לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בלטביה מתמודדים עם אתגרים משפטיים שתושבים הטרוסקסואלים אינם נתקלים בהם. פעילות הומוסקסואלית חוקית במדינה מאז 1992, אך משקי בית בראשות זוגות חד-מיניים אינם זכאים לאותן הגנות משפטיות כמו זוגות הטרוסקסואלים. זוגות חד-מיניים אינם רשאים לאמץ ילדים ולטביה אינה מכירה בנישואים חד-מיניים או בכל סוג אחר של שותפות, לרבות שותפויות רשומות.
תהליך הדמוקרטיזציה בלטביה מאז התפרקות ברית המועצות אפשר לחברי קהילת הלהט"ב במדינה להקים ארגונים ומיזמים קהילתיים כגון ברים, מועדונים, חנויות ופאנלים המכוונים עבור חברי הקהילה. עם זאת, תהליך זה הביא רק לרווחה מוגבלת לחברי הקהילה, ורוב החברה הלטבית בעלת רמת סובלנות מוגבלת כלפי להט"ב. בנובמבר 2014, שר החוץ אדגארס רינקביצ'סהצהיר על היותו הומוסקסואל דרך חשבונו בטוויטר, והפך לנבחר הלהט"ב הגלוי הראשון בהיסטוריית המדינה.[1] בשנת 2021, הארגון האירופי "ILGA-Europe" דירג את לטביה במקום ה-26 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי מבחינת הגנה על זכויות להט"ב בשטחן.[2]
כשהייתה לטביה חלק מברית המועצות, הקוד הפלילי אסר על פעילות הומוסקסואלית עם עונש מאסר של כ-5 שנים. מילים כגון הומוסקסואליות או גיי לא היו נוכחות בשום קוד סובייטי ומערכת המשפט הסובייטית השתמשה במונח "סדום" בעת העמדות לדין בנושא.
בארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות (ק.ג.ב.) הוקמה מחלקה מיוחדת למאבק בהומוסקסואליות. השירותים החשאיים השתמשו בסחיטה כדי לגייס סוכנים מקהילת הלהט"ב. קיומה מנעה את האפשרות של הקמת ארגון להט"ב כלשהו או הפצת מדיה מודפסת ייעודית עבור להט"ב.
בשנת 1992, זמן קצר לאחר שלטביה קיבלה מחדש את עצמאותה לאחר התפרקות ברית המועצות, הומוסקסואליות הועברה אי-הפללה בעוד גיל ההסכמה הושווה לגיל 16 שנים הן לזוגות הומוסקסואלים והן להטרוסקסואלים.
בשנת 2006 שינתה לטביה את החוקה שלה כדי להגביל הכרה בנישואים חד-מיניים.[3] בסעיף 110 של החוקה הלטבית נכתב בעבר כי "המדינה תגן ותתמוך בנישואין, במשפחה, בזכויות ההורים ובזכויות הילד. המדינה תספק תמיכה מיוחדת לילדים נכים, ילדים שנותרו ללא טיפול הורי או שסבלו מאלימות",[4] בעוד שינוי החוקה הראשון התבטא בסעיף 110 אשר תוקן כך שיכלול את המשפט: "המדינה תגן ותתמוך בנישואין - איחוד בין גבר לאישה, המשפחה, זכויות ההורים וזכויות הילד".[5]
ב-30 בינואר 2015 הגיש חבר פרלמנט הצעה לחוק שותפות, שהיה מאפשר ל"כל שני אנשים בזוגיות" לרשום שותפות. ההצעה הייתה מתירה לזוגות המתגוררים יחד כמעט את אותן הטבות וחובות של זוגות נישואים.[6] עם זאת, ההצעה נדחתה על ידי הוועדה לעניינים משפטיים ב-24 בפברואר 2015. הוועדה הטילה ספק לגבי היוזמה לשנות את הקוד האזרחי, תוך התמקדות באיסור החוקתי על נישואים חד-מיניים משנת 2006 וטענה שזוגיות "דמויות נישואים" תהיה מרחיקת לכת ושכל צורה חדשה של מערכות יחסים עשויה להתחיל מהיסוד. כתוצאה מכך, חבר הפרלמנט ויקו ספליטיס אשר הגיש את ההצעה, הבהיר כי הצמדת הוראת שותפות המוגדרת כנייטרלית לקוד הקיים מבחינה מגדרית תהיה הדרך המהירה ביותר להפיכת הצעת החוק לחוק חדש. למרות הנסיגה, ספליטיס הצהיר כי הדיונים בנושא יימשכו בכל זאת.[7] חברת הפרלמנט אילזה וינקלה ממפלגת האחדות, הבטיחה מאז להגיש טיוטת חוק חדשה בנושא.[8] במרץ 2015, פתחה המפלגה למען פיתוח לטביה עתירה פומבית לחקיקת חוק להכרה בשותפות, שיקבע הכרה בשותפויות רשומות לזוגות ללא התייחסות לנטייתם המינית.[9]
באוקטובר 2018, נציב תלונות הציבור קרא למחוקקים להעביר חוק להכרה בשותפות הן עבור זוגות חד-מיניים והן עבור זוגות הטרוסקסואלים, תוך ציון נתונים סטטיסטיים שהראו שכמחצית מילדי לטביה נולדים מחוץ לנישואים, וכי משפחות אלו צריכות ליהנות מזכויות משפטיות שוות.[10] ב-20 ביוני 2019, רוב חברי הפרלמנט הלטבי הצביעו נגד שליחת הצעה חוק השותפות להמשך דיון ובדיקה בוועדות הפרלמנטריות. 23 חברים הצביעו בעד הצעת החוק, 60 הצביעו נגד ונמנע אחד.[11] תומכי הצעת החוק הצהירו כי יתמידו בניסיונות לחקיקתו וינסו לשכנע חברי פרלמנט נוספים לדון בה שוב בעתיד הקרוב.
