מופע רחוב או "מופע חוצות" הוא מופע המוצג במקום ציבורי, בדרך כלל בתמורה לתשרים מעוברי האורח. ברוב הארצות התשרים יהיו כסף, אך ישנם מקומות בהם נהוג לתת אוכל, שתייה או אפילו מתנות. מופעים כאלה מתקיימים בכל רחבי העולם כבר מאז העת העתיקה. אנשים העוסקים במופעי רחוב נקראים אמני רחוב.
כבר מימי קדם, מופעים במקומות ציבוריים בעד כסף היו קיימים בכל תרבות עיקרית בעולם. עבור מוזיקאים רבים, מופעי הרחוב היו אמצעי התעסוקה הנפוץ ביותר כיוון שהם לא יכלו לשווק ולהקליט את עצמם[1].
מופעי הרחוב היו נפוצים במיוחד אצל הצוענים. האזכור של מופעי רחוב צועניים (כמו מוזיקאים צועניים, רקדנים ומגלי עתידות) נמצא בסוגים שונים של שירה וספרות.
ניתן למצוא אמני רחוב בכל תרבות מרכזית, ולכן התפתח בכל תרבות שם שונה לאמני הרחוב ולעיתים גם צורה מסורתית לאמנות זו:
בצרפת של ימי הביניים – אמני רחוב היו ידועים בשמות "טרובדורים" או "ג'ונגלרים".
ברוסיה – אמני רחוב נקראו "סקומורוקה" ומתועדים היסטורית כבר מסביבות המאה ה-11.
במקסיקו – היו להקות מריאצ'י, שניגנו ז'אנר מוזיקלי שנקרא גם הוא מריאצ'י. לעיתים קרובות להקות אלה היו מבצעות מופעי רחוב בעת נסיעה ברחובות ובכיכרות, כמו גם במסעדות ובברים.
בנוסף, קיימות גם ה"להקות של איש-אחד" אשר הופיעו כאמני רחוב המנגנים במספר כלים בו-זמנית. להקות אלו נפוצו באזורים עירוניים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ועדיין מופיעות כיום. האמנים בדרך כלל בוחרים כלים שמשתלבים יחד בהרמוניה, והשילוב הנפוץ ביותר הוא גיטרה, מפוחית ותוף מרים. לעיתים כוללים המופעים גם שירה. רבות מהלהקות הללו עדיין מופיעות ברחוב, ומעטות מהן מוזמנות לנגן בפסטיבלים ובאירועים אחרים.
במאה ה-21, החלה להיווצר צורה חדשה של מופעי רחוב, שנקראת "מופע רחוב ברשת" (תרגום חופשי מ-cyber busking). בסוג הופעה זה אמני הרחוב מעלים את עבודותיהם או הופעותיהם לרשת כדי שאנשים אחרים יצפו בהן או יורידו אותן, ואם יאהבו אותן – הם יוכלו לתרום להם דרך PayPal.
את רוב הידע שלנו בנוגע להיסטוריה של מופעי הרחוב אנו למדים מהחוקים שאסרו עליהם[2].
מופעי זירה: מופעים בהם הקהל מתאסף סביב המופע. בדרך כלל יש להם התחלה וסוף ברורים וקבועים והם נעשים, לרוב, בשיתוף עם תיאטרון רחוב, בובנאיים, קוסמים, קומיקאיים, לוליינים, להטוטנים ולעיתים מוזיקאים. מופעי זירה הם לרוב הכי רווחיים. לעיתים, כמות הקהל שמתאסף יכולה להיות עצומה ואמן רחוב טוב יצטרך לדעת כיצד לנתב את הקהל כך שלא יפריע לתנועת הולכי הרגל.
מופעי walk-by: מופעים בהם אמן הרחוב עושה פעולה שלא דורשת התחלה או סוף מוגדר והקהל צופה בו לזמן קצר בדרך כלל או רק חולף על ידו. מופע walk-by יכול להפוך למופע זירה אם ההופעה מיוחדת ולא רגילה או מאוד פופולרית.
מופעי "רמזור": מופעים בהם האמנים מציגים את ההופעה שלהם על הכביש, לרוב בפני נוסעים ונוסעות במכוניות, בזמן שהרמזור אדום. האמנים הולכים בין המכוניות ואוספים את הכסף מהנהגים ו/או מהולכי הרגל. המופעים חייבים להיות קצרים ומרוכזים מאוד, ולכן ישנם תחומים מסוימים שבדרך כלל ישתמשו בסוג מופע זה כמו: ברייקדאנס, להטוטנות ולעיתים קסמים. סוג המופעים הזה נפוץ בעיקר במרכז ודרום אמריקה.
