מבחינות רבות, שכונות הבריח מתפקדות כיחידה מנהלית והיסטורית אחת. שכונות הבריח הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים ויצרו רצף התיישבות עברי, בין העיר המערבית להר הצופים. רצף זה נועד להקשות את ניתוק הר הצופים בשנית, משטחי מדינת ישראל ולאפשר סלילת נתיב תחבורה להר הצופים, "שדרות אשכול", שעובר בשכונות עבריות בלבד. שדרות אשכול ורמת אשכול נקראות על שם ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, שיזם את הקמת שכונות הבריח.
גאוגרפיה
שכונות הבריחהגבעה הצרפתיתגבעת המבתר
פסגת הר הצופים, ברום 826 מטר מעל פני הים, ופסגת הגבעה הצרפתית, המצויה מצפון להר הצופים, ברום 835 מטר מעל פני הים, הן מהנקודות הגבוהות ביותר בירושלים. הקו שבין פסגת הר הצופים לפסגת הגבעה הצרפתית הוא גבול המדבר – הגבול בין מדבר יהודה לבין הרי יהודה שאינם בתחום המדבר. גבעת התחמושת (797 מטר מעל פני הים[4]) היא שלוחה מערבית של הר הצופים, וגבעת המבתר (814 מטר מעל פני הים) היא שלוחה צפון-מערבית של הר הצופים (ניתן לראות בגבעת המבתר גם שלוחה דרום-מערבית של הגבעה הצרפתית). שטח מעלות דפנה הוא במורדות המערביים של גבעת התחמושת, ורמת אשכול היא במורדות הצפוניים והצפון-מערביים של אותה גבעה.
מערב שכונת מעלות דפנה גובל בשכונת שמואל הנביא. מערב רמת אשכול גובל בשכונת סנהדריה מורחבת. שטחי רמת אשכול, גבעת המבתר וסנהדריה מורחבת גובלים בצפון בנחל צופים הזורם (בחורף) ממזרח למערב. בנחל צופים עוברת דרך חשובה מבחינה היסטורית החוצה את רכס הרי יהודה ממערב למזרח. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נבנה שם כביש רמות-הגבעה הצרפתית. דרך חשובה נוספת שעוברת באזור היא דרך גב ההר שעליה נבנו דרך שכם ושדרות בר-לב. דרך זו קרובה לקו פרשת המים ומקבילה אליו ממערב, דהיינו היא פרושה מצפון לדרום כך שהר הצופים והגבעה הצרפתית ממזרחה ואילו גבעת המבתר וגבעת התחמושת ממערבה.
לפני בניית שכונות הבריח, גבעת המבתר, גבעת התחמושת והגבעה הצרפתית שלטו בתצפית ובאש על דרך גב ההר ועל נחל צופים. גבעת המבתר שולטת בתצפית ובאש גם על גבעת התחמושת. גבעת התחמושת הייתה בקו הישר והקצר ביותר בין שטח מדינת ישראל שלפני 1967 לבין שטח מובלעת הר הצופים. על כן הציבו עליה הירדנים את הביצור העיקרי שלהם באזור ירושלים. בגבעת המבתר הירדנים מיקמו עמדה שלטת לגבעת התחמושת – עמדה שממנה יורים על כוח שפולש לביצור העיקרי ועמדות לשליטה על הדרכים ולהפגזת שכונות ירושלים היהודיות. בגבעה הצרפתית הקימו הירדנים ביצור נוסף לשליטה על הדרכים.
ארכאולוגיה
סמטה במעלות דפנההגן ברחוב מעבר המתלה, שברמת אשכול ובתי רחוב זה, בפורים 1974רחוב פארן שברמת אשכול, מראה מגבעת המבתרבית הכנסת על שם רייך בגבעת המבתר במשך כמה עשורים שולבו בבית כנסת זה סגנונות תפילה של עדות רבותקנה-תותח של טנק שהותר כצעצוע בגינת הבניין בשדרות אשכול 6, למרגלות גבעת התחמושתקטע מרחוב מצרי טירן שבגבעת המבתר
שטחי שכונות הבריח מצויים בשוליים של שני אזורים עשירים ארכאולוגית, אזור נחל צופים ואזור סנהדריה. בנחל צופים נמצא גם אזור שבו פיזור רב של כלי צור ותיארוכו טרם נקבע, נמצאו שרידים רבים של מבנים מתקופת בית שני, מהרומית ומהתקופה הביזנטית. המבנים היו בורות מים, מבני מגורים, מתקני חקלאות, מבנים לא מזוהים ומחצבות. בשכונת שועפאט שמצפון לנחל נמצאה כנסייה עתיקה חצובה. בנחל צופים היו ככל הנראה יישובים חקלאיים שסחרו עם ירושלים העתיקה במשך תקופות רבות וממושכות[5].
סנהדריה הייתה מרכזו של אזור קבורה חשוב ליהודים בתקופת בית שני ונמצאים בה קברי הסנהדרין. באזור שממזרח לסנהדריה, שעל חלקו נבנו שכונות הבריח, נמצאו כעשרים וחמש מערות קבורה, שהבולטות שבהן הן מערת אם אל-עמִד[6] שבנחל צופים, מערת ניקנור שבהר הצופים, מערת האשכולות שברמת אשכול[7] (שזכתה לשמה זה, בפי הארכאולוגים, בשל העיטורים המפוארים בצורת אשכול שבפתחה) ומספר מערות בגבעת המבתר.
