ליד העיר ינישהיר (Yenişehir) שבנפת מרסין, בדרום מרכז אנטוליה. הוא נסוג לאזור סוריה של ימינו ואחר כך למצרים. בסיוע הסולטאן הממלוכי אל-אשרף סיף אל-דין קאיתבאי, ארגן ג'ם כוחות וניסה לתקוף ללא הצלחה את קוניה ואת אנקרה. לבסוף נמלט לאי רודוס ומשם הועבר לצרפת על ידי אבירי מסדר יוחנן הקדוש, ההוספיטלרים, ששלטו באי. משנה זו ועד למותו של ג'ם בפברואר 1495, שלט באיזיט השני תוך חשש מתמיד מפני קואליציה של מדינות נוצריות, אשר תשתמש בנסיך ג'ם כאמצעי פלישה לממלכתו.
פועלו הצבאי של באיזיט
כדי לאחד את צבא האימפריה העות'מאנית תחת מנהיגותו, ארגן באיזיט מסע כיבושים נגד נסיכות מולדובה, ממלכה שאביו לא הצליח להכריע. הוא נחל ניצחון מזהיר, תוך כיבוש הערים אקרמן (Akkerman) וקיליה (Kilia) בשנת 1484, שחיזקו את השליטה העות'מאנית בדרך היבשתית לחצי האי קרים, שם שלט וסאל של הסולטאן. לאחר הניצחון במולדובה, החל עימות ארוך ומתיש מול הסולטאן הממלוכי, אשר שלט בשטחי מצרים וסוריה של היום, נחשב למגן האסלאם, ותבע בעלות על דרום אנטוליה ופטרונות על הנסיכויות הטורקמניות.
היריבות בין העות'מאנים לממלוכים החלה ב-1468, עם כיבוש נסיכות קאראמאן על ידי העות'מאנים, והפכה לעימות כולל כאשר ניסו העות'מאנים להרחיב את השפעתם גם לנסיכות דולקדיר, מחשובות הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה באותה תקופה, אשר מרכזה היה בנפת קהרמאנמרש של ימינו. מעבר לכך התחולל מאבק על הבכירות בעולם האסלאמי. העות'מאנים טענו שמהמט השני "הכובש", הוא לוחם הקודש - גאזי (Gazi), החשוב ביותר של האסלאם. ב-1488 שוב פרצו עימותים עם הממלוכים, אך ללא הכרעה. המאבק היה לקביעת הגמוניה פוליטית באזורי קיליקיה והגבול בסמיכות להרי הטאורוס. עד ל-1491 נערכו שש מערכות שהתישו את שני הצדדים, ובסופו של דבר נחתם הסכם שאשרר את המצב שקדם למלחמה. חוסר ההצלחה בהכרעת הממלוכים, הוביל את באיזיט לערוך רפורמות בצבאו, בעיקר הוספת רובים לחייליו. בעת המלחמה מול הממלוכים, מילא הצי המחודש תפקיד חשוב בדמות ההתקפה על חופי סוריה.
בשל העובדה שאחיו של באיזיט, הנסיך ג'ם, היה עדיין בחיים ובשבי הנוצרים, חשש באיזיט להפעיל את מלוא כוחותיו במלחמה זו ולפיכך ניהל מלחמה מוגבלת. מצב הלוחמה הבלתי פוסק בין הגאזים המוסלמים לשכירי חרב נוצריים החריף לעימות כולל בין השנים 1492–1495, כאשר לוחמים עות'מאניים יצאו לפשיטות לאורך נהרות הדנובה והסאווה, אל תוך הדוכסיות האוסטריות במחוזות שטיריה, קרניולה (היום בסלובניה) וקרינתיה. לאחר תבוסה ליד העיר וילאך ב-1492, כמעט והשמיד צבא הגאזים לחלוטין את הכוחות הקרואטיים ליד אדבינה ב-1493. שביתת נשק שנחתמה לשלוש שנים, מול הצבא ההונגרי, הביאה סוף למעשי איבה אילו.
