מאוחר יותר נבנו גם הרחבות לשכונה - רחביה ב'[4], ג' וד' שהשתרעו עד רחוב התיבונים ובן סרוק בדרום מערב, והרחובות שלמה מולכו ורד"ק בדרום מזרח. על פי התקנות המקוריות של ועד השכונה הותר לפתוח בתי מסחר רק בשני הרחובות הראשיים שבשולי השכונה, וזאת כדי לשוות לה אופי פסטורלי. הרחובות שנועדו למעבר לכלי רכב היו צרים כדי שלא יהפכו לסואנים מדי, ואילו השדרה הירוקה החוצה את השכונה מצפון לדרום נועדה להולכי רגל ולמטיילים והיא רחבה יחסית. על פי המסופר, נבנו הרחובות כשהם מעוקלים - סגולה נגד שדים ומזיקים.
ראשוני התושבים באו ממשפחות ספרדיות מבוססות שהשפיעו על בחירת שמות הרחובות[5]. גם מנהיגי היישוב היהודי הנבנה בארץ ישראל נמנו על תושבי השכונה הראשונים, ורבים מתושביה הבאים לאורך הדורות היו מנכבדי המדינה. בשנת 1936 התגורר ברחביה היילה סלאסי, מלך אתיופיה הגולה, במשך שלושה חודשים בווילה לאה, ברחוב בן מימון שבשכונה. לרחביה יצא שם של שכונה אריסטוקרטית של יוצאי מרכז אירופה, אף על פי שבפועל התגוררו בה גם משפחות ספרדיות מבוססות, בהן משפחות אלישר, ולירו, מולכו וקוקיה. מספר הרופאים בשכונה תרם ליוקרתה הרבה, בפנקס התושבים של שנת 1936 נספרו 56 רופאים מתוך 988 תושבים[6].
בראשית פברואר 1947 החרימו השלטונות את בתיהם של כשליש מתושבי רחביה לצורך הצבא הבריטי ואלו נאלצו למצוא לעצמם מקומות מגורים אחרים[7].
החל משנות השישים אופייה של רחביה כשכונה פסטורלית ושקטה החל להשתנות, עם הפיכת חלק מרחובותיה לעורקי תחבורה ראשיים המחברים בין חלקי העיר החדשים והישנים. לרבים מהבתים והוילות נוספו תוספות בנייה וקומות נוספות. מחירי הדירות הגבוהים והעדר שטחים לבנייה חדשה הגבילו את היכולת של דיירים חדשים לקנות בתים בשכונה, אך היא המשיכה להוות מרכז בולט לאנשי אקדמיה- ובעיקר מהאוניברסיטה העברית, רופאים, שופטים ובכירים מהשירות הציבורי.
תחילת המאה ה-21
בתחילת המאה ה-21 החלה התעוררות לכך שהחכירה של האדמות מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית מסתיימת עד אמצע המאה ה-21[8]. ובמקרה של בתי ראש רחביה, אף לפני כן. ב-2016, עדיין לא היה שינוי במצב זה. פרט למקרה של ראש רחביה. שם, חוכר אחר שילם עבור הארכת החכירה ב-200 שנה. אולם כל דייר קיים יאלץ לשלם חלק ניכר משווי דירתו אם ברצונו שהחזקה בה תישאר בידיו אחרי סיום החכירה הראשונית.
נכון לשנת 2018. גרים ברחביה כ-7000 תושבים. מתוכם כ-20% מעל גיל 65 ו-20% מתחת לגיל 14 ושליש מהאוכלוסייה הם בין הגילאים 20-35[9]. שכבת הגיל הצעירה מוסברת בכמות הסטודנטים הגדולה המתגוררת בשכונה. ישנה ירידה בכמות הילדים המתגוררים בשכונה ובפרט מהאוכלוסייה החילונית. בין 1986–2006 ירד מספר התלמידים בבית הספר היסודי הממלכתי "פולה ודוד בן-גוריון" בכ-50%. ומספר התלמידים בגימנסיית רחביה ירד בכשליש, בעוד שבבתי הספר הממלכתיים דתיים נשאר יציב[10]. החל משנות התשעים ישנה תופעה של כניסת עולים חרדים מודרניים מבוססים בעיקר מארצות הברית שהגיעו אל השכונה והם כיום מהווים חלק ניכר מאוכלוסייתה[11][12].