אחת ממערות הקבורה החשובות על גבעת המבתר היא מערת שמעון בונה ההיכל – כנראה מחשובי בוני בית המקדש השני בתקופתו של הורדוס. מערה חשובה שנייה היא מערת אבה הכהן[8]. אבה הכהן, ירושלמי שגלה לבבל וחזר ממנה, קבר במערה זו את מתתיה בן יהודה, יליד ירושלים שעצמותיו הועלו מבבל[9]. על כך מעידה כתובת שנמצאה במערה[10]. ישנה סברה כי מתתיה בן יהודה זה הוא מתתיהו אנטיגונוס השני, אחרון מלכי החשמונאים, שמלך בירושלים כשלוש שנים עד שנישבה והובל לאנטיוכיה שבסוריה והומת שם בשנת 37 לפנה"ס[11].
במערת קבורה אחרת על גבעת המבתר נמצאו ב-1 בספטמבר1968, מספר שלדים, שאחד מהם הוא של אדם שהומת בצליבה. השלד התגלה בארון ועליו שמו של הצלוב – יהוחנן בן חגקול. מסמר בודד היה נעוץ בשתי עצמות העקב של השלד[12], ורגליו שוברו. שרידי עץ זית בלתי מעובד שנמצאו על המסמר מרמזים כי האיש נצלב על עץ זית. הגופה המתוארכת לתקופת המרד הגדול[13]. זוהי אחת התגליות הארכאולוגית היחידות בעולם של שלד אדם צלוב, אם לא היחידה שבהן[14]. תגלית ייחודית זו מאששת את הכתוב במקורות היסטוריים מהעת העתיקה ולפיהם היו מקרים של צליבה בידי הרומאים. המקורות מספרים על אלפי הוצאות להורג בצליבה, ומשערים כי הסיבה למיעוט הממצאים הארכאולוגיים המוכיחים זאת נובע מהנוהג להפקיר את הגופה על הצלב לפגעי מזג האוויר ולאוכלי נבלות.
היסטוריה
אזור שכונות הבריח גובל בנחל צופים, שבו הייתה התיישבות במשך תקופות היסטוריות אחדות, ובאתר ענתות, שעל פי התנ"ך גר בו ירמיהו הנביא, ומכיל את שולי אזור הקבורה החשוב מימי בית שני שבסנהדריה.
תקופת המנדט הבריטי
שמה של הגבעה הצרפתית ניתן לה בתקופת המנדט הבריטי, בטרם נבנתה שכונת מגורים על גבעה זו. על פי סברה אחת שם זה ניתן לה בשל השתייכות אדמותיה למנזר סנטה אנה הצרפתי ששכן בעיר העתיקה. מנזר זה הפעיל בתקופת המנדט הבריטי בית ספר צרפתי על הגבעה הצרפתית[15]. לפי סברה אחרת שם הגבעה קשור לגנרל בשם פרנץ' (French, מילולית: צרפתי) שלפי סברה זו שירת את אלנבי בצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה ואולי אפילו נהרג בקרב על גבעה זו[16] ונקבר בבית הקברות של הצבא הבריטי שבהר הצופים – בסמוך לגבעה.
התקופה הירדנית
השטחים הידועים כיום כשטחי שכונות אלה היו חלק מן השטח שנותר בידי ממלכת ירדן עם חלוקת ירושלים בתום מלחמת העצמאות. על גבעת המבתר, שנקראה בפי הירדנים "תל אל-מודורה" (הגבעה העגולה), בנו הירדנים מוצב שתפקידו לשמש כעמדה שלטת על המוצב החשוב באזור – מוצב גבעת התחמושת. מוצב גבעת התחמושת נבנה כדי להקשות על צה"ל את פריצת הדרך מירושלים המערבית אל המובלעת הישראלית הנצורה של הר הצופים[17]. עוד ביצורים ירדניים שהיו על גבעת המבתר הגנו על דרך שכם, שעברה בין גבעת המבתר לגבעה הצרפתית. בנוסף לביצורים הייתה על גבעת המבתר עמדת תותחים שירתה על השכונות היהודיות בירושלים המערבית[18].
על הגבעה הצרפתית הירדנים הקימו מוצב נוסף ששלט בדרך שכם.
מדינת ישראל התכוננה גם היא לקראת העימות עם הירדנים בהקמת שכונות בסמוך לגבול, בקרבת גבעת התחמושת. השכונות שהוקמו באזור הן סנהדריה מורחבת ושמואל הנביא. מבני השכונות היו אמורים להקשות את התפשטות ממלכת ירדן מערבה ולתת שליטה בתצפית ובאש על גבעת התחמושת (השליטה באש לא הוכיחה עצמה במלחמה) על גגות הבתים בשכונת שמואל הנביא נבנו ביצורים.
שכונת שמואל הנביא התפתחה לשכונת מצוקה, משום שיושבו בה עולים חדשים מארצות לא מתועשות ובשל אי נוחות החיים בה שנגרמה מהבנייה הזולה ומהקירבה לביצורי האויב. היא נבנתה כ"שיכוני רכבת" צפופים בעזרת תוכניות בניין שיועדו לאזורים אחרים בארץ ולא תאמו את האקלים הירושלמי, ותושבי השכונה נחשפו יום-יום לירי צלפים מגבעת התחמושת.