ביוני 2018 קבע בית הדין האירופי לצדק כי מדינות החברות באיחוד האירופי (בהן לטביה) חייבות להעניק זכויות תשבות מלאות והכרה בחופש התנועה של זוגות חד-מיניים נשואים, כאשר לפחות אחד מבני הזוג הוא אזרח האיחוד האירופי.[12]
הורות ואימוץ
החוק הלטבי מאפשר לכל אדם מעל גיל 25 לאמץ. אולם מי שאינם נשואים זה לזה אינם רשאים לאמץ את אותו הילד. המשמעות היא, שעבור זוגות לא נשואים, רק בן זוג אחד רשאי לאמץ ילד. מגבלה זו חלה על זוגות חד-מיניים משום שבלטביה אין הכרה בזוגיות חד-מינית.
בספטמבר 2006, הפרלמנט של לטביה, העביר תיקונים לחוק העבודה האוסר על אפליה על רקע נטייה מינית במקומות תעסוקה. הסאימה השמיט בתחילה הגנה מסוג זה בתוכן החוק, אך הנשיאה ואירה ויקה-פרייברגה סירבה לחתום על הצעת החוק עד להוספתה.
זהות מגדרית
ישנה הכרה בניתוח להתאמה מגדרית עבור טרנסג'נדרים בלטביה וניתן לשנות זהות במסמכים רשמיים כדי לשקף את שינוי הזהות המגדרית של האזרח. החוק הלטבי אינו מגדיר מהו "שינוי מין", אך ניתן להגיש אישור רפואי לרשויות על מנת לשנות מגדר באופן חוקי.[13]
עם זאת, בשנת 2004 הרשויות דחו הכרה משפטית בשינוי זהות לאדם טרנסג'נדר שעבר שינוי מין חלקי. כתוצאה מכך, הוא נקט בתהליכים משפטיים נגד הרשויות. בית המשפט העליון של לטביה קבע בשנת 2008, כי במקרה הספציפי הזה, היה צריך להכיר בשינוי הזהות המשפטית של העותר שכן הרשות עשתה זאת במקרים דומים, ומאחר שהאדם, אשר ביקש להירשם כגבר, עלול להתמודד עם מגוון סיבוכים משפטיים בעת הגדרתו בחוק כנקבה. האירוע הוביל להצעת חקיקה משנת 2009, לחייב טרנסג'נדרים לעבור עיקור. חקיקה כזאת יכלה לגרום לסיבוכים משפטיים נוספים עבור טרנסג'נדרים מבחינת ההכרה החוקית בשינוי מינם. עם זאת, החקיקה נדחתה על ידי הפרלמנט.[14]
לצד האוכלוסייה הדלילה בלטביה, סצנת קהילת הלהט"ב הלטבית פעילה באופן פומבי בעיקר בבירה ריגה בעוד ישנם מעט אנשי ציבור בולטים המצהירים על עצמם בגלוי כהומוסקסואלים או לסביות בהם העיתונאית הלטבית קרליס סטריפס, שר החוץ אדגארס רינקביצ'ס וסגנית הרקטור לשעבר של בית הספר למשפטים ללימודים מתקדמים בריגה, לינדה פריימן. בבחירות לפרלמנט של 2018, רינקביצ'ס נבחר מחדש לתפקיד שר החוץ ומריה גולובבה הפכה לפוליטיקאית הלסבית הגלויה הראשונה בהיסטוריית לטביה, שזכתה במושב מטעם המפלגה הליברלית, "!Development/For" אשר הכריזה על עצמה כ"מפלגה התומכת בשוויון זכויות עבור חברי קהילת הלהט"ב".[15]
לרוב האזרחים בלטביה ישנן דעות קדומות נגד הומוסקסואליות, ששורשן בדרך כלל בשמרנות חברתית ובתפיסות מוקדמות ממושכות מהתקופה הסובייטית. דוגמה לכך היא האמונה המוטעית שהומוסקסואליות ופדופיליה הן תופעות קשורות.[16] רגשות אנטי-הומוסקסואליים אלו גברו עד 2008, בעידוד קבוצות דתיות שונות ופוליטיקאים. בשנת 2002, מאריס סאנטס, כומר הומוסקסואל מוצהר, הודח והוצא מהכנסייה האוונגלית לותרנית של לטביה.[17][18] הארכיבישוף ג'ניס וונאגס הכריז מאוחר יותר בהצהרה פומבית שמריס סאנטס הודח כי קידם בפומבי את "החוטאים" אשר מנהלים "אורח חיים הומוסקסואלי" במקום לגנות אותם,[19][20] בעוד הכומר יוריס קטליסט, אז גם דקאן הפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת לטביה, מתח ביקורת פומבית על האופן הפסול שבו טופל האירוע של סנטס על ידי הכנסייה, וכן על כך שמלכתחילה הותר לסנטס לשרת בכנסייה. כתוצאה מכך, קטליסט הודח ממשרדו וגורש מהכנסייה על ידי וונאגס. מקרה זה עוררק דיון ציבורי בלטביה בנוגע לצורך בחקיקת הגנה מפני אפליה כלפי חברי קהילת הלהט"ב מצד מעסיקים.
