PROFILBARU.COM

פנחס ספיר (קוזלובסקי)
	פנחס ספיר, 1970
לידה	15 באוקטובר 1906; סובאלק, האימפריה הרוסית
פטירה	12 באוגוסט 1975 (בגיל 68); נבטים, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1929
מקום קבורה	כפר סבא
מפלגה	מפא"י, העבודה
סיעה	מפא"י, המערך הראשון, העבודה, המערך
	26 ביוני 1963 – 5 באוגוסט 1968; (5 שנים)
תחת ראש הממשלה	לוי אשכול
	→ לוי אשכול זאב שרף ←
	15 בדצמבר 1969 – 3 ביוני 1974; (4 שנים)
תחת ראש הממשלה	גולדה מאיר
	→ זאב שרף יהושע רבינוביץ' ←
	3 בנובמבר 1955 – 25 במאי 1965; (9 שנים)
תחת ראשי הממשלה	דוד בן-גוריון, לוי אשכול
	→ פרץ נפתלי חיים יוסף צדוק ←
	1 בספטמבר 1970 – 5 במרץ 1972; (שנה)
תחת ראש הממשלה	גולדה מאיר
	→ יוסף ספיר חיים בר-לב ←
	30 בנובמבר 1959 – 12 באוגוסט 1975; (15 שנים)
כנסות	4 - 8
	1953–1955; (כשנתיים)
	→ אהוד אבריאל שמחה גולן ←
	1949–1951; (כשנתיים)
	→ אליעזר פרי (פרלסון) זאב שינד ←
	שר בלי תיק; ראש הסוכנות היהודית;
	שר בלי תיק; ראש הסוכנות היהודית;

פִּנְחָס סַפִּיר (קוֹזְלוֹבְסקי) (15 באוקטובר 1906 – 12 באוגוסט 1975) היה פוליטיקאי ישראלי, שר האוצר השלישי של ישראל, מהבולטים בפוליטיקה הישראלית ברבע השלישי של המאה ה-20. נחשב ל״אבי הכלכלה הישראלית״, בשל תרומתו פורצת הדרך, כשבמצטבר כיהן 19 שנים בתור שר המסחר והתעשייה ושר האוצר, ובתקופת כהונתו בתפקיד זה היה אחראי על מיתון 1966 בישראל.

ספיר כיהן גם במהלך הגאות הכלכלית בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים והתמודד עם השפעות משבר האנרגיה העולמי לאחר מלחמת יום הכיפורים. ספיר, בכהונתו כשר האוצר, אחז בהשפעה רבה על הפוליטיקה הישראלית ואף כונה "ממליך ראשי ממשלות", על שהיה בעל אחריות מרכזית במינויים של גולדה מאיר ויצחק רבין לראשי ממשלות. הוא עצמו סירב לקבל את התפקיד על אף הפצרות רבות ופרש מהפוליטיקה לאחר תום כהונת ממשלת ישראל השש עשרה. בתחום המדיני היה ספיר יוני: הוא התנגד להמשך השליטה ביהודה ושומרון וחבל עזה ולהקמת ההתנחלויות מסיבות כלכליות ודמוגרפיות, אך עם זאת תמך בראש הממשלה גולדה מאיר.

ביוגרפיה

ראשית דרכו

ספיר נולד בשם פנחס קוֹזְלוֹבְסקי (בכתיב יידיש: קאזלאווסקי) בשנת 1906 בעיירה סובאלק שבצפון-מזרח פולין (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית). ספיר נולד למשפחה דתית, והוא עצמו נהג כל חייו להתפלל בבתי כנסת במועדים וחגים. ב-1926 החל לעבוד כגזבר בארגון החלוץ במועצה של גרודנה וביאליסטוק. בהמשך עבר למרכז "החלוץ" בוורשה שם עסק בניהול הכלכלה של הארגון ובגיוס כספים לחוות ההכשרה בפולין וברוסיה (בין השאר לחוות ההכשרה בגרוכוב)^[1]. כבר מילדות נהג לומר כי "הכל בחיים סובב סביב הכסף, מה לעשות שזה המצב^[2]." בוגר סמינר למורים, עלה לארץ ישראל ב-1929. במקור הגיע ארצה על אונייה שעגנה בנמל יפו והתיישב בכפר סבא, שם חי עד מותו ב-1975.