כשהוקמו שכונות הבריח, אחרי המלחמה, רמת אשכול ומעלות דפנה הסמוכות לשמואל הנביא נבנו באופן שמאפשר להן לספק שירותים לשמואל הנביא ולעזור לה לצאת ממצוקתה. אולם מאידך, העובדה שהדירות החדשות והיפות בשכונות הבריח סובסדו הותירה את שמואל הנביא כשכונה חסרת ביקוש ומשיכה עד לפעולת פרויקט שיקום שכונות.
מלחמת ששת הימים
האזור נכבש ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני1967, כ"ז באייר. חטיבת הראל – חטיבת שריון במילואים, כבשה את מוצבי הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר[19] בעוד חטיבת צנחנים במילואים כובשת את בית הספר לשוטרים שהיה בגבול שטח ההפקר הישראלי-ירדני ואת גבעת התחמושת. זה היה אחד הקרבות הבולטים במלחמת ששת הימים. כוח השריון הגיע לגזרה מצפון אחרי שכבש את שכונת שועפאט ואת תל אל פול. הצנחנים פרצו אל בית הספר לשוטרים ואל גבעת התחמושת דרך השכונות היהודיות הסמוכות שבתחום הקו הירוק ודרך שכונת שייח' ג'ראח שכבשו.
במהלך הקרב ירה הכוח הירדני שבגבעת המבתר בכוח הישראלי שפלש לגבעת התחמושת, הסב אבדות רבות והקשה על כיבושה של גבעת התחמושת[20] (מפת הקרבות בירושלים(הקישור אינו פעיל)). יתרה מזאת, התיאום בין הכוחות הישראליים שניסו לכבוש את שתי הגבעות לא היה מוצלח ולכן הכוח הישראלי שניסה לכבוש את גבעת התחמושת טעה בזיהוי הכוח הישראלי שניסה לכבוש את גבעת המבתר ופתח עליו ב"אש ידידותית"[21]. הכוחות הישראלים נכשלו בניסיון הראשון לכיבוש הגבעה והצליחו לכבוש אותה בניסיון השני[22].
לאחר כיבוש האזור התקדם כוח הצנחנים דרומה תוך כיבוש שכונות ערביות עד שכבש את העיר העתיקה של ירושלים ביום שלמחרת.
מהמלחמה ואילך
ביולי 1967 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את יהודה תמיר כאחראי על הקמת שכונות יהודיות במזרח ירושלים. תמיר היה כפוף לראש הממשלה בלבד ולא למשרד השיכון. תמיר קיבל סמכויות שאפשרו לו לפעול במהירות כדי לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח אחרי המלחמה, וריכז מאמץ ביצירת רצף התיישבותי יהודי בין שכונת שמואל הנביא, באיגוף גבעת התחמושת מצפון אל הר הצופים. על מנת להבטיח שהר הצופים לא ינותק שנית ממרכז ירושלים, כפי שאירע במלחמת העצמאות. תומך מרכזי למדיניות זו היה ראש עיריית ירושלים, טדי קולק. שני השרים שהתנגדו לה בממשלת האחדות היו מנחם בגין וד"ר זרח ורהפטיג, שהעדיפו ליישב יהודים רבים בשכונות הערביות הקיימות.
השכונות מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית נבנו במטרה ליצור דרך אלטרנטיבית להר הצופים שאינה עוברת בשכונת שייח' ג'ראח ואינה קלה לכיבוש. דרך לוי אשכול נסללה ביניהם בהתאם. בזמן הקמתן כונו שכונות אלה בשם "שכונות הבריח"[23] בשל תפקידן – "נעילת" הר הצופים לשטח ישראל. רמת אשכול וגבעת המבתר היו הראשונות מבין שכונות אלה שנבנו. הן נוסדו בשנת 1970[24]. בגבעת המבתר וברחוב רמת הגולן שברמת אשכול הוקמו 350 יחידות דיור בשיטת בנה ביתך – בניינים של קומה או שתיים שבכל אחד היו דירה או שתיים וחצר. בשאר רמת אשכול הוקמו 1,850 יחידות דיור בניינים בני ארבע קומות כשבכל דירה שלושה עד ארבעה חדרים. במעלות דפנה היו עם הקמתה 1,400 יחידות דיור, בעלות חדר עד שלושה ובגבעה הצרפתית, כולל צמרת הבירה, היו 2,000 יחידות דיור[25]. במעלות דפנה ובגבעה הצרפתית נבנו בתים משותפים בלבד.
השם 'מעלות דפנה' ניתן לשכונה על שם השיפוע בו היא בנויה ועל שם צמח הער אציל, ובדרך עקיפה זו חוגג השם את איחוד העיר בשנת 1967, מאחר שהיוונים והרומאים נהגו לקשט בעלי ער אציל (עלי דפנה) את ראשיהם של הקיסרים המנצחים. רמת אשכול נקראה על שם ראש הממשלה לוי אשכול שיזם את הקמת שכונות הבריח. על שמו נקראה גם הדרך המובילה משכונות אלה אל הר הצופים: שדרות אשכול. גבעת המבתר נותרה בשם שנתן צה"ל לשטח שלה לפני מלחמת ששת הימים, על שם המבתר בדרך שכם שהפריד אותה מהר הצופים. הגבעה הצרפתית נקראה "גבעת שפירא", על שם שר הפניםמשה חיים שפירא אולם השם לא הפך לנחלת הכלל.
