בעת הקמת ברית המועצות בשנת 1922, רוב הממשלות בעולם התייחסו לשלטון הסובייטי כמוקצה בשל תמיכתו בקומוניזם, ולכן רוב המדינות נמנעו ממתן הכרה דיפלומטית. פחות מרבע מאה לאחר מכן, לא רק שהיו לברית המועצות יחסים רשמיים עם רוב אומות העולם, אלא שהיא גם התקדמה למעמד של מעצמת-על.
ברית המועצות הייתה ביחסים קרובים עם המדינות הסוציאליסטיות שהוקמו בשטחים שנכבשו על ידה במלחמת העולם השנייה, שאפשרו ליצור ארגוני שיתוף פעולה צבאיים וכלכליים. יחד עם זאת, ב-1948 היחסים הדיפלומטיים עם יוגוסלביה הורעו על רקע חוסר אמון הדדי בין ראשי המדינות. התערערות דומה של יחסים אירעה עם אלבניה ב-1955 בשל שינויי המדיניות שנוצרו כחלק מתהליך הדה-סטליניזציה.
לאורך המלחמה הקרה היו נקודות חיכוך שונות בין ברית המועצות לארצות הברית. בשנת 1962, המתיחות הגיעה לשיא של כל הזמנים במהלך משבר הטילים בקובה, בו טילים סובייטים הוצבו על אדמת קובה בטווח ירי אל ארצות הברית. בדיעבד, סיטואציה זו הייתה הנקודה שבה היה הסיכון הגבוה ביותר להידרדרות למלחמה גרעינית. לאחר פתרון המשבר, יחסי ארצות הברית-ברית המועצות נרגעו בהדרגה עד שנות ה-70.
ב-1978, הפיכה באפגניסטן הביאה לשלטון ממשלה סוציאליסטית אשר בין מאבקי כוח פנימיים והתערבות זרה, ביקשה מברית המועצות השכנה לשלוח סיוע צבאי. התערבות ברית המועצות התפרשה כפלישה עוינת בעיני ארצות הברית ובעלות בריתה, אשר מימנו את מתנגדי המהפכנים, המוג'אהדין, וכך הובילו לחזרת פעולות האיבה, אשר החריפו מאוד בשנים הבאות. הפלישה לאפגניסטן הובילה להטלת חרם מצד מדינות המערב על אולימפיאדת מוסקבה.
כאשר מיכאיל גורבצ'וב הפך ב-1985 למנהיג ברית-המועצות, הוא שאף לבנות מחדש את ברית המועצות לפי המודל הסקנדינבי למדינה סוציאל-דמוקרטית מערבית, וכך ליצור כלכלת מגזר פרטי. הוא הוציא את הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן, והחל במדיניות של אי התערבות בענייניהן הפנימיים של המדינות הגרורות של ברית המועצות באירופה (דוקטרינת סינטרה). צעדים אלו התקבלו באהדה על ידי ארצות הברית, דבר שהביא לסיום המלחמה הקרה ומאידך להתפרקות ברית המועצות ב-1991.
משרד החוץ הוביל את מדיניות החוץ הסובייטית. אנדריי גרומיקו שימש כשר החוץ הסובייטי במשך כמעט שלושים שנה (1957-1985).
