ביקורת על האסלאם

ביקורת על האסלאם, במובן הצר, היא ביקורת תאולוגית על הדוגמה האסלאמית ועל הקוראן, ובמובן הרחב יותר ניתן לייחס אותה גם לביקורת פוליטית על החברה האסלאמית, על השריעה ועל האסלאמיזם הפוליטי, על הג'יהאד המיליטנטי, ועל ההתנגדות ל"אג'נדה" איסלאמית. השקפות שליליות על האסלאם מכונות לעיתים אסלאמופוביה.

הביקורת מתמקדת לרוב במוסריות חייו של מייסד האסלאם מוחמד, הן בחייו הציבוריים והן בחייו האישיים. סוגיות הנוגעות לאותנטיות ולמוסר של כתבי הקודש המוסלמים, הן הקוראן והן החדית'ים, גם מהווים מוקד לביקורת. האסלאם נתפס גם כצורה של אימפריאליזם ערבי, ועל כן זכה לביקורות מצד אישים שונים באפריקה ובהודו, על מה שהם מחשיבים כהרס של תרבויות ילידיות. ההכרה של האסלאם בעבדות כמוסד, אשר תרמה לכך שמוסלמים עסקו בסחר עבדים, שייצא עד 17 מיליון עבדים מחופי האוקיינוס ההודי, אזור המזרח התיכון ואזור צפון אפריקה, גם מהווה מוקד לביקורת.

ביקורת נוספת מתמקדת בשאלת זכויות האדם בעולם המוסלמי, הן מבחינה היסטורית והן במדינות המוסלמיות המודרניות, כולל זכויות נשים ומעמד האישה באסלאם, היחס ללהט"ב ולמיעוטים דתיים ואתניים. השפעת האסלאם על יכולתם או על רצונם של מהגרים מוסלמים להתבולל בעולם המערבי, ובארצות אחרות, אליהם מגיעים המהגרים המוסלמים זכה גם לביקורת.

התגובות מצד האוכלוסייה המוסלמית לביקורת על האסלאם משתנה ממדינה למדינה. בחברות מוסלמיות הובילה ביקורת על האסלאם פעמים רבות למחאות, גילויי אלימות ודיכוי.

מוסר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חלק מהמבקרים טוענים כי כדת וכמערכת חוקים המשמשת לשליטה בחברה, האסלאם אינו מסתמך על ערכים מוסריים מקובלים על פי אמות מידה מודרניות. בתגובה, המגינים על האסלאם הציעו שהביקורת על האתיקה של האסלאם מתמקדת לעיתים קרובות לא בעקרונות בפועל של הדת, אלא בצורות שונות של מסורות תרבותיות וכי הביקורות הללו, כאשר הן מתמקדות בעקרונות משפטיים אסלאמיים, מתמקדות לעיתים קרובות במקרים הסנסציוניים ביותר, תוך התעלמות מההשפעה החברתית של חוקי השריעה בכללותה בכל קהילה אסלאמית נתונה.

מוסריותו של מוחמד

ערך מורחב – הביקורת על מוחמד

הביקורת על מוחמד קיימת עוד מאז המאה ה-7 לספירה כאשר האוכלוסייה הערבית הקדם-מוסלמית ביקרה אותו על כך שהוא מסית את ההמון לפעילות אלימה במסווה של פעילות חברתית ועל הטפתו למונותיאיזם וגידוף הפגאניזם הערבי, ועל ידי השבטים היהודיים בחצי האי ערב (אנ') על כך שניכס באופן בלתי מוצדק נרטיבים ודמויות מקראיות, על גידוף היהדות, ועל כך שהכריז על עצמו כ"נביא האחרון" מבלי שביצע שום נס, ולא הוכיח שהוא נביא אמיתי שנבחר על ידי האל וכי אינו נביא שקר.[1][2]

בימי הביניים השונים הוגים מערביים וביזנטיים שונים החשיבו את מוחמד לנביא שקר[3][4] ואפילו לאנטיכריסט.[3][4] כמה מהם, כמו התאולוג והנזיר הדומיניקני תומאס אקווינס, מתחו ביקורת על ההבטחות של מוחמד על הנאת הבשרים בחיים שלאחר המוות.