איגוף גבעת התחמושת במקום בנייה עליה ממש, אִפשר להפוך אותה לאתר הנצחה לאחד הקרבות החשובים והבולטים במלחמת ששת הימים. אולם, יישוב יהודים בגבעת המבתר שחולשת עליה בתצפית ובאש כמו גם הקמת מגדלי מגורים גבוהים, בסמוך לגבעת התחמושת, בשכונת ברמת אשכול, ביטלו את חשיבותה האסטרטגית של גבעת התחמושת. קטע דרך שכם שבו שלטו מוצבי גבעת המבתר והגבעה הצרפתית שבנו הירדנים נשלט גם הוא על ידי השכונות היהודיות שנבנו על מוצבים אלה.
המכשול העיקרי להקמה מהירה של שכונות יהודיות במזרח ירושלים היה הקושי בקניית אדמות מאנשים פרטיים ממוצא ערבי. חלק מבעלי האדמות דרשו מחירים גבוהים, חלק סירבו למכור וחלק לא אותרו. הצורך בבנייה מהירה אילץ את הממשלה להוציא צו הפקעה גדול (3,345 דונם) ב-11 בינואר 1968. חלק מהקרקעות שהופקעו בצו הופקעו מבעלים יהודיים כגון האוניברסיטה העברית. הפקעה זו גונתה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. ההפקעה הגדולה כללה חלק גדול מאדמות גבעת המבתר. מרבית האנשים שאדמתם הופקעה סירבו לקבל פיצוי על ההפקעה.
הצורך ביישוב מהיר של שכונות הבריח אילץ את הממשלה לסבסד את הדירות בהן בדרכים שונות. הממשלה כיסתה חלק ממחיר הדירות, נתנה זכאות למשכנתאות על אחוז גבוה מהמקובל של הדירה הנקנית ונתנה אפשרויות החזר משכנתאות נוחות מהמקובל. קוני המגרשים בגבעת המבתר נדרשו להתחיל את הבנייה עליהם בתוך שנה מיום הרכישה.
הר הצופים, הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר על קו האופק במבט על ירושלים מטיילת ארמון הנציב
אדריכלות
סדרת המבנים הראשונה שנבנתה באזור הייתה חדרי משאבות מים ובריכות מי שתייה גדולות לאספקת מים למזרח ירושלים. מבנים אלה נבנו בגבעה הצרפתית בשל גובהה הרב. המים למפעלי מים אלה נשאבים מנחל פרת (עין פארה ועין פוואר)[15]. מאוחר יותר, כשנבנתה השכונה סביב מתקנים אלה, נבנה גן משחקים גדול על גגה של אחת מבריכות המים, לרווחת התושבים.
למעט בגבעה הצרפתית, תוכנית הבנייה בשכונות הבריח תוכננה על פי אמות מידה אדריכליות ענייניות בלבד. אופי הבנייה בגבעה הצרפתית הושפע מהחלטות ממשלה שבאו להוכיח את יכולתה בשטח, בעקבות אירועים בינלאומיים שונים. על הגבעה הצרפתית צצו אזבסטונים למגורים מיד לאחר שמועצת הביטחון גינתה את ממשלת ישראל על הפקעת אדמות לצורך בניית שכונות הבריח בשנת 1968. אחדים מאזבסטונים אלה נשארו שם עד שנות ה-80 ושימשו את בית הספר הקונסרבטיבי. בשנת 1969 החליטה הממשלה על מתן רישיון בנייה לבנייני מגורים גבוהים בשלוש קומות מהמקובל בעיר, בשכונת הגבעה הצרפתית כתגובה להצעת "תוכנית רוג'רס"[16]. תוכנית זו, שיזם מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס, הציעה להחזיר נוכחות ירדנית סמלית לעיר. תוכנית המתאר של הגבעה הצרפתית נעשתה בידי האדריכלים ש' שקד, ג' זיו, ט' זיו, א' יעקובי וא' דואק.
ברמות אשכול ובמעלות דפנה נבנו בנייני מגורים בני ארבע קומות בעלי מוטיבים רבים מהבנייה הירושלמית המסורתית כגון קשתות וקרמיקה חיצונית. זאת בניגוד לגבעה הצרפתית שבה לבניינים יש שש קומות והם נעדרי מוטיבים אלה ובניגוד לגבעת המבתר שנבנתה בשיטת בנה ביתך והבניינים בה נמוכים מארבע קומות. בכל ארבע השכונות הייתה הקפדה על הקצאה של אזורים לגני ציבוריים. בבניית השכונות השתתפו כל החברות היזמיות והקבלניות המובילות בישראל של אותן שנים: שיכון ופתוח, שיכון עובדים, רובינשטיין, האחים גולדשטיין ורסקו.
