ישיבת "כנסת ישראל" נוסדה בשנת תרל"ז (1877) על ידי הרב נתן צבי פינקל, המכונה "הסבא מסלובודקה", בפרבר סלובודקה שבעיר קובנה, ליטא. הרב פינקל היה מגדולי תנועת המוסר ותלמידו של הרב שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם". הרב נתן צבי פינקל מינה את מחותנו הרב משה מרדכי אפשטיין, ואת הרב איסר זלמן מלצר, גיסו של הרב אפשטיין, לראשי הישיבה. בעוד הרב מלצר נשלח אחר כך על ידי הרב נתן צבי פינקל לפתוח את ישיבת סלוצק, הרב אפשטיין כיהן בראשות הישיבה עד לפטירתו, וצאצאיו הם חלק מאלה שמכהנים כיום בראשות הישיבה[1][2].
ההחלטה על המעבר לחברון
בשנת ה'תרפ"ד (1924) הוצא צו על ידי הממשלה הליטאית שחייב את תלמידי הישיבה בגיוס לצבא, או לחלופין להנהיג בה לימודי חול. ראשי הישיבה חששו מהיוזמה הממשלתית והחליטו לעלות לארץ ישראל. כדי להכין את עליית הישיבה נשלחו לארץ ישראל בחשאי הרב יחזקאל סרנא, חתנו של הרב אפשטיין ולימים ראש הישיבה, והרב ישראל זיסל דבורץ, יד ימינו של הרב נתן צבי פינקל, לחפש מקום מתאים לישיבה[3]. הרב סרנא סיפר על כך:
כשבאתי לארץ ישראל שאלתי היכן לייסד את הישיבה. נועצתי בגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, שקרא לי לחדר ואמר: 'באתם לקבוע ישיבה, תעשו כרצונכם הטוב', אבל הבנתי מדבריו, שירושלים אינה נוחה להקים בה את הישיבה, בגלל הניגוד בין היישוב החדש לישוב הישן והמחלוקת שבין הגראי"ה קוק לקנאי ירושלים. לא רצינו להיגרר למחלוקת הזאת. כמו כן לא רצינו להראות כרפורמים בלבוש המודרני שהיה נהוג אז בישיבה. בתל אביב לא רצינו להקים את הישיבה כי היישוב היה מאוד חופשי, ושמענו שב'אחוזת בית' נחתם חוזה שלא יבנו שם בית כנסת.[4]
בתחילה רצו להתיישב בירושלים, אבל אנשי היישוב הישן התנגדו משום ההופעה המודרנית של הבחורים, לכן הוחלט להתיישב ביישוב החדש, לאחר התלבטות בין המושבה פתח תקווה ובין העיר חברון, הוחלט לבחור בחברון, שבה היה חשש קטן יותר שהשפעות מן החוץ יפריעו לתלמידי הישיבה. חברון נבחרה גם כדי לחזק את הקהילה היהודית במקום ובשל כך תמכו ראשי היישוב היהודי ביוזמה[5]. הרב אפשטיין, ששהה באותה תקופה בארצות הברית, התרים כספים עבור העלאת הישיבה לחברון[6]. הנהלת הישיבה השיגה 100 סרטיפיקטים, בעזרתו של הרב מאיר ברלין.
הישיבה בחברון
ישיבת כנסת ישראל בחברון תרע"א
בחודש אלול תרפ"ד (1924) נפתחה הישיבה בחברון, במבנה שנמצא כיום בשטחי H1 שבשליטה פלסטינית. בתחילה הגיעו עשרה מתלמידי הישיבה ובמשך שנת תרפ"ה הצטרפו לישיבה תלמידים חדשים מארץ ישראל[7]. בחברון התרכך במקצת המשטר בישיבה[8], אך תלמידי הישיבה המשיכו ללמוד בבית המדרש כשהם לבושים בכובע וחליפה[9]. בחברון גם לא נהגו תקופות "בין הזמנים" המקובלות כיום, ובחודשים תשרי ואב התקיימו הלימודים כסדרם, שכן לא היו לתלמידים בתים שאליהם יוכלו לשוב בחופשות. תלמידי הישיבה נהגו לבקר לעיתים קרובות באשל אברהם[10]. באזור הישיבה התגוררו מספר משפחות הקשורות אליה.