כעת, פרץ סכסוך בין העות'מאנים לפולין על רקע חסימת הנתיב לים השחור על ידי הטטרים של קרים. ב-1497 פתחה פולין במערכה כדי לשבור את החיץ לים השחור, על ידי כיבוש קיליה ואקרמן וכן ביקשה להפוך את נסיכות מולדובה למדינת חסות פולנית. המולדובים בסיוע כוחות עות'מאניים הדפו את התקפות הפולנים עד להבסתם המוחלטת בקרב באוקטובר 1497. בשלב זה, ראזים עות'מאניים בשילוב עם כוחות מולדביים ופרשים טטרים, פשטו לתוך פולין והחריבו חלקים ניכרים מהמחוזות פודוליה (היום באוקראינה) וגליציה. באפריל 1499 חתמו מולדובה ופולין על הסכם שלום ולאחר מכן חודשה שביתת הנשק בין העות'מאנים לבין הפולנים. לאחר הכישלון היחסי של המערכה כנגד הממלוכים, ביקש באיזיט לספק לחייליו נשק מתקדם והתקפי יותר מהקיים וכן ליצור מערך ארטילרי גדול ונייד יותר. במקביל הגדיל וחיזק באיזיט את הצי העות'מאני, תוך בניית אניות רבות בנמלים בים האגאי ובים האדריאטי. חיכוכים לאורך הגבול של המובלעת הוונציאנית לחופי חצי האי מוראה (בחצי האי פלופונסוס), וכן באלבניה ובדלמטיה, בין הגאזים העות'מאנים לבין שכירי החרב הנוצריים, וכן תקריות ימיות, הובילו את באיזיט להכריז מלחמה על ונציה בשנת 1499. המלחמה הוכרזה גם מהסיבה, שלאחר מות אחיו ג'ם, לחצו בכירי החצר העות'מאנית על באיזיט לנקוט מדיניות אגרסיבית יותר כלפי הנוצרים. באוגוסט 1499 נפלה העיר לפנטו לידי העות'מאנים, פשיטות נערכו על העיר פריולי שבסלובניה, והשטחים הוונציאניים הוחרבו עד לעיר ויצ'נצה שבעמק הפו. ב-1500 נכבשו הערים מודון, קורון ונאווארינו (פילוס), שבנסיכות מוראה ודורס שבאלבניה. ונציה, שהסכסוך רושש את קופתה, ביקשה להפסיק את הקרבות, וב-1503, נחתם הסכם שלום בו היא ויתרה למעשה על כל נכסיה במוראה ובאלבניה. העות'מאנים זכו בטריטוריות נוספות וכן הפכו לכוח ימי חזק באגן הים התיכון. בתקופת המלחמה עם ונציה (1499–1503), הצליחו ספינות הצי העות'מאני החדש להתמודד בהצלחה עם הצי הוונציאני החזק בים הפתוח.
ההיסטוריון בן התקופה אבן כמאל, ציין שהעות'מאנים התעלו מעל כל הסולטאנים המוסלמיים הקדומים, בין היתר על ידי כך שהפכו את ארצם למעצמה ימית בים התיכון[1]. הוקמה אקדמיית צי, אשר בוגריה נקראו "הגאזים של הים". הצי העות'מאני הופיע גם בחלק המערבי של הים התיכון, כאשר השלטון המוסלמי בספרד היה נתון במצוקה ופנה לבאיזיט לסיוע. מאוחר יותר, גם הממלוכים פנו לעות'מאנים בבקשה לאספקת ציוד ומומחים, כדי לבנות מחדש את הצי שלהם בסואץ, אחרי תבוסתם לפורטוגל ב-1509. לאחר מלחמה זו הפכו העות'מאנים לגורם מרכזי בפוליטיקה האירופאית, כאשר תמכו בנסיכויות מילאנו ונאפולי כנגד הברית הצרפתית-ונציאנית. באיזיט הבטיח לנפוליטנים לשלוח 25,000 חיילים לעזרתם, אך בתמורה ביקש להחזיר לידיו את העיר טאראנטו שבקצה הדרום מזרחי של המגף האיטלקי.