תכנון מתאר שכונות רמת אשכול וגבעת המבתר נעשה בידי האדריכלים ישראל לויט, יצחק פרלשטיין וזאב שיינברג. רמת אשכול שימשה דוגמה ומופת תכנוני ואדריכלי לשכונות רבות שנבנו אחריה בירושלים ובמדינת ישראל[27]. כמעט כל הבתים בשכונה בנויים באותה שפה ארכיטקטונית, תוך שהם דומים זה לזה מחד, ובעלי מאפיינים ייחודיים מאידך. האפיון הייחודי ניתן בצורת קשתות למרפסות חזית או אחור, קישוט קרמיקה, צבעי תריסים וכדומה. במבנים רבים בשכונה הדירות אינן משיקות זו לזו ואין להן קירות משותפים: ברוב בנייני 8 הדירות הבנייה היא במפלסים של חצי קומה, כאשר כל דירה ממלאת מפלס; בבנייני 16 הדירות כל דירה ממלאת מפלס של רבע קומה. בצורה זו הובטחה לדיירים רמה גבוהה יותר של פרטיות ואיכות חיים טובה מזו שנהגה בבנייה הציבורית עד לאותה תקופה.
גבעת המבתר ורחוב רמת הגולן שברמת אשכול נבנו בשיטת בנה ביתך. אלה היו אזורי בנה ביתך הראשונים בירושלים אחרי 1967, אחרי תקופה ארוכה שבה לא נבנו בירושלים שכונות בשיטה זו. רוב בתי אזורים אלה נבנו תחילה כבתים דו-משפחתיים צמודי קרקע ובמהלך השנים נוספו להם קומות עליונות. מתכנני גבעת המבתר חששו מבניית בניינים גבוהים על גבעת המבתר, שבשל גובהה של הגבעה עצמה יהפכו לדומיננטיים בקו הרקיע של ירושלים ו"יגנבו את ההצגה" למבנים חשובים מהם מבחינה היסטורית ותרבותית. הדרישה לבניית מבנים נמוכים על הגבעה הובילה להקצאתה כאזור בנייה בשיטת בנה ביתך. רחובות גבעת המבתר ומרבית רחובות רמת אשכל נבנו בהתאם לקווי הגובה המקוריים של הגבעה בלא עבודות עפר רבות לשינוי מפלסם. בשתי שכונות אלה, למרבית הרחובות יש שמות בעלי זיקה למלחמת ששת הימים, כמו "רחוב מעבר המתלה".
בעשור הראשון של המאה ה-21 נבנה בגבעה הצרפתית מתחם פרטי בשם ברוש הגבעה, הכולל 5 מגדלי יוקרה בני 14 קומות כל אחד ומדורגים. שכונת הגבעה הצרפתית נבנתה לגובה מסיבות פוליטיות (ראו סעיף היסטוריה) ובעבר הוכשלה תוכנית לבניית מלון הייאט (מלון רג'נסי ירושלים) בשולי השכונה כמגדל בן עשרים קומות.
בשכונת צמרת הבירה, שספק אם יש להכלילה בין שכונות אלה, נבנו בתים מדורגים על צלע ההר.
במהלך שנות ה-90 התחלפה אוכלוסיית רמת אשכול ומעלות דפנה לאוכלוסייה חרדית. הדבר קרה במקביל להתחזקות החרדים בעיריית ירושלים. מדיניות העירייה בשכונות אלה התבטאה בין היתר באישור מזורז להקמתן של מאות מרפסות סוכה, אשר לדעת רבים פגעו באופיה של השכונה ובייחודם האדריכלי של בתיה[28] בפסק דין מאת השופטת מוסיה ארד נכתב כי:
שכונת רמת אשכול, אשר נבנתה לאחר מלחמת ששת הימים, היא שכונה ירושלמית נאה, בעלת צביון אדריכלי מיוחד. היא תוכננה בקפידה טרם הקמתה ונבנתה על פי תוכנית שכונתית כוללת ומוקפדת... אינטרס הציבור הוא לשמור צביון נאה זה... מרפסות שונות ומשונות החלו לפצוע את קירות הבתים כשהן ממוקמות בערבוביה כללית המכערת את הבתים והורסת את חזותם המקורית היפה... התהליך חייב להיעצר, ויפה שעה אחת קודם
— עת"מ 581/05, פסק דין מיום 6/1/2006
מבנים בעלי עניין
בתי כנסת ומקוואות
על אף שמיום שנוסדו שכונות הבריח, חלק נכבד מתושבי שכונות אלה היו דתיים לאומיים, לקח זמן רב עד שהוקמו בהן שיכוני קבע לבתי הכנסת ולמקוואות. מבנה המקווה שברחוב פארן שברמת אשכול תוכנן באמצע שנות ה-70, ולקראת סוף שנות ה-70 בנייתו נפסקה באיבה. במקום נותר שלד מבנה נטוש שנהרס רק כעשור מאוחר יותר. על הריסות השלד הישן הוקם מקווה בשנות ה-90. שלד המקווה הנטוש היה בסגנון המקוואות דמויי הבלון שבשכונת רמות אלון א' ואילו המקווה שנבנה בסופו של דבר הוא מבנה צנוע ופשוט.
ברמת אשכול הוקם מבנה הקבע של בית הכנסת באמצע שנות ה-80, על יד גן החמישה עשר. עד אז התפללו תושבי השכונה בבתי כנסת ארעיים במבנים שנועדו לחנויות במרכזי הקניות שבשכונה.
