גרמניה המזרחית, מדינה במרכז אירופה שהתקיימה ב-1949–1990, נשלטה על ידי נורמות הטרוסקסואליות. עם זאת, הומוסקסואלים בגרמניה המזרחית חוו דה-קרימינליזציה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, שבעקבותה חוו יותר קבלה ונראות.
מצב משפטי
הומוסקסואליות
כאשר גרמניה המזרחית נוסדה בשנת 1949, היא ירשה את סעיף 175א של גרמניה הנאצית, יחד עם חוקים רבים אחרים שהיו קיימים מראש. גם סעיף 175 היה חלק מהחוק בגרמניה המערבית. סעיף 175א אסר על 'תשוקה לא טבעית' בין גברים, עם סעיף המגן מפני 'פיתוי' של גברים ונערים מתחת לגיל 21.[1] לאחר ניסיונות לרפורמה משפטית בנושא ב-1952 וב-1958, הומוסקסואליות הייתה מותרת במדינה באופן רשמי רק ב-1968, אם כי לא נאכף בפועל מאז 1957.[2]מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ששלטה בגרמניה המזרחית לא ראתה בהומוסקסואליות כמחלה או כזהות מינית לגיטימית, אלא כבעיה ביולוגית ארוכת טווח.[1] ב-1968, חוקק סעיף 151, אשר קבע את גיל ההסכמה ליחסי מין הומוסקסואליים ל-18, כאשר באותה תקופה גיל ההסכמה ליחסי מין הטרוסקסואליים היה 14. סעיף זו בוטל על ידי בית המשפט העליון בגרמניה המזרחית ב-1987, בטענה שגיל ההסכמה לא שוויוני מדיר הומוסקסואלים מהחברה הסוציאליסטית ומזכויות האזרח המובטחות להם. ביולי 1989 נקבע כי גיל ההסכמה ל-14.[3]
בהקשר בין-לאומי, דה-קרימינליזציה להומוסקסואליות סייעה לתדמית הפרוגרסיבית של גרמניה המזרחית, וקירבה את המדינה ל-"מדינות סוציאליסטיות פרוגרסיביות יותר (בעניין זה) כגון צ'כוסלובקיה ופולין, והקדימה את הדה-קרימינליזציה של גרמניה המערבית בשנה אחת". עם זאת, חייהם של הומוסקסואלים בגרמניה המזרחית השתנו מעט; לרוב, הם נשארו בארון בחברה הרחבה יותר.[1]
זכויות טרנסג'נדרים
גרמניה המזרחית אפשרה לגברים ולנשים מעל גיל 18 כאחד לקבל ניתוח להתאמה מגדרית בחסות הממשלה, מאחר שמערכת הבריאות שלה הייתה חופשית ולאומית לחלוטין. טרנסג'נדרים הורשו גם להתחתן עם אנשים אחרים ולאמץ ילדים.[4] עם זאת, לגרמניה המזרחית לא הייתה חקיקה שהכירה במגדר החדש של אדם טרנס. כתוצאה מכך, לאחר איחוד גרמניה מחדש ב-1990, פרשנויות החוקתיות על החוק הזה בחוקת גרמניה ביטלו את הוראות גרמניה המזרחית על זכויות טרנסים.[5]
מצב חברתי ופוליטי
בחמש השנים שלאחר המרד המזרח-גרמני ב-1953, ממשלת גרמניה המזרחית הנהיגה תוכנית של "רפורמה מוסרית" כדי לבנות בסיס איתן לרפובליקה הסוציאליסטית החדשה שהגבריות והמשפחה המסורתית מהוות את הבסיס לרפובליקה, תוך שהפלות והומוסקסואליות הוגדרו כמפרים את "המנהגים הבריאים של האנשים העובדים". פעילות חד-מינית נתפסה "כשריד חלופי של דקדנס בורגני, סימן לחולשה מוסרית ואיום על הבריאות החברתית והפוליטית של האומה". הומואים ולסביות בגרמניה המזרחית חוו תחושות עזות של בידוד בנוף החברתי הזה, כאשר המצב באזורים הכפריים היה יותר גרוע יותר. אחת ממייסדות כתב העת הלסבי Frau Anders כתבה כי:
אני באה מעיר פרובינציאלית בעצמי, מזול. במפגשים לסביים פגשתי לסביות אחרות, שהיו איפשהו לבד והיו מאוד בודדות. אחר כך הן היו נוסעות מאות קילומטרים רק כדי לפגוש חברה לעט, רק כדי לגלות שזה לא היה שווה את זה, הן הסתתרו, הן בילו את כל חייהם במחבוא.