באותם הימים כפר סבא כללה אוכלוסייה דלה ומספר פרדסים, וישבה במרכזה של שממה. ספיר הצטרף לקבוצת עבודה בפרדסי האזור ובנוסף, מיד עם הגעתו ב-1930, שקד על הקמתו של בנק חיסכון קטן בראשותו, שצמח עם השנים. תחילת פעילותו הציבורית הייתה במוסדות מקומיים בכפר סבא. בתחילה היה פעיל במועצת הפועלים ביישוב, ובהמשך חבר המועצה המקומית. בכפר סבא עמד ספיר בראש מפעל המים. דרך מפעל המים העלה ספיר מס שהועבר למימון ארגון ההגנה. במקביל, הרבה ספיר להעביר הלוואות, דרך הבנק המקומי בראשותו, לפועלים מקומיים, במטרה שיבנו שכונות פועלים.

תחילת פעילותו הציבורית

ספיר התקדם בתחום המים, עבר למישור הארצי, התמנה למזכיר חברת המים "מקורות" עם הקמתה ושימש למעשה סגנו של לוי אשכול ב"מקורות" בין השנים 1937–1950^[3]. אשכול זיהה את כישוריו של ספיר על בסיס פעילותו בכפר סבא וקידם אותו לפעילות במישור הארצי. ב-1947 היה ספיר אמון על התשתית הגדולה ביותר של "מקורות" עד לאותה העת, בניית צינור העברת מים ממרכז הארץ דרומה ליישובי הנגב. על אופיו "הסוער והנאמן" של ספיר מספר שמחה בלאס, מתכנן המים של "מקורות":

סתיו 1937. נשארו כמה קילומטרים צינורות מונחים על משענות ועדיין לא עברו את מיבחן הלחץ במים לפני הורדתם לתעלות. היה זה לפני עונת הגשמים, והייתה סכנה כי יישארו בחורף... ותידרש הוצאה כספית ניכרת... ספיר יצא ביום ראשון... התרוצץ מקטע לקטע, צעק עד לב השמיים, עשה 'טרור' למפקחים ולעובדים, וראה זה פלא! כאשר באתי ביום ששי... היו כל הצינורות אחרי מיבחן הלחץ, מונחים בתוך התעלות. [...] עם הורדת הקטע האחרון לאדמה התחיל גשם שוטף.

— שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, ע' 119

ב-1947 התמנה למנהל "אגף האפסנאות" של ההגנה, וכהמשך ישיר לכך עסק במלחמת העצמאות בהעברת נשק. מינויו נעשה על רקע הנתק עם יישובי הנגב כתוצאה מהשתלטות של חיל המשלוח המצרי על הדרך לנגב, שהגיע עד לבית שמש וכבש את אשקלון. בין היתר רכש את הזחל"מים הראשונים שצה"ל עשה בהם שימוש במהלכה של המלחמה. את המשא ומתן על הסכם הרכש ביצע מז'נבה בשווייץ. עם זאת, שירת בחיל המשמר באזור כפר סבא. עם הקמת המדינה היה למנכ"ל משרד הביטחון (אוקטובר 1949 - נובמבר 1951). בעקבות דרישתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון באותה העת, לעברת את שמו (כמו מיתר בכירי השירות הציבורי), בחר בשם "ספיר", שמקורו בשם משפחתה של אמו, ספירשטיין^[4]. מיולי 1953 עד דצמבר 1955 היה מנכ"ל משרד האוצר, תחת השר לוי אשכול.

ספיר היה בין יוזמיה ומקימיה של אוניברסיטת תל אביב, עמד לימינה ודאג להקמתה, לביסוסה ולגידולה המהיר.

לאחר הלאמת חברת האשלג של משה נבומיסקי מונה ספיר למנכ"ל החברה.[1]

שר המסחר והתעשייה

התיק הראשון של ספיר כשר היה תיק המסחר והתעשייה (1955), ובמסגרתו שקד על פיתוח התעשייה בעיירות פיתוח ודאג להשיג תקציבים לבניית מפעלים ולפרויקטים לאומיים גדולים כגון המוביל הארצי. בשנת 1959 נבחר לכנסת הרביעית מטעם סיעת מפא"י, וכיהן בכנסת עד למותו בעת כהונתו בכנסת השמינית. בתפקידו כשר המסחר והתעשייה עמל ספיר על העברת הריכוז הממשלתי מתמיכה במגזר החקלאי לתמיכה במגזר התעשייתי הצומח. ספיר, אמנם איש הממסד המדיני הריכוזי ששלט באותה העת בכלכלת המדינה, העניק תמיכה ליזמים ותעשיינים פרטיים מבטיחים שהריצו את הכלכלה הישראלית קדימה, כגון סטף ורטהיימר.

