בעת מלחמת העולם הראשונה היה ממארגני ההתנדבות לגדודים העבריים בקנדה, והגיע לארץ ישראל בשנת 1918 יחד עם הגדוד האמריקני (גדוד קלעי המלך ה-39). ב-1921, לאחר שסיים את לימודי המשפטים, שב לארץ ישראל כדי להשתקע בה.
עורך הדיןהוראס סמואל קיבל אותו כמתמחה במשרדו, ולאחר מכן כשותף. במרוצת הזמן היה דב יוסף לאחד מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט. בשנת 1933 הוא היה עורך הדין של משפחת ארלוזורוב בהקשר לרצח ארלוזורוב. בסוף שנות השלושים היה מפרקה של הסניף הארצישראלי של פניקס, וינה, יחד עם משה דוכן[1].
בעת מלחמת העצמאות והמצור על ירושלים היה דב יוסף המושל הצבאי של העיר. בתפקידו זה היה למעשה המושל האזרחי של העיר, כשהתואר "צבאי" ניתן כדי להראות על מקור סמכותו, שנבע מכך שירושלים, שטרם סופחה אז למדינת ישראל, הייתה בשליטה צבאית ישראלית. בתפקידו זה היה אחראי על כך שאספקת המזון, שהיה בעיר בצמצום רב, תהיה מאורגנת ושוויונית. תוך כדי המלחמה, באוקטובר 1948, נפלה בתו לֵילה בקרבות הנגב (לזכרה ולזכר חבריה הקדיש את ספרו "קריה נאמנה").
המפקד הצבאי של ירושלים, שהיה אחראי על ניהול המערכה הצבאית, היה מפקד חטיבת עציונידוד שאלתיאל (שלאחר מלחמת העצמאות זכה לדרגת אלוף). דב יוסף חלק על החלטותיו של שאלתיאל ומהלכיו. בספרו "קריה נאמנה" (1960), שבו תיאר את אירועי מלחמת העצמאות בירושלים, ביקר בחריפות את התנהלותו הצבאית של שאלתיאל ועל כך שלא דיווח לו על המצב האמיתי בעיר העתיקה ערב נפילתה. הוא טען שלו היה עושה כן, היה פונה לדוד בן-גוריון בדרישה להזעקת כוחות תגבורת. פרסום הספר עורר סערה ציבורית עזה ואף הגיע לדיון בכנסת, כשסיעת חרות הגישה הצעה למינוי ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת נסיבות נפילתה של העיר העתיקה. ההצעה נפלה בהצבעה.
דב יוסף היה שר האספקה והקיצוב בממשלת ישראל הראשונה והיה אחראי על מדיניות הצנע שהופעלה באפריל 1949. התפקיד ניתן לו לאור הצלחתו, כמושל הצבאי של ירושלים בזמן המצור, להנהיג בה סדר בחלוקת מצרכי המזון חרף המחסור החמור. תפקיד זה לא הוסיף על אהדתו של הציבור ליוסף, והוא זכה לכינוי "שר הצנע". הוא כונה גם "יוסף המשביר". כדי לנסות להתגבר מעט על המחסור, הודיע דב יוסף על קיצוץ בנייר לעיתונים[9] וכן המליץ לעירוניים, לנצל כל פיסת קרקע ולגדל בה ירקות ותרנגולות מטילות. רעייתו, גולדי, הקפידה לשמש דוגמה ולבצע את ההמלצה בחצר ביתה ברחוב אלחריזי 22 בירושלים. בלחץ דעת הקהל בוטל בשנת 1951משרד האספקה והקיצוב, ויוסף נתמנה לשר התחבורה.
במהלך כהונתו בתפקיד שר המשפטים בממשלת ישראל העשירית, התגלעה מחלוקת חריפה בינו לבין היועץ המשפטי לממשלהגדעון האוזנר בדבר חלוקת הסמכויות ביניהם בתחום הפלילי. יוסף סבר כי העובדה שלשר המשפטים נתונה הסמכות החוקית ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ במקרה של חילוקי דעות ביניהם, מלמדת על כפיפותו של היועץ לשר. לעומתו סבר האוזנר כי כל עוד לא נטל השר את הסמכויות לידיו, נהנה היועץ מעצמאות מלאה ועליו לפעול לפי שיקול דעתו בלבד. המחלוקת הגיעה לישיבת הממשלה, שם התקבלה הצעתו של יוסף להקים ועדת משפטנים שתחווה את דעתה בפני הממשלה בנושאים שבמחלוקת[10]. הוועדה כונתה ועדת אגרנט על שם שמעון אגרנט שעמד בראשה.
מסקנות הוועדה נתפסו כהישג של האוזנר מאחר שבנושא המרכזי שהיה במחלוקת, סמכויות התביעה, צידדה הוועדה בהאוזנר וגרסה כי ליועץ יש עצמאות מוחלטת בהחלטותיו[11]. עם זאת ציינה הוועדה חובת היוועצות של היועץ בשר המשפטים ובממשלה, וכן חובת מסירת דין וחשבון קבוע לשר[12]. בנושא שהיה שולי יותר בוויכוח, סמכויות הייעוץ של היועץ המשפטי לממשלה, הבדילה הוועדה בין רשויות מנהליות לבין הממשלה, אשר רשאית לפעול גם כנגד חוות דעת היועץ[13]. מסקנות הוועדה אומצו על ידי הממשלה, כאשר יוסף נמנע בהצבעה לאחר שהודה כי אינו מרוצה מהן ואף הצהיר על כוונתו להביא לשינוי החוק[14].
^לואיז פישר, ימימה רוזנטל, משה שרת: ראש הממשלה השני, ירושלים: גנזך המדינה, תשס"ג, עמ' 638 (באתר "כותר")
^George E. G. Catlin, "Nationality, its Nature and Problems by Bernard Joseph", The American Political Science Review 24 (4), November 1930, pp. 1047–1049 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