הביקורות בעת המודרנית מצד גורמים דתיים[5][6] וחילוניים[7][8][9][10] מתמקדת בעיקר במוסריותו של מוחמד, בכך שהיו בבעלותו עבדים, ביחסו לאויביו, בנישואיו לנשים שנאנסו לעשות זאת, ובמצבו הפסיכולוגי. מוחמד הואשם בין היתר בסדיזם ובחוסר רחמים - בפרט במקרה בו כבש ורצח את כל הגברים בשבט בני קוריט'ה שחיו בצפון חצי האי ערב - בכך שקיים יחסי מין עם נשים שהפך לשפחות מין, ועל נישואיו לעאישה כשהיא הייתה בת שש ובעילתה בהיותה בת תשע.

עבדות

ערך מורחב – עבדות באסלאם
תצלום של ילד-עבד בסולטנות זנזיבר (אנ') בסביבות 1890 שנענש על עבירה קלה כאשר הוא אולץ לשאת בול עץ במשקל 32 קילו בעודו אזוק על רגלו. החל משנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך צילום שימש לתעמולת התנועה לביטול העבדות.

שלא בדומה לחברות המערביות בהן התנגדותן לעבדות הולידה את התנועה לביטול העבדות, תנועות כאלו לא התפתחו מעולם בחברות המוסלמיות. רק בתחילת המאה ה-20 (לאחר מלחמת העולם הראשונה) העבדות הוצאה מחוץ לחוק בהדרגה במדינות המוסלמיות, בעיקר בשל הלחץ שהופעל על אותן המדינות מצד מעצמות מערביות כמו בריטניה וצרפת.

נושא העבדות בעולם האסלאמי בעת החדשה הוא שנוי במחלוקת. לאורך השנים תועדו של מקרים באזורי מלחמה כמו סודאן וסומליה בהם מתקיימת עבדות. בכתב העת הדיגיטלי דאבק של המדינה האסלאמית משנת 2014 נטען במפורש כי ישנה הצדקה דתית לשעבוד נשים יאזידיות.[11][12][13][14][15]

כפירה

על פי השריעה, כאשר אדם מוסלמי נוטש באופן מודע את האסלאם הוא נחשב כופר. עד סוף המאה ה-19, הרוב המכריע של המשפטנים הסונים והשיעים טענו שעבור גברים מבוגרים מעשה כפירה נחשב פשע, חטא, ומעשה בגידה אשר העונש עליו צריך להיות עונש מוות, כאשר בדרך כלל ניתנה לכופר תקופת זמן בה הוא היה מורשה לחזור לאסלאם בטרם הוצא להורג. מסוף המאה ה-19 השימוש בעונשים פליליים בגין כפירה דעך.

לטענת עבדול ראשיד עומאר רוב המשפטנים המוסלמים המודרניים ממשיכים לראות בכפירה כפשע אשר ראוי לתת עליו עונש מוות. לטענת ח'אלד אבו אל פאדל מוסלמים מתונים אינם נוטים להאמין שיש להעניש כופרים. המבקרים טוענים כי עונש מוות או עונש אחר על כפירה באסלאם מהווה פגיעה בזכויות האדם האוניברסליות ואינו מאפשר חופש דת וחופש מדת לאנשים שהוגדרו ככופרים.

נכון ל-2014 במדינות שונות בעלות רוב מוסלמי עדיין קיימים עונשי מוות או מאסר בפועל לאנשים שמוגדרים ככופרים. בשנים 1985–2006 שלוש מדינות שונות הוציאו להורג ארבעה כופרים על האסלאם - אדם אחד הוצא להורג בסודאן באשמת כפירה ב-1985, שניים באיראן ב-1989 וב-1998, ואדם אחד הוצא בערב הסעודית ב-1992. נכון לשנת 2013 היו ב-23 מדינות מוסלמיות חוקים כלשהם נגד כופרים. על פי סקר של מרכז המחקר פיו התמיכה הציבורית בעונש מוות על כפירה בקרב מוסלמים נע בין 78% באפגניסטן לפחות מאחוז אחד בקזחסטן.