בית המדרש בחברון, בין השנים תרפ"ד-תרפ"ט
ר"מ ומנהל הישיבה היה הרב יחזקאל סרנא, וכמשגיח כיהן הרב אברהם גרודזינסקי, שאף הוא עלה מסלובודקה לחברון בשנת תרפ"ד. בהמשך הצטרף אליהם הרב משה פינקל, בנו של "הסבא". בחודש שבט חזר הרב גרודזינסקי לליטא, לשמש כמשגיח בקרב הנשארים בסלובודקה. באדר תרפ"ה הגיע לארץ ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין. את פניו קיבלו 5000 איש, בהם הרב יוסף חיים זוננפלד (שבירך לכבודו ברכת שחלק מחכמתו ליראיו) והרב צבי פסח פרנק, והוקם לכבודו "שער כבוד" בכניסה לחברון[11]. הרב אפשטיין הנהיג בישיבה לימוד בסדר קדשים בשל המעבר ל"ארץ הקודש"[12].
בחודש תמוז תרפ"ה עלה "הסבא", הרב נתן צבי פינקל. מושל חברון הביע את שמחתו על הרחבת היישוב היהודי במקום והבטיח את סיועו[13]. בשנת תרפ"ו עלה הרב לייב חסמן ומונה למשגיח בישיבה לצד "הסבא"[14]. הסבא הזמין גם את הרב אברהם נח פַּאלֵי שיעלה ארצה וימסור שיחות מוסר לתלמידים. בכ"ט בשבט תרפ"ז נפטר "הסבא" ולאחר פטירתו מונה כמשגיח הרב חסמן.
כר"מים כיהנו לצד הרב סרנא, גיסיו (חתני הרב אפשטיין) הרב משה חברוני, הרב אהרן כהן והרב משה פינקל (שנפטר בחיי אביו). בקיץ תרפ"ז ביקר בישיבה האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת"[15].
טבח חברון וסוף תקופת חברון של הישיבה
תלמידי הישיבה על קבר חבריהם, נטבחי תרפ"ט, ביום השנה לטבח
בחודש אב בשנת תרפ"ט אירע טבח חברון (תרפ"ט). הקרבן הראשון בפרעות תרפ"ט בעיר היה תלמיד הישיבה שמואל רוזנהולץ, שנרצח בדקירת פגיון בבית המדרש ביום שישי, 23 באוגוסט[16]. ארבעה תלמידים נרצחו ב"בית קפיליוטו־בורלנד", וב"בית קיזלשטיין" נרצח תלמיד הישיבה זאב גרינברג באכזריות[17]. יחד עם עשרות מתושבי חברון, הלכו רבים מתלמידי הישיבה לביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה ראש הקהל בחברון, בהנחה ששם הם בטוחים מפגיעה[18]. הפורעים פרצו לבית בשבת ושם היה מספר הנרצחים הגבוה ביותר של תלמידי הישיבה[19]. בסך הכול נרצחו בטבח 24 מתלמידי הישיבה, אך רבים אחרים ניצלו. אנשי היישוב היהודי פונו מהעיר וראשי הישיבה החליטו על העברתה לירושלים.
הישיבה בירושלים
שבועות ספורים לאחר מכן, בחודש אלול תרפ"ט, השתכנה הישיבה בבית הכנסת "אחווה" (ברח' ראשית חכמה 8) בירושלים ושכרה דירות לתלמידים. הרב סרנא נסע לאסוף כספים מחוץ לארץ ישראל על מנת להקים מבנה לישיבה. בשנת תרצ"ד1934 נפטר הרב אפשטיין ומאז הנהיג את הישיבה הרב סרנא, כשעמו משמשים גיסיו, הרב אהרן כהן והרב משה חברוני, כראשי ישיבה. בשנת תרצ"ו נפטר גם הרב חסמן, ובמקומו נתמנה הרב מאיר חדש למנהל הרוחני.
