"אַ-דִּפַאע" (בערבית: الدفاع, מילולית: "ההגנה") היה עיתון יומי בשפה הערבית שהיה לאחד המשפיעים ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. העיתון נוסד בפברואר 1934 ביפו, תחילה יצא פעמיים בשבוע ודי מהר הפך ליומון.
"א-דפאע" ביחד עם "פלסטין" נחשב כעיתון הערבי הבולט והחשוב ביותר בארץ ישראל, ותוך זמן קצר יחסית הצליח להגיע לתפוצה נרחבת יותר משל "פלסטין" הוותיק. בנוסף, "א-דפאע" הצליח למשוך שלל עיתונאים בכירים, שכתבו על הפוליטיקה הפנים-פלסטינית, פוליטיקה כלל-ערבית וכלל-אסלאמית וכן על שלל נושאים חברתיים.
אִבראהים א-שנטי, ביחד עם עוד שני עיתונאים נוספים, סאמי א-סראג' וח'ייר א-דין א-זרכלי עזבו את העיתון "אל-ג'אמעה אל-אסלאמיה" ובפברואר 1934 ייסדו עיתון חדש בשם "א-דפאע", כאשר א-שנטי היה בעלים. "א-דפאע" היה שופרה של מפלגת אל-איסתקלאל, ובפרט של אגפה הימני (לדברי מבקר בשבועון "אל-וחדה", נוסד בכספים נאציים[1]). מאמריו הצטיינו בנימה אנטי-בריטית חריפה ובנטייה לפשיזם.
לקראת סוף שנות ה-30 גילה העיתון אהדה לנאציזם, וגם תרגם קטעים מספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפף", ופרסם אותם בסדרה.[2]
העיתון הדגיש את היותו פאן-ערבי לאומי ולא אסלאמי, אך נתפס כאסלאמי בניגוד לעיתון המתחרה "פלסטין" הנוצרי. השלטונות הבריטיים השביתו את העיתון מספר פעמים, במיוחד בשנות המרד הערבי הגדול (1936–1939), אך פעמים רבות המשיכו העיתונאים והוציאו לאור את העיתון בשם שונה.
לאחר הגליית ראשי מפלגת אל-איסתקלאל בשנות מלחמת העולם השנייה, צידד הקו המרכזי של העיתון בבריטים, ולאחר התפרקות המפלגה בשלהי המלחמה, הפך מקורב לחוגי משפחת חוסייני.
בשנת 1947, תפוצת העיתון נאמדה בין 6,000–7,000 ל-10,000 עותקים, והוא היה העיתון הנפוץ ביותר בערבית בקרב שלושת העיתונים היומיים שיצאו בארץ ישראל.
בשנות ה-30 וה-40 (עד 1948) התקיים שיתוף פעולה בין "א-דפאע" לעיתון התל אביבי "הבוקר", שכלל התעדכנות הדדית, מעבר של כתבים אל הצד האחר לשם סיקור וליווי כתבים בתקופות של מתח וכדומה.[3]
בשנת 1948 תוך כדי הלחימה ביפו, אבראהים א-שנטי עבר לגור בקהיר (שם גר עד 1957) ומשם המשיך העיתון לצאת לאור במשך כשנה. בשלהי 1949 העביר א-שנטי את הבעלות על העיתון לידי אחיו צאדק א-שנטי, והעיתון חזר לצאת בארץ ישראל בעיר ירושלים. העיתון המשיך להתפרסם עד שנת 1967, אז מוזג עם עיתון פלסטיני אחר בשם אל-ג'יהאד, לעיתון אחד בשם אל-קודס היוצא לאור עד היום בירושלים.[4]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