ב-23 באפריל 2021 נתגלה הנער נורמונדס קינדזוליס כשבגדיו ספוגים בנזין וגופו שרוף ב-85%, ומאוחר יותר הוא מת מפצעיו. קינדזוליס קיבל איומי מוות הומופוביים והותקף פיזית ארבע פעמים לפני אירוע השריפה שגרם למותו. לא היה ברור אם מדובר בהתאבדות או ברצח. עם זאת, סגן מפקד המשטרה הלטבית אמר בתגובה לאירוע כי "להביא מישהו עד סף התאבדות - גם זהו פשע".[21]
אירוע הגאווה הראשון בלטביה התקיים בשנת 2005 תחת השם "Riga Pride", כמקביל המקומי למצעדי גאווה ברחבי העולם.[22] לאחר שהמארגנים קיבלו אישור לקיים את האירוע, התעוררה התנגדות פוליטית לקיומו. ראש ממשלת לטביהאייגרס קלביטיס ממפלגת הימין השמרנית, המפלגה העממית, התנגד בפומבי לאירוע. האירוע אושר רשמית רק לאחר שבית משפט ביטל את איסורו על ידי העירייה. סגן ראש עיריית ריגה יוריס לוג'נס התפטר במחאה על התרת קיומו.[23] בעקבות גילויים פומביים של הומופוביה סביב האירוע הראשון באותה שנה, קבוצת אזרחים התאגדה וייסדה את ארגון הלהט"ב מוזאיקה, בניסיון לשפר את ההבנה והסובלנות כלפי להט"ב בלטביה.
בשנת 2006, האירוע נודע רשמית כ"ימי הגאווה והידידות של ריגה", והרחיב את תוכניתו כך שתכלול נוסף על המצעד גם דרשה בכנסייה האנגליקנית של סנט גואל וסמינרים בנושא סובלנות וזכויות להט"ב. האירועים הופרעו באופן משמעותי על ידי מפגינים שמרנים. הפרלמנט האירופי הביע את אכזבתו מ"הכישלון של הרשויות בלטביה להגן כראוי על המצעד".[24]
האירוע התקיים באופן שנתי גם בין השנים 2007 ו-2008 בלטביה.[25] בשנת 2009 קיום המצעד הותר על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים של ריגה.[26] ציונו היה לראשון שנקרא תחת השם "הגאווה בלטית" אשר החל ברוטציה מדי שנה בין כל בירות המדינות הבלטיות, בשיתוף עם הליגה הליטאית הגאה, אגודת הלהט"ב האסטונית ומארגני אירועי גאווה מקומיים.[27][28] בציון המצעד בשנת 2012 בריגה, כ-400 איש צעדו לתמיכה בזכויות להט"ב, והצטרפו אליהם דיפלומטים אמריקאים. בשנת 2015 התקיים המצעד כחלק מאירועי הגאווה האירופיים "Europride" בריגה, והייתה זו הפעם הראשונה שיורופרייד התקיים במדינה מברית המועצות לשעבר.[29] בשנת 2018, מספר הצועדים בריגה גדל משמעותית והגיע לפי אחד הדיווחים ל-8,000 איש[30]. עם זאת, מספר זה שנוי במחלוקת כיוון שבמצעד הגאווה ב-2023 צעדו כ-5,000 איש, ובתקשורת נמסר שהיה זה המצעד הגדול ביותר בתולדות ריגה[31].
