בעוד שאר הרפובליקות במרכז אסיה התלוננו לפעמים על התערבות רוסית, קירגיזסטן רצתה לעיתים קרובות יותר תשומת לב ותמיכה ממוסקבה מכפי שהצליחה להשיג. עבור כל התמיכה הכספית שהקהילה העולמית הציעה, קירגיזסטן נשארת תלויה כלכלית ברוסיה, הן ישירות והן דרך קזחסטן. בתחילת 1995 ניסה אסקאר אקייב, נשיא קירגיזסטן, למכור חברות רוסיות השולטות במניות ב-29 מפעלי התעשייה הגדולים ברפובליקה, הצעה שרוסיה סירבה לה.[1]
אקייב התלהב לא פחות מצורות ישירות יותר של השתלבות, כמו האיחוד הכלכלי האירואסייתי, שהציע נשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב ביוני 1994. מכיוון שככל הנראה שקירגיזסטן תקבל הרבה יותר מאיחוד כזה ממה שהיא תתרום, ההתלהבות של אקייב נענתה במענה מועט מצד רוסיה ומהמדינות הגדולות האחרות שהיו מעורבות בהסדר כזה. הזמנתו של אקייב למשמר הגבול הרוסי להשתלט על גבול סין של קירגיזסטן, עדכון משמעותי למדיניות הנייטרליות שלו, הייתה מהלך נוסף להתאחדות.[1]
ממשלת קירגיזסטן גם חשה חובה לבקש את ההגנה הכלכלית של רוסיה. המציאות הקשה של מצבה הכלכלי של קירגיזסטן פירושה שהאומה היא מדינת לקוחות בינלאומית בלתי נמנעת, לפחות בעתיד הנראה לעין. למרות המאמצים המאוחדים לחפש "ספונסרים בינלאומיים", אקייב לא קיבל הרבה יותר מרצון טוב בינלאומי רב. גם אם הנשיא לא היה גר שבע-עשרה שנה ברוסיה בעצמו, וגם אם יועציו, משפחתו וחבריו לא היו כל אנשי רוח סובייטים בעלי מידה גבוהה של היכרות עם רוסיה, ההכרח הכלכלי ככל הנראה היה דוחף את קירגיזסטן לכיוון רוסיה.[1]
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא קירגיז לשעבר קורמנבק בקייב
בביקורו בפברואר 1994 במוסקבה חתם אקייב על כמה הסכמים כלכליים. לאחר שהובטח לרפובליקה אשראי של 75 מיליארד רובל (ככל הנראה לשימוש ב-1994), וכ-65 מיליון דולר בהסכמי סחר, הבטיחה רוסיה להרחיב את עקרון המדינה המועדפת על קירגיזסטן לרכישת נפט ודלקים אחרים. קירגיזסטן מצידה הסכימה להקמת חברת השקעות קירגיזית-רוסית, שתרכוש מפעלים הקשורים להגנה סרק ברפובליקה כדי לספק תעסוקה לאוכלוסייה הרוסית ההולכת וגוברת של קירגיזסטן. בתחילת 1995 חתמו ראש ממשלת קירגיזסטן אפאס ג'ומגולוב וראש ממשלת רוסיהויקטור צ'רנומירדין על שורה של הסכמים שקבעו תיאום דו צדדי של הרפורמה הכלכלית בשתי המדינות, מה שמחייב את קירגיזסטן לרוסיה. לאחר שתדלנות קשה לשילוב, הפכה קירגיזסטן לחבר באיגוד המכס שהקימו רוסיה, בלארוס וקזחסטן בפברואר 1996.[1]
רוסיה מצידה רואה בסיוע לקירגיזסטן תקדים מוצלח במדיניותה החדשה של קבלת השפעה במדינות הסמוכות אליה, המדינות שהיו בעבר רפובליקות סובייטיות. רוסיה לא רוצה הגירה מאסיבית של רוסים מהרפובליקות החדשות; כשני מיליון רוסים אתניים עברו לרוסיה בין 1992 ל-1995. אקייב, לעומת זאת, צריך למצוא דרך לבלום את אובדן אוכלוסייתו הרוסית, שכבר גרמה לגירעון אדיר של רופאים, מורים ומהנדסים.[1]
דורדוי בזאר הענק של בישקק, המוגש על ידי אוטובוסים הסעות מיוחדים מסיביר, הוא מרכז חשוב לאספקת מוצרי צריכה סיניים לשוק הרוסי
מסיבות אלה, למרות התנגדותם של לאומנים קירגיזים ופוליטיקאים אחרים בעלי אופי עצמאות, בשנת 1995 נעתר אקייב לבקשת נשיא רוסיהבוריס ילצין לבחון את ההוראות החוקתיות שהופכות את קירגיזית לשפה הרשמית היחידה. בתחילת 1996 נקטה קירגיזסטן צעדים משפטיים לקראת הפיכת רוסית לשפה הרשמית השנייה של הרפובליקה, בכפוף לתיקון החוקה. יוזמה זו באה במקביל לאיחוד המכס שנחתם עם רוסיה, קזחסטן ובלארוס בפברואר 1996. ההצלחה ארוכת הטווח של חיפושי אקייב אחר שילוב מחדש מוטלת בספק בגלל חשיבותה האסטרטגית המינימלית של קירגיזסטן והעלות הפוטנציאלית למדינה חיצונית התומכת בכלכלה המטלטלת של הרפובליקה.[1]
בפברואר 2009 ממשלת רוסיה התחייבה למחוק את החוב של קירגיזסטן בסך 180 מיליון דולר, כמו גם הבטחה להלוות לה עוד 2 מיליארד דולר, לתת לה 150 מיליון דולר בסיוע ישיר ולסבסד את בניין מפעל המפעל Kambarata-1 בסכר קמברטינסק. [2]
_04.jpg)
