רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
ב-1953 ייסד ג'ורג' חבש את "תנועת הלאומיים הערבים" בהשפעת חוויותיו ממלחמת העצמאות, במטרה להפוך את החברה הערבית מחברה נחשלת לחברה מודרנית. הארגון פעל מתוך רגשות לאומיים והשקפה מהפכנית כזו של צ'ה גווארה, ואימץ את רעיונות החילון, הסוציאליזם והמאבק המזוין. סניפים של התנועה קמו במדינות ערב השונות ופעלו באופן מחתרתי. ב-1967 הקים הארגון חוליית לוחמים שהתאחדה עם החזית לשחרור פלסטין של אחמד ג'יבריל וארגון נוסף בשם "נוער למען הנקמה", ליצירת "החזית העממית לשחרור פלסטין" בהנהגת ג'ורג' חבש.
עד 1968 אימן הארגון כמה אלפי לוחמים, בין השאר בבסיס אימונים בעיר סלט שבירדן. סיוע כספי הגיע מסוריה, שם הקים הארגון את מפקדתו, ומברית המועצות. הארגון קיבל גם סיוע כספי ומשפטי מפרנסואה ז'נו, בנקאי שווייצרי תומך הנאציזם שנהג לממן ארגוני טרור ערביים. עיתון בשם "אל-הדף" (בערבית: "המטרה") החל לצאת בעריכת דובר הארגון, ע'סאן כנפאני. בשנות ה-60 וה-70 התפרסם הארגון בעקבות סדרה של חטיפות מטוסים ותקיפות מטוסים, ובהן תקיפת מטוס אל על בציריך ב-18 בפברואר 1969.
בתחילת דרכה התנגדה החזית העממית לכל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני שיביא לשתי מדינות בין הים התיכון לירדן. החל משנת 1971 ניכר בארגון תהליך התמתנות, שהוביל לפרישה של בעלי הקו הניצי מהארגון. עם זאת, הארגון לא הסכים להכיר בישראל ופרש מאש"ף לאחר קבלת "תוכנית השלבים" ביולי 1974, ועם נציגי ארגונים אחרים הקים את "חזית הסירוב". בשלהי שנות ה-80 חזר הארגון לשורות אש"ף. הארגון הצטרף לאש"ף והיה השני בגודלו לאחר הפת"ח.
כמו כל הארגונים החילוניים שהיו מאוגדים תחת אש"ף, הארגון היה יעד למאבקי שליטה ואף לאלימות מצד ארגונים איסלאמיים בשנות ה-80, ובראשם ארגון אל-מוג'מע בראשות אחמד יאסין (ארגון שיהווה לקראת סוף העשור המסד לארגון הטרור חמאס ויאסין יהיה מייסדו). יאסין עצמו הסית פעמים רבות נגד הארגון ופעיליו בטענה שארגון חילוני בהנהגתו של נוצרי לא יכול להוביל את ההתנגדות האיסלאמית. באמצע שנות ה-80 המאבקים הגיעו לשיאם במאבק השליטה על אוניברסיטת אל-אזהר בעזה. פעילים של יאסין אף הכו מכות קשות את ד"ר רבאח מהנא, פעיל בכיר בארגון וסגן ראש אגודת הרופאים במוסד, ושברו את גפיו.
שנות התשעים ועד היום
לאחר חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 נטל החזית העממית אחריות על שלושה פיגועים רצחניים בין אוקטובר 1993 למרץ 1994, שכללו רצח בוואדי קלט, באזור ראשון לציון וליד שער שכם[2]. בשנות התשעים פחתה התמיכה העממית בארגון מסיבות שונות: החזית העממית התנגדה להסכמי אוסלו ומתחה ביקורת על הרשות הפלסטינית, בעקבות חתימת ההסכמים התנתקה החזית פעם נוספת מאש"ף. הארגון החרים את הבחירות לרשות הפלסטינית ב-1996, החמאס זכה לאהדה בזכות פיגועי התאבדות מוצלחים, ונפילת ברית המועצות יחד עם עליית האסלאמיזם בעולם הערבי היטיבו עם ארגונים כגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. השקפותיה של החזית העממית התמתנו, מאוחר יותר שיקמה את יחסיה עם ערפאת ב-1999 ושבה לשורות אש"ף.