פאתווה שניתנה לאדם שבחר להתנצר: "משום שהוא עזב את האסלאם הוא יוזמן לחזור בו, ואם הוא לא יחזור בו, הוא ייהרג בהתאם לזכויות והחובות על פי החוק האיסלאמי". על פי הפאתווה אותו העונש יינתן לילדיו של המוסלמי שהוגדר ככופר כאשר יגיעו לגיל ההתבגרות.

לטענת המזרחן הבריטי-אמריקני ברנרד לואיס:

העונש על כפירה לפי הדין האיסלאמי הוא מוות. האסלאם נתפס כמדיניות, ולא רק כקהילה דתית. מכיוון שכך כפירה נחשבת לבגידה.[16]

לטענת מבקרים כגון אייאן חירסי עלי ורוברט ספנסר קיים פער בין השריעה לבין ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 וכי משום כך מספר מדינות בעלות רוב מוסלמי כמו מלזיה וערב הסעודית סירבו לאשרר את ההצהרה. ב-1990 פרסמה הוועידה האסלאמית הצהרה נפרדת בקהיר לזכויות אדם, אשר תואמת את השריעה.

חילול הקודש

נכון ל-2012 ב-33 מדינות היו חוקים כלשהם נגד חילול הקודש. מתוכם 21 מדינות הם מדינות עם רוב מוסלמי - אפגניסטן, אלג'יריה, בחריין, מצרים, אינדונזיה, איראן, ירדן, כווית, לבנון, מלזיה, האיים המלדיביים, מרוקו, עומאן, פקיסטן, קטר, ערב הסעודית, סומליה, איחוד האמירויות הערביות, וסהרה המערבית. במדינות הללו, קיומם של החוקים נגד חילול הקודש הובילו במקרים רבים לרדיפה, לרצח או למעצר של אנשים שונים לאחר שהועלו נגדיהם האשמות בגין חילול הקודש.[17] במדינות מוסלמיות מסוימות חילול הקודש נחשב לפשע הכרוך בעונש מוות.

בשנים האחרונות הוצאו פאטוות נגד סלמאן רושדי ותסלימה נסרין (אנ'). הפאטוות וכמו גם חוקים הנוגעים לחילול הקודש שנויים במחלוקת ברחבי העולם וגם בעולם המוסלמי.

אלימות

פיגועי 11 בספטמבר הובילו לדיון נרחב בשאלה האם האסלאם מקדם גילויי אלימות

פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית ופעולות טרור בולטות אחרות שבוצעו במהלך המאה ה-21 על ידי ארגוני טרור מוסלמים קיצוניים גרמו לכך שרבים החלו להחשיב את האסלאם לדת אלימה.[18] בפרט, הכתבים בקוראן שעוסקים במלחמה ושלום הפכו לנושאים שעוררו דיונים סוערים בתחילת המאה ה-21. מצד אחד, ישנם מבקרים שטוענים כי פסוקים מסוימים בקוראן קוראים לביצוע פעולות צבאית נגד כופרים - הן במהלך תקופת חייו של מוחמד והן באופן כללי. בקוראן כתוב "הילחם בשם הדת שלך באלה שנלחמים בך." לעומת זאת, רוב החוקרים המוסלמים, כולל אחמדיה, טוענים כי המבקרים שמתייחסים לפסוקים הללו אינם קוראים אותם בהקשר הנכון,[19][20] וכי כאשר קוראים את הפסוקים בהקשר הנכון מובן בבירור שהקוראן למעשה אוסר על תוקפנות,[21][22][23] ומאפשר לחימה רק מתוך הגנה עצמית.[24][25]

מבקרים כמו רוברט ספנסר מאמינים שלא רק האסלאם הקיצוני הוא שמטיף לאלימות אלא גם האסלאם עצמו. הוא טוען כי אף על פי שהאסלאם אינו מטיף במפורש לג'יהאד מזוין, העובדה שמוסלמים מתונים טוענים שמוסלמים קיצוניים אינם פועלים בהשראת הקוראן איננה קבילה. לטענת ספנסר, החשיבות של שמירה על זכויות אדם והיטמעות בחברות המערביות אליהם מהגרים אוכלוסיות מוסלמיות דורשת בפועל שאוכלוסיות מוסלמיות מתונות ידחו היבטים מסורתיים של האסלאם, כגון ג'יהאד, דהימיטות ושריעה.