תלמידי הישיבה בירושלים, שנות ה-30
בשנת תרצ"ט נחנך היכל הישיבה החדש בשכונת גאולה. בתקופה זו הצטרפו לישיבה גם צעירים בני היישוב הישן וחסידים, כמו הרב דוד משה טעפ והרב משה צבי הולצברג (שניהם לימים ראשי ישיבת קרלין) וכן הרב שמואל ישכר רוזנגרטן, לימים ראש ישיבות בעלז. חלק מתלמידי הישיבה, ואף ראש הישיבה הרב אהרן כהן, התקרבו לחבורת שומר אמונים, למורת רוחו של הרב סרנא[דרוש מקור]. בהמשך, לאחר שמונה רבי ישראל אלתר לאדמו"ר מגור, הלכו רבים מתלמידי הישיבה ל"טישים" שערך והתקרבו לחצרו, חלקם הפכו לחסידים של ממש, בהם הרב מרדכי חברוני, לימים ר"מ בישיבה.
בקיץ תש"ח, לאחר שרבים מבני הישיבה חזרו לבתיהם בזמן ההפוגה, הקימה הישיבה סניף זמני בתל אביב, בראשות הרב אהרן כהן, ששהה אז בבני ברק. סניף זה פעל עד חורף תש"ט, אז חזרו התלמידים לירושלים.
בהמשך מונו כמשגיחים, לצד הרב חדש, גם הרב צבי הירש פאלי (בנו של הרב אברהם נח) והרב אברהם סלומון. לאחר פטירתו של הרב סרנא בשנת תשכ"ט הנהיג את הישיבה הרב משה חברוני, עד לפטירתו בשנת ה'תשל"ה. בשנת תשכ"ו מונה הרב יעקב חיים סרנא (בנו של הרב יחזקאל) לראש ישיבה, חרף התנגדותם ומאבקם של בחורים בישיבה נגד מינוי זה, ובשנת תשכ"ח מונו גם הרב אברהם פרבשטין (חתנו של הרב יחזקאל סרנא) והרב שמחה זיסל ברוידא (חתנו של הרב משה פינקל) שעד אז כיהנו כר"מים, וכך היו בישיבה חמישה ראשי ישיבה בו זמנית. שנה לאחר פטירתו של הרב חברוני החל חתנו הרב הלל זקס למסור שיעור כללי לצד היותו ר"מ בשיעור ב'.
כר"מים כיהנו הרב מרדכי חברוני (בנו של הרב משה), הרב רפאל שמואלביץ (חתנו של הרב פרבשטין), הרב ברוך מרדכי אזרחי (חתנו של הרב מאיר חדש) והרב נחמן טוקר (חתנו של הרב משה חברוני). בהמשך מונה גם הרב אהרן יפה'ן (גם הוא חתנו של הרב חברוני).
המעבר לשכונת גבעת מרדכי
הישיבה בגבעת מרדכי
בשנת תש"כ מנתה הישיבה 250 בחורים והבניין בשכונת גאולה היה קטן מדי. הרב סרנא העדיף שהישיבה תהיה בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. לצורך כך תוכננה הקמת קרייה לישיבה, שתכיל בית מדרש, פנימיות ודירות לצוות. בנו של הרב משה חברוני, יצחק, מונה לאחראי על הקמת הקריה. הרב חברוני והרב כהן סייעו בגיוס כספים. בשנת תשכ"ב הונחה אבן הפינה בשכונת גבעת מרדכי[20]. לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים, הרב גורן שכנע את הרב סרנא להקים את הישיבה מחדש בחברון, אבל הדבר לא יצא לפועל[21].
בגמר הבנייה בתשל"ו (1976) אוכלס בית המדרש והחלו הלימודים במקום. בתחילה נבנה בית מדרש המתאים לכ-500 בחורים. עם השנים עלה מספר התלמידים ונבנה בית מדרש חדש שיכול להכיל עד 1,400 מקומות ישיבה.
במהלך שנותיה של הישיבה בגבעת מרדכי עברה הישיבה מספר שינויים בולטים:
בשנת תשמ"ז פרש הרב חיים סרנא עקב מחלוקת עם מנהל הישיבה יצחק חברוני (בנו של הרב משה). לאחר הסכם פשרה הקים ישיבה משלו בבניין הישן של הישיבה בשכונת גאולה. ישיבתו כונתה "ישיבת חברון-גאולה".