עבור אנשים קווירים רבים, הבידוד האינטנסיבי הזה התערב לכדי אי-נראות שבה לא היה ייצוג להט"בי כלל. בתגובה לשאלת ריאיון על תפיסתה לגבי הקבלה החברתית של יציאה מהארון, הסבירה ברברה, אישה ממזרח ברלין:
אני בטוחה שבגרמניה המזרחית לעולם לא הייתי בזוגיות עם אישה, זה לא היה אפשרי. בשביל זה, הדחייה וחוסר הסובלנות היו גדולים מדי. בזה אני בטוחה... לא, לא יכולתי להיות לגור בגרמניה המזרחית. לא הייתי יודעת איפה מוצאים נשים ... לסביות. לא הייתה יודעת שלסביות נקראו 'לסביות'
בשנותיה הראשונות של גרמניה המזרחית, חללים קוויריים התקיימו בדרך כלל בסתר. הנוער הגרמני החופשי לא קיבל חברים הומוסקסואלים, ומועצות העיר הקשו על הקמת חללי מפגש ואירועים קווירים. בשנות ה-70 של המאה ה-20, הנראות השתפרה במעט, כאשר מוסדות קווירים שונים הוקמו בברלין ובסביבתה. ה-HIB (Homosexuelle Interessengemeinschaft Berlin) הוקם ב-1973 מתוך אמונה ש-'שחרור הומוסקסואלי הוא חלק מהצלחת הסוציאליזם' במטרה לחנך את החברה ברוח זו.[1] בהקשר לא רשמי יותר, פגישות בבית הגדול של הטרנסית שרלוט פון מהלסדורף (אנ') מחוץ לברלין התפתחו לקבוצת תמיכה שהתקיימו מדי שבועיים שדנו ביציאה מהארון, מחלות מין וסוגיות קוויריות אחרות בשילוב שתייה וריקודים. פון מהלסדורף הייתה מעורבת בשטאזי, הן כנושא למעקב והן כמודיעה (אנ') בעצמה.[1] באפריל 1978, האירוע המאורגן הראשון ללסביות בגרמניה המזרחית התקיים שם, ותוכנן על ידי אורסולה סילגה (אנ'), שמאוחר יותר פוזר על ידי המשטרה.[1][6] לאחר מכן, נאסר על קבוצת התמיכה להיפגש אצל פון מהלסדורף. ה-HIB נקלע לגורל דומה בו-זמנית, הן בשל מעקבי השטאזי והן בעקבות ההתערבות והקשיים הארגוניים המשמעותיים של הקבוצה.[1]
באותה שנה, נחתם הסכם בין הכנסייה למדינה שאפשר לקבוצות זכויות להט"ב להתכנס בכנסיותפרוטסטנטיות. אף על פי שהיה מתח בין מוסדות הדת לבין קבוצות להט"ב אלו, עדיין התקיימו דיוני 'יציאה', ערבי הורים ואירועים חברתיים להומוסקסואלים ולסביות.[1] כמו כן, ב-1983, קבוצות להט"ב קיימו אירוע זיכרון בבוכנוואלד לזכר ההומואים והלסביות שנהרגו בשואה, ולאחר מכן אירועים דומים באנדרטאות לשואה אחרות. מפלגת השלטון של גרמניה המזרחית, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ביקרה את האירועים בטענה כי הומוסקסואליות לא יכולה להיחשב כ'בעיה נפרדת' בתולדות השואה, והוסיפה כי "הרבה אסירים הומוסקסואלים במחנות הריכוז היו פושעים, ומספר ההומוסקסואלים שנרצחו במחנות הריכוז היה חלק קטן מאוד מאלו שנהרגו על ידי הפשיסטים".[1]