סקילה של אנשים נשואים שנאפו

חוק חובה לפי השרעיה אשר מתקיים במדינות כמו איראן, ערב הסעודית ובבתי הדין השרעיים המקומיים בצפון ניגריה. מבקרים שונים, כולל מבקרים מוסלמים, מחשיבים עונש זה כאכזרי וברברי.

כריתת יד גנב

במדינות מוסלמיות מסוימות נהוג על פי החוקים המקומיים לכרות יד גנב אשר גנב פריט/פריטים ששווים יותר מערך של דינר אחד בהסתמך על כך שכתוב בקוראן לעשות זאת. מבקרים שונים, כולל מבקרים מוסלמים, מחשיבים עונש זה כאכזרי וברברי.

עריפות ראשים

עריפת ראשים הייתה שיטת הוצאה להורג סטנדרטית במשפט האיסלאמי לפני העידן המודרני, בדומה למשפט האירופי לפני העידן המודרני. עד סוף המאה ה-20 מרבית המדינות המוסלמיות הפסיקו להוציא להורג אנשים באופן זה. כיום רק בערב הסעודית נהוג להוציא להורג אנשים על ידי עריפת ראשם. עריפת ראשים חוקים גם בקטר, ובתימן, והייתה קיימת גם באיראן עד ל-2001 כאשר בוצע בה ההוצאה להורג האחרונה באופן זה.

במהלך העשור השני של המאה ה-21 ארגוני טרור מוסלמיים קיצוניים כגון המדינה האסלאמית החלו להוציא להורג שבויים רבים על ידי עריפת ראשיהם. הדבר זכה לפרסום רב בעולם לאחר שהארגון המדינה האסלמית פרסמה תמונות וסרטוני עריפת ראשים של שבויים באינטרנט.

עמדות האסלאם כלפי הומוסקסואלים

ערך מורחב – להט"ב ואסלאם

מבקרים כמו הפעילה הלסבית אירשאד מנג'י ומוסלמים לשעבר כמו הפוליטיקאי האיראני-הולנדי אחסן ג'אמי (אנ') והפוליטיקאית לשעבר ההולנדית-סומלית אייאן חירסי עלי מתחו ביקורת על עמדות האסלאם כלפי הומוסקסואלים. רוב ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים כגון ארגון Human Rights Watch וארגון אמנסטי אינטרנשיונל מגנים את החוקים האסלאמיים שמגדירים כפשע אקטים הומוסקסואלים. מאז 1994 ועדת האו"ם לזכויות אדם קבעה שחוקים אלה פוגעים בזכות לפרטיות המובטחת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות.

ב-10 מדינות שונות בעולם אשר בעלות רוב מוסלמי ניתן להעניש אנשים על אקטים הומוסקסואליים, אם כי בחלקם העונש מעולם לא מיושם.[26]

לטענת המוסלמי לשעבר איבן וואראק על אף שהקוראן מגנה הומוסקסואליות בפועל החברה המוסלמית נוהגת לרוב להתעלם מהאספקט הזה וכי עד לאחרונה העולם המוסלמי היה הרבה יותר סובלני להומוסקסואליות מאשר החברות הנוצריות.

פסוקי החרב

באופן מסורתי המוסלמים מדברים על "פסוק החרב", בגוף יחיד. לפי דיפאק קוטה, "חלק גדול מההצדקה הדתית לאלימות נגד אנשים לא מאמינים (דר אל כופר) על ידי מובילי הג'יהאד מבוססת על פסוקי החרב מהקוראן".[27]

הקוראן מכיל קטעים אשר ניתן לפרש כדי לאשר ולעודד אלימות,[28] בהם קוראן 2:191, 4:76, 9:5 ו49:9.