בית הכנסת של הגבעה הצרפתית היה במבנה ארעי ליד צומת הגבעה הצרפתית עד שנבנה לו מבנה קבע בתוך השכונה, במהלך שנות ה-80. מבנה בית הכנסת הקבוע אינו מבנה גדול באופן מיוחד, אולם כאשר יסודות נחפרו, נחפרו לצדם יסודות לבית אבות ותושבי השכונה שלא ידעו על בית האבות העתיד לקום חששו שקם במקום בית כנסת ענק שלצידו ישיבה. התושבים, שחששו מיבוא חרדים לאזור לשם כפייה דתית, הפגינו נגד הקמת מבנה זה.
במשך שנים רבות היה בגבעת המבתר בית כנסת אחד בלבד, בית הכנסת על שם רייך. בית הכנסת היה מיוחד בכך שסגנון התפילה בו לא היה ייחודי לאף עדה, ותושבי השכונה הדתיים-לאומיים מכל העדות נהגו להתפלל בו יחדיו. בראשית דרכו של בית הכנסת, כל מי שקרא בקול רם, קרא בסגנונה של עדתו שלו. כעבור שנים אחדות הכירו תושבי השכונה סגנונות של עדות שונות וכל מתפלל קרא בסגנון שונה מזה שקרא בו קודמו, בלי קשר למוצאם של המתפללים[29]. לתושבי השכונה הדתיים-לאומיים, שהבולט בהם היה אדיר זיק, היה חזון להפסקת ההפרדה העדתית בבתי הכנסת בכלל.
נוסח התפילה הייחודי התגבש כשבית הכנסת שכן באופן ארעי במרתף של רב השכונה, ד"ר זאב לב. המבנה הקבוע של בית הכנסת, שנחנך ביום ירושליםתשל"ט (1979) במעמד נשיא המדינה, יצחק נבון, צופה על נוף ירושלים מרחוב מפרץ שלמה שבשכונה. הוא הוקם בסיוע העירייה ותרומות התושבים. בשנת 2000 התגלע סכסוך קשה בקהילה, וכמה תושבים פרשו מבית הכנסת והקימו בית כנסת ספרדי ברחוב מצרי טירן הנקרא "אהבת שלום", בניית בית הכנסת הספרדי החדש הסתיימה ב-2010. עם מתפללי בית הכנסת הספרדי נמנה הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, תושב השכונה.
מחלף שער מזרח
מחלף שער מזרח, הידוע בשם "צומת הגבעה הצרפתית", נמצא בגבול הצפון-מערבי של הגבעה הצרפתית ובגבול הצפון-מזרחי של גבעת המבתר, בצומת שבו נפגש נחל צופים עם דרך שכם. זהו צומת חשוב מאוד בירושלים, המקשר בין פסגת זאב והיישובים שמצפון לירושלים, מרכז העיר וכביש 1. עד להקמת הרכבת הקלה היה הצומת הומה אדם ופקוק במשך רבות משעות היום, והייתה בו טרמפיאדה לחיילים ולתושבי חבל בנימין.
בית המלון נבנה בידי יזמים יהודים ממקסיקו, ונפתח ב-1987 בניהולה של רשת הייאט העולמית ונקרא "הייאט ריג'נסי ירושלים". בעת בנייתו הוחלט להנמיך את מבנה המלון, כך שלא יפגע בקו הנוף של צפון ירושלים. בהיותו החדש, הגדול והמפואר במלונות העיר, נהגו אישים בכירים שונים להתארח במלון.
בניין המטה הארצי של משטרת ישראל וקריית הממשלה ע"ש מנחם בגין
המטה הארצי של משטרת ישראל, מראה מגבעת המבתר
בשנת 1949 שוּכּן המטה הארצי של משטרת ישראל במגרש הרוסים שבירושלים, במסגרת התוכנית להעברת משרדי ממשלה לעיר, כדי להקנות לה צביון של עיר בירה[30]. לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1973 החלו בבניית בניין חדש למטה הארצי, ליד צומת שדרות אשכול – דרך שכם. הבניין החדש נבנה בסמוך לשכונות הבריח ולשייח ג'ראח. בקרבת בניין המטה, בתוך השכונות, בגבול רמת אשכול וגבעת המבתר נבנה מעון השוטרים, "בית השוטר", ושלוחה של משמר הגבול.
העברת המטה הארצי למקומו החדש ענתה על מספר צרכים של מדינת ישראל ומשטרת ישראל בפרט: הפגנת ריבונות במזרח ירושלים, הצורך של המשטרה להתערות בשכונות הערביות והצורך של המשטרה בשטח משרדים רב נוסף להתמודד עם גידול אוכלוסיית תושבי ישראל אחרי המלחמה[31] ובשטח למעבדות זיהוי פלילי[32]. את בניין המטה תכנן האדריכל דן איתן[33].
לצד אתר ההנצחה הבולט בגבעת התחמושת, קמו לחללי צה"ל שכבשו את האזור גם אתרי הנצחה במקומות אחרים שבהם נפלו. הגן המרכזי בשכונת רמת אשכול קרוי "גן החמישה-עשר" על שם חמישה-עשר החיילים שנפלו בעת כיבוש שטח רמת אשכול.