בשנת תשמ"ח, עקב מחסור בסגל הוראה מונו לראשונה אנשי צוות מחוץ למשפחה, הרב דוד כהן (בוגר ישיבת חברון) והרב שלמה כץ (בוגר ישיבת בריסק), בעידודו של הרב שך. בשנת תשנ"ז מונו השניים לראשי ישיבה, לצד הרב משה מרדכי פרבשטין.
בשנת תשנ"ו פרש הרב הלל זקס – מראשי הישיבה – עקב חילוקי דעות עם מנהל הישיבה, והקים את "ישיבת כנסת הגדולה" במודיעין עילית. הרב זקס המשיך לשמור על קשר עם תלמידים בישיבת חברון והמשיך למסור שם שיעורים כלליים פעם בשבוע. בהמשך פחת מספר השיעורים עד שפסק כמעט לגמרי.
עד לאמצע שנות ה-80 השיעורים בישיבה היו נמסרים ביידיש, אם כי חלק מהר"מים (כמו הרב אברהם פרבשטין) היו עוברים במהלך השיעור לעברית.
לאחר פטירת הרב אברהם פרבשטין בשנת תשנ"ז מונו לראשי ישיבה הרבנים הרב דוד כהן, שלמה כץ ומשה מרדכי פרבשטין. בחורף תשנ"ח מונה הרב יוסף חברוני, בנו של יצחק חברוני כר"מ בישיבה, ובג' בתשריה'תש"ס הוכתר כראש ישיבה כממלא מקומו של סבו הרב משה חברוני[22]. באותה העת מונה הרב יצחק לנדא (נפטר תשע"ד, 2014) כר"מ. בשנת תשס"ח מונה לר"מ הרב אברהם לויסון שלפני כן שימש כר"מ בישיבת אור ישראל. בשנת תשע"ג מונה גם הרב איתן יפה'ן (בנו של הרב אהרן) לר"מ. ראש הקיבוץ היה הרב נחמן טוקר, חתנו של הרב משה חברוני. המשגיח הרוחני בישיבה כיום הוא הרב חיים יצחק קפלן.
בשנת תשס"ט הוקם "ועד הבוגרים", במטרה לשמר על הקשר בין הישיבה לבוגריה. הוועד ערך כנס בוגרים בבנייני האומה. לכבוד הכנס יצא הספר "עד שבחברון", ובו תולדות הישיבה ורבניה.[23]מתחילת שנת תשפ"ד מופיע עלון בוגרי כנסת ישראל שנועד לשמר את קהילת יוצאי חברון מגובשת יותר, ובו מאמרים ומעשיות מבוגרי הישיבה ורבניה לדורותיה.
ישיבת חברון נחשבת לאחת משתי הישיבות הליטאיות החשובות ביותר בישראל, לצד ישיבת פוניבז'. בעשור השני של המאה ה-21 יש המחשיבים אותה כחשובה ביותר, גם בשל המחלוקת הפנימית אצל מתחרתה[24].
בשנת תשס"ז נפתחה בירושלים ישיבת חברון לצעירים בראשות הרב משה קלור (חתנו של יצחק חברוני)[26].
מאפייני הישיבה
ישיבת חברון היא ישיבהחרדיתליטאית בסגנון המקובל. ישיבות אלו שמות את הדגש העיקרי שלהם בלימוד התורה בעיון. לישיבה כמה דגשים מיוחדים:
גדלות האדם
גדלות האדם היא תמצית את משנתו של הסבא מסלובודקה, הבאה לידי ביטוי בשימת דגש עיקרי על עבודת ה', מתוך הכרת רוממות האדם שהוא צלם אלוהים, והקפדה על ההנהגות המתחייבות מכך, בין היתר שיטה זו כוללת גם הנהגות חיצוניות שנועדו לתת לאדם הרגשה כי הוא נזר הבריאה, כגון שימת דגש על מראה נאות ומסודר, והדגשת יכולותיו וכישוריו של האדם, שיטה זו עומדת בניגוד לשיטת הרב יוסף יוזל הורוביץ – הסבא מנובהרדוק, ראשה של ישיבת נובהרדוק – הסוברת כי עבודת ה' צריכה להיעשות מתוך הכנעה וענווה, והאדם צריך לחוש מושפל אל מול בוראו.