והרוג אותם באשר תשיגם, וגרש אותם מהמקום אשר גרשו אותך. כי חמורה הרדיפה מהשחיטה, ואל תילחם איתם במסגד הקדוש עד שהם ילחמו איתך בו, הרוגם שם, כזה הוא גמול הכופרים.

— קוראן 2:191

חוקרי הקוראן טוענים כי ההקשר של הפסוק הוא מלחמה הגנתית. לאחר שהסכם החודיבייה הופר על ידי שבט בני בקר שהיה בעל ברית של שבט קורייש איתו נכתם ההסכם, כאשר השבט תקף את שבט בני ח'זאעה שהיה בברית עם המוסלמים.

בתגובה שלח הנביא מכתב לקורייש, פרשו מהברית עם בני בקר או שלמו כופר. קורייש דחו את שתי הצעותיו, ובכך הפרו את ההסכם. כמו כן מוסכם כי הפסוק מתייחס רק לאלו ששברו את הברית.[29]

והילחם למען אלוהים באלה שנלחמים בך, אך אל תעבור גבולות; כי אלוהים לא אוהב תוקפנים.

— קוראן 2:190

בשל כך נהוג לטעון כי לחימה מותרת רק למטרת הגנה.[30][31][32]

ולהילחם בהם עד שלא תהיה עוד פיטנה, והדת תהיה כולה לאללה בלבד, ואלו הם יחדלו, אללה מבחין באשר עשו.

— קוראן 8:39

בפסוקים 2:191 ו 8:39 בקוראן, ישנן שתי נקודות הגרומות לוויכוח. הראשונה היא, שרצח אחרים מורשה במקרה של "רדיפה"[33]. השנייה היא שלחימה עשויה להימשך עד ש"הדת תהיה כולה לאללה בלבד"[33] ואין יותר "פיטנה" (לפיטנה יש פירושים אפשריים רבים, ככל הנראה "רדיפה", " דיכוי", או "כישוף",[34] איך יש המפרשים זאת כ"חוסר אמונה ועבודת אלים אחרים פרט לאללה"[35]

הם תום החדשים הקדושים הרוג את עובדי האלילים באשר תמצאם, אחוז וצרור אותם וארב להם בכל הדרכים! ואם ייטיבו את דרכם, יקיימו תפילה ויחוננו דלים, שלח אותם לחופשי, כי סולח ורחום אללה.

— קוראן 9:5

על פי האנציקלופדיה הראשונה של האסלאם של א.ג'יי. בריל, 1913-1936, כרך 4, המונח עובדי האלילים בקוראן מתייחס לתושבי מכה הלא מאמינים, אשר נלחמו בנביא מוחמד. מאוחר יותר נצטוו המוסלמים להפריד את עצמם מהלא מאמינים ולהגן על עצמם מפני התקפותיהם ואף לנקוט במתקפה. מרבית הסונות מתייחסות בקוראן לכופרים (לא מאמינים) באופן כללי, גורלם ביום הדין והיעד שלהם בגיהנום.[36]

אך הלא מאמינים מהאנשי הכתב ועובדי האלילים יבואו אל אש הגיהנם; לעד ישבו בו, כי הם הרעים מכל היצורים.

— קוראן 98:6

מעמד האישה באסלאם

ערך מורחב – מעמד האישה באסלאם
אישה אפגנית לבושה בבורקה. לפי השריעה נשים רשאיות לרשת מחצית מהירושה שגבר זכאי לרשת כאשר יש להם את אותה הקרבה המשפחתית לנפטר.

אלימות במשפחה

ישנם חוקרים שונים שטוענים שהשריעה מעודדת אלימות במשפחה נגד נשים, כאשר הבעל חושד ב"נושוז" (אנ') (אי-ציות, אי-נאמנות, מרדנות או התנהגות רעה) מצד אשתו.

אחד הפסוקים בקוראן שמתירים אלימות במשפחה הוא סורה 4:34[37][38] על סמך פסוק זה במדינות שונות בהן חל חוק השריעה סירבו לאורך השנים להעמיד לדין על מקרים של אלימות במשפחה.

