ההסתדרות הציונית הדסה

סמל הדסה

דגל הארגון

הדסה (באנגלית: Hadassah) היא הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה (The Women's Zionist Organization of America). הארגון, שבסיסו בניו יורק, פועל בישראל ובארצות הברית בתחומי הבריאות והחינוך.

היסטוריה

הדסה נוסדה ב-3 במרץ 1912 בניו יורק על ידי קבוצת נשים שבראשן הועמדה הנרייטה סאלד, אשר העלתה רעיון להפנות מאמצי נשים לטובת ציונות מעשית בתחום הרפואה בארץ ישראל. פגישת הייסוד התקיימה בתקופת פורים, והארגון נקרא על שמה של אסתר המלכה (בשמה השני: הדסה). מטרת הארגון המוצהרת נקבעה כ"עידוד מוסדות ומפעלים יהודיים בא"י וחיזוק האידיאלים היהודיים".^[1]

ב-1913 נבחרה סיסמת הארגון, "ארוכת בת-עמי" ("The Healing of the Daughter of My People") ("ארוכה" במשמעות "מרפא", מתוך ירמיהו, ח', י"ט–כ"ג). באותה שנה נפתחו סניפים נוספים של הארגון בארצות הברית. הוא קבע שני יעדים: פעילות בתחומי הבריאות והכשרת אחיות בארץ ישראל, והטמעת ערכי ציונות באמריקה. ואכן, בסיועם הכלכלי של הנדבנים לינה ונתן שטראוס, נשלחו לארץ ישראל שתי אחיות והקימו תחנת בריאות ציבורית בירושלים.^[2]

בשנים שלאחר מכן גדל הארגון. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שלח לארץ ישראל מתנדבות נוספות ואספקת מוצרים, אולם אלו נעצרו על ידי הבריטים.^[3] ב-1918 הגיעה משלחת של 45 רופאים, אחיות, ואנשי תחזוקה במסגרת קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית שהקימה בתי חולים בצפת, ביפו ובטבריה. כמו כן חודש בית החולים מאיר רוטשילד בירושלים. בעקבות הגעת המשלחת הרפואית, התגלה צורך בהכשרת אחיות, בעקבות כך הוקם ב-1918 בית הספר לאחיות של הסתדרות מדיצינית הדסה. ב-1920 הגיעה הנרייטה סאלד לארץ ישראל לסייע לקבוצה, ונשארה בה עד מותה ב-1945. ב-1921 הקימה ברטה לנדסמן, אחות בהדסה, את תחנת הבריאות הראשונה לפעוטות, "טיפת חלב". היוזמה זכתה לביקוש רב, ובייחוד פעילות משלוח החלב למשפחות נזקקות על גבי חמורים. באותה שנה גם נפתח בית חולים של הדסה בתל אביב ולאחר מכן בחיפה, ו-22 נשים צעירות סיימו הכשרת אחיות בבית הספר לאחיות של הדסה. ארגון הדסה הקים גני משחקים ("גני גוגנהיים") בשכונות יהודיות וערביות בזכות תרומה שהעלתה ברטה גוגנהיים.

החל משנות העשרים של המאה ה-20 הדסה הפעילה ברחבי ארץ ישראל את "הרופאים הנודדים" אשר לא פעלו מתוך מרפאת קבע. ההרופא הנודד בדק תלמידים ודיווח על כך למועצה המדיצינית של הדסה. בהוראת "הדסה" הוא אף נטל על עצמו את העבודה ההיגיינית - סניטרית ביישובים אילו. בשנת 1927 המשכורת ש"הדסה" הציעה ל"רופא הנודד" הסתכמה בעשרים ושבע לירות לחודש, ותשע לירות הוצאות אש"ל.^[4] בעקבות היחלשות התנועה הציונית בארצות הברית, זכתה הדסה לעצמאות ארגונית כמעט מוחלטת החל מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ועד למלחמת העולם השנייה. במהלך שנים אלו תמכה חלק מהנהגת הדסה בדעותיה של ברית שלום, דבר שיצר מתחים ביחסיה עם הגופים האחרים בהנהגה הציונית בארצות הברית. עם זאת, הדסה לא קיבלה החלטה רשמית לגבי מטרות התנועה הציונית אלא רק כאשר קיבלה (לאחר מאבקים פנימיים קשים) את תוכנית בילטמור ב-1942.