לאחר מלחמת ששת הימים שוחזר חלק קטן של ביצורי גבעת המבתר ששמרו על דרך שכם והוסב לאנדרטה[34] לשמונה חיילי חטיבת השריון במילואיםחטיבת הראל (עד לשיקומה הנציחה האנדרטה, בטעות, רק שבעה מהנופלים[21]). כעבור שנים אחדות הוספו לרשימה גם חללי סיירת דוכיפת שנהרגו במרחק כמה קילומטרים מגבעת המבתר.
בראשית המאה ה-21 הורחב שטח הדרך הסמוכה ונוספו לו שלושה נתיבים של פסי רכבת קלה. על כן הוזזו האנדרטה והבונקר המשוחזר מערבה. בהזדמנות זו פותח מתחם האנדרטה לגן זיכרון ונוספה לו אנדרטה כללית לחללי חטיבת הראל ממלחמת ששת הימים.
עם השנים נוספו בשכונות הבריח אתרי הנצחה רבים לתושבי השכונות שנפלו כחיילים אחרי מלחמת ששת הימים או שנפטרו בנסיבות אחרות. לאורך שדרות אשכול הוקמו שני אתרי הנצחה: האחד במקום בו מחבל מתאבד פוצץ אוטובוס והרג ארבעה אזרחים והשני במקום בו אופנוען נהרג בתאונת דרכים.
בגבעת המבתר קמו ארבעה אתרי הנצחה לתושבי השכונה. אחד מהם, "מצפה עודד" הוקם בסמוך לפסגת הגבעה, ברום כ-800 מטר מעל לפני הים. המצפה הוקם לזכר סמ"ר עודד אבנר, מפלנ"ט צנחנים, שנהרג בתאונת אימונים בלבנון[35]. ממצפה זה נגלית תצפית ייחודית על העיר ירושלים, הכוללת את מרכז העיר, הר הבית וגבעת התחמושת. לפני התחרדות השכונה נהגו תושביה להתכנס בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל לטקס הזיכרון השכונתי שנערך במצפה זה.
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 הוקמו בגבעת המבתר עוד שלושה אתרי זיכרון: ברחבה שממערב לבית הכנסת הוקם מגרש משחקים לזכרו של אדיר זיק שהיה פעיל בולט בבית כנסת זה ושני הצמתים בהם נפגשים הרחובות "מדבר סיני" ו"ששת הימים" נקראו על שם חיילים בני השכונה שנפלו. האחד על שם עומר שליט, שנספה באסון המסוקים והשני על שם נדב אלעד, שנהרג בפעילות מבצעית בחברון.
מוסדות חינוך
עד לתהליך ההתחרדות, בכל אחת מהשכונות קמו בתי ספר יסודיים ממלכתיים וממלכתיים דתיים, למעט גבעת המבתר שהייתה קטנה מכדי לתמוך בבית ספר יסודי משלה ושלחה את ילדיה אל בתי הספר היסודיים של רמת אשכול. במסגרת תוכנית האינטגרציה בחינוך הגיעו אל בתי הספר של רמת אשכול ושל מעלות דפנה גם תלמידים משכונת שמואל הנביא. שכונת צמרת הבירה, שספק אם נכללת בשכונות הבריח, מקבלת שירותי חינוך יסודי מהגבעה הצרפתית.
בית הספר רנה קסין נבנה על גבול רמת אשכול, מעלות דפנה וגבעת התחמושת ושירת את תלמידי ארבע שכונות הבריח.
עם התחרדותן של שמואל הנביא, מעלות דפנה, רמת אשכול וגבעת המבתר קטנה האוכלוסייה ששירתו בתי הספר הוותיקים בשכונות אלה. רנה קסין הפך לאי חילוני באזור דתי ומבנה בית הספר היסודי החילוני של רמת אשכול, יד המורה, איחד תחילה את בתי הספר היסודיים החילוניים של האזור ולאחר מכן הפך לבית ספר משולב שייבא אל האזור תלמידים עם לקויות והציע להם למידה בצד תלמידים חסרי לקות.
התיכון הממלכתי דתי ששירת את בני שכונות אלה הוא תיכון על שם ג'ינוגלי שבגבעה הצרפתית. בגבעה הצרפתית מצויים גם מכללת ליפשיץ – מכללה דתית למורות ובית ספר יסודי קונסרבטיבי על שם הזוג פרנקל.
תנועות הנוער באזור מנוהלות בחורשת האורנים שליד הגבעה הצרפתית ובגבעת התחמושת.
עם ההתחרדות קמו בשכונות הבריח מוסדות חינוך חרדיים.
אוכלוסייה
האוכלוסייה שהתיישבה במקום עם בניית השכונות הורכבה בעיקר מזוגות צעירים ילידי הארץ, חילוניים ודתיים לאומיים ומעולים חדשים מארצות רווחה. על אף שהחילונים והדתיים למדו בבתי ספר שונים, לא היו מתחים בין שתי האוכלוסיות.
בשל הוזלת הקרקע לבנייה באזורי בנה ביתך, שבשכונות אלה (גבעת המבתר ורחוב רמת הגולן שברמת אשכול), גם שם התיישבו זוגות צעירים ולא אוכלוסייה מבוססת, כמצופה מאזורי בנה ביתך. השוני הראשון בהרכב תושבי השכונות החל באזורי בנה ביתך כחמש שנים אחרי אכלוסן. רבים מתושבי בנה ביתך לא עמדו בעלות אחזקת בתיהם וגם קיבלו הצעות מכירה מפתות מאוכלוסייה עשירה יותר. אזורים אלה הלכו והתעשרו בהדרגה ולבתים שבהם נוספו אגפים וקומות.