דיני מעמד אישי ונישואים לקטינות

השריעה היא הבסיס לדיני המעמד האישי במרבית מדינות האסלאם. חוקי המעמד האישי קובעים את זכויות הנשים בענייני נישואין, גירושין ומשמורת על הילדים. לפי דו"ח של ארגון יוניסף משנת 2011 חוק השריעה מפלה נשים מהאספקט של זכויות אדם. בהליכים משפטיים על פי חוק השריעה, עדותה של אישה שווה חצי מהעדות של גבר בבית המשפט.

למעט איראן, לבנון ובחריין אשר מאפשרות נישואין לקטינות, ברוב המדינות בהן הרוב הוא מוסלמי הקוד האזרחי איננו מאפשר נישואים לקטינים. אף על פי כן, בתי הדין השרעיים בכל המדינות הללו מסוגלים לעקוף את הקוד האזרחי. בתי הדין השרעיים מאפשרים לבנות צעירות מגיל 18 להינשא. החל משנת 2011 נישואים לקטינות הפכו נפוצים במספר מדינות במזרח התיכון, כאשר 1 מכל 6 נישואים במצרים הם נישואין בין מבוגר לקטינה ו-1 מתוך 3 נישואים בתימן הם נישואים בין מבוגר לקטינה. עם זאת, גיל הנישואין הממוצע ברוב מדינות המזרח התיכון עולה בהתמדה והוא לרוב בין תחילת שנות ה-20 עד אמצע שנות ה-20 עבור נשים. אונס נחשב לפשע בכל המדינות המוסלמיות, אך בתי דין שריעיים בבחריין, עיראק, ירדן, לוב, מרוקו, סוריה ותוניסיה מתירים במקרים מסוימים לאנסים לחמוק מעונש אם הם מתחתנים עם הקורבן. במדינות מוסלמיות מסוימות כאשר הקורבן מתלוננת על כך שנאנסה, היא עשויה לעמוד לדין באשמת ניאוף.

דיני ירושה

באסלאם, האישה זכאית לירושה אבל חלקה בירושה הוא נמוך מזה של הגבר. יש הטוענים שהבדלים אלו בין גברים לנשים נובעים מהאחריות שיש לגבר בתמיכה כלכלית באשתו ומשפחתם בעוד שחלקה של האישה יהיה תמיד שלה. בהרבה מדינות מוסלמיות, חוק המדינה המתייחס לירושה הוא החוק הנזכר. הקוראן מבטיח לנשים את הזכות לרשת יחסית את חלקן בירושת הוריהם. אישה שמתאלמנת יורשת את חלקה מרכוש בעלה.

ביקורת על הגירה מוסלמית ומהגרים מוסלמים

ההגירה של מוסלמים למדינות אירופה גדלה באופן מהותי בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. העמדות המוסלמיות השמרניות בנושאים מודרניים גרמו לקיומן של מחלוקות שונות באזורים בהם ישנו ריכוז גדול של מהגרים מוסלמים. בקרב חוקרים ישנן חילוקי דעות לגבי המידה שבה לאמונות האסלאמיות יש השפעה על העמדות הללו בקרב המהגרים. חלק מהמבקרים סבורים שהאסלאם איננו תואם את אורח החיים של החברה המערבית החילונית, וכי בניגוד לדתות אחרות, האסלאם מצווה על חסידיה לכפות את החוקים הדתיים של האסלאם על כל העמים - הן המוסלמים והן הכופרים כאחד בכל האמצעים הדרושים לשם כך.

תגובות לביקורות

ג'ון אספוזיטו כתב מספר כתבים על האסלאם והעולם המוסלמי. הוא התייחס לנושאים כמו עליית האסלאם המיליטנטי, נשים ורעלות ודמוקרטיה. לטענת אספוזיטו כי לרוב בעת הכיסוי בתקשורת על האסלאם והעולם המוסלמי יוצא מנקודת הנחה שהאסלאם הוא מונוליטי וכל המוסלמים זהים. מבחינתו, תפיסה שכזו היא נאיבית ולא לוקחת בחשבון כי ישנם מחלוקות והבדלים מהותיים בתוך העולם המוסלמי.[39]