לאחר שינוי במדיניות בגרמניה המזרחית ב-1985, קבוצות להט"ב נהיו יותר רשמיים. קונגרס מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ה-11 בחן מחדש את גישת המפלגה להומוסקסואלים תוך מיקוד באינטגרציה חברתית (אנ'), כחלק מניסיון רדיקלי להסתגל לנורמות החברתיות המשתנות בחברה. בעוד שהמפלגה עצמה נותרה אמביוולנטית למדי כלפי להט"בים, הדחת מוסדות של קבוצות מיעוט מחוץ למבני המדינה הייתה יכולה להתפרש כדה-לגיטימציה, ולכן פקידים רבים במפלגה ביקשו לפתח מדיניות אינטגרטיבית יותר כלפי הומוסקסואלים. גם בשלב זה חזרה המפלגה על עמדתה בנוגע לקורבנות הומוסקסואלים של השואה במסגרת מורשת האנטיפשיזם. בביקורת על הסרט הגרמני מ-1989, Coming Out (אנ'), הסרט העלילתי היחיד שנעשה בגרמניה המזרחית שהיה עם נושא להט"בי,[7] הסביר שר התרבות דיטמר קלר (אנ') את המשמעות הפוליטית של הסרט להכרה בהומוסקסואלים ובקומוניסטים כקורבנות שנלחמו יחד נגד הפשיסטים.[1]
השינוי בעמדה הרשמית הוביל להקמת מועדוני הומואים ולסביות במסגרת מוסדות המדינה, מהלך שפעילים ניסו מאז שנות ה-70.[3] לדוגמה, Sonntags-Club (גר'), חוג הפעילים שאינם קשורים לכנסייה סביב סילגה, שנפגשו מאז פירוקו של ה-HIB, הצליח לארגן מקום קבוע לימי ראשון במצוונזיגר-קלאב בברלין ב-1986. אף על פי שהמועדון איבד את המקום ב-1987, חוג הפעילים עבר למרכז התרבות Kreiskulturhaus ברובע מיטה ב-1988.[8][9] עם זאת, על אף שנתמכה רבות על ידי הקהילה, המועדון לא קיבל מעמד רשמי כאיגוד חוקי עד לאחר נפילת חומת ברלין ב-1990.[9] קבוצות ומועדונים דומים הוקמו מאוחר יותר בדרזדן, לייפציג, ויימאר, גרה, מגדבורג, פוטסדאם והאלה.[3]
יתר על כן, ה-Kulturbund איפשר לקבוצת הלימוד של מגנוס הירשפלד להתארגן במסווה של קידום מאמצים מדעיים במיניות. גם ארגונים ממלכתיים כמו שירותי תכנון המשפחה החלו להכשיר צוותים בנושאי זהות מינית. הנוער הגרמני החופשי החל מסוף שנות ה-80 לדון על הומוסקסואליות וביסקסואליות ולייצר אירועים לקהילה. לדוגמה, בפסטיבל הנוער של הנוער הגרמני החופשי לשנת 1989, המועצה המרכזית של הנוער הגרמני החופשי הורתה לקבל את הלהט"בים, תוך כדי יצירת חללים ומועדונים חדשים.