השנים 1503–1512 היו שנות משבר בחזית המזרחית. איסמעיל, מנהיג המסדר הדתי הספווי, החל ב-1499 במסע כיבושים, עד להשגת שליטה בפרס. הספווים הפעילו תעמולה בשם השיעה בקרב השבטים הטורקמנים של אסיה הקטנה בהצלחה גדולה, ומרבית צבאו של איסמעיל בפרס הורכב מבני שבטים אלו, אשר נהו אחריו. כאורתודוקסים סונים, היו לעות'מאנים סיבות לחשוש מחדירת האידאולוגיה השיעית לשטחם, אך גם סכנה פוליטית למעבר של שטחים באסיה הקטנה, מחסות עות'מאנית לחסות פרסית. סכנה נוספת נבעה מהתפשטות האמונה השיעית לאורך הגבולות באזור הרי הטאורוס, אשר נתונים היו במחלוקת בין העות'מאנים לממלוכים. באיזיט, שהיה ער לסכנה, גירש ב-1502 אלמנטים שיעים רבים מאסיה הקטנה לאזור מוראה, והציב חילות משמר בגבול המזרחי, בעיקר בשנים 1507–1508, בהן השאה איסמעיל נתון היה במלחמה עם נסיך אלביסטן ( Elbistan), אשר בנפת קרמאנמרש שבאנטוליה וכבש גם שטחים נרחבים מכורדיסטן.
כלכלת האימפריה בימי באיזיט
כתוצאה מהתגובה האלימה לצעדיו הכלכליים של אביו, מהמט השני, נאלץ באיזיט השני לנקוט בקו פייסני. הוא השיב בעלויות על קרקעות ורכוש לבעליהם הקודמים - אם מכובדים פרטיים או מוסדות דתיים - אשר מהם נלקחו וחולקו מחדש במסגרת שיטת הטימאר (Timar), שהונהגה עוד בתקופת באיזיט הראשון. במסגרת שיטה זו, הוקצתה קרקע או נחלה לאנשי צבא תמורת העלאת מס, שירות צבאי אישי והעמדת חיילים לרשות הצבא העות'מאני בעת מלחמה. שיטת מיסוי זו התאימה לשליטה בבלקן, מפני שהיא שחררה את הכפריים מעריצותם של בעלי הקרקע ומעול המיסים הכבד שהטילו עליהם. תקופתו שלטונו של באיזיט השני, אפשרה פיתוח פנימי מקיף, ואיסטנבול התבססה כעיר מסחר שוקקת, עם פעילות כלכלית ענפה. ההתרחבות המשמעותית של המוסדות הפיננסיים הרשמיים ומיסוד והעמקת גביית המיסים, אפשרו השקעה ממשית בהרחבת הצבא וחימושו ברובים שנופקו לחיל היניצ'רים. הצי העות'מאני נבנה למעשה מחדש, ובפיקוח מהנדסים ונציאניים נבנו ספינות מלחמה, בגדלים שטרם נראו כמותם באגן הים התיכון.
הסחר במשי, כמו הסחר בתבלינים, היה אחד הנושאים הכלכליים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה העולמית החל מ-1250. המדינות שהיו מעורבות בסחר המשי - פרס, האימפריה העות'מאנית וערי המדינה האיטלקיות - היו מודעות היטב לחשיבותו העצומה לכלכלתן. מאבק ניטש על השליטה על הערים בורסה ותבריז, השוכנות על דרך המשי בין האימפריה הספווית באיראן לבין האימפריה העות'מאנית, לכל אורך המאה ה-15 וה16. תחת באיזיט השני, אשר שמר על שלום באזור המזרחי של ממלכתו, רשם יבוא המשי שיאים חדשים, והכנסות משמעותיות זרמו לאוצר העות'מאני.
למרות השלום שנחתם עם ונציה ב-1479, שררה מתיחות רבה בין שתי המדינות. באיזיט השני עודד את הידוק היחסים עם העיר המתחרה פירנצה, ולנציגיה הייתה נוכחות קבועה באיסטנבול. זאת גם בגלל חששו של באיזיט מאחיו הטוען לכתר ג'ם, אשר עשה נפשות למטרתו ברחבי אירופה המערבית. ב-1483 הבטיח הסולטאן, באמצעות שגרירו בפירנצה, לרכוש מדי שנה בגדי צמר וצמר גולמי, תוך פטירתם ממס. ניתנו הקלות לסוחרי פירנצה, וכמה עשרות מהם אף התיישבו ברובע גלטה באיסטנבול. בשל השליטה הימית של הוונציאנים באזור המגף האיטלקי, פעלו הסוחרים בנתיב סחר יבשתי, שעבר דרך הבלקן. המלחמה מול ונציה בשנים 1499–1503 גרמה למחסור בסחורות ולהאמרת מחירים, ובעת הזו הגיע המסחר עם סוחרי פירנצה לשיאו. לאחר הסכם השלום, הלך ודעך המסחר עם פירנצה, והסוחרים הוונציאניים חזרו למלא תפקיד דומיננטי במסחר.
