היה יו"ר ועדת העבודה של הכנסת בה הטביע חותם על חוקי עבודה וחוקים סוציאליים אחרים, במיוחד חוק הביטוח הלאומי[3]. כן היה יו"ר הוועדה הכלכלית של מפא"י[4]. בשנות ה-50 כיהן כיו"ר סיעת מפא"י ויו"ר הקואליציה[5][6]. בנובמבר 1962 התפטר מהתפקיד בטענה שהממשלה אינה מתייעצת עם חברי הכנסת של סיעת מפא"י אלא מנחיתה עליהם הנחתות[7], אך מיד חזר בו מהתפטרותו[8]. עם זאת, גוברין המשיך לפעול לחיזוק הפיקוח של הכנסת על הממשלה[9].
כיהן כשר בלי תיק בממשלת ישראל האחת עשרה, במטרה לעסוק בעיקר בענייני מסחר ותעשייה[10], תיק שפנחס ספיר שמר בידיו במקביל להיותו שר האוצר כשלוי אשכול התמנה לראשות הממשלה, כדי לסיים עניינים שהחל בהם[11]. ספיר נתן לגוברין את האחריות על סחר החוץ ותיעוש אזורי הפיתוח, אך נוצרו חיכוכים מתמידים בין השניים ובאוקטובר 1964 הוצע שגוברין יכהן כשר לענייני תיירות בממשלת ישראל השתים עשרה, לאור גידול החשיבות הכלכלית של התיירות למדינת ישראל. עם זאת, משרד התיירות לא היה למשרד עצמאי, אלא נשאר כיחידה במשרד ראש הממשלה[12] וגוברין המשיך לכהן במקביל בתפקידיו במשרד המסחר והתעשייה[13]. עם כניסתו למשרד התיירות, גוברין פעל להעברת סמכויות ממשיות למשרד התיירות[14] ולחקיקת "חוק תיירות"[15][16], אולם לא הצליח בחקיקת החוק. עם סיום כהונתו בממשלה בתחילת 1966, שב לתפקיד יו"ר הוועדה הכלכלית של מפלגתו, המערך[17], תפקיד בו המשיך לכהן אל תוך שנות ה-70, לאחר סיום כהונתו בכנסת[18].