שוני נוסף בהרכב אוכלוסיית שכונות אלה חל עם התחרדותן – החלפת האוכלוסייה החילונית והדתית לאומית שבהן באוכלוסייה חרדית. תחילה התחרדו השכונות שממערב לשכונות אלה – סנהדריה, בשנות ה-70 ושמואל הנביא בסוף שנות ה-80. במהלך הליך ההתחרדות של שכונות אלה, בשנות ה-70 וה-80, נבנתה לצד שכונת רמת אשכול ולצד שכונת סנהדריה, שכונה בשם סנהדריה מורחבת. שכונה זו נבנתה מלכתחילה לאוכלוסייה החרדית ובנייתה דחתה את התחלפות האוכלוסייה ברמת אשכול ובשמואל הנביא. רמת אשכול התחרדה בראשית שנות התשעים וגבעת המבתר ומעלות דפנה התחרדו בסוף שנות התשעים ובראשית העשור הראשון של המאה ה-21. באזורי בנה ביתך התבססה אוכלוסייה חרדית עשירה יחסית.
נכון לשנת 2009, הגבעה הצרפתית טרם התחרדה. אולם, אל השכונה עברו עשרות משפחות ערביות משכונות ערביות במזרח ירושלים וכן מהגליל[36].
מתקפות טרור
פיגועי התאבדות באוטובוסים: ב-21 באוגוסט1994 התפוצץ אוטובוס בקו 26 של אגד ליד בית הספר רנה קסין שבשכונת רמת אשכול. בפיגוע נהרגו ארבעה אזרחים. יוזם הפיגוע היה ארגון החמאס. האוטובוס פוצץ בשעות בוקר כשאוטובוס נוסף חלף על פניו. אוטובוס נוסף שפוצץ באזור, בצומת הגבעה הצרפתית ב-18 במאי2003, היה קו 6 בדרכו מפסגת זאב[37].
פיגועי ירי: בשנות ה-90 התרחש פיגוע ירי מרכב נוסע בדרך בר לב, כשזו נקראה עוד "כביש עירוני מספר אחת". אנשי הימ"מ רדפו אחרי המפגעים לתוך גבעת המבתר וחיסלו אותם שם. המפגעים הרגו אזרחית אחת. במרץ 2004 ירו מחבלי ארגון החמאס, ממכונית חולפת, באזרח שהיה בעת ריצת בוקר, בגבעה הצרפתית. כשהתברר שאותו אזרח היה ממוצא ערבי, ארגון החמאס התנצל והציע למשפחת ההרוג לתת לבנם תואר שהיד, שניתן למי שמסר את חיו בג'יהאד. משפחת הקורבן סירבה להצעה. החוליה שרצחה סטודנט זה נתפסה חודשיים מאוחר יותר והודתה גם בפציעה קשה של אזרח אחר בגבעת המבתר ורצח אזרח נוסף. חברי החוליה היו ערבים אזרחי ישראל[38].
מחלף שער מזרח היה יעד מועדף לפיגועים בזמן האינתיפאדה השנייה, כשהחלה בשנת 2000. במקום היו מספר פיגועים וניסיונות פיגוע בדריסה ובירי, בטרמפיאדות לחיילים ותחנות אוטובוס. במשך כמה חודשים היה במקום כוח מאבטח גדול מצה"ל וממשמר הגבול[39]. השקט חזר לצומת כעבור שנים אחדות, ככל הנראה הן בשל פעולות צה"ל ביהודה ושומרון והן בשל בנייתו של עוטף ירושלים[40]. בין מתקפות הטרור בשטח שכונות הבריח בתקופה זו נמנה גם רצח השר רחבעם זאבי, במלון רג'נסי ירושלים[41].
בנובמבר 2009 אירע פיגוע דקירה באזור שבו הדוקר היה יהודי, הנדקר ערבי והרקע כנראה לאומני[42].
מוקדי תאונות דרכים
אחד מליקויי הבנייה המפורסמים בירושלים מצוי על גבול רמת אשכול ומעלות דפנה: הגשר שאמור היה לחצות את שדרות אשכול הסואנות ולהוביל תלמידים משכונת רמת אשכול אל בית הספר התיכון על שם רנה קסין, נבנה בטעות במקביל לשדרות אשכול, על כביש משני (רחוב קרל נטר). מעבר החצייה על שדרות אשכול, ליד בית ספר זה, הפך למוקד לפגיעת מכוניות בהולכי רגל.
מוקדי תאונות נוספים נמצאים בגבעת המבתר. רכב כבד שיורד בירידה התלולה שברחוב ששת הימים, מתקשה לעצור בה במקרה חירום. על כן, במשך כמה עשורים הייתה הפניה מדרך שכם אל רחוב ששת הימים אסורה, במטרה למנוע כניסת משאיות מאזור התעשייה עטרות לרחוב זה. מוקד תאונות נוסף הוא הסיבוב החד שליד הבית שברחוב מדבר סיני 67.