ספיר השקיע מאמצים בשכנוע משקיעים זרים לבנות מפעלים בישראל. דוגמה אחת לכך הייתה כאשר הזמין ב-1960 את התעשיין ישראל פולק לבוא לישראל ולהקים מפעל לטקסטיל. ספיר רצה למקם את המפעל בקריית גת – יישוב שזה אך הוקם, והיה זקוק לזריקת עידוד – אלא שחשש מכך שפולק יירתע מן העובדה שהיישוב מרוחק מגוש דן. כדי להגשים את חזונו הוא אסף את פולק במכוניתו בחמש לפנות בוקר ממלונו בתל אביב, וציווה על נהגו לנסוע בשיא המהירות לקריית גת. מאחר שהתנועה באותה שעה הייתה מאוד דלילה, ארכה הנסיעה פחות מחצי שעה, וכך השתכנע פולק להקים את המפעל, בהניחו שהוא ימוקם במרכז הארץ.

בתחילת שנות השישים התפרסמה מחדש פרשת לבון, וראש הממשלה בן-גוריון פעל להדיח את שר הביטחון לשעבר, פנחס לבון, מכל משרותיו ותפקידיו המפלגתיים בשורות מפא"י. ספיר ולבון היו ידידים קרובים, וספיר האמין בצדקתו ובחפותו של לבון. על רקע הלחץ שהפעיל בן-גוריון כל בכירי מפא"י ישרו קו עם עמדתו, כולל שר האוצר אשכול. ספיר היה היחיד מקרב השרים שהתייצב לימינו של לבון והצהיר על תמיכתו בו לאורכה של הפרשה^[5].

ספיר כיהן בתפקיד שר המסחר והתעשייה בין השנים 1955–1965, ושב לכהן בתפקיד בין השנים 1970–1972. בחלק מן השנים (1963–1965, 1970–1972) כיהן ספיר כשר המסחר והתעשייה נוסף על תפקידו כשר האוצר.

שר האוצר

עם מינוי לוי אשכול כראש הממשלה ב-1963 נתמנה ספיר לתפקיד שר האוצר (משרד שהכיר מכהונתו בו כמנכ"ל בשנים 1953–1955), נוסף על תפקידו כשר התעשייה והמסחר. גם בתפקיד זה גילה מרץ בלתי נלאה כשהוא מעורב בכל פעולות העשייה של המשרד. בתפקיד זה כיהן ספיר עד מרץ 1974, למעט תקופה של כשנה ורבע (אוגוסט 1968 – דצמבר 1969), אז עזב את משרד האוצר כדי לשמש כמזכ"ל מפלגת העבודה, אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק.

בראשית כהונתו עסק ספיר בפיתוח המשק, אולם בהמשך התמודד עם המיתון שפרץ ב-1966. המיתון פרץ ממספר סיבות: סיום השילומים עם גרמניה; השלמת העבודות הציבוריות הגדולות כמו נמל אשדוד והמוביל הארצי; הפסקת גלי העלייה הגדולים; עלייה בצריכה הפרטית ללא עלייה מקבילה בתוצר. ב-14 בפברואר 1966 הוצג תקציב המדינה בכנסת (שנת התקציב בישראל התחילה בתקופה זו ב-1 באפריל), ובמהלך הישיבה הודיע ראש הממשלה לוי אשכול על המיתון באופן רשמי. הבעיות שעמדו על הפרק ערב הכניסה למיתון היו הגירעון הלאומי המצטבר, עליית השכר במשק והגדלת תקציב הביטחון הנדרשת. על מנת לפתור את הבעיות, יזמו אשכול וספיר מדיניות שכללה מחד העלאת מסים ומאידך קיצוץ בהוצאות הממשלה (ספיר הציג זאת בכנסת: ”הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק”). צעדים נוספים שנקט ספיר במסגרת המיתון היו צמצום תקציבי הפיתוח, הפחתת אשראי וקיצוץ בייבוא חומרי גלם.

מדיניות הריסון הכלכלי אמנם הצליחה לצמצם את הגירעון ולמנוע עליית אינפלציה, אך הכניסה את המשק הישראלי למיתון מלא, העלתה את האבטלה מ-3.5% ל-11.5%, הובילה לירידה בתוצר ובהשקעות, ולבסוף הורידה את רמת החיים. למרות ניסיונותיהם של ספיר ואשכול לטעון כי מדובר במשבר חולף ודבריו של ספיר כי "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", בעקבות המשבר נפגע מאוד אמון הציבור בממשלתו ובמיוחד בהנהגתו הכלכלית (אשכול, ספיר, משרד האוצר ובנק ישראל). בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים החל המיתון להחריף, לאחר שרוב הגברים העובדים במשק גויסו, והפעילות הכלכלית השתתקה.

