הבורקה היא פיסת לבוש אחת המכסה את האשה מהראש ועד הרגליים. בדרך-כלל, גם העיניים מכוסות ברשת שקופה למחצה. לבישת הבורקה היא חלק מהמנהג העתיק של לבישת הרעלה, הדורש את הסתרת הנשים בציבור מעיני הגברים.
הבורקה אומנם מזוהה עם האסלאם אך הם אינם התרבות הראשונה שהשתמשה בלבוש המסורתי כחלק ממנהג הרעלה. המנהג החל הרבה לפני בתרבויות הביזנטים, הסאסנים ואחרות במזרח התיכון ואף שבטים בתקופות שקדמו לאסלאם. הצעיף היה סימן למעמד חברתי של הנשים בחברה המבדיל אותם מעבדים ומנשים לא טהורות אשר נאסר עליהם להסתיר את עצמם. מנהג הרעלה התפשט ברחבי בעולם במהירות ופלש לתרבויות אחרות שאימצו את רעלת הנשים.[1]
כיום קיימת מחלוקת בין תושבי מערב הרואים בבורקה צעיף המסמל דיכוי, עבדות והפרת זכויות נשים, לעומת המוסלמים המקשרים את הבורקה לציות, צניעות וטוהר.[2]
מעמד הבורקה בחוק
באסיה
נשים אפגניות לובשת את הלבוש המסורתי
בעקבות סדרת הפיגועים בסרי לנקה שהתרחשו ב-2019 הוחלט לאסור לבישת כיסוי פנים (בניהם הבורקה) ברחבי המדינה,[3] גם סין העממית אסרה על לבישת הבורקה באזור שינג'יאנג, בו רוב תושביו הם מוסלמים[1].
משטר הטליבאן המוסלמי-קיצוני, אשר שלט באפגניסטן בין השנים 1995-2001, ושולט מ-2021 מחייב את כל נשות המדינה ללבוש את הבורקה. נשים שלא מצייתות לחוק נענשו בחומרה.
באירופה
באפריל 2010 נאסרה בבלגיה ההליכה עם בורקה במקומות ציבוריים. בצרפת החל מאפריל 2011[4] ובהולנד החל מאוגוסט 2019 נאסרה ההליכה עם מסיכות וכיסויי פנים מכל סוג, כולל בורקה, במקומות ציבוריים. בהתאם לחוק הצרפתי, נקבע שלובשי מסכה במצבים שהחוק לא מאפשר זאת ייקנסו ב-150 אירו.[5] במקרה בו אדם הכריח בגיר ללבוש מסכה, כגון בעל המחייב את אשתו ללכת עם בורקה, מחייב הלבישה ייקנס ב-30,000 אירו, ובמקרה בו אדם הכריח קטין ללבוש מסכה, הקנס יכול היה להגיע ל-60,000 אירו.
לבישת כיסוי פנים נאסרה גם באוסטריה ובגרמניה. בגרמניה נאסר על עובדות מדינה ועובדות ציבור ללבוש בורקה בעת מילוי תפקידן. הנימוק לאיסור הוא שעל המדינה מוטלת החובה להציג את עצמה בצורה נייטרלית מבחינה דתית.[6]
במרץ 2021 נאסרה בשווייץ לבישת בגדים המסתירים את פניהם של נשים, לאחר משאל עם בעניין.[7]
משל הבורקה של ריצ'רד דוקינס
בפרק "אם כל הבורקות" בספר יש אלוהים?, הביולוג ריצ'רד דוקינס מדמה את התפיסה החושית ואת הדמיון האנושי למעין בורקה ענקית שמגבילה את היכולת שלנו להבין את העולם ואף לדמיין אותו. דוקינס מציין כי תחום הראייה של האדם הוא צר מאד ביחס להספקטרום האלקטרומגנטי - אנו יכולים לראות רק אור נראה ולא רואים אור אולטרה סגול, גלי רדיו או קרני רנטגן. המדע מאפשר לנו כיום "להסתכל" באמצעות מכשירים אחרים באורכי גל אחרים. דוקינס מציין כי אם הסדק של הבורקה הדמיוני שמאפשר לנו לראות באור נראה הוא 2.5 סנטימטרים, אורכו של הבד של הבורקה של הגלים שאיננו רואים היה צריך להיות באורך קילומטרים רבים.
דוקינס מציין מגוון של דרכים בהן התפיסות והדמיון שלנו מוגבלים. איברי החישה ומערכת העצבים שלנו מותאמים להבנת "עולם האמצע" - מרחקים שנעים בין עשירית המילימטר לבין כמה קילומטרים. בעבר לא יכלנו לראות כלל דברים קטנים מידי או דברים גדולים מידי וכיום אנו רואים חלק מהם באמצעות מיקרוסקופים וטלסקופים. גם הדמיון שלנו מוגבל - קשה לנו לתפוס כיצד מתנהגים דברים קטנים מאד כמו במכניקת הקוונטים או דברים גדולים מאד כמו בקוסמולוגיה של תורת היחסות. לדוגמה רוב האנשים מדמיינים שהאלקטרון הוא מין כדורון קטן שנע מסביב לגרעין האטום, אבל האלקטרונים אינם דומים כלל לכדורון, והם אינם דומים לשום דבר שאנו מכירים.
דוקינס מצטט את הביולוג ג'י.בי. הולדינס במאמרו "עולמות אפשריים" שמציין נקודה דומה - "החשד שלי הוא שהיקום לא רק מוזר יותר מכפי שאנו מניחים, אלא מוזר יותר מכפי שאנו מסוגלים להניח... אני חושד כי ישנם דברים רבים יותר בשמיים ובארץ מכפי שאנו חולמים, ומכפי שאפשר לחלום בפילוסופיה כלשהי".
לפי דוקינס, המדע מרחיב את גבולות התפיסה והדמיון שלנו. הוא מציין כי משנת 1859 אנו מסוגלים להבין כיצד מולקולות מצליחות ליצור יצורים מורכבים כמו בעלי חיים. צ'ארלס דרווין, וכן מדענים אחרים, "קרע את הבורקה" ופתח את הדרך בפני שטף של הבנה והכוח לרומם את רוחו של האדם. דבר זה היה חסר תקדים כמעט למעט אולי המהפכה הקופרניקאית שהבהירה כי הארץ לא נמצאת במרכז היקום. תנועת כדור הארץ סביב השמש היא דוגמה לקושי תפיסתי נוסף. דוקינס טוען כי אשליית התנועה של השמש והכוכבים היא שגרמה לאנשים להאמין במשך אלפי שנים שהם נעים סביב כדור הארץ.
דוקינס מציין כי המוחות שלנו הם איברים שעברו אבולוציה, ולכן הם מותאמים לסייע לנו לשרוד בעולם שלנו. חלון הבורקה החושית והמנטלית שלנו צר, בגלל שלא היה צורך בחלון רחב יותר להשרדות אבותינו הקדומים. יש תועלת לדוגמה בכך שאנו מדמיינים כי סלעים הם "חומר מוצק" ואין אנו תופסים כי בעצם חלקם הגדול מורכב מריק כאשר כל אטום הוא - מעין אצטדיון עצום וריק שבליבו גרעין אטום שגודלו היחסי הוא כעין "זבוב". בניגוד לנייטרינו אין הגוף שלו יכול לעבור דרך אטומים. התפתחנו בעולם עם אוויר ולכן קשה לנו להאמין לגלילאו גליליי שטוען כי בעולם נטול חיכוך כדור נוצה וכדור תותח יגיעו לקרקע באותו זמן אם יוטלו ממגדל גבוה, לו התפתחנו בתוך ריק היינו מצפים לתוצאה זו. כוח הכבידה משפיע עלינו מאד ואילו הכוח של מתח פנים נראה לנו כוח חלש מאד - בניגוד לנקודת המבט של חרק.
מגבלה נוספת שדוקינס מציין היא קושי שלנו לנתח הסתברויות שונות. אנו יכולים לנתח הסתברויות בקנה מידה מסוים, ואילו בקני מידה אחרים קשה לנו הרבה יותר לנתח הסתברות.[8]
לפי דוקינס, המושג שיש לנו לגבי איך דברים מתנהגים "באמת" (really) תלוי במוח שלנו. עבור בעלי חיים שונים קיימים "באמת" שונים. אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא אלא בונים מודל של העולם. המודל הזה מועיל לנו לשרוד. בעלי חיים שונים נזקקים למודלים שונים - לדוגמה חיה מעופפת נדרשת למודל שונה של העולם לעומת חיה מהלכת או שוחה. קוף נזקק למודל שמאפשר לו לדמות מבוך תלת־ממדי של ענפים. מוח חולד נדרש לבנות מודל תת-קרקעי של העולם - בדומה לזה של המכרסם מכרתן עירום ושונה מהמודל של מכרסם אחר - הסנאי. ייתכן כי עטלפים "רואים" "צבעים" שונים ביחס להחזרי הד שהם שומעים וכי כלבים מסוגלים להבחין בין ריחות שונים באופן דומה לזה שאנו מבחינים בין צלילים שונים. לפי דוקינס הצורה הכללית של המודל שיש לנו במוח לגבי העולם, היא התאמה לאורח החיים של בעל החיים - לא פחות מהתאמות של איברים אחרים כמו כנפיים או זנב.
דוקינס תוהה בסופו של דבר עד כמה המדע, וכן אימון והתנסות מעשית יסייעו לנו לשחרר את עצמו מהעולם האמצעי, "לקרוע את הבורקה השחורה", ולהשיג הבנה טובה יותר של העולם.