תפיסת עולם זו באה לידי ביטוי גם בהופעתם החיצונית של בני הישיבה, כמו גילוח הזקן ותלבושת מוקפדת ומכובדת. הופעה זו הבליטה את השוני, מהנוף האנושי החרדי, בירושלים, ועמדה בניגוד למקובל אז בקרב אנשי היישוב הישן בארץ ישראל. הנהגות אלו אף גרמו בתחילה לחשש בקרב אנשי היישוב הישן, והם הקפידו לשמור מרחק מהצעירים במראה החדש, אמנם חששות אלו התבדו לאחר שהכירו את תלמידי הישיבה ועמדו על טיבם, ובהמשך היו אף מבין אנשי היישוב הישן ששלחו את בניהם ללמוד בישיבה.
עצמאות בהנהגות
כחלק משיטה זו של גדלות האדם, דגל הסבא בעמדה, שלכל אדם יש את הכישורים הנדרשים להחליט לבדו במה הוא יכול להתקדם וכיצד, וכשהגיע הסבא לארץ ישראל החליט לבטל את המשמעת הנהוגה בישיבה, כתוצאה מכך בפרט ומשיטתו בעניין זה עוד קודם העלייה לארץ בכלל, נוצרה בישיבה תבנית מיוחדת המאפשרת התפתחות אישית של התלמיד באופן אינדיבידואלי, ולא כחיקוי לראשי הישיבה ומשגיחיה, דבר שלא היה מקובל בשאר הישיבות באותה תקופה. כחלק מהשיטה, הישיבה דגלה בעצמאות הבחורים, ובנתינת מעורבות אקטיבית לבחורים המבוגרים בהנהגת הישיבה. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ולאורך העשור השני של המאה ה-21, חל פיחות במעמד הבחורים בישיבה ובשליטתם בה, דבר שגרם מדי פעם לחיכוכים ולמריבות בין הנהלת הישיבה לבחורים[27]. בתמוז תשע"ח הוחרף המאבק ומאות בחורים עזבו את בית המדרש למשך כמה ימים כמחאה על סילוק תלמיד. הרב חיים קניבסקי כתב מכתב נגד המהלך וראשי הישיבה החליטו להתנות את המשך לימודיהם של בני ועד א' במעבר מבחן קבלה מחדש[28]. על רקע התפרצות נגיף הקורונה בישראל, נכנסה הישיבה בקיץ תש"פ למתווה כמוסות ("קפסולות"), ובמשך הקיץ החליטה הנהלת הישיבה לפנות את כלל הבחורים מהישיבה ולאפשר את חזרתם של בחורים עד לוועד שישי (גיל 22 בערך)[29]. בהמשך נפתח סניף בחדרה לבחורים מבוגרים.
הבדלים בשיטת הלימוד
בישיבת חברון שיטת הלימוד הנהוגה, היא שיטת הלימוד הליטאית הקלאסית מיסודו של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק שהייתה מקובלת גם בהרבה ישיבות אחרות, אך עם זאת ישנם מספר מאפיינים לישיבה הנגזרים משיטתו של הסבא:
עצמאות בלימוד – כחלק מהנהגתו לתת לכל תלמיד יכולת ביטוי משל עצמו, עיקר הלימוד בישיבה מתבסס על הלימוד האישי של התלמידים, ושיעורי הר"מים משמשים רק לתוספת והרחבה, הדבר מתבטא בין היתר בכך שמהשנה השלישית כבר לא שומעים התלמידים שיעורים יומיים פרטניים, אלא לומדים לאורך כל היום בכוחות עצמם (למעט שיעור כללי אחת לשבוע).
צורות לימוד שונות – כיום בישיבה ישנם שלשה ראשי ישיבה, וכל אחד לומד ומלמד לפי דרכו, וכל אחד מן התלמידים יכול להחליט באיזו דרך רצונו ללמוד. המבוגר מבין ראשי הישיבות הוא הרב משה מרדכי פרבשטין, שנוהג לצבור ידיעות מקיפות של כל הראשונים והאחרונים בסוגיא; ראש הישיבה השני, הרב דוד כהן, נוהג ללמוד את דברי רש"י והראשונים ולהתעמק בהם בעיון ובפלפול; והרב שלמה כץ נוהג ללמוד בצורה המאפיינת את שיטת בריסק בהתעמקות בפשט הגמרא והראשונים הבסיסיים.
