יחד עם הירגזי הכחול, הירגזי השחור הוא אחד הירגזים הקטנים ביותר באירופה. אורכו 10–12 ס"מ, משקלו 8–10 גרם ומוטת כנפיו 17–21 ס"מ. גבו אפור, גחונו צהבהב, בעל כתם שחור על החזה, על קודקודו כיפה שחורה, לחייו והעורף שלו לבנים, ויש לו שני פסים לבנים בכל כנף. המקור שחור, הרגליים בצבע אפור כחלחל, וקשתית העין שחומה. לחלק מהזנים יש ציצה קטנה. הזכר והנקבה דומים מאוד בגודל ובמראה, אך דרך להבדיל בין השניים היא שלזכרים יש פס לבן נוסף על העורף. בנוסף, ניתן לזהות פרטים צעירים באמצעות הגוון הצהוב המובהק על הלחיים והעורף.[5] הקול של הירגזי דומה לשריקה החוזרת ונשנית של משאבת אופניים - "פי-צ'יו, פי-צ'יו, פי-צ'יו" מהיר.[4]
התנהגות
הירגזי ניזון בעיקר מחרקים (במיוחד זחלים) ופרוקי רגליים קטנים, ובחורף גם מפירות קשים ומזרעים.[6] הירגזי השחור הוא צייד פעיל שצד חרקים ועכבישים בין הענפים והעלים הקטנים של עצים ביערות. מבקר במתקני האכלה. המקור הקטן והדק שלו בנוי לאכילה מעצי מחט. בחורף הם מצטרפים עם מינים אחרים ויוצרים להקות שמסתובבות ביערות ובגנים בחיפוש אחר מזון.
האויבים העיקרים של הירגזי הם חתוליים למיניהם ודורסי יום. הם מאוימים גם על ידי טורפים אחרים כמו שועלים, נחשים, סנאים אפורים וסמורים. כאשר הירגזי בסכנה הוא בורח למקום מסתור בין העצים ולפעמים גם נושף נשיפות מרוגזות (מכאן מקור השם "ירגזי"). תוחלת החיים הממוצעת של מין זה היא שנתיים.[7][6] הוכח כי בחורף תאי הדם האדומים של הירגזי מכילים יותר מיטוכונדריה, הצורכות חמצן ומייצרות חום.[8]
רבייה
הרבייה מתחילה בסביבות סוף אפריל. הירגזי מקנן בחורים בעצים, אבל ישתמש גם בתיבות קינון, ויש כמה ראיות המצביעות על כך שהם עשויים להעדיף תיבות קינון עם חריץ אנכי צר על אלה עם חור עגול. גודלם הקטן יותר פירושו שלעיתים קרובות הם יוצאים מהתחרות עם קרוביהם הגדולים מהם בכל הנוגע למציאת והגנה על תיבות קינון. הם מעדיפים תיבות קן המותקנות על עצי מחט על פני אלו המורכבות על עצים נשירים.[9] הקן הוא בצורת גביע ומרופד בנוצות ובשיער. הנקבה מטילה בקן 6–7 ביצים לבנות חלקות עם כתמים עדינים של חום-אדמדם, ודוגרת עליהן במשך ארבעה עשר עד שמונה עשר ימים, בזמן שהזכר מביא לה מזון.[5] הגוזלים פורחים לראשונה בגיל 16–19 יום.[6] גם אחרי שהגוזלים עוזבים את הקן ההורים עדיין ממשיכים לטפל בהם ולדאוג לצרכיהם.
ירגזים שחורים מתת־המין (Periparus ater melanolophus) מזדווגים עם ירגזים שחורים מתת־מינים אחרים באזורים בהם הם חיים במקביל (הרי ההימלאיה וטיאן שאן).[10] פרטי כלאיים כאלו עם תת-המין (P. a. aemodius) חיים בטווח צר של פחות מ-100 ק"מ במערב נפאל, ברכס דאולגירי. פנוטיפי ביניים אלו תוארו כבר בשנות ה-70 על סמך מורפולוגיה ושירים טריטוריאליים. שכיחות פרטי הכלאיים הייתה אחת מהגורמים העיקריים שהביאו לסיווג מחדש של תת-מין זה כתת-מין של ירגזי שחור ולא כמין עצמאי.[11]
בית גידול ותפוצה
הירגזי השחור נפוץ בחורשות מחטניות ומעורבות, יערות, פארקים, וגנים באזורי אקלים ממוזגים ברחבי אירואסיה. הוא מזדמן לאזור ארץ ישראל לעיתים רחוקות. מצטרף לעיתים קרובות ללהקות מעורבות בסתיו ובחורף. בעוד שאצל מיני ירגזי אחרים האוכלוסייה גדלה, אוכלוסיית הירגזי השחור בבריטניה הייתה יציבה למדי מאז אמצע שנות ה-70, בעקבות עלייה מהירה קודם לכן. גודל האוכלוסייה המקננת בבריטניה הוא כ־600,000 זוגות. המגמה האירופית מתוארת כ'ירידה מתונה'; עם זאת, גרף המגמה מצביע על כך שהמספרים היו יציבים באופן כללי מלבד שיא בתחילת שנות ה-90. שיעור התמותה בקן בשלב הביצה ירד בעשורים האחרונים, ומועד ההטלה התקדם בכמעט שבועיים, אך לא חל שינוי בשיעור ההצלחה של הרבייה.[12]
^Wolfgramm et al., Asymmetric allelic introgression across a hybrid zone of the coal tit (Periparus ater) in the central Himalayas, Ecology and Evolution 11 (23), John Wiley & Sons Ltd., 2021, עמ' 17332–17351 doi: 10.1002/ece3.8369
.jpg)