בספרו "Muhammad: Prophet and Statesman" ויליאם מונטגומרי וואט עוסק במוסר של מוחמד. לטענת וואט כי יש לשפוט את מוחמד על פי אמות המידה של הזמן והמקום בו הוא חי, ולא על סמך האנשים הנאורים ביותר בעולם המערבי כיום.[40]

במאמרו של אדוארד סעיד "האסלאם דרך עיניים מערביות" כותב סעיד כי ישנה הטיה בכתבים של מזרחנים רבים. לטענתו האסלאם נבחן באיבה ובפחד מסוימים בשל סיבות דתיות, פסיכולוגיות ופוליטיות ברורות, הכל מתוך תחושה ש"מבחינת המערב, האסלאם מייצג לא רק מתחרה אדיר אלא גם אתגר מתקרב לנצרות".[41]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ביקורת על האסלאם בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Ibn Warraq, Defending the West: A Critique of Edward Said's Orientalism, p. 255.
  2. ^ Andrew G. Bostom, The Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History, p. 21.
  3. ^ 1 2 Quinn, Frederick (2008). "The Prophet as Antichrist and Arab Lucifer (Early Times to 1600)". The Sum of All Heresies: The Image of Islam in Western Thought. New York: Oxford University Press. pp. 17–54. ISBN 978-0195325638.
  4. ^ 1 2 Goddard, Hugh (2000). "The First Age of Christian-Muslim Interaction (c. 830/215)". A History of Christian-Muslim Relations. Edinburgh: Edinburgh University Press. pp. 34–41. ISBN 978-1566633406.
  5. ^ Cimino, Richard (בדצמבר 2005). ""No God in Common": American Evangelical Discourse on Islam after 9/11". Review of Religious Research. 47 (2): 162–74. doi:10.2307/3512048. JSTOR 3512048. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Dobbins, Mike (13 באפריל 2015). "The Critics of Islam Were Right: An Apology to Ayaan Hirsi Ali, Sam Harris, Bill Maher and Other So-Called Islamophobes". The Christian Post. Washington, D.C. ארכיון מ-10 בדצמבר 2016. נבדק ב-26 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Akyol, Mustafa (13 בינואר 2015). "Islam's Problem With Blasphemy". The New York Times. ארכיון מ-26 באוקטובר 2017. נבדק ב-26 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Cornwell, Rupert (10 באפריל 2015). "Ayaan Hirsi Ali: Islam's most devastating critic". The Independent. London. ארכיון מ-27 באוקטובר 2017. נבדק ב-26 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Ibn Warraq (2000). The Quest for the Historical Muhammad. Amherst, New York: Prometheus Books. ISBN 978-1573927871.
  10. ^ Robert Spencer (2006). The Truth About Muhammad. Washington, D.C.: Regnery Publishing. ISBN 978-1596980280.
  11. ^ "Islamic State Seeks to Justify Enslaving Yazidi Women and Girls in Iraq". Newsweek. 13 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ [1]
  13. ^ Allen McDuffee, "ISIS Is Now Bragging About Enslaving Women and Children," The Atlantic, 13 October 2014
  14. ^ Salma Abdelaziz, "ISIS states its justification for the enslavement of women," CNN, 13 October 2014
  15. ^ אתר למנויים בלבד Richard Spencer, ‏Thousands of Yazidi women sold as sex slaves 'for theological reasons', says Isil, The Telegraph, 13 October 2014
  16. ^ Lewis, Bernard (1998-01-21). "Islamic Revolution". The New York Review of Books.
  17. ^ Bad-mouthing: Pakistan’s blasphemy laws legitimise intolerance The Economist (November 29, 2014)
  18. ^ Puniyani, Ram (2005). Religion, power & violence: expression of politics in contemporary times. SAGE. pp. 97–98. ISBN 9780761933380.
  19. ^ Sohail H. Hashmi, David Miller, Boundaries and Justice: diverse ethical perspectives, Princeton University Press, p. 197