עם זאת, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה עצמה הייתה אמביוולנטית למדי בנוגע לנושאים להט"בים, זהויות והכרה, בין היתר בשל האמונה שאי-התקשרות עם הנושא 'יפתור' אותו. לכן, רפורמת המדיניות של 1985 הושארה בעיקר לפרשנותם של פקידי המפלגה המקומית כאשר ההומופוביה הייתה שכיחה יחסית בקרב פקידי המפלגה. עם זאת, גישתה של המדינה להומוסקסואליות הייתה עדיין מהמתקדמות ביותר לתקופתה. לדוגמה, המזכיר הראשון לשעבר של המועצה המרכזית של הנוער הגרמני החופשי, אברהרד אוריך (אנ') טען לחשיבות של שילוב הקהילה הגאה בפומבי:
בהתאם למטרות שלנו בתוכנית הציבורית לנוער הגרמני החופשי ל-40 שנות גרמניה המזרחית... אנו מייחסים חשיבות רבה לשילובם של בני נוער הומוסקסואלים כאזרחים שווים... אני יכול להבטיח לך שהנוער הגרמני החופשי ימשיך להקדיש תשומת לב רבה לשוויון מוחלט של בני נוער הומוסקסואלים ואזרחים אחרים בצורותיו המגוונות של עבודה פוליטית ואידאולוגית.
משבר האיידס, כפי שחוו קהילות להט"ב במערב, לא חדר לגרמניה המזרחית באותה מידה. עד שנת 1989 רק 84 אנשים אובחנו עם איידס בגרמניה המזרחית, לעומת 37,052 בגרמניה המערבית.[13] בעוד שנתון זה נמצא על ידי ארגון איידס גרמני רק 10 שנים לאחר מכן, תמיד קיימת האפשרות שהאבחנות לא בהכרח מציינות את מספר המקרים בפועל. עם זאת, חוסר המגע עם המערב והבידוד הכללי של האוכלוסייה גרמו לכך שמגפת האיידס לא הייתה נפוצה באותה מידה בקרב הקהילה. לפיכך, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה התייחסה למשבר כבעיה של המערב הקפיטליסטי. עם זאת, בשנותיה האחרונות של גרמניה המזרחית, האיידס היה עניין פריפריאלי לדאגה של גברים הומוסקסואלים במזרח ברלין, אשר היו מודעים לכך שהיו גברים ממערב ברלין שהיה להם מגע עם הנגיף שנסעו למזרח ברלין, אם כי חשש זה מעולם לא היה קיים באותה מידה במערב ברלין.[14]
הסרט התיעודי היחיד למניעת HIV/איידס שהופק בגרמניה המזרחית היה הסרט Liebe ohne Angst (אנ') שבוצע בשיתוף פעולה בין הקבוצה Aidsgesprächskreises, מוזיאון ההיגיינה הגרמני ו-DEFA ב-1989.[15][16]
תרבות
למדינה הייתה שליטה מרוכזת במדיה, ולעיתים קרובות צינזרה נושאים להט"בים. האזכורים הנפוצים ביותר של נושאים הקשורים ללהט"בים היו השימוש המזלזל ב-schwul (הומו) lesbisch (לסבית) בבדיחות.[17]
בשנותיה הראשונות של גרמניה המזרחית, כותבי עצות בתקשורת הממלכתית ראו לעיתים קרובות בהומוסקסואליות כסטייה מינית, פתולוגיה או סטייה חברתית, אם כי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה נמנעה בכלל מלדבר על הומוסקסואליות. רק ב-1965 הוועדה המרכזית של המפלגה הכריזה כי היא בעד תיאור יחסי מין הטרוסקסואליים בספרות ובתרבות לאחר שהמפלגה תמכה רק בנרטיב הסוציאליסטי המושלם של רומנטיקה הטרוסקסואלית בלבד. כתוצאה מכך, פעילים רבים פנו לבית הדפוס של הכנסייה כדי ליצור יצירות שלא יצונזרו על ידי המדינה, על אף שחלקם סירבו לעבוד עם הכנסייה מסיבות אידאולוגיות.