ב-1931 ייסדה הדסה את קופת חולים עממית עבור התאחדות האיכרים וההתיישבות העובדת הלא-הסתדרותית.

ב-1934 הונחה בהר הצופים אבן הפינה לבית החולים האוניברסיטאי הדסה הר הצופים, שנפתח בחודש מאי חמש שנים אחר כך. באותה תקופה גם אימצה הדסה באופן רשמי את עליית הנוער כאחת ממטרותיה והשתתפה ברוב מימונה. ב-1942 נפתח בית ספר מקצועי לבנות. ב-1943 מנה הארגון 100,000 חברים. ב-1945 נפתח בית הספר לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית.

ב-13 באפריל 1948 עלתה שיירה ממוגנת ובה רופאים, אחיות ואנשי סגל אל עבר הר הצופים. השיירה הותקפה בדרך על ידי מארב של מחבלים ערבים ובתום כמה שעות נרצחו 78 מאנשי השיירה, בהם חיים יסקי, מנכ"ל שירותי בריאות בארצות הברית (HMO). האירוע זכור כטבח שיירת הדסה. הדסה פינתה את מתקניה הרפואיים בהר הצופים בשל קשיי המצור הערבי. במלחמת העצמאות השתתפה הדסה בסיוע רפואי לנפגעי הקרבות.

ב-1949 נפתח כפר הנוער רמת הדסה ליד קריית טבעון, לקליטת ילדים ניצולי השואה וילדי משפחות עולי תימן. באותה שנה פתחה הדסה בית חולים בבאר שבע.

ב-1951 העבירה הדסה את רשת תחנות הבריאות שלה (134 במספרן) לידי מדינת ישראל. ב-1960 נפתח המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה עין כרם. ב-1963 הועברו 32 תחנות נוספות בירושלים וסביבתה. ב-1975, לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, נפתח מחדש המרכז הרפואי בהר הצופים.

ב-1983 הכריז הארגון על הקמת "הדסה אינטרנשיונל" - הזרוע הגלובלית של הדסה, הפועלת במדינות נוספות ברחבי העולם במתכונת ולמטרות הדומות לאלה של הארגון בארצות הברית. באותה שנה הוקם גם סניף הדסה-ישראל על ידי גרעין של נשות הדסה שעלו מארצות הברית. הדסה-ישראל פועלת כיום כעמותה רשומה עם סניפים וקבוצות של נשים מתנדבות ברחבי הארץ.

בשנת 2009 הודיעה נשיאת הארגון, ננסי פלצ'וק, כי הארגון הפסיד בהונאת פונזי של ברנרד מיידוף סכום של כ-90 מיליון דולר. סכום זה דומה לתקציב הפעילות השנתי של הארגון בישראל. כתוצאה מכך ומהמשבר הכלכלי העולמי, נכנס הארגון לתוכנית הבראה וקיצוץ בהוצאותיו.

הדסה כיום

גם כיום ממשיכה הדסה במימוש מטרותיה. הארגון מקיים בישראל מרכזים רפואיים, ומפעיל את כפר הנוער הדסה נעורים סמוך לבית ינאי, כפר הנוער מאיר שפיה וכפר נוער בקריית טבעון, פרויקטים לקידום עלייה ולסיוע לנוער בסיכון. הדסה מיוצגת בישראל על ידי "מועצת הדסה בישראל", ופועלת בשיתוף פעולה עם ויצו.

בארצות הברית בקרב הנשים, הנוער ושאר החברים בה, מפעילה הדסה פעילות תרבותית וחברתית ענפה בכ-800 סניפים ובתנועות יהודה הצעיר והמגשימים.

נכון למחצית 2009 חברים בארגון כ-270,000 נשים וכ-25,000 גברים.