באיזיט היה מנהלן מעולה ופעל להאחדה בכל תחומי החיים ברחבי האימפריה. במערכת החוקים של 1502, פורסמו אפילו שמות אחידים למצרי מזון וגבינות. כך נולדו שמות של מוצרי מזון הנהוגים עד עצם היום הזה, כגון גבינות קשקבל ופטה. תקופת שלטונו של באיזיט השני הייתה תקופת פיתוח כלכלי ניכר, בתנאי שקט וביטחון יחסיים באימפריה, וגם הערים אדירנה ובורסה זכו לתנופת בינוי מואצת ונראו כערים אימפריאליות.
אחרית שלטונו וימיו של באיזיט השני
קברו של באיזיט השני באיסטנבולמסגד באיזיט באיסטנבול
המרידות בשלטונו
לאחר 1500 הביאה חולשת ממשלו של באיזיט למרד של גורמים שונים בשלטון המרכזי. שבטים טורקמניים חזקים מרמות מרכז אנטוליה ומהרי הטאורוס התנגדו לריכוזיות השלטון העות'מאני, וזה נקט פעולות רבות כדי למשול בהם, אם על ידי רישום הקרקעות שלהם או בדרך של הכנסתם למנגנון מיסוי מסודר. אך הממשל המרכזי התקשה להתמודד עם שבטי הנוודים בעלי מערכת החוקים השבטית, שהתקיימה לצד חוקי האסלאם הסוני-אורתודוקסי, אותם ניסה ליישם הממשל המרכזי. נסיכות אק קויונלו הייתה מקור לעימותים מול העות'מאנים עוד בתקופת אביו של באיזיט, מהמט השני, אשר ב-1473 הביס את שליטם אוזון האסן.
ב-1500 איסמעיל ספווי, צאצא למשפחת שייחים מארדביל וקרוב משפחתו של אוזון האסן, החל ליצור לעצמו בסיס כוח באזור אק קויונלו. כמנהיג מסדר הטרודוקסי, הוא הרחיב את השפעתו לכל האזורים בהם ישבו טורקמנים באנטוליה, על ידי שליחים שהטיפו לתורתו. אלפי נתינים עות'מאנים נהו אחרי איסמעיל והוא הפך למנהיג הפוליטי והדתי של שבטים טורקמנים אלו, אשר נקראו "קיזילבאש" (Kızılbaş - "הראשים האדומים"), בשל כיסוי הראש שנהגו לחבוש. התנועה הפכה לאיום על שלמות האימפריה העות'מאנית, ובשל האיום מהמזרח פעל באיזיט לסיום המערכה מול ונציה במערב.
באיזיט אימץ קו פייסני מול קריאת התגר של איסמעיל. ב-1511 החמיר המצב באימפריה, כאשר מרד שיעי פרץ באזור טקה (Teke) באסיה הקטנה (בימינו בשטחי נפת אנטליה), שעד לאותה תקופה היה אזור הטרודוקסי. המורדים הגיעו עד העיר בורסה, לפני שהובסו וראשיהם הוצאו להורג.