במאי 2000 פרש ג'ורג' חבש מתפקיד המזכ"ל בעקבות מצבו הבריאותי, והוחלף על ידי אבו עלי מוסטפא. מוסטפא ארגן פיגועי טרור במהלך האינתיפאדה השנייה, שכללו פיצוץ מכוניות תופת, פיגועי ירי, הנחת מטעני חבלה וירי פצצות מרגמה. הוא נהרג בסיכול ממוקד ב-21 באוגוסט2001 ברמאללה, והוחלף על ידי אחמד סעדאת. על שמו של מוסטפא נקראה הזרוע הצבאית של החזית העממית – "גדודי אבו עלי מוסטפא". כנקמה על הריגת מוסטפא, הורה המזכ"ל החדש לחוליית הארגון להתנקש בשר התיירות רחבעם זאבי (17 באוקטובר 2001). בעקבות לחץ ישראלי ובין-לאומי נעצרו סעדאת והורגי זאבי על ידי הרשות הפלסטינית ונכלאו ביריחו בפיקוח בין-לאומי. ב-14 במרץ 2006, כאשר הפקחים עזבו, הם נתפסו בידי ישראל ב"מבצע הבאת ביכורים". סעדאת יושב בכלא הישראלי אך עדיין עומד בראש הארגון.
ב-2006 השתתפה החזית העממית בבחירות לרשות הפלסטינית וזכתה ב-4.2% מהקולות, שזיכו אותה ב-3 מושבים מתוך ה-132 במועצה המחוקקת הפלסטינית. מלבד סעדאת, לחזית העממית הנהגה פוליטית היושבת ברשות הפלסטינית ובסוריה, ותשתית מבצעית קטנה יחסית ברשות הפלסטינית. עיקר פעילותה בשנים שמאז מעצרו של אחמד סעדאת היא שיגור רקטות קסאם מרצועת עזה ושיתוף פעולה עם ארגוני טרור אחרים במסגרת ועדות ההתנגדות העממית.
ביולי 2022 לאחר בדיקה ממושכת הבהירו מדינות האיחוד האירופי התורמות כי החלטת שר הביטחון וטענות השב"כ אינן מבוססות ושהן יחזרו לתמוך בארגוני החברה האזרחית הפלסטינים[8].
במישור הטקטי, החזית העממית דוגלת בפעולות טרור ראוותניות המושכות את תשומת לב התקשורת ומפנות את דעת הקהל העולמית אל הסוגיה הפלסטינית, כמו חטיפת מטוסים ופיגועים במקומות ואירועים מרכזיים.
יולי 1968 – מחבלי החזית העממית חטפו מטוס אל על (החטיפה הראשונה של מטוס אל על, וכן החטיפה הראשונה שביצעה החזית) אשר היה בדרכו מרומא לתל אביב, ואילצו אותו לנחות באלג'יר. 32 נוסעי המטוס הוחזקו באלג'יר כבני ערובה במשך 39 יום.
