ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר בשם אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה בליטא במאה ה-19, והעמידה תלמידים למאות ולאלפים; ממנה יצאו גדולי תורה והוראה, שהשפעתם התרחבה והתפשטה בקהילות ישראל. הישיבה שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה, והייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב-תקס"ג (1803) בעיירהוולוז'ין שבפלךמינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), הגיעה לרום תעודתה ולשיא הצלחתה בתקופת הנצי"ב אזי נהרו אליה תלמידים מרחבי העולם, והתקיימה עד תרנ"ב (1892). בשנת תרנ"ה (1895) נפתחה הישיבה מחדש על ידי הרב רפאל שפירא, והתקיימה כישיבה, שכבר אינה ישיבה מרכזית, עד כיבוש וילנה במלחמת העולם השנייה. ישיבת וולוז'ין לדורותיה חינכה דורות בישראל לתורה ולחכמה ולכל היקר והקדוש באומה.[1]
תולדות הישיבה
רקע לייסודה
בליטא של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 בתי המדרש הלכו והתרוקנו מלומדים. ספרי ש"ס (גמרא) לא היו נמצאים כי אם אצל יחידי סגולה, ואפילו בבתי מדרש של הערים הגדולות לא נמצא ש"ס שלם[2]. אם בגלל טרדות הפרנסה ואם בגלל התפשטות תנועת החסידות בקרב העם, רוב העם עסקו בעיקר בספרי יראה ומוסר, המלהיבים את הלבבות; ותורה הייתה מונחת בקרן זווית.[3] בחורי-ישיבה המעטים שבבתי המדרש השוממים היו תלויים בחסדי הקהילות, ובעלי הבתים לא הכירו בערכם. בחור-ישיבה נחשב אז ברחבי ליטא לבטלן, לגבר לא יצלח, לאיזו בריה פחותה ובלתי מנומסת[2].
גדולי התורה הרגישו שהתורה ירדה פלאים, באין ריכוז תלמידים ובאין הדרכה, וברצותם להרים את קרן התורה ולעודדה, מצאו את רבי חיים מוולוז'ין כאיש היותר הגון והיותר מוכשר לזה. בתחילה רבי חיים הקים ישיבה (יש אומרים שעשה זאת במצוות רבו הגר"א), בה למדו עשרה אנשים מתושבי עירו הקטנה, ומימן בעצמו את הוצאות הישיבה. משהחל להתפשט שם הישיבה, והחלו לנהור אליה תלמידים מכל העברים, וידו קצרה לפרנסם, פרסם מכתב אודות הישיבה.
יסוד הישיבה על ידי רבי חיים מוולוז'ין
בעשרת ימי תשובה שנת ה'תקס"ג יצא רבי חיים, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו קרא לייסד ישיבות בכל מקום, וקרא לעשירים לתמוך בתלמידי חכמים הלומדים בישיבות, והכריז על הקמת הישיבה.[4] גם רבני וילנה ביניהם רבי אברהם בן הגר"א, רבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד וילנה, ורבנים אחרים, יצאו במכתב למען ישיבת וולוז'ין.[5] הודות למכתבים נתרבה מספר התלמידים בישיבה עד מאה. ורבי חיים הקים בניין לישיבה, לייסד מקום מיוחד לתלמידיו, להרים את קרן התורה; ושכר אשה אחת שבישלה אוכלין ומשקין לכל בני הישיבה. התלמידים נתמכו על ידי הישיבה. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות (הנקרא בלשון הישיבות גפ"ת).