במרכז השכונה ההיסטורית שוכנים גם מתחם יד בן צבי, המשמר את המקום בו עמד בעבר צריף המגורים של הנשיא יצחק בן-צבי שלידו (בית ולירו) שכן משכן נשיאי ישראל עד שנת 1971, ובית לוי אשכול, השוכן במבנה ששימש כמעון ראש הממשלה הרשמי בין 1950–1974.
בשנת 1926, לאור פינוי גדוד העבודה מהשכונה, טענו המפונים שוועד השכונה הביא לפינויים מהשכונה מפני שהיו כתם לשכונה המכובדת[14]. כן התלוננו אנשי הגדוד על שאנשי השכונה מנעו מהם לקיים מחצבה בשכונה משום שהיא מפריעה את שנת הצהריים שלהם[15][16].
בנוגע לתדמית "רחביה" שדבקה במיוחד בשופטי בית המשפט העליון, אמרה דורית ביניש:
מילת גנאי חדשה התפתחה בעשור האחרון ושמה "רחביה". אני מניחה שרבים מבני הדור הצעיר ברחבי הארץ אינם יודעים כלל מה משמעות רחביה. לפני שנים – עשרות שנים – הייתה זו שכונה יוקרתית בירושלים, שיוקרתה לא הייתה בכך שהיא שכונה של עשירים, אלא בכך שחיו בה אינטלקטואלים, אנשי רוח, מרצים באוניברסיטה העברית, ראשי הציונות וגם חלק מהשופטים שתרמו מכישוריהם לבית המשפט העליון; יהודים לאומיים, כנשיא לנדוי והמשנה לנשיא מנחם אלון. לימים, המציא מאן דהוא גימיק פופוליסטי כאילו רחביה היא של העשירים המנותקים מהעם בישראל, וכיום היא מוצגת – ללא כל ביסוס במציאות – כמעוז השמאל.
^ראו: יהושע בן אריה ירושלים היהודית החדשה עמ' 277 הערה 537
|ערן אבני שכונת רחביה מכון ירושלים לחקר ישראל 2007|עיתון דבר 25.3.1926 'שמות לרחובות ברחביה' שם נכתב בפירוש ששדרות יהודה הלוי הן שדרות ולא רחוב. כך גם במפות מאותה התקופה.
מדובר בטעות חמורה שקנתה לה חסידים כאילו שמו הקודם של רחוב אוסישקין היה רחוב יהודה הלוי ואוסישקין שינה אותו ולא היא. רחוב אוסישקין נקרא רחוב הקרן הקיימת, רחוב הקרן הקיימת נקרא רחוב שמואל הנגיד ושדרות יהודה הלוי נקראות היום גן הכוזרי. לעומת זאת בספרו של מר דב גנחובסקי "סיפורים ירושלמים" בהוצאת כרטא עמוד 329 מופיע צילום מפה של חברת הכשרת היישוב שבה אכן שמו של רחוב "קרן קיימת" הוא שמואל הנגיד, אך שמו של רחוב אוסישקין הוא "שדרות יהודה הלוי" כמסופר, מה גם שהגינה הגדולה ברחוב רמב"ן הידוע היום לכול כ"גן הצפרדע" או "גן הג'ירפה" שונה ל"גן הכוזרי" כפצוי ליהודה הלוי על אובדן הרחוב, פצוי שאבד לאחר ששמו של הגן שונה שוב לגן "אליעזר ילין".