למרות ההפרדה הפיזית של ברלין לאחר 1961, המערב נותר בעל השפעה תרבותית על החומר הלהט"בי. סרטה של רוזה פון פראונהיים (אנ') משנת 1971, Nicht der Homosexuelle ist pervers, sondern die Situation, in der er lebt (אנ'), הוצג בטלוויזיה המערבית ב-1973 וייצג רגע מפתח בתנועת השחרור ההומואים בגרמניה המערבית. בגרמניה המזרחית, לעומת זאת, לא הייתה קיימת תנועה כזו, אם כי הסרט התגלה כעוצמתי ביותר עבור להט"בים רבים מגרמניה המזרחית, שזוכרים את הסרט כייצוג הראשון של יחסים לא-הטרונורמטיים בתקשורת.[1]
לאחר עמדת המפלגה ב-1985 לשילוב הומוסקסואלים בקהילה, הייתה עלייה בתכנים הלהט"בים בגרמניה המזרחית. בשנת 1987, תוכנית הטלוויזיה Visite דיבר באופן גלוי על הומוסקסואליות כחלק טבעי מהמיניות האנושית. בשנת 1988, אולפן הסרטים הממלכתי DEFA (אנ') בהזמנת מוזיאון ההיגיינה הגרמני, הפיק את הסרט Die andere Liebe (אנ'), הסרט התיעודי הראשון של גרמניה המזרחית על הומוסקסואליות, ובשנת 1989, הוציא את הסרט העלילתי היחיד של גרמניה המזרחית בנושא, Coming Out (אנ').[11][12]
^Bauer, J. Edgar (1998). "Der Tod Adams. Geschichtsphilosophische Thesen zur Sexualemanzipation im Werk Magnus Hirschfelds" [The Death of Adam. Historical-philosophical theses on sexual emancipation in the work of Magnus Hirschfeld]. 100 Jahre Schwulenbewegung. Dokumentation einer Vortragsreihe in der Akademie der Künste [100 years of the gay movement. Documentation of a lecture series in the Academy of Arts] (בגרמנית). Berlin: Verlag Rosa Winkel. p. 55. ISBN978-3861490746.
^ 123Hillhouse, Raelynn J. (1990). "Out Of The Closet Behind The Wall: Sexual Politics And Social Change In The GDR". Slavic Review. 49: 585–596. doi:10.2307/2500548. JSTOR2500548.
^Wallbraun, Barbara (2015). "Lesben im Visier der Staatssicherheit" [Lesbians in the Sights of State Security] (PDF). In Lubinski, Laura (ed.). Das Übersehenwerden hat Geschichte: Lesben in der DDR und in der friedlichen Revolution. Das Übersehenwerden hat Geschichte: Lesben in der DDR und in der friedlichen Revolution, Heinrich-Böll-Stiftung Sachsen-Anhalt 8 May 2015 in Halle (Saale) (בגרמנית). Halle (Saale), Germany: Heinrich Böll Foundation. pp. 26–50. OCLC951732653. ארכיון(PDF) מ-22 בנובמבר 2021. נבדק ב-11 ביוני 2022. {{cite conference}}: (עזרה)
^Dobler, Jens; Schmidt, Kristine; Nellißen, Kay (20 בינואר 2015). "Sonntags im Club" [Sundays at the Club]. lernen-aus-der-geschichte (בגרמנית). Berlin, Germany: Agentur für Bildung – Geschichte, Politik und Medien e.V. ארכיון מ-27 בספטמבר 2020. נבדק ב-9 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
^Eberhard Aurich, letter to Dr. Kurt Bach, Hohenmölsen, GDR, 13 Oct. 1988, cited in Kurt Bach, letter to the editor, Dorn Rosa 2 (February 1989): 37,
^ 12Frackman, Kyle (2018). "Shame and Love: East German Homosexuality Goes to the Movies'". In Frackman, Kyle; Steward, Faye (eds.). Gender and Sexuality in East German Film: Intimacy and Alienation. Rochester, NY: Camden House.
^Herrn, Rainer (1999). Schwule Lebenswelten im Osten. Andere Orte, andere Biographien. Kommunikationsstrukturen, Gesellungsstile und Leben schwuler Männer in den neuen Bundesländern [Gay lifestyles in the East. Different places, different biographies. Communication structures, social styles and life of gay men in the new federal states] (בגרמנית). Berlin: Deutsche AIDS-Hilfe. p. 20. ISBN978-3930425358.
^Lemke, Jürgen; Borneman, John (2011). Gay voices from East Germany. Bloomington: Indiana University Press. pp. 145–150.