לאחר מלחמת ששת הימים הייתה ישראל שרויה במצב חדש. השטח בשליטת מדינת ישראל הוכפל פי 4, והזדמנויות כלכליות חדשות עמדו בפני ממשלת ישראל: כריית נפט ומשאבים נוספים מחצי האי סיני; קרקע פורייה לחקלאות ברמת הגולן; פיתוח התיירות (בייחוד באתרים בעלי פוטנציאל תיירותי מובהק כמו אופירה בסיני, העיר העתיקה בירושלים, בית לחם בגדה המערבית והר חרמון ברמת הגולן). כמו כן המלחמה גררה אחריה עולים משכילים ואמידים מארצות מערביות מפותחות ומברית המועצות – לצד כמיליון ערבים בשטחים, שסיפקו משאב עבודה זמין וזול.

במציאות החדשה, החליטה הממשלה להילחם במיתון על ידי הגדלת הגירעון התקציבי לטובת פיתוח המדינה. ספיר התנגד בתוקף לשלטון ישראלי בשטחים, וטען כי יש להיכנס למשא ומתן עם מדינות ערב, אך קיבל את הכרעות הממשלה והמנהיגים הבולטים בתקופה (לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין ויגאל אלון) ושיתף פעולה עם המציאות הקיימת. כך הוא הוביל את המשק הישראלי לאחת מתקופות הגאות המוצלחות ביותר בתולדותיו, בין השנים 1967–1973. באוגוסט 1968, לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מתפקיד מזכ"לית מפלגת העבודה הוא קיבל את בקשת הנהגת המפלגה למלא את התפקיד לכשנה, ולשם כך עזב את משרד האוצר, ונשאר כשר ללא תיק^[6]. עם כינונה של ממשלת גולדה השנייה בדצמבר 1969 חזר למשרד האוצר, וסיים את תפקידו כמזכ"ל המפלגה, אליו נבחר אריה אליאב. עם שובו למשרד בדצמבר 1969 (ולמעשה גם בעת היעדרו) נשמרה אותה מדיניות כלכלית. ספיר המשיך בתפקידו זה עד פרישתו מהחיים הפוליטיים ביוני 1974.

עם התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט ב-1974, הוצע לספיר להתמנות לתפקיד הרם במקומה, אך הוא סירב^[7]. יש הטוענים שאילו ספיר היה רוצה בראשות הממשלה באותה תקופה, דבר לא היה מונע בעדו מלהשיגה. במקום זאת תמך ספיר ביצחק רבין במועמדותו לתפקיד, וסייע לו לזכות בפריימריז מפלגת העבודה נגד יריבו שמעון פרס.

ספיר היה פטרונו של חבר הכנסת ואיש העסקים אברהם שפירא, בשנת 1959 העיירה אור עקיבא הייתה לאחד מיעדי הפיתוח של ספיר, והחליט ללחוץ על שפירא ואף לעזור לו לרכוש מפעל קטן שלימים יקרא "שטיחי כרמל". מאז קשרי השניים הלכו והתהדקו^[8].

ספיר מילא את תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית משנת 1974 ועד יום מותו. נפטר מהתקף לב במהלך טקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת של יהודי קוצ'ין במושב נבטים בנגב, ב-12 באוגוסט 1975.

משפחתו

ספיר נישא לשושנה, הם התגוררו בכפר סבא ונולדו להם בן ושתי בנות. בשנת 1971 נפטרה רעייתו ממחלה ממארת.

בנובמבר 1974 נשא ספיר בשנית את רבקה אל נתן, מזכירת ארגון אמהות עובדות בירושלים^[9].

נכדתו היא הסופרת והמוזיקאית מיכל ספיר, ואחייניו הם חתני פרס ישראל, הפיזיקאי שמואל שטריקמן והביוכימאי נתן שרון.

הערכת פועלו

ספיר נודע במהלך השנים במנהגו להתהלך עם פנקס שחור שעל פיו ניהל את מדיניותו; ברצותו לזרז את פיתוח הארץ, סייע רבות לבעלי הון שהשקיעו בישראל, במיוחד כאשר הבטיחו ליצור תעסוקה. על כך זכה לשבחים וכן לביקורת, על שהעשיר משקיעים, ובהם גם רמאים, גנבים ואנשים שהותירו חובות כבדים שהוטלו על המדינה.

ספיר נחשב לאיש החזק בפוליטיקה הישראלית. מילא תפקיד מרכזי בחשיפת הפרטים על עסק הביש ועל פרשת לבון, אשר הביאו לבסוף להתפטרותו של דוד בן-גוריון. ובמשך תקופה מסוימת זכה לתואר "