מלחמת הירושה
בה בעת, האימפריה העות'מאנית עמדה על סף מלחמת אזרחים. המנהג בו הסולטאן הנבחר מוציא להורג את כל אחיו ובניהם הזכרים, גרם לנסיכים להכין לעצמם כוחות לקראת עימות פנימי, או מותו של באיזיט. הסכסוך העיקרי היה בין הנסיכים אהמט מושל אמסיה וסלים (לימים הסולטאן סלים הראשון), שהיה שליט נפת טרבזון. ב-1511 הפליג סלים מטרבזון, לקאפה שבחצי האי קרים, לאחר שזכה בתמיכת החאן הטטרי, נייד את גיסותיו אל מעבר לדנובה בדרישה מאביו להפוך למושל הבלקן. באיזיט לא רצה לצאת למלחמה בבנו ומתוך חשש ממרד שיעי באסיה הקטנה, נעתר לדרישת בנו ומסר לו את נפת הגבול סמנדריה (Smederevo - אזור העיר סמדרבו של ימינו). הווזיר הגדול עלי פאשה, שצידד באהמט במאבק הירושה, שלח חיל יניצ'רים לדכא את המרד השיעי, וסלים חשש שאם הווזיר ייצא מהעימות כשידו על העליונה, הוא ינקוט מהלך שיעלה את אהמט לשלטון. סלים וצבאו נעו לכיוון העיר אדירנה בה התגורר באיזיט, אך היניצ'רים נותרו נאמנים לסולטאן הזקן, ובתאריך 3 באוגוסט 1511, הובסו הפרשים הטטרים של סלים בידי כוחות הסולטאן, וסלים עצמו נמלט אך בקושי משדה הקרב ומצא מקלט בחצי האי קרים.
לאחר תבוסת סלים, נעו כוחותיו של אהמט לכוון איסטנבול וחסידיו נבלמו על ידי כוחות היניצ'רים בכניסה לחצר המלוכה בעיר. אהמט, אשר הבין שהיניצ'רים תומכים באחיו במאבק הירושה, הפעיל את גיסותיו נגד כוחות הסולטאן במערב אסיה הקטנה, תוך הכרזת מרד גלוי בו. כתוצאה מכך, הסכים באיזיט להחזיר את בנו השני סלים מהעיר קאפה שבחצי האי קרים, ומינה אותו שוב למושל סמנדריה. חשש כבד התעורר בחצר הסולטאן, שאהמט יכרות ברית עם השיעים בפרס, וחשש זה גרם ליניצ'רים לדרוש שסלים ינהיג אותם במערכה כנגד אהמט. הנסיך סלים, שמלכתחילה דרש פעולה תקיפה כנגד איסמעיל, זכה בתמיכת היניצ'רים וב-24 באפריל1512, אילץ את אביו לוותר על כיסאו. הסולטאן בחר לפרוש לעיר הולדתו, דימוטיקה, אך בתאריך 26 במאי 1512, כשהיה בדרכו ליעד, הלך לעולמו. הוא הובא לקבורה באיסטנבול, שם הוקם מסגד גדול הנושא את שמו והקיים גם בימינו.
באיזיט השני ומפעל כתיבת ההיסטוריה העות'מאנית
ב-1484, כאשר חזר באיזיט מהמערכה במולדובה, הוא ציווה לתעד בכתב את כל המסורות והסיפורים, שהיו עד אז מסורות שבעל פה, לגבי האבות המייסדים של הממלכה. רבות מהכרוניקות החשובות פורסמו לאחר נקודת זמן זו, עת בה ניסה באיזיט למצוא את המינון המתאים לפיוס בממלכה, לאחר שנות שלטונו הריכוזי והקשוח של אביו. מעשים אלה וכתבים רבים אודות חיי האבות הקדושים, אשר כללו את גרסתם העצמית של העות'מאנים לגבי ההיסטוריה של הכיבושים ולא של מקורות זרים, מצאו קהל קוראים אוהד, בעידן של התעוררות אידאולוגית שאפיינה את הממלכה העות'מאנית בסוף המאה ה-15. מתחילת המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-16, השיגו בית עות'מאן ומסדר הבקטשיה (Haci Bektaş), עליונות בתחומם, בה בשעה שפיתחו חזון היסטורי לגבי עצמם, ואשר אישר, ביאר והעניק לגיטימיות לעליונותם.
למעשה, שני ארגונים טענו לבעלות על העוצמה אשר הובילה לניצחון האסלאם על פני הנצרות המזרחית - הממלכה העות'מאנית ומסדר הבקטשיה. שני גופים אלו לא העלימו את הישגי העבר של האסלאם, אך הצליחו למצב את עצמם בעמדת עליונות בהתייחס לכוחות האחרים. שני גופים אלו החלו את דרכם בהרמוניה ושיתוף פעולה, אך סיימו אותה בשני קטבים מנוגדים, כאשר במאה ה-16, מסדר הבקטשיה, היה למייצג הבכיר של האנטי-עות'מאניות ולנקודת ייחוס לדתות שונות ותנועות דתיות פוליטיות, שמצאו את עצמן משני צידי המתרס. האידאולוגיה הדתית בתקופת באיזיט השני הפכה יותר למאגית או פולחנית מאשר אידאולוגית איסלאמית. בסוף המאה ה-15 עסקו היסטוריוני החצר במשימת האדרת האבות המייסדים כלוחמי קודש (ראזים), אף שכלל לא היו כאלה.
