מכיוון שהצבא האדום מעולם לא נכנס לאלבניה, והאלבנים שחררו בעצמם את המדינה שלהם. אלבניה פיתחה יחסים טובים מאוד עם יוגוסלביה, וקשריהם שלאחר המלחמה היו טובים מאוד.
לאחר חילופי דברים חדים נוספים בין צירים סובייטים וסינים ברחבי אלבניה בקונגרס העשרים ושניים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות באוקטובר 1961, ראש ממשלת ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, תקף בפוליטביורו את האלבנים בגין הוצאתה להורג של חברה פרו-סובייטית במפלגת העבודה האלבנית, שהייתה בהריון, וברית המועצות ניתקה לבסוף את היחסים הדיפלומטיים עם אלבניה בדצמבר. לאחר מכן החזירה מוסקבה את כל היועצים והטכנאים הכלכליים הסובייטיים מהמדינה, כולל אלה שעבדו בארמון התרבות, ועצרה משלוחי אספקה וחלפים לציוד שכבר היו באלבניה. בנוסף, ברית המועצות המשיכה לפרק את מתקניה הימיים באי סזן, תהליך שהחל עוד לפני הפרידה ביחסים.
סין
סין הקומוניסטית פיצתה את אלבניה על אובדן התמיכה הכלכלית הסובייטית, וסיפקה כ-90% מהחלקים, מצרכי המזון וסחורות אחרות שהבטיחה ברית המועצות. בייג'ינג הלוותה לאלבנים כסף בתנאים נוחים יותר ממוסקבה, ובניגוד ליועצים הסובייטים, טכנאים סינים הרוויחו את אותו שכר נמוך כמו העובדים האלבנים והתגוררו בדיור דומה. סין גם העניקה לאלבניה תחנת שידור רדיו עוצמתית ממנה היללה טירנה את שבחיהם של יוסיף סטלין, אנוור הוג'ה ומאו דזה-דונג במשך עשרות שנים. מצידה, אלבניה העניקה לסין זכות שימוש בחוף באירופה ופעלה כדובר הראשי של סין הקומוניסטית באו"ם. אך לצערה של אלבניה, הציוד והטכנאים הסיניים לא היו באיכות של הסחורה והיועצים הסובייטיים שהם החליפו. מחסום השפה אף אילץ את הטכנאים הסינים והאלבניים לתקשר ברוסית. האלבנים כבר לא נטלו חלק בפעילות ברית ורשה או בהסכמי קומקון. עם זאת, שאר המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה לא ניתקו את הקשרים הדיפלומטיים או המסחריים עם אלבניה. בשנת 1964 האלבנים הרחיקו לכת עד שתפסו את השגרירות הסובייטית הריקה בטירנה, ועובדים אלבנים נאלצו להמשיך לבנות את ארמון התרבות בעצמם.
התפתחויות מאוחרות יותר
באוקטובר 1964, אנוור הוג'ה בירך על נפילתו של ניקיטה חרושצ'וב מהשלטון, והמנהיגים החדשים של ברית המועצות הנהיגו פתיחות יתר כלפי טירנה. עם זאת התברר עד מהרה שההנהגה הסובייטית החדשה אינה מתכוונת לשנות את המדיניות הבסיסית שתתאים לאלבניה, והיחסים לא הצליחו להשתפר. התעמולה של טירנה המשיכה במשך עשרות שנים והתייחסה לפקידי ברית המועצות כאל "רוויזיוניסטים בוגדניים" ו"בוגדים בקומוניזם", ובשנת 1964 הוג'ה אמר שתנאיה של אלבניה לפיוס הם התנצלות סובייטית לאלבניה ופיצויים בגין נזקים שנגרמו למדינה. היחסים בין ברית המועצות לאלבניה ירדו לשפל חדש לאחר הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968, אז הגיבה אלבניה על ידי נסיגה רשמית מהברית.
היחסים בין סין-אלבניה הסתיימו עד 1978. אפילו לאחר הפילוג הסיני-אלבני, האלבנים סירבו לנרמל את היחסים עם ברית המועצות, והותירו את ארצם מבודדת כמעט לחלוטין מהעולם החיצון.
יחסי אלבניה–הפדרציה הרוסית
מאז הכרזת העצמאות של קוסובו ב-2008, רוסיה גיבתה בעיקר את סרביה. עם זאת היחסים בין המדינות מתחילים להשתפר דרך הארגונים שהם חלק מהם. שגריר אלבניה ברוסיה בנובמבר 2018 הוא ארבן גזוני, ושגריר רוסיה באלבניה הוא אלכסנדר קרפושין. בתוך אזור הבלקן הרחב יותר נחשבת אלבניה למדינה הפרו-מערבית ביותר באזור, ובניגוד לשכנותיה (למעט קוסובו), יש לה תמיכה מועטה עד זניחה ברוסיה.[1]
ביקורים רשמיים
הוג'ה טס ביולי 1947 למוסקבה כדי לכרות הסכם סחר עם ברית המועצות ולעסוק במשא ומתן נוסף עם יוסיף סטלין.
במאי 1959 ביקר ראש ממשלת ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, בטירנה בביקורו הראשון של מנהיג רוסי במדינה. מטרת הביקור הייתה ללחוץ על אלבניה לשקם את היחסים בין יוגוסלביה-אלבנים וסובייטים-אלבניים, כמו גם "למקד את כלכלתם בגידול פרי הדר ולא להתרכז בתיעוש". חרושצ'וב ביקר גם בעיר העתיקה בוטרינט, דרומית, שם העיר לשר ההגנה הסובייטי רודיון מלינובסקי, "תראה, כמה זה נהדר! אפשר לבנות כאן בסיס אידיאלי לצוללות שלנו. יש לדאוג לדברים הישנים האלה [התייחסות לממצאים ארכאולוגיים] לחפור אותם ולזרוק לים". הביקור נכשל על ידי חוסר אמון הדדי, אשר הביא ליציאתו מהארץ יומיים לפני לוח הזמנים.
נציגויות דיפלומטיות
אלבניה מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה וקונסוליה כללית בסנקט פטרבורג. מאידך, רוסיה מחזיקה באלבניה שגרירות בטירנה בלבד.[2]