כבר בהיותו בישיבה החל לשאת נאומים והרצאות ועמד בקשר עם הדרשן והפעיל הציוני יהודה צבי יבזרוב, שעודד אותו לעסוק בתחום זה. בהיותו בן עשרים יצא, על פי בקשתו של יחיאל צ'לנוב, למסע תעמולה למען הרעיון הציוני בסיביר. בשנים הבאות המשיך לעסוק בתעמולה ציונית ונודע בנאומיו נגד תנועת "הבונד" ותנועות יהודיות סוציאליסטיות אנטי-ציוניות אחרות. בקונגרס הציוני השישי נמנה עם המתנגדים לתוכנית אוגנדה, אף על פי שהשתייך למחנהו של תיאודור הרצל.
בגיל 29 התחתן עם שרה, בתו של בן-ציון לוריא, מראשוני חובבי ציון בליטא.[2]
ב-1908 עבר לפולין והתמנה למנהל הלימודים העבריים בגימנסיה העברית של מרדכי יעקב (מגנוס) קרינסקי בוורשה. במקביל המשיך להטיף לרעיון הציוני ברחבי פולין: הוא עבר במאות עיירות ונחשב לאחד הנואמים הציונים הפופולריים. ב-1912 עבר ללודז', ושימש כדרשן בבית הכנסת הציוני "בית יעקב".[3] את דרשותיו נשא גם בעברית דבר שלא היה נפוץ באותה תקופה.[4] ב-1913 דיווח העיתון "הצפירה" על אירוע רב משתתפים שנערך על ידי אנשי "המזרחי" בלודז'. בין השאר הוזכר "הנאום המצוין" של הרב מיליקובסקי, שנישא חציו בעברית וחציו ב"יהודית אשכנזית".[5] אף על פי שמשפחתו הגרעינית של מיליקובסקי עצמו חיה בפולין, שפת הדיבור היחידה בביתה הייתה עברית.[6]
בתקופה זו כבר פרסם מאמרים בעיתונות היהודית תחת השם "נתניהו".[2]
ב-1914 התמנה לרב העיר רובנה,[2] אולם בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשאר עם משפחתו בוורשה לאורך רוב שנות המלחמה.
ב-3 ביוני1920עלה לארץ ישראל עם משפחתו על סיפון האוניה "אובציה".[7] בתחילה התגוררו ביפו ולאחר מכן בתל אביב, אך כעבור מספר חודשים התמנה מיליקובסקי למנהל בית ספר יסודי בצפת,[8] וכעבור שנתיים עבר לנהל את בית הספר "וילקומיץ" בראש פינה.[9] בתקופה זו פרסם מאמרים בעיתונות העברית למען יישוב הגליל.
ב-1922 עבר עם משפחתו לירושלים, שבה רכשה את הבית הראשון שנבנה בשכונת בית הכרם, ברחוב החלוץ 1.[10][11]
זמן קצר לאחר המעבר לירושלים, עיברת את שמו לנתניהו,[11] על שם אחת ממשפחות שבי ציון. אולם בשל פרסומו תחת השם מיליקובסקי, המשיך להיות ידוע בשמו הקודם. את השם נתניהו אימצו בניו בנציון ואלישע.
ב-1923 היה מיליקובסקי ממקבלי פניו של הרב קוק בעת מסעו במושבות הגליל.
בשנת 1924 יצא לאנגליה בשליחותו של מנחם אוסישקין במטרה לגייס תרומות עבור הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. בעקבות ההצלחה שנחל במסעות אלו יצא בשנת 1925 לארצות הברית בשליחות הקרן הקיימת לישראל. נאומיו הרבים עשו רושם רב על יהודי ארצות הברית. בשנת 1926 דיווח העיתון "דאס אידישע פאלק", עיתונם של ציוני אמריקה, כי הרב מיליקובסקי הרצה במשך תשעה חדשים שבע מאות הרצאות.[12] פעם בשנה נהג להגיע לביקור בארץ ישראל. ב-1928 אסף חלק מנאומיו והוציאם בספר "עם ומדינה".[13]
ב-1929, ערב מאורעות תרפ"ט, חזר לארץ ישראל, רכש קרקע בהרצליה בכוונה להקים משק חקלאי והיה פעיל בהתאחדות האיכרים. בנאום שנשא בחגיגות העשור להרצליה אמר: "אני רואה את הרצליה בדרומה ותל אביב בצפונה נפגשות".[14]
לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 פעל הרב מיליקובסקי, שהיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, להקמת ועד ציבורי בראשות הרב קוק להגנה על הנאשמים ברצח, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי. הרב מיליקובסקי טען שעל פי הנתונים לא הם ביצעו את הרצח והוצאתם להורג עלולה להביא למלחמת אחים ולפגיעה במפעל הציוני.[15][16] במכתב ששלח לו זאב ז'בוטינסקי ב-1934 כתב, כי בעקבות עמדת הרב קוק בפרשה נהיה שמו "לסמל נשגב להמונים לא ייספרו".[17]
מודעת אבל על פטירתו
הרב מיליקובסקי נפטר בירושלים בא' באדר א'תרצ"ה (1935) ונקבר ב"חלקת הפרושים" בבית הקברות בהר הזיתים. הרב קוק כינה אותו בהספדו: "נואם בחסד עליון" בעל "קסם בפיו ובשפתיו" ואמר כי "מועטים מאוד הם בני אדם מסוגו, שיהיו עממיים כל-כך, נועדים לרבים כל-כך, ונישאים על לשון רבים לתהילה ולהערצה במדה כזו".[18]
הרב מיליקובסקי התפרסם כנואם ציוני מוכשר ביידיש ובעברית. לדרשותיו נהרו אנשים רבים.
על הביקוש הרב לנאומיו כתב ד"ר ב' גיטלין, עיתונאי יהודי אמריקאי שסיקר את יהדות פולין בשנות העשרים של המאה ה-20: "מיליקובסקי - היו פשוט קטטות מסביב לו. לא היה אולם גדול למדי בוורשה, בלודז' או בלובלין, בשדלץ ובערים פולניות אחרות שיכול היה להכיל את כל הקהל שבא לשמוע את הנואם המפורסם. היו שוברים איפוא את הדלתות, נכנסים דרך החלונות, עומדים במסירות-נפש ממש נגד השומרים, ובלבד שיזכו לשמוע מילה מפיו. עד שפעמים הוכרח הרב מיליקובסקי לחדול מלהופיע באסיפות".[12]
בכתבה אחרת משנת 1926 תיאר את שיטת הנאום שלו: "הרב מיליקובסקי מאחד בנאומו מסורת עתיקה וסגנון מודרני, נוסח יהודי וחילוניות. השיטה שלו היא לבנות את ההווה על עובדות היסטוריות, על הפסיכולוגיה של התולדה, אם אפשר להתבטא כך. לשונו לבה רותחת, מלאה טמפרמנט לוהט, ובמעופו הגדול הוא מרומם את השומעים עד לאכסטאזה העליונה. אין זה שיר הלל סתם, אלא ניסיון למסור במילים את כוחו של הרב מיליקובסקי כנואם. אבל מושג אמיתי יכול אדם לקבל רק כשהוא שומע אותו".