מופעי "קפה": מופעים המתבצעים במסעדות, פאבים, ברים ובתי קפה ופופולריים בעיקר בקרב מוזיקאים. ג'וני מיטשל, בוב דילן וג'ואן באאז התחילו את הקריירה שלהם במופעים מסוג זה. אחד האמנים המוכרים ביותר שנהיה מפורסם בזכות מופע ה"קפה" שלו הוא בילי ג'ואל. הלהיט שלו "Piano Man", נכתב על ששת החודשים שבהם עבד בבר "Executive Room" בלוס אנג'לס בשנת 1972.
איסוף כסף
אמן המעמיד פני פסל מוזהב, עומד בחזית ה"Bank of Ireland" בדבלין, אירלנד.
אמני רחוב משתכרים מאיסוף תרומות ותשרים מהעוברים והשבים במגוון כלים ודרכים, בהתאם לסוג המופע שהם בוחרים להעלות (זירה, walk-by, "רמזור" או "קפה").
במופעי walk-by, הנרתיק של הכלי בו האמן מנגן, כובע או צנצנת/קופסה מיוחדת ישמשו לרוב כמקום איסוף הכסף.
במופעי זירה, האמן בדרך כלל יאסוף את הכסף בסוף המופע, למרות שישנם אמנים שאוספים את הכסף גם במהלכו כדי להבטיח שלכל קהל הצופים תהיה הזדמנות להביע את הערכתם לכישרונם. לפעמים, האמן יעסיק אדם שיאסוף למענו את הכסף מהקהל. שמו של אדם זה באנגלית הוא bottler. שם זה הוא מונח בריטי שמקורו הוא במתודת איסוף הכסף של האספן, שהשתמש בחלקו העליון של בקבוק זכוכית המחובר מצווארו ומטה לנרתיק עור אליו נפלו המטבעות. היתרון של כלי זה על כל כלי אחר הוא שהכסף נכנס פנימה בקלות, ובו בזמן מקשה על הוצאתו, שתשמיע רעש רב. איסוף הכסף (bottling) בעצמו יכול להיחשב כאמנות, וההבדל בין אספן כסף טוב לרע יכול להיות המכריע בכמות הכסף שתתקבל בסוף המופע. אספן כסף טוב ידע לעודד את הקהל לתת כסף. האספן בדרך כלל מקבל חלק מסוים מהכסף שנאסף באותו מופע[3].
לפני המאה ה-20, שימוש בקופים מאומנים כאספני כסף היה נפוץ בקרב אמני רחוב. נוהג זה פחת או חדל לגמרי במדינות רבות עקב שינויים בעמדות החברתיות ובחוקי הפיקוח בנוגע לבעלי-חיים. בימינו, אמני רחוב רבים משתמשים במכשיר שנקרא "Monkey stick" – שהוא מקל ארוך עם מצילות קטנות או פקקי בקבוקים המחוברים אליו, איתו האמן מרעיש לפני ההופעה.
מיקום המופע
למיקום המופע משמעות רבה עבור אמני הרחוב. מופע מסוים יכול לעבוד במקום אחד ולאו דווקא לעבוד באחר.
ישנם מקומות פופולריים למופעי רחוב והם בדרך כלל מתאפיינים בתנועת הולכי רגל גבוהה, מעט רעשי רקע או רעשי רקע חלשים, ראות טובה, חשיפה מרבית לציבור ההולכים וכן כמה שפחות אלמנטים שיכולים להפריע למופע. דוגמות למקומות כאלה יכולות להיות אתרי תיירות, פארקים מרכזיים, מתחמי בילוי הכוללים שפע של מסעדות, בתי קפה, פאבים ותיאטראות, תחנות אוטובוס/רכבת, כניסות לאירועים כמו קונצרטים גדולים או משחקי ספורט וכמעט כל כיכר מרכזית. מקומות נוספים יכולים להיות גם קניונים או כניסות למתחמי קניות, אך אלה ידרשו לרוב אישור מהנהלת המקום.
השפעת מופעי הרחוב על סביבתם
סוזי ג'. טננבאום, מסבירה בספרה "הרמוניה תת-קרקעית: מוזיקה ופוליטיקה ברכבת התחתית של ניו יורק" כיצד הפתגם "מוזיקה בכוחה להרגיע בקסמיה את החיה הפראית" (תרגום חופשי – "Music hath charms to soothe the savage beast") מתאים לאומנות הרחוב. המחקרים הסוציולוגיים שביצעה הראו שבמקומות בהם הופיעו בקביעות אמני רחוב, אחוז הפשיעה ירד[4]. ישנן ערים רבות שמעודדות מופעי רחוב במקומות מסוימים בעירן ולעיתים הן אף מפרסמות לו"ז הופעות.
אמני הרחוב מתערבים בחיי היומיום של המקום בו הם מופעים – כמו שהאריסון פפר כתבה בספרה, אמני רחוב מתערבים בארגון הזמן-מרחב של החלל, כאשר "המופע הוא אירוע דינמי, מתנועע ונושם", המשפיע על המקום במונחים של "צפיפות, צבירה, משכורות, פיזור וזרימה".
_-_WGA20657.jpg)
_(8204119457).jpg)
