בין ה-6 ל-12 ביוני 2011, אסטוניה אירחה את מצעד הגאווה הבלטית. בין הדוברים המרכזיים באירוע היו ריהו ראווג'ה, סגן המזכיר הכללי למדיניות חברתית במשרד הרווחה, כריסטיאן ווסקה, המומחה הראשי במחלקת שוויון מגדרי במשרד, קארי קספר, מנהלת פרויקטים של קמפיין "המגוון מעשיר" מהמרכז לזכויות האדם האסטוני, האנה קאנלמי מאגודת הלהט"ב האסטונית, שגריר ארצות הברית באסטוניה מיכאל סי פולט, שגריר הממלכה המאוחדת פיטר קרטר והצלמת הבריטית קלייר ב. דמיון, שהציגה את תערוכת "גאים בזהותנו" במרכז סולאריס בטאלין ב-31 במרץ אשר כלל תצלומים של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים שצולמו באירועי גאווה שונים ברחבי אירופה, כולל תצלומים של חברי הקהילה אסטונים. טאלין אירחה את האירוע שוב ב-2014 וב-2017.
בשל מגפת הקורונה באירופה, ארגון אגודת הלהט"ב האסטונית החליט לבטל את קיום האירוע ב-2020 אשר תוכנן להתקיים ברחבי עיר הבירה.[1]
לטביה
אירוע הגאווה הראשון אשר נערך בלטביה התקיים בשנת 2005 תחת השם "Riga Pride", כמקביל המקומי לקיום מצעדי גאווה ברחבי העולם.[2] התנגדות פוליטית לציונו התעוררה לאחר שהמארגנים קיבלו אישור לארגונו. ראש ממשלת לטביהאייגרס קלביטיס ממפלגת הימין השמרנית, המפלגה העממית, התנגד בפומבי לאירוע, וארגונו אושר רשמית רק לאחר שבית משפט ביטל את איסורו על ידי העירייה. סגן ראש עיריית ריגה יוריס לוג'נס התפטר במחאה על התרת קיומו.[3] בעקבות גילויים פומביים של הומופוביה סביב האירוע הראשון באותה שנה, קבוצת אזרחים התאגדה וייסדה את ארגון הלהט"ב מוזאיקה, בניסיון לשפר את ההבנה והסובלנות כלפי זכויות להט"ב בלטביה.
משנת 2006, האירוע נודע רשמית כ-"ימי הגאווה והידידות של ריגה", והרחיב את תוכניתו מעבר למצעד כך שתכלול שירות מצד הכנסייה האנגליקנית של סנט גואל, וסמינרים בנושא סובלנות וזכויות להט"ב אם כי היא הופרעה באופן משמעותי על ידי מפגינים הומופובים בין היתר. הפרלמנט האירופי הביע את אכזבתו מ-"הכישלון של הרשויות בלטביה להגן כראוי על המצעד".[4]
האירוע התקיים באופן שנתי גם בין השנים 2007 ו-2008 בלטביה.[5]
בשנת 2009 קיום המצעד הותר על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים של ריגה.[6] ציונו היה לראשון שנקרא תחת השם "הגאווה בלטית" אשר החל ברוטציה מדי שנה בין כל בירת מדינה בלטית בשיתוף עם הליגה הליטאית הגאה, אגודת הלהט"ב האסטונית ומארגני אירועי גאווה מקומיים.[7][8]
בציון המצעד בשנת 2012 בריגה, כ-400 איש צעדו לתמיכה בזכויות להט"ב בלטביה, אליהם הצטרפו דיפלומטים אמריקאים.
בשנת 2015 התקיים המצעד כחלק מאירוע הגאווה האירופים "Europride" בריגה. קיום האירועים היוו את הפעם הראשונה שציונו במדינה מברית המועצות לשעבר.[9]
בשנת 2018, מספר הצועדים בריגה גדל משמעותית והגיע ל-8,000 איש[10]. עם זאת, מספר זה שנוי במחלוקת כיוון שבמצעד הגאווה ב-2023 צעדו כ-5,000 איש, ובתקשורת נמסר שהיה זה המצעד הגדול ביותר בתולדות ריגה[11].
ליטא
המצעד התקיים בבירת ליטא, וילנה בשנת 2010. היה זה מצעד הגאווה הציבורי הראשון בליטא.
ב-2013 ניסה ראש עיריית וילנה, ארתור זווקאס, להעביר את המצעד לגדת הנהר (שם התקיים ב-2010), ברחוב נידח מחוץ למרכז העיר. שני פסקי בתי משפט קבעו כי המעשה אינו ישים, בטענה כי למצעד ישנה את הזכות להשתמש באותו מסלול המשמש הפגנות ציבוריות בנושאים אחרים.[12]
יורשו של זווקאס, רמייג'וס שימאציוס, מהתנועה הליברלית הצהיר שאין לו התנגדות לכך שהעיר תארח את המצעד בשנת 2016.[13] ב-18 ביוני 2016, קהל של 3,000 איש השתתפו במצעד הגאווה הבלטית בשדרה המרכזית במרכז וילנה. הצעדה התקיימה ללא תקריות חמורות. במהלכה המשתתפים צעדו מכיכר "Lukiškių" לגן ברנרדין, במשך 2.3 ק"מ.[14] לאחר הצעדה, התכנסו המשתתפים במפעל האומנות לופטאס למופע מוזיקלי. המצעד שימש עידוד דיון ציבורי על הכרה באיגודים חד-מיניים בליטא. מצעד הגאווה הבלטית ב-2019 התקיים בין 4 ל-9 ביוני בווילנה. במהלכו, צעדו מספר שיא של משתתפים עם מעל ל-10,000 איש ב-8 ביוני.[15]