דרך הלימוד של רבי חיים מוולוז'ין, כפי שקיבל מרבו הגר"א, שהעיקר הוא לימוד גמרא בשכל ישר ובבינה עמוקה. ר"ח היה נוהג לומר: "העולם אומר שלימוד פוסקים בלי גמרא הוא כדגים בלי פלפלין, ואני אומר כפלפלין בלי דגים"[2]. הוא שם לו ליסוד, שלא לכל תלמיד הרשות לבוא לישיבה, אלא כל תלמיד החפץ להסתופף בצל הישיבה, מוכרח מקודם להיבחן על מנת לדעת עד כמה ידו מגעת בתלמוד. ור"ח ביקש את הסולת. כך הישיבה נוסדה בעיקר ממבחר הכישרונות, הגאונים היותר גדולים בדור שאחרי ר"ח, בהם: רבי יעקב מקרלין, רבי דוד טביל ממינסק, רבי יוסף מסלוצק, רבי דובר מטורץ, רבי מנדל ממינסק, רבי מיכל מהאזינפוט, רבי יוסף זונדל מסלנט, רבי זלמן מזאגיר, רבי שמעון מקיידאן, רבי אשר משערשאוו, רבי יוסף מקרינאק, רבי יעקב מאיר ואלאווקער, רבי אליהו מקאליש, רבי משה מראסיין, ורבים אחרים.
האידיאל של הישיבה לא היה לימוד לשם ידיעה, אלא ידיעה לשם תלמוד תורה.[6] ר"ח תיקן שבישיבה ילמדו תורה במשמרות בכל לילה ולילה, אף בלילי שבתות וימים טובים (בנוסף לתלמוד התורה ביום של כל התלמידים), ומשמרות אלו היו לתקנה קבועה בחיי הישיבה. משנוסדה הישיבה, הרבה סוחרים הגיעו לוולוז'ין לראות מהו עניין הישיבה. משנוכחו במניינים של מופלגים בתורה הלומדים תורה יומם ולילה בשקידה נפלאה, שהו בוולוז'ין כמה ימים ולא רצו לנסוע משם. בהשפעת ישיבת וולוז'ין, נוסדו ישיבות בערים אחרות, שמומנו על ידי גבירים וגבירות[2]; ובשל צורכי הישיבות הודפסו ספרי ש"ס רבים.
ר"ח השתדל להשריש בתלמידיו יראת שמים טהורה, לעשותם לתלמידי-חכמים אמיתיים, והפיח בליבותיהם רוח בינה ודעת. מדי יום ביומו היה מגיד שיעור לתלמידיו. חיבתו לתלמידיו הייתה נפלאה, הוא היה מזמין את המצוינים שבהם לסעוד על שולחנו מדי שבת בשבתו, ובערבי פסח היה מזמין את כולם אליו אל ליל-הסדר: הרב הישיש יושב בראש, ומאות תלמידים יושבים מימינו ומשמאלו[2].
משהתבססה הישיבה, היה מקובל בליטא, שמי שרוצה לחנך את בנו ברוח התורה וגם לעשותו לאיש הראוי לבוא בין הבריות, היו אומרים לו מכיריו: "שלח אותו וולוז'ינה ויחכם", כי בני ליטא למדו מהניסיון שבני ישיבת וולוז'ין הם אנשים המוכתרים בתורה ודרך ארץ[2].
לדברי הרב מאיר ברלין, כל שיעור שנשמע בוולוז'ין וכל חידוש הלכה שיצא משם היה חותם האמת והשכל העמוק טבוע עליהם - על כן הייתה ישיבת וולוז'ין אור המאיר לכל היהדות.[7]
תקופת רבי איצלה וולוז'ינער