  20. ^ "Khaleel Mohammed". San Diego State University Religious Studies Department. אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Ali, Maulana Muhammad; The Religion of Islam (6th Edition), Ch V "Jihad" p. 414 "When shall war cease". Published by The Lahore Ahmadiyya Movement
  22. ^ Sadr-u-Din, Maulvi. Qur'an and War. The Muslim Book Society, Lahore, Pakistan. p. 8.
  23. ^ Article on Jihad by Dr. G. W. Leitner (founder of The Oriental Institute, UK) published in Asiatic Quarterly Review, 1886. ("Jihad, even when explained as a righteous effort of waging war in self-defense against the grossest outrage on one's religion, is strictly limited..")
  24. ^ The Qur'anic Commandments Regarding War/Jihad An English rendering of an Urdu article appearing in Basharat-e-Ahmadiyya Vol. I, pp. 228–32, by Dr. Basharat Ahmad; published by the Lahore Ahmadiyya Movement for the Propagation of Islam
  25. ^ Maulana Muhammad, Ali. The Religion of Islam (6th Edition), Ch V "Jihad". The Lahore Ahmadiyya Movement. pp. 411–13. אורכב מ-המקור ב-2020-04-26. נבדק ב-2019-05-09.
  26. ^ "Here are the 10 countries where homosexuality may be punished by death". The Washington Post. 16 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Dipak K. Gupta, Understanding Terrorism and Political Violence: The Life Cycle of Birth, Growth, Transformation, and Demise, Taylor & Francis, 2008-03-25, ISBN 978-0-203-93027-4. (באנגלית)
  28. ^ Islam, Islamic Fundamentalism and Islamic Terrorism, web.archive.org, ‏2013-10-15
  29. ^ Hudaibiyah: A turning point in the history of Islam, Arab News, ‏2012-11-09 (באנגלית)
  30. ^ The Quran, sura 9, verse 12, www.perseus.tufts.edu
  31. ^ The Quran, sura 4, verse 74, www.perseus.tufts.edu
  32. ^ Ishay, Micheline,, The history of human rights : from ancient times to the globalization era : with a new preface, Berkeley, California, 2008, ISBN 978-0-520-93491-7
  33. ^ 1 2 Muhammad Saed Abdul-Rahman, The Meaning and Explanation of the Glorious Qur'an, MSA Publication Limited, 2009-10, ISBN 978-1-86179-641-7. (באנגלית)
  34. ^ בן קתיר (Ibn Kathir) טען כי "פיטנה" פירושו "כישוף". "Quick Quran Tafsir". נלקח ב -16 מאי, 2020., באתר m.qtafsir.com
  35. ^ Muhammad Saed Abdul-Rahman, The Quran With Tafsir Ibn Kathir Part 2 of 30: Al Baqarah 142 to Al Baqarah 252, MSA Publication Limited, 2018-11-01. (באנגלית)
  36. ^ האנציקלופדיה הראשונה לאיסלאם של א. ג'. בריל, 1913–1936, כרך 4, עמוד 619 "בסובלנות בשום פנים לא תונהג על כופר, מוסלמי מוּמָר, שעונשו הוא מוות. רשויות מסוימות מתירות הקלה בעונש אם הכופר חוזר בעצמו. אחרים מתעקשים על עונש מוות גם אז. ייתכן שאלוהים יסלח לו על כך בעולם הבא; על החוק להעניש אותו בעולם הזה.", באתר Encyclopaedia of Islam (1913-1936)
  37. ^ "Surah 4:34 (An-Nisaa), Alim — Translated by Mohammad Asad, Gibraltar (1980)". אורכב מ-המקור ב-2013-09-27. נבדק ב-2019-05-08.
  38. ^ Salhi and Grami (2011), Gender and Violence in the Middle East and North Africa, Florence (Italy), European University Institute (אורכב 27.09.2013 בארכיון Wayback Machine)
  39. ^ Esposito, John L. (1999). The Islamic Threat: Myth or Reality?. Oxford University Press. pp. 225–28. ISBN 0-19-513076-6.
  40. ^ Watt, W. Montgomery (1961). Muhammad: Prophet and Statesman. Oxford University Press. p. 229. ISBN 0-19-881078-4. נבדק ב-27 במאי 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  41. ^ Edward W. Said (2 בינואר 1998). "Islam Through Western Eyes". The Nation. {{cite web}}: (עזרה)

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!