הירגזי הדו-גוני הוא עוף גוץ באורך 15–17 ס"מ, מוטת כנפיים של 23–28 ס"מ ומסה של 18–26 גרם.[6][7] הראשאפור עם ציצה קטנה, טבעת לבנה מסביב לעין, סנטר ולחיים לבנים ומצחשחור. קשתית העין כהה. הבטן לבנה, המותניים ותת השת בצבע כתום, שנע בין קרם לאפרסק ועד אוכרה, והגב, הזנב והכנפיים אפורים כהים. המקור חד, קצר שחור וחזק, והרגל אפורה. אצל הצעירים, המצח אפור ולא שחור, והציצה בהירה יותר.[8] השיר הוא שריקה חזקה שנשמעת כמו "פי-טי, פי-טי".[7] זוהו 10 קריאות שונות של הירגזי, מהן 3 הן בעלות תדר גבוה ומקושרות להתנהגות אגרסיבית.[6] אחת מהן נשמעת כמו "ז'י ז'י ז'י" בקול רם.[8]
התנהגות
כמו מיני ירגזי אחרים, זוגות של מין זה מצטרפים ללהקות חורף, שמתפצלות לקראת עונת הקינון,[6] אם כי לרוב אלו להקות קטנות (2–5 פרטים)[9] וכוללות לרוב אך ורק זוג וצאצאיו.[8] גודל הטריטוריה הממוצע של להקת חורף הוא 54 דונם. המדרג החברתי בלהקות חורף הוא ליניארי, לרוב כאשר הזכרים דומיננטיים יותר מנקבות ובוגרים יותר מהצעירים. לזכר ונקבת האלפא סיכוי גבוה יותר לשרוד את החורף בהשוואה לשאר חברי להקת החורף.[9] ירגזי דו-גוני נצפה בלהקות חורף של ירגזי קרוליינה.[10] הפרט המבוגר ביותר שתועד חי לפחות 13 שנים ו-3 חודשים,[7] אם כי תוחלת החיים הממוצעת עומדת על 2.1 שנים. הירגזי מגיע לבגרות מינית בשנתו הראשונה. הירגזי הדו-גוני ער בשעות היום. הירגזי כמעט חסר פחד מבני אדם ואף יאכל מכף יד אנושית, אם כי דבר זה לא נפוץ כמו אצל קרוביהם הירגזים שחורי הכיפה.[6]
תזונה
הירגזי הדו-גוני ניזון מחרקים (כגון זחלים, עשים, דבורים, צרעות, חיפושיות, פשפשים וזבובאים), חלזונות, עכבישים וחסרי חוליות אחרים, ובחורף גם גרעיני חמנית, שומן, בוטנים, וזרעים אחרים, ופירות יער.[6][11] הוא דופק במקורו כבפטיש על זרעים גדולים כדי לפצח אותם. הירגזי מחביא מזון בסתיו, ואז אוכל אותו בחורף, כמו מיני ירגזי רבים.[7] הוא מקפץ בזריזות בין ענפים ואף נצפה תלוי במהופך מענפים, תוך חיפוש אחר זחלים. עקב העובדה שהוא ניזון מזחלים, שרובם מזיקים לחקלאות, הירגזי הדו-גוני נחשב לחיה המועילה לאדם.[6] בהשוואה למיני ירגזי אמריקאים אחרים, החיפוש אחר החרקים, הוא אקטיבי מאוד וכולל יותר חיטוט וניקור בעלים יבשים.[8]
רבייה
הירגזי מונוגמי. עונת הרבייה חלה בין מרץ ומאי. הירגזי הדו-גוני בונה את הקן בחור בעץ בגובה 1–30 מטר, ולעיתים בקני נקר נטושים, חורים במבנים וישתמש גם בתיבות קינון. הקן בנוי מקליפת עץ, עלים יבשים וטחב ומרופד בכותנה, פרווה ושיער. הנקבה מטילה 5–8 (בממוצע 6) ביצים לבנות מנוקדות בחום ודוגרת עליהן 13–17 ימים. הגוזלים פורחים בגיל 17–18 ימים. שני ההורים מאכילים את הגוזלים. הנקבה מטילה עד פעמיים בעונת קינון.[6] לעיתים קרובות, צאצאים מתטולות קודמות, נשארים בטריטוריה של הוריהם במהלך החורף, ולפעמים גם עוזרים לגדל את הגוזלים של התטולה הבאה.[7] לעיתים, נקבת הירגזי תשתמש בנשל נחש כאחד מחומרי הבניה של הקן, דבר שמרתיע טורפים.[12]
תפוצה ובית גידול
הירגזי הדו-גוני חי באזור הנארקטי, ביערות וחורשים ממזרח למישורים הגדולים בדרום ובמזרח ארצות הברית ובדרום קנדה. הירגזי הדו-גוני חי ביערות, בעיקר נשירים ולחים, כמו בביצות ובאגני נהרות, וגם בחורשות ושטחים עירוניים. הוא יציב לרוב ולא נודד.[6] טווח התפוצה (כ–4,200,000 קמ"ר) וגודל האוכלוסייה של מין זה גדולים מאוד, ולכן המין אינו מתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון גודל הטווח וקריטריון גודל האוכלוסייה. מגמת האוכלוסייה בעלייה, ועל כן האוכלוסייה לא מצטמצמת בקצב מהיר מספיק כדי להתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון מגמת האוכלוסייה. על כן, ירגזי דו-גוני מסווג כמין ללא חשש.[13] בעבר הם נודעו רק בנהר המיסיסיפי והאוהיו, אם כי מאז שנות ה-40 של המאה ה-20 תפוצתם התרחבה מזרחה וצפונה עד דרום קוויבק ואונטריו, ייתכן שבשל שינויי האקלים, כתוצאה מההתחממות הגלובלית. הירגזי מוגן בחוק אמנת הציפורים הנודדות משנת 1918 (אנ'). הירגזים מאוימים מצד שודדי קינים כמו נחשים, דביבונים, בואשים, אופוסומים וסנאים, ונטרפים על יד חתולים, נצים וינשופים. בחוף המזרחי של ארצות הברית, הטורפים הכי נפוצים הם נץ קופר (Accipiter cooperii) והנץ (Accipiter striatus).[6] הירגזי הדו-גוני הוא המין הכי רחב־תפוצה מסוגו באמריקה הצפונית.[8]
הירגזי הדו־גוני והירגזי הטקסני התפצלו לפני 250,000 שנים. מינים אלו מכליאים לעיתים קרובות ונחשבו בעבר למין אחד. הצאצא בן הכלאיים הוא בעל ציצה אפורה ומצח אפרפר חום.[18] הירגזי הטקסני והירגזי הדו־גוני הוכרו כמינים נפרדים בשנת 2002.[19]
.jpeg)
.jpg)
.jpg)