רבי איצלה וולוזינער, בנו וממשיך דרכו של רבי חיים מוולוז'ין, הצליח באמצעות קופות צדקה להרחיב את איסוף הכספים לישיבה. בשנת תקפ"ז (1827) פרצה שריפה גדולה בה נשרף בניין העץ של הישיבה, ורבי איצלה בנה בניין חדש מאבן. בכל יום ויום אחרי הצהרים ניתן שיעור על דף גמרא על פי סדר הש"ס. השיעורים היומיים התחלקו בין רבי איצלה ומשנהו, והיו לפי סדר הש"ס. כל תלמיד היה בוחר בתחילת זמן הלימודים את המסכת שהוא רוצה לעסוק בה, והיה מקבל מן הממונה על הספרים אותה המסכת. כל התלמידים למדו כאחת באולם אחד, אף כי עסקו כל אחד במסכת שלו. עינו של המשגיח הייתה פקוחה על כל תלמיד שישקוד על לימודו. אף ראש הישיבה היה נכנס כמה פעמים ביום ובלילה והיה עובר על יד הלומדים כדי להשיב על שאלה הנשאלת או כדי לפתוח למי שאינו יודע לשאול.[8]
תקופת הנצי"ב
הנצי"ב, כראש ישיבת וולוז'ין, הצליח להגדיל את תקציבה, ומספר התלמידים עלה לארבע-מאות, כשתלמידים מכל הארצות באו ללמוד תורה בישיבה. הנצי"ב הקים מבנה מפואר לישיבה בן שלוש קומות, שכלל אולם רחב ידיים ששימש בית תלמוד, וספרייה גדולה. בני הישיבה היו בחורים מצוינים מסוגים רבים: עניים, עשירים, עילויים גדולים בעלי שכל חד, בקיאים ומופלגים בכוח הזיכרון, יראים ושלמים שלא טעמו טעם השכלה, חכמים, סופרים; כמעט כולם היו בקיאים בהוויות עולם, וכולם הוקירו את הזמן[9]. הם קיבלו מהישיבה חלוקה חודשית, כפי הצטיינותם בתלמודם, ששימשה אותם לשכור חדר באכסניה, בו ניתן לכל אחד מיטה וספסל ושולחן, גם הוכן לו מזון ככל אשר ירצה. בצירוף לתנאים החומריים הטובים, התנאים הרוחניים היו מעולים, שהנצי"ב ומשניו היו גדולי תורה, וכאמור התלמידים היו ממיטב הכישרונות.
רבים שבים לאכסניות לאכול פת שחרית, ורבים נשארים לשמוע פרשת השבוע מבוארת מפי הנצי"ב
13:00-10:00
כל הלומדים חייבים ללמוד - איש איש המסכת אשר בחר בה
13:00 ואילך
בימי א', ב', ג', שיעור ערוך בדרכי העיון וההגיון מפי רבי חיים מבריסק; ובימי ד', ה', ו', שיעור בדרכי החריפות והבקיאות מפי הנצי"ב,
אשר הרשות בידי כל שואל להקשות, והוא יענה לכולם
ארוחת צהריים באכסניות
22:00-16:00
תפילת מנחה, ולימוד (חובה)
24:00-22:00
תפילת ערבית, ארוחת ערב בבתים, ורבים תיכף שבים לישיבה ללמוד
3:00-24:00
מעטים נשארים ללמוד (בנוסף למשמרות)
3:00 ואילך
רבים באים ללמוד עד הבוקר
לפיכך, היו אומרים שבוולוז'ין אוכלים טוב וישנים טוב, כלומר שמלבד אכילה ושינה הזמן כולו מוקדש לתלמוד תורה (ולתפילה). בישיבת וולוז'ין התפתחו כישרונותיהם של התלמידים, שכלם הבשיל, והם קנו בקיאות בתלמוד ומושגים ברורים אודות ענייני העולם והמציאות הכללית. על אנשי ישיבת וולוז'ין (התלמידים) בתקופת הנצי"ב, כתב הסופר זלמן אפשטיין:
תלמיד ולזין, בהיותו איש מן הישוב, מנומס, מלובש בכבוד, אינו מצפה לשולחן אחרים, חושב והוגה דעות, הלך תמיד קוממיות, ידע להגן על זכויותיו, הוקיר את ערך עצמו וערך שמו ולימודו, אולי לא פחות מסטודנט אירופי.