לאחר מות אביו מהמט השני, כאשר התפתח מאבק הירושה ופרצו מהומות כנגד פקידות הממשל בהקשר למדיניות חלוקת הקרקעות, תועדו התקפות כנגד הקהילה היהודית, בעיקר כנגד המשפחות האמידות. באיזיט היה מוסלמי אדוק ובראשית ימיו הוגבלו צעדיהם של היהודים והנוצרים ברחבי האימפריה בניגוד למדיניות הפתיחות שהנהיג אביו, והוא אף הוציא צו בו הורה לסגור בתי כנסת שנבנו באיסטנבול לאחר כיבושה על ידי אביו.
עם זאת, בהמשך כהונתו, נהנו היהודים מתקופת שלווה, אשר השליכה על השגשוג התרבותי והכלכלי. ב-31 במרץ1492 בצו המלכים פרננדו השני ואיזבלה הראשונהגורשו יהודי ספרד וארבע שנים מאוחר יותר ב-24 במרץ1497, גורשו יהודי פורטוגל. היהודים התיישבו בצפון אפריקה, בארץ ישראל ובסוריה ובאנטוליה. בהגיע מגורשי ספרד לשטחי האימפריה העות'מאנית, חל שיפור ניכר במצב התרבותי של הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה, וגדולי המלומדים והמקובלים היהודיים של העת ההיא התגוררו עתה בשטחה. היהודים התיישבו בשלוש ערים מרכזיות, איסטנבול, אדירנה וסלוניקי, ומשם התרחבה התיישבותם לערים אחרות בבלקן כגון פלובדיב וסופיה שבבולגריה של ימינו. בתחילה הקימו לעצמם יהודי ספרד קהילות נפרדות, אך בהמשך הם השיגו עמדות כלכליות וחברתיות, והשפעתם על חיי הקהילות הוותיקות הייתה כה גדולה, עד שהם התערו בתוך הקהילות הספרדיות במרוצת השנים.
במקורות חיצוניים כמעט ולא מוזכר סיפור יהודי ספרד, וכשזה אכן מוזכר, מופיע הדבר בהקשר ההתרחבות מנסיכות לאימפריה עות'מאנית, בעלת פלורליזם אתני. באיזיט גילה חמלה כלפי יהודי חצי האי האיברי המגורשים והפגין מדיניות מתונה בהשוואה למלכים הנוצרים. בנוסף, לבקשת האמיר אבו עבדאללה, שלח באיזיט השני צי בפיקודו של קמאל ראיס להגן על אזור גרנדה. קמאל ראיס כבש את מאלגה ופשט על קורסיקה ובהמשך גם על פיזה. בין השנים 1490–1492 הובילו ספינותיו של קמאל ראיס, יהודים ומוסלמים אשר ביקשו להימלט מספרד, אל האימפריה העות'מאנית. חלק מהחוקרים טוענים, כי קשריו של באיזיט עם משה קפשאלי שהיה הרב הראשי של איסטנבול, הוכר כסמכות התורנית העליונה של כל הממלכה העות'מאנית והיה גם ידידו הקרוב של הסולטאן ושל אביו, סייעו בקליטת המגורשים ברחבי האימפריה[2] .היסטוריונים אחרים טוענים כי באיזיט השכיל להבין שמגורשי ספרד, פורטוגל ומאוחר יותר נאפולי, הם בעלי ערך לממלכתו בשל היותם מלומדים ובעלי מקצוע[3]. באיזיט לעג בפומבי להחלטתם של פרננדו ואיזבלה לגרש את היהודים. לאנשי חצרו נהג לומר שפרננדו אינו שליט נבון כלל ועיקר, מאחר שרושש את ממלכתו והעשיר את האימפריה העות'מאנית[4]. באיזיט פרסם פירמאן לכל המושלים בנפות האירופאיות, המצווה עליהם לקבל את כל המגורשים לשטחיהם ולנהוג בהם בידידות, תוך איום בהטלת עונש מוות על כל מי שיפר הוראה זו. יש תיעוד לכך, שהיהודים לא רק הורשו להיכנס לשטחי האימפריה, אלא במקרים מסוימים סייעו להם להתיישב ואף הועברו אליהם פניות מצד גורמים רשמיים להגיע ולהתיישב בתוך האימפריה[5].
