לאחר שנלחם בתיאטראות שונים אחרים נגד השוודים, פלשתי שוודיה פלשה על ידי דנמרק-נורווגיה ממערב ורוסיה ממזרח. אף שההתקפות הדניות נהדפו, רוסיה הצליחה לכבוש את פינלנד ולהסב אבדות קשות בצי ובמצודות החוף השוודיות. צ'ארלס ה -12 פתח חזית נורווגית, אך נהרג בפרריקסטן בשנת 1718. המלחמה הסתיימה בתבוסה לשוודיה, והותירה את רוסיה כמעצמה הגדולה החדשה בים הבלטי ושחקן חשוב חדש בפוליטיקה האירופית - למעשה, היא חתמה תחילתו של דפוס התפשטות רוסית שייפסק רק כעבור שתי מאות שנים. דנמרק הרוויחה מעט משוודיה בהסדר השלום, אך היא הצליחה להשיג על חשבון הווסל הנאמן שלה בהולשטיין.
הולשטיין-גוטורפ
התבוסה של שוודיה במלחמת הצפון הגדולה סיימה את חסותה על הולשטיין-גוטורפ, ודנמרק ניצלה את ההזדמנות כדי לתפוס את שטחה של גוטורפ בשלזוויג.[3] הדוכס המתוסכל מהולשטיין-גוטורפ ביקש תמיכה בהחזרת שלזוויג מרוסיה והתחתן עם המשפחה הקיסרית הרוסית בשנת 1725. יליזבטה, קיסרית רוסיה נפטרה ללא ילדים בשנת 1762, והיא מינתה את אחיינה, הדוכס מהולשטיין-גוטורפ, להיות יורשה ברוסיה. כאשר הוא עלה על כס המלוכה כצאר פיוטר השלישי, קיסר רוסיה, הולשטיין-גוטורפ אוחדה באיחוד אישי עם רוסיה, מה שיצר ניגוד תביעות טריטוריאליות בין רוסיה לדנמרק.[4]
פיוטר השלישי איים במלחמה עם דנמרק להחזרת אדמות אבותיו, אך לפני שיכל להתחיל בקרבות, הוא הודח על ידי אשתו, שהשתלטה על רוסיה כיקטרינה השנייה.[5] הקיסרית יקטרינה הפכה את עמדתה של רוסיה, חזרה בה מהאולטימטום של בעלה ואף נכנסה לברית עם דנמרק בשנת 1765. בשנות ה-60 של המאה ה-18 שתי הממשלות ניהלו משא ומתן על העברת הדוכסות שלזוויג-הולשטיין לכתר הדני בתמורה לשליטה רוסית ברוזנות אולדנבורג ואדמות סמוכות בתוך האימפריה הרומית הקדושה, חילופי דברים שעברו פורמליזציה עם אמנת צארסקויה סלו מ-1773. הברית שליוותה את ההחלפה הטריטוריאלית קשרה את מדיניות החוץ של דנמרק עם רוסיה והובילה ישירות למעורבותה של דנמרק בשורה של מלחמות במהלך העשורים הבאים.
מלחמת רוסיה-שוודיה (1788–1790)
כאשר תקפה שוודיה את רוסיה בשנת 1788, דנמרק נענתה לחובות האמנה שלה עם רוסיה, והכריזה מלחמה על שוודיה. צבא נורווגי פלש לזמן קצר לשוודיה, וניצח בקרב על גשר קוויסטרום, לפני שנחתם השלום ב-9 ביולי1789 בעקבות התערבותם הדיפלומטית של בריטניה ופרוסיה. בלחץ המעצמות, דנמרק-נורווגיה הכריזה על עצמה כנייטרלית בסכסוך הרוסי-שוודי, והביאה לסיומה של מלחמה זו.
עם זאת, פלישתו ההרסנית של נפוליאון בשנת 1812 לרוסיה דחפה את רוסיה לצד הנגדי, בראשות בריטניה, במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, בעוד דנמרק נותרה בעלת ברית של צרפת. כאשר צרפת הובסה בסופו של דבר על ידי הקואליציה השישית, דנמרק הפסידה את השליטה בנורווגיה לטובת שוודיה בהסכם קיל 1814, מה שהאיץ את דעיכתה של דנמרק כמעצמה מרכזית באירופה.
מלחמות שלזוויג
עם עליית הלאומיות הגרמנית באמצע המאה ה-19, באה שאלת שלזוויג-הולשטיין ושלטה בענייני החוץ של דנמרק. לאחר מלחמת שלזוויג הראשונה רוסיה קיבלה את הצד של דנמרק במשא ומתן על אמנת לונדון משנת 1852, שאישר מחדש את הריבונות הדנית בדוכסויות השנויות במחלוקת. רוסיה גם הציעה תמיכה דיפלומטית בדנמרק במלחמת שלזוויג השנייה אך לא ביצעה התערבות צבאית למענה, ודנמרק איבדה בסופו של דבר את שלזוויג-הולשטיין בשלמותה לפרוסיה באמנת וינה משנת 1864.
לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1917, הכירה דנמרק בברית המועצות וכוננה עמה יחסים דיפלומטיים בשנת 1924. אף על פי שהממשלה הדנית ביקשה להישאר נייטרלית בשתי מלחמות העולם, המדינה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, והצטרפה להסכם אנטי-קומינטרן בשנת 1941 (אם כי היא התעקשה על נייטרליותה בכל סכסוך עם רוסיה). דנמרק אף פעם לא הכירה בסיפוחהמדינות הבלטיות לברית המועצות. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הפכה דנמרק לחברה מייסדת בארגון האמנה הצפוני האטלנטי (נאט"ו) בשנת 1949, אם כי מדיניות החוץ שלה המשיכה לנטות יותר לעבר נייטרליות מאשר לעימות עם ברית המועצות.
יחסים נוכחיים
כיום שתי המדינות הן שותפות סחר קרובות, והן נסחרות בעיקר לאורך החוף הבלטי. איי פארו היו הטריטוריה הדנית היחידה מעבר לים שהחליטה לנהל משא ומתן על הסכם סחר חופשי עם רוסיה.[6] הסחר יעבור דרך דנמרק, ומשם לרוסיה. ישנם גם כמה דייגים רוסים המבקרים בטורסהאבן, בירת האיים. רוסיה ודנמרק חתמו על הסכמי ויזות. פר סטיג מילר, שר החוץ של דנמרק, הצהיר כי ההסכמים יסייעו להקל על המגעים בין מדענים, אנשי עסקים וסטודנטים של שתי המדינות. העסקה הייתה גם הסכם רשמי בין רוסיה לאיחוד האירופי.
באוגוסט 2014 הודיעה ממשלת דנמרק כי תתרום למערכת ההגנה מפני טילים של נאט"ו, על ידי הצטיידות באחת או יותר מהפריגטות בעלות יכולת המכ"ם, בין המשבר האוקראיני והמתחים הגוברים בין רוסיה לנאט"ו.[7] ב-22 במרץ2015 אישר שגריר רוסיה בדנמרק, מיכאיל ואנין, את המתחים במהלך ריאיון ליילנדס פוסטן: "אני לא חושב שהדנים מבינים לגמרי את ההשלכות של מה שיקרה אם דנמרק תצטרף למערכת הטילים בהנהגת ארצות הברית. אם זה יקרה, ספינות מלחמה דניות תהפוכנה ליעדים לטילי הגרעין הרוסים". שר החוץ של דנמרק, מרטין ליגורד, הכריז על דברי השגריר כבלתי קבילים וכי מערכת ההגנה אינה מכוונת לרוסיה, טענה שאשרה על ידי דוברת נאט"ו, אואנה לונג'סקו. דובר נאט"ו הוסיף כי ההצהרות הרוסיות "אינן מעוררות אמון או תורמות לחיזוי, שלום או יציבות".[8][9]
יחסים דיפלומטיים
דנמרק מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה וקונסוליה כללית בקלינינגרד. מאידך, רוסיה מחזיקה בדנמרק שגרירות בקופנהגן בלבד.[10]
^Hübner, Eckhard (1998). "Zwischen alle Fronten: Magnus von Holstein als König von Livland". In Hübner, Eckhard; Klug, Ekkehard; Kusber, Jan (eds.). Zwischen Christianisierung und Europäisierung. Beiträge zur Geschichte Osteuropas in Mittelalter und früher Neuzeit. Festschrift für Peter Nitsche zum 65. Geburtstag. Quellen und Studien zur Geschichte des östlichen Europa (בגרמנית). Vol. 51. Stuttgart: Steiner. pp. 313–334 [317]. ISBN3-515-07266-7.
^Hübner, Eckhard (1998). "Zwischen alle Fronten: Magnus von Holstein als König von Livland". In Hübner, Eckhard; Klug, Ekkehard; Kusber, Jan (eds.). Zwischen Christianisierung und Europäisierung. Beiträge zur Geschichte Osteuropas in Mittelalter und früher Neuzeit. Festschrift für Peter Nitsche zum 65. Geburtstag. Quellen und Studien zur Geschichte des östlichen Europa (בגרמנית). Vol. 51. Stuttgart: Steiner. pp. 317–318. ISBN3-515-07266-7.
^Frost, Robert I. (2000). The Northern Wars: War, State and Society in Northeastern Europe 1558–1721. Longman. ISBN978-0-582-06429-4.