6 בספטמבר1970 – חטיפת המטוסים לשדה דאוסון – ניסו מחבלי הארגון לחטוף בו זמנית 4 מטוסים ולהנחית אותם בירדן: DC-8 של סוויסאייר ובואינג 707 של TWA נחטפו באותה עת, ו-6 ימים לאחר מכן נחטף מטוס VC-10 של BOAC. ח'אלד הייתה מעורבת יחד עם שותף בניסיון כושל לחטיפת מטוס אל על בטיסה 219 מתל אביב דרך אמסטרדם לניו יורק. חטיפת מטוס אל על שתוכננה נכשלה הודות לטייס אשר ביצע צלילה חריפה ולתגובה מהירה של המאבטחים והנוסעים במטוס. עם זאת, החזית העממית הצליחה לחטוף מטוס בואינג 747 של חברת פאן-אמריקן ולהנחיתו בקהיר. כל המטוסים פוצצו על הקרקע, הנוסעים שוחררו בשלום. שותפה של ח'אלד למבצע החטיפה, אזרח ניקרגואה בשם פטריק ארגואלו, נורה ונהרג בידי המאבטח שהוצב על מטוס אל על, וח'אלד נפצעה. המטוס נחת נחיתת חירום בנמל התעופה הית'רו בלונדון, וליילה ח'אלד נמסרה לידי המשטרה הבריטית ופונתה לבית חולים בלונדון. פציעתה התבררה כקלה ושטחית, והיא הועברה למעצר במתקן משטרתי באילינג. על פי עדותה בראיונות מאוחרים יותר, יחסם של הבריטים אליה בעת מעצרה היה טוב ואף אוהד. לאחר פחות מחודש במעצר, שוחררה ח'אלד במסגרת עסקת חילופין תמורת בני הערובה מפעולות החטיפה המקבילות.
ב-1973 ביצע קרלוס את פעולת הטרור הראשונה שלו. היה זה ניסיון כושל לחסל את איש העסקים היהודי, אדוארד זיו, מנכ"ל מרקס אנד ספנסר העולמית, כפעולת תגובה לחיסולו של איש התיאטרון הפלסטיני מוחמד בודיה, שנחשב לאחד ממנהיגי הארגון, על ידי המוסד הישראלי. הוא ירה בזיו ירייה בודדת בפניו, ולאחריה נתקל במעצור בנשק. קרלוס נמלט כשהוא סבור שהצליח במשימה, אך זיו החלים. למרות מצוד נרחב שנפתח אחריו לאחר ניסיון ההתנקשות בזיו, חזר קרלוס שוב ללונדון והפעם עם פצצה, אותה השליך לתוך הדלת המסתובבת בכניסה לסניף של בנק הפועלים ופצע פקידה אחת באופן קל מאוד. בהתאם לדפוס פעולה אותו אימץ לעצמו, נטל קרלוס אחריות אישית על זריקת הפצצה.
17 בינואר1975 – קרלוס ערך ביחד עם טרוריסט גרמני בשם יוהאן ויינריך התקפה באמצעות ירי טילים על מטוסי אל על בנמל התעופה אורלי בפריז. ויינריך ירה שני טילים מבניין הטרמינל למטוס של אל על, אך החטיא ופגע במכונית ובמטוס יוגוסלבי. קרלוס ושותפו נמלטו. כעבור שבועיים חזר קרלוס שוב לנמל התעופה אורלי, והפעם הצטרפו אליו שלושה מחבלים פלסטינים בניסיון נוסף לביצוע פיגוע טרור. נמל התעופה היה ערוך בכוננות גבוהה, קרלוס ואנשיו התגלו ונפתח קרב יריות, בין המחבלים לאנשי הביטחון. כתוצאה מן הקרב נפצעו קשה שמונה אנשים ונלקחו בני ערובה. נפתח משא ומתן ובתמורה לשחרור בני הערובה הוטסו קרלוס ואנשיו לבגדאד.
באוקטובר 2023, לקחו חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יאהד האסלאמי[9] ונהרג חבר הוועד המרכזי של הארגון, עוואד אל-סולטן[12].
ב-12 באוקטובר 2023, ח'אלד אל-מוחתסב, מחבל בן 21 מבית חנינא המזוהה עם הארגון[13], ירה בתת־מקלע קרלו לעבר שוטרים בכניסה לתחנת המשטרה "שלם" שבירושלים, ופצע שני שוטרים במצב קשה וקל. המחבל ניסה להימלט אך נורה למוות[14][15].