פקידיו של באיזיט אף סייעו לבעלי מקצועות שונים בהקמה ופיתוח מקצועם ועסקיהם, וכך, אחד מהחידושים הבולטים שהביאו עימם היהודים לתוך האימפריה העות'מאנית, היה הדפוס. ב-1493, שנה לאחר הגירוש, האחים שמואל ודוד אבן נחמיאס, ייסדו את בית הדפוס היהודי הראשון באיסטנבול. הם הביאו עימם מספרד מסגרות דפוס, שהיו בשימוש בית הדפוס הנודע באִישאַר, ואשר שמשו להדפסת ספרים בין השנים 1505–1509. ההגדה המצוירת הראשונה שראתה אור בדפוס, הודפסה באיסטנבול ב-1512. בנוסף, פיתחו ושכללו היהודים את תעשיית האריגים וצביעת הבדים באימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-16 מנתה הקהילה היהודית באיסטנבול 30,000 נפשות, והפכה לקהילה היהודית החשובה ביותר באירופה.
באיזיט בראי ההיסטוריה
ההיסטוריון אבן כמאל, שהיה היסטוריון החצר, ציין שבאיזיט לא היה כובש גדול כאביו, אך דאג לייצוב ולגיבוש הממלכה שהוא יצר[6]. תקופת יציבות ופיתוח זו יצרה את התנאים הנחוצים לתקופות הכיבושים שבאו לאחר מכן, בימי סלים הראשון וסולימאן הראשון. באיזיט פעל להכנסת מודרניזציה לצבאו על ידי חימוש מסיבי ברובים וכן בנה צי חזק. המודרניזציה של הצבא תרמה לניצחונותיו הגדולים של סלים הראשון כנגד איסמעיל מאיראן והממלוכים במצרים. בנרטיב ההיסטורי המערבי לא נהוג היה לייחס לתקופתו של באיזיט את ההילה של קודמיו וממשיכיו. ניקולו מקיאוולי (1469-1527), שהיה מדינאי ופילוסוף איטלקי בן העיר פירנצה, צוטט כאומר, ששליט נוסף כדוגמת באיזיט היה הופך את הכוח העות'מאני לבלתי מזיק לאירופאים[7] וההיסטוריון הבריטי אדוארד שפרד קריזי (1812-1878) סיכם את תקופתו של באיזיט השני כשלטון חלש וחסר תהילה. עם זאת, היסטוריונים מאוחרים יותר כדוגמת פרדיננד שצ'ביל (1868-1954), ציינו שייתכן ובאיזיט הבין שעליו לייצב ולמסד את האימפריה שיצר אביו מהמט השני[8].
לקריאה נוספת
Lewis, Bernard, The Jews of Islam, Princeton University Press, 1984
Fisher, Sidney Nettleton, The foreign relations of Turkey 1481-1512 Utrecht University, 08/2000
Inalcik, Halil, Quataer t,Donald, Economic And Social History of the ottoman Empire 1300-1914, Cambridge University Press, 1994
Inalcik,Halil, The Ottoman Empire, The Classical Age 1300-1600,The Trinity Press, London, 1973
Kafadar,Cemal, Between Two Worlds, University of California Press, London, 1995
Unsal, Artun," When Milk Sleeps, Turkish Cheeses", GalatasarayUniversity, December 2005
Goodwin, Jason. Lords of The Horizons: A History of the Ottoman Empire. London: Vintage, 1999.
Itzkowitz, Norman. Ottoman Empire and Islamic Tradition. New York: Alfred A. Knopf, 1972.
לואיס, ברנרד, המזרח התיכון-אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות ועד ימינו, הוצאת עם עובד ומשרד הביטחון,1997.
טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העוסמאנית, משרד הביטחון, ההוצאה לאור,1985.
רוזן, מינה, עורכת, ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996.
.svg)