— זלמן אפשטיין, יובל נשכח (הצפירה, 21 באוגוסט, 1903)
הישיבה הגיעה לשיא הצלחתה בתקופת הנצי"ב ורבי חיים סולובייצ'יק. האחד מנהיג שהיה כאב רחום לבני הישיבה ההולך בדרכים שסלל הגר"א, והשני כחבר להם הסולל נתיבות חדשים. הנצי"ב, בדרך בקיאות וחריפות (בשיעוריו ובפיקוחו על שקידת התלמידים), ולצדו רבי חיים מבריסק, בדרך עיון והגיון (בשיעוריו ובשיחותיו עם התלמידים היותר מצוינים מדי שבת בביתו), העמידו יחדו גדולי תורה מפורסמים, לעתיד לבוא ראשי ישיבות ומנחילי התורה לדורות הבאים, בהם הרב שמעון שקופ, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב זליג ראובן בנגיס, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב ברוך בער ליבוביץ, הרב איסר זלמן מלצר, הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב שלמה פוליצ'ק, ורבים אחרים. לפיכך, לא בכדי כתב על ישיבת וולוז'ין רבי יוסף מקריניק: "כי באמת היא אם ומקור לכל הישיבות והתלמוד-תורה-דרבים שבעולם, כי הם המה כמו צינורות הנובעים מן המקור".[10]
בקיץ 1886 נשרף מבנה הישיבה בשריפה הגדולה שפקדה את העיירה וכילתה את חציה.[11] בסוף ימיו ביקש הנצי"ב שהרגיש כי כוחותיו פוחתים, לעלות לארץ-ישראל, ודאג לממלא מקום בעודו בחייו. הוא התפטר מראשות הישיבה וקבע את בנו הרב חיים ברלין כיורשו. חלק מהתלמידים לא רצו לקבל את ר' חיים כר"מ (ראש מתיבתא), אם כי הודו בגדלותו, אבל טענו שלא כל רב גדול בתורה מסוגל להיות ראש ישיבת וולוז'ין; וגם רוב הבחורים לא רצו שרבם האהוב עליהם יעזבם, וניסו בכל כוחם להשפיע שיחזור בו מהתפטרותו. סיבה נוספת להתנגדות בני הישיבה היא, רבי חיים סולובייצ'יק (שנישא לנכדתו של הנצי"ב) ששימש כרב בישיבה, והיה מפורסם כחריף שבחריפים, והיו בחורים בישיבה שהיו כרוכים אחריו, דבר שגרם לבסוף לכך שר' חיים ברלין נעשה לרבה של וולוז'ין ולא שימש יותר בישיבה.
השערורייה שהתחוללה בישיבה יצאה אל מחוץ לכתליה ושימשה נושא לדיון ציבורי. הוויכוחים בין ראשי הישיבה לתלמידיה גרמו לחיכוכים פנימיים ויחסים מתוחים בין בחורי הישיבה. הנצי"ב היה כבר תשוש כח, וכאשר ביקשו ממנו שייקח שוב את המנהיגות התקיפה בידיו, ענה ואמר "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". כאמור, בני הישיבה בוולוז'ין לא היו שבעי רצון מראש הישיבה החדש ונהלו איתו מלחמה "בכלי זיינה של תורה", הקיפוהו בשאלות ובקושיות באמצע השיעור כדי להביא אותו במבוכה.
שקיעת הישיבה
לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבטה'תרנ"ב (1892).
הסיבה המכרעת שגרמה לסגירת הישיבה הייתה ההוראה להכניס לימודי חול בסדרי הלימודים בישיבה. באספת רבנים שנערכה בעיר וילנה בה השתתפו גדולי הרבנים באותה תקופה, הוחלט, בניגוד לדעתו של הרב מאיר שמחה הכהן, לא להסכים לגזירת המלכות, ולסגור את הישיבה.[12] בחודש שבט תרנ"ב (1892) נסגרה הישיבה בוולוז'ין בגזירת הממשלה, וכל התלמידים נשלחו לבתיהם. ראשי הישיבה, ר' חיים ברלין, ר' חיים סולובייצ'יק והנצי"ב, נצטוו לעזוב את וולוז'ין. מכיוון שהישיבה נשארה עמוסה בחובות, נדד ר' חיים ברלין באירופה לאסוף כסף ולפרוע את חובותיה.
הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף הפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. תימוכין לטענה זו יש המוצאים[13] בדברי בנו, הרב חיים ברלין במכתב שכתב לעסקני ירושלים ובו הורה להם להתנגד להכנסת לימודי חול בכל צורה אל תוך המסגרת הישיבתית:
"לזכרון, מה שהזהירני וציוה עלי מר אבא הגאון זצלה"ה הכ"מ (הנצי"ב) קודם פטירתו. על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוואלוז'ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול. ולסיבה זו נסגרה הישיבה ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה. וציוה עלי באזהרה שלא להסכים לענין זה בשום אופן בלא שום הוראת היתר בעולם.
עם זאת, הרב מאיר בר-אילן, בנו הצעיר של הנצי"ב, מצביע[14] על כך שהנצי"ב דווקא אישר מתחילה לימוד חלקי של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שנעשה, וכפי שהוא כותב בשו"ת "משיב דבר"[15]: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:
להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
גרסה נוספת היא שבעקבות המחלוקת בין הרב חיים סולובייצ'יק לסבו הנצי"ב התפתחה מחלוקת בין התלמידים, עד שזה הגיע שאחד הבחורים שהיה בצד של רבי חיים דקר עם סכין בחור שהיה שייך לנצי"ב והרג אותו, ובעקבות כך הישיבה נסגרה.[17]
שלוש שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895), היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב הרב רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו הרב יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו הרב חיים וואלקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים הרב שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.
עם השנים נעשו במבנה הישיבה שימושים שונים (למשל, קונדיטוריה). נכון לחורף 2015, הרשויות המקומיות העבירו את מבנה הישיבה לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות ברפובליקת בלארוס (ИРО).
סדר הלימוד בישיבה
הלימוד בישיבת וולוז'ין היה מבוסס על שלושה כללים:[9]
רשות ביד כל לומד ללמוד מה (המסכת בתלמוד) שלבו חפץ[18]
פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי בקיאות ועיון ברמה גבוהה. כל תלמיד היה חופשי לבוא אל השעורים של ראש־הישיבה או לא לבוא. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס כסדרו. השיעורים ניתנו כסדר על כל דף גמרא, בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעמים בממוצע.[20] בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים היו יסודות טובים לתלמוד: רבים מהם ידעו את הש"ס כולו עוד לפני שהגיעו לישיבה, חלקם ידעו מסכתות ישר והפוך, וחלקם היו לומדים בישיבה עצמה לצד המסכת הנוכחית את המסכת הבאה כולה כדי להתכונן לשיעור הראשון עליה (שאצל רבי חיים מוולוז'ין היה מקיף אותה ואת מפרשיה אגב לימוד המשנה ודף הגמרא הראשון). על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.
רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.
בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חובבי ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה הרב איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.
מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה.
לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל נתמנו לרבני ערים.
הרב שמואל מוהליבר - ממייסדי תנועת "חיבת ציון", מאבות הציונות הדתית. הקים את בני ציון - אחד הארגונים הראשונים של חיבת ציון ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בוורשה.
הרב משה מרדכי אפשטיין - ראש ישיבת חברון (שמקורה בישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה, שעלתה כולה לחברון, ואחרי פרעות תרפ"ט, עברה לירושלים), ומגדולי ראשי הישיבות. גיסו של הרב מלצר.
^יצחק ריבקינד, ראש ישיבה אלמוני בוולוז'ין - ר' יחיאל מיכל מנשויז, תדפיס מתוך: ספר טורוב, בוסטון תרצ"ח, עמ' 6; הרב חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק, הדרום, ניסן תשל"ב, עמ' 171
^יצחק ריבקינד, ראש ישיבה אלמוני בוולוז'ין - ר' יחיאל מיכל מנשויז, תדפיס מתוך: ספר טורוב, בוסטון תרצ"ח, עמ' 5 הערה 7; הרב חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק, הדרום, ניסן תשל"ב, עמ' 171
^אבא בלושר, ביאליק בוולוז'ין, וולוז'ין בביאליק: זיכרון לחבר-ישיבה שהיה ואיננו עוד, ולישיבה שאיננה עוד..., מו"ל לא ידוע, קווינס, תרצ"ה, 1934
