ירגזי קרוליינה הוא עוף קטן באורך 10–12 ס"מ, משקל 8–14 גרם, ומוטת כנפיים 15–20 ס"מ, והוא המין הקטן ביותר בסוג פויסילה באמריקה הצפונית,[2] עם צוואר קצר וראש גדול, מבנה המקנה לו חזות כדורית. הכיפה והגרון שחורים והלחייםלבנות. העורף, הגב והכנפייםאפורים. הבטן לבנה עם שוליים בצבע בז' אפרפר. המקור שחור וקצר, הזנב ארוך, אפור וצר. תוחלת החיים הממוצעת עומדת על 4–5 שנים,[3] על אף שהירגזי המבוגר ביותר שתועד במערב וירג'יניה היה בן לפחות 10 שנים ו–11 חודשים. ירגזי שחור-כיפה וירגזי קרוליינה דומים מאוד. בסמוך לאזור החפיפה, ציפורים אלו לומדות את הקולות אחת של השנייה, ופרטים מוכלאים מבצעים וריאציות על הקריאות של שני המינים.[4] השיר הוא שריקה בת 4 הברות, נשמע כ–"פי-בי, פי-ביי", והוא ארוך יותר משירים של מיני ירגזיים אחרים. הוא משמיע גם קריאה שנשמעת כ-"צ'יקדי-די-די!" מזמזם,[2] מקור שמם באנגלית, צ'יקדי (Chickadee). משמעות הקריאה משתנה בהתאם לסדר הצלילים השונים.[5]
התנהגות
מחוץ לעונת הקינון, הם חיים בלהקות של עד 8 פרטים עם ירגזים ומינים אחרים (לרוב מלכילונים, ירגזי דו-גוני, ירגזי שחור-כיפה, טפסי עצים, סיטות ונקרים).[6] הלהקות נלחמות זו בזו על שטחים.[3] הזוג הדומיננטי בלהקה שומר את טריטוריית הלהקה בתור טריטוריית קינון. הם נוהגים לשמור על מרווחים בזמן האכילה. בחורפים קרים, הירגזים ישנים בקבוצות בחלל קטן ומנמיכים את חום הגוף שלהם. הם יכולים לשרוד בצורה זאת עד ל–15 שעות ברצף.[2] הירגזים ערים ביום וישנים בלילה.[7]
תזונה
הירגזי ניזון מחרקים (כגון זחלים, עשים, חיפושיות, פשפשים, כנימות), עכבישים, זרעים (במיוחד גרעיני חמנית ובוטנים), פירות יער ושומן, ומבקר במתקני האכלה. הוא אוכל יותר חומר צמחי (זרעים ופירות יער) בחורף מאשר בקיץ. זחלים מהווים חלק עיקרי מהתזונה בחודשים החמים יותר. הירגזי מחפש מזון תוך קפיצה בין זרדים וענפים, ולעיתים אף נתלה הפוך מענף בכדי להגיע לזחלים על צידו התחתון או תופס חרקים תוך כדי תעופה.[8] הוא משתמש במקור הקצר שלו בתור פטיש לפיצוח גרעינים.[9]
רבייה
הירגזי מונוגמי, אבל זוגות יכולים להתפרק; כמעט כל הזוגות נשארים ביחד לכל החיים בטקסס, ואילו רק חצי בטנסי.[3] כשלהקות מתפרקות בסוף הקיץ, הזוגות מחפשים טריטוריית קינון. הנקבה בונה את הקן בתוך חור בעץ, לרוב הרחבה של חלל טבעי בעץ מת, או קן נטוש של נקרים. מקנן גם בתיבות קינון. הקן בנוי מקליפת עץ, טחב, שיער ונוצות. נקבה מטילה 3–10 (לרוב 5–8) ביצים לבנות עם נקודות קטנות בצבע חום אדמדם, רובן סביב הקצה הקהה. הנקבה דוגרת 11–13 יום, והגוזליםפורחים בגיל 13–17 יום. שני ההורים מאכילים את הגוזלים. אם מפריעים לנקבה במהלך הקינון, היא נושפת ומנפחת את הנוצות ואף תתקוף את הפולש,[8] פעולה שהיא מקור שמם העברי (מהמילה רוגז).[10] הצעירים מגיעים לבגרות מינית בשנתם הראשונה.[7]
טווח התפוצה (כ–2,950,000 קמ"ר) וגודל האוכלוסייה של מין זה גדולים מאוד, ולכן המין אינו מתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון גודל הטווח וקריטריון גודל האוכלוסייה. מגמת האוכלוסייה יציבה, ועל כן המגמה לא מצטמצמת בקצב מהיר מספיק כדי להתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון מגמת האוכלוסייה. ירגזי קרוליינה מסווג כמין ללא חשש.[12] מכיוון שהוא מין נפוץ בכל אזורו, אין מאמצי שימור ממוקדים בירגזי קרוליינה. עם זאת, אוכלוסיות מקומיות מסוימות עשויות להצטמצם, בעוד שאחרות מתרחבות. הגידול לרוב נובע מהתפשטות אנושית ועיור.[7] נקרים, רקונים, אופוסומים, סנאים, נחשים, חתולים וגדרונים טורפים ביצים וגוזלים, ונצים, רקונים וחתולים טורפים גם בוגרים.[2] הירגזים מתחרים עם נקרים, טפסי עצים וירגזים אחרים על אתרי קינון.[6]