מנהגים וניגונים
בישיבה מנהגים המבוססים בעיקר על מנהגי הגר"א ומנהגי ישיבת סלובודקה. בין המנהגים הבולטים: בעלייה לתורה אין קוראים לבחור בצירוף שם אביו (בהוראת הסבא מסלבודקה). לקראת שנת תשע"ה הוציא "ועד הבוגרים" מהדורה של לוח עתים לבינה ובו מנהגי הישיבה וימי האזכרה של רבניה.
הסבא מסלבודקה עודד את השירה והניגונים עוד בהיות הישיבה בליטא. מסורת זו נמשכת אף בחברון. בחתונות נהגו תלמידים בעלי כישרון מוזיקלי לשיר סולו ולאחריהם שאר בני הישיבה. המוזיקה הורכבה ממסורות משפחתיות שהביאו עמם בני הישיבה, כמו גם שירים שנקלטו מהסביבה או הולחנו במקום. בשמחת בית השואבה נהגו לשיר בסוכה ולאחר מכן לרקוד בבית המדרש. אחד השירים היה "חינדהלה", שיר שמקורו בשיר "השאבאב" של המשורר אלתר לוין[30].
נוסח תפילת ימים נוראים של חברון הוא נוסח מרכזי בציבור הליטאי, ונוהג בישיבות ובתי כנסת שהוקמו על ידי יוצאי חברון. והתפשט אף לכלל הציבור. מסורת הנוסח היא מהרב שלום שבדרוןשהתפלל לפני העמוד בתפילת מוסף של ראש השנה. בשנותיו הראשונות הוא נצמד לנוסח הוותיק של הרב שלמה צימבליסט (ראש ישיבת תפארת צבי), הרב צבי קופשיץ, הרב אליהו פרוש והרב חיים מנחם מנדלסון, נוסח מונוטוני שמקורו מישיבת טלז. עם השנים החל הרב שבדרון לפתח את נוסח התפילה, עם ניגונים וסלסולים משלו. ושילוב קטעי נגינה לחלקים מהתפילה. את שיריו שאב ממקורות שונים, חלקם מהמסורת המשפחתית החסידית, חלקם משכניו כמו ר' הלל ליכטנשטיין (כגון 'ארשת שפתינו', ניגון חסידי שהותאם לתפילה הליטאית), ר' אליהו פרוש החזן בשערי חסד שנוסחאותיו וניגוניו התבססו בחלקם על הרב זלמן סנדר כהנא שפירא (כמו 'ובשופר גדול יתקע' ו'מה נאמר לפניך'), וחלקם מהחזן ר' הירשל גולדשטיין ('כי הנה כחומר', 'ויאתיו') ועוד[31]. כיום החזן בישיבה בימים נוראים הוא הרב ירחמיאל טוקר, והרב שלמה פלאי[32].
ספריית הישיבה מכילה קרוב ל-20,000 ספרים, בהם כאלה שהובאו מסלבודקה ומחברון וכתבי יד נדירים. בספרייה 5 מחשבים שעליהם מותקנת תוכנת אוצר החכמה. הספרים מקוטלגים באופן אלקטרוני. אוצר הספרים מתנהל כגוף עצמאי למחצה. חלק ממימונו מסופק על ידי הנהלת הישיבה, והנוהל הוא שמדי שבוע בערב שבת מוכנסים עוד ספרים חדשים, ונמצאים במדף מיוחד עד השבוע הבא.
בעבר שימש האוצר כספריית השאלה עבור הציבור הרחב. הדבר גרם לאבדן ספרים מרובים. בשנת תשס"ה עבר אוצר הספרים שיפוץ מקיף, שבמסגרתו נקנו ספרים רבים. מאז משמשת הספרייה לעיון במקום בלבד.
מתחת לקומת בית המדרש ישנו מחסן גדול המשמש לאחסון ספרי האוצר. בפנים נמצא 'בית עקד הספרים' בו מצויים ספרים היסטוריים וישנים, כמו ירושלמי המזויף על קדשים, וכמו שו"ת מהרש"ם עם חתימתו של המהרש"ם.