קרן הדסה

"הדסה" מפעילה מאז שנת 1998 את קרן הדסה במטרה לתמוך כלכלית במעמדן, ברווחתן ובבריאותן של נשים וילדות בישראל ובארצות הברית. הקרן מתמקדת בסיוע לפרויקטים המשרתים נשים וילדות מקבוצות תרבותיות מגוונות בישראל ובקרב הקהילה היהודית בארצות הברית.^[5]

רשימת נשיאות הדסה

שנות כהונה	שם בעברית	שם באנגלית
1912–1921, 1923–1926	הנרייטה סאלד	Henrietta Szold
1921–1923	אליס סליגסברג	Alice Seligsberg
1926–1928	אירמה לינדהיים ‏	Irma Lindheim
1928–1930	ציפ סולד	Zip Szold
1930–1932, 1934–1937	רוז ג'ייקובס	Rose G. Jacobs
1932–1934, 1947–1952	רוז לוריא הלפרין	Rose Halprin
1937–1939, 1943–1947	ג'ודית אפסטיין	Judith Epstein
1939–1943	תמר דה סולה פול (אנ')‏	Tamar de Sola Pool
1952–1953	איטה רוזנסון	Etta Rosensohn
1953–1956	רבקה שולמן	Rebecca Shulman
1956–1960	מרים פרוינד-רוזנטל	Miriam Freund-Rosenthal
1960–1964	לולה קרמרסקי (אנ') ‏	Lola Kramarsky
1964–1968	שרלוט ג'ייקובסון	Charlotte Jacobson
1968–1972	פיי שנק	Faye Schenk
1972–1976	רוז מטצקין	Rose Matzkin
1976–1980	ברניס טננבאום‏	Bernice Tannenbaum
1980–1984	פרידה לואיס	Frieda Lewis
1984–1988	רות פופקין (אנ') ‏	Ruth Popkin
1988–1991	כרמלה קלמנזון	Carmela Kalmanson
1991–1995	דבורה קפלן	Deborah B. Kaplan
1995–1999	מרלין פוסט	Marlene Post
1999–2003	בוני ליפטון	Bonnie Lipton
2003–2007	ג'ון ווקר (אנ') ‏	June Walker
2007–2011	ננסי פלצ'וק	Nancy Falchuk
2011–2015	מרסי נייתן	Marcie Natan
2015-	אלן הרשקין	Ellen Hershkin

ראו גם

• מרכז רפואי הדסה
• מכון הדסה

לקריאה נוספת

• מירה קצבורג-יונגמן, נשים ציוניות באמריקה: הדסה ותקומת ישראל, מכון בן-גוריון, שדה בוקר, 2008.
• צפורה שחורי-רובין ושפרה שוורץ, 'הדסה' לבריאות העם: פעילותה הבריאותית-החינוכית של 'הדסה' בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשס"ד.^[6]
• חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, פרדס הוצאה לאור, 2006, עמ' 37–42
• דפנה הירש, 'באנו הנה להביא את המערב' הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט', מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון, 2014

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ההסתדרות הציונית הדסה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ההסתדרות הציונית הדסה (באנגלית)

• ההסתדרות הציונית הדסה, ברשת החברתית פייסבוק
• ההסתדרות הציונית הדסה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• ההסתדרות הציונית הדסה, ברשת החברתית LinkedIn
• הדסה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• תמונות מאוסף הארגון הרפואי הדסה במאגר האוספים הדיגיטליים בספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• צפורה שחורי-רובין, ‏ה'קפטריה': מפעל ההזנה של 'הדסה' בבית הספר העבריים, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 134-107
• דורון שפר, בתי החולים "הדסה" מועמדים לקבלת פרס נובל, באתר ynet, 20 במרץ 2005
• ביקור נשות הדסה בישראל לכבוד עשור למדינה, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, יולי 1958 (התחלה 1:18)
• ההסתדרות הציונית הדסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הסתדרות נשים ציוניות - הדסה, דף שער בספרייה הלאומית
• צפורה שחורי-רובין, יומן מסע של אחות עברייה במשלחת הרפואית האמריקנית הציונית של הדסה לארץ ישראל, 1918–1920, מסכת, יז (תשפ"ב)

הערות שוליים

1. ראו הציונות וארץ ישראל, הצבי, 25 ביוני 1912, שם כתוב שהאגודה נקראה "בנות ציון" ורק הסניף בניו יורק נקרא הדסה.
2. המוסד החדש, הצבי, 13 בפברואר 1913
3. העזרה המדיצינית לארץ ישראל, הצפירה, 13 בספטמבר 1916
4. ד"ר אפרים סיני, "במלוא העין - מעולמו של רופא", צ'ריקובר הוצאה לאור, 1994, עמודים 117-118
5. קרן הדסה באתר הארגון
6. ביקורת: נירה ברטל, ‏סיפורו של ארגון הנשים 'הדסה' בארץ-ישראל, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 189-185.