מגיל צעיר לקח חלק חשוב בעיתונות הענפה בערבית יהודית שיצאה לאור בתוניס בתקופה זאת. עם העיתונים שערך נמנים "אל-צדר" (1886), "אל-חקיקה" (1895–1896), "אל-אסתווע" (1909–1911) ו"אל-וטן" (1920–1921). את עבודתו העיתונאית החשובה ביותר עשה כעורך הראשי של העיתון אל-פג'ר (1912–1915) שנחשב לעיתון היהודי הטוב ביותר שפורסם בתוניס בזמנו, ובהיותו המייסד והעורך של העיתון "אל-בוסתאן" (1888–1906) ביחד עם מסעוד מעארך. בנוסף לכל אלו, נהג לכתוב מאמרים לעיתונים נוספים, בהם "אל-חוררייא" (1908) ו"אל תמדן" (1914).
שמלה נחשב לאחד מחלוצי תנועת ההשכלה היהודית בצפון אפריקה. במאמריו בעיתונות, בספריו ובקשריו עם דור צעיר של עיתונאים ומשכילים, הוא עשה רבות כדי להפיץ את עקרונות ההשכלה בקרב הדור הצעיר. הוא שימש בנוסף לעיסוקו העיתונאי כנציג של מתדיינים בפני בית הדין הרבני בתוניס והיה מצוי היטב בהלכות הדת והמסורת. קריאתו הייתה לעריכת "תיקונים בדת ללא ערעור על הדת" ("תצליחאת פי אלדין, מן ג'יר מא יתמס אלדין"), קריאה שרכשה לו מתנגדים שהאשימוהו בהתרחקות מהדת.
אחד ממפעליו הספרותיים הגדולים ביותר של שמלה היה תרגום מפורסם של הספר "הרוזן ממונטה כריסטו" מצרפתית לערבית יהודית. התרגום הושלם ויצא לאור בדפוס בתוניס בשנת 1889 וכלל 7 כרכים עם סך כולל של 1,536 עמודים. הספר זכה לפופולריות רבה בקרב יהודי תוניס. עוד הוא תרגם ספר עלילתי על האינקוויזיציה וגירוש ספרד מאת הסופרת גרייס אגילר, והוציא אותו לאור בשם "אליהוד פי ספאניה" (תוניס, 1889).
מלבד תרגומים אלה, שמלה היה סופר פורה בזכות עצמו. ספריו כוללים את "אלחֶלה ואלעשק" (הערמומיות והאהבה; תוניס, 1916), "עשק והג'ראן ומכאלפת אלאדייאן" (תוניס, 1916) ו"צדור אלאחראר קבור אלאסראר" ('לבות בני-החורין קברות הסודות'; סוסה, חש"ד) וכן סיפורים קצרים אשר פרסם מעל כתבי העת השונים שערך. יצירותיו הספרותיות כללו גם הן מסרים משכיליים רבים.
בכתביו העיתונאיים והספרותיים הוא ייצג זרם בספרות היהודית-תוניסאית שראה בערבית ספרותית כשפה גבוהה ומכובדת יותר לכתיבה מאשר ערבית יהודית מדוברת. כך כתביו היו מאופיינים בשימוש מצומצם במילים שאולות מעברית ומדיאלקט הערבית המדוברת ודומים יותר לערבית ספרותית (הכתובה באותיות האלפבית העברי).[1] במקרים שבהם השתמש במילים שלא היו נפוצות בערבית היהודית המדוברת, נהג לציין בסוגריים את משמעות המילה בצרפתית או איטלקית (באותיות עבריות). על כך עיתונים מתחרים, כגון "אלנחלה" בעריכת העיתונאי היהודי מסעוד מעארך, שלחו חִצי ביקורת כלפיו, וטענו כי שפתו קשה לקריאה עבור קהל הקוראים.
בנוסף לשאר פעילויותיו, היה שמלה ידוע בתור אמן מלאכה העוסק בקדרות בשיטות עתיקות שהיו מקובלות בקרב יהודי תוניסיה אך הלכו ונעלמו משימוש באותה תקופה. הוא אף הקים בית מלאכה מקומי וייצר כלי חרס וקרמיקה שריהטו הרבה ממבני הקהילה היהודית, כולל בית כנסת גדול באי ג'רבה.
שמלה זכה מהממשל הצרפתי למספר אותות כבוד על פעליו השונים, בהם Chevalier de l'Académie ואביר לגיון הכבוד (1926).[2])
שמלה נפטר בשנת 1938, ונזכר כאחד מחלוצי העיתונאות והספרות בערבית יהודית בתוניסיה. העיתונאי והסופר דניאל חג'אג' מתאר בהרחבה בחיבורו על הספרות היהודית-תוניסאית את האבל ששרר בקהילה היהודית לאחר פטירתו של שמלה, ומרבה לשבח ולקלס את הנפטר, את כתיבתו וכישרונו הרטורי.
שמלה היה אב לארבעה ילדים, כמה מהם סייעו לאביהם באמנות המלאכה והמשיכו לעסוק בכך גם בהמשך חייהם. עד היום בין צאצאיו אומני קרמיקה החיים בצרפת.
כאמור, בשנות השלושים יצאו ספריו (המקוריים והמתורגמים) החדשים יותר בדפוס מכלוף נג'אר. בהזדמנות זו יצאו שם גם אלה שהודפסו קודם לכן במהדורה נוספת.
לקריאה נוספת
יוסף שיטרית, "מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון-אפריקה בסוף המאה הי"ט", מקדם ומים ג' (עמ' 11–76), אוניברסיטת חיפה, ה'תש"ן (1990) (חלק מהמאמר: [1])
יוסף וצביה טובי, הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1850–1950, אורות יהדות המגרב, 2000
^יוסף שטרית, 'שימושים משכיליים ביסודות עבריים בעיתונות הערבית-היהודית של תוניס בסוף המאה ה-19' בתוך: אהרן ממן, שמואל פסברג ויוחנן ברויאר (עורכים), שערי לשון: העברית החדשה ולשונות היהודים, כרך ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ח, עמ' 397-417.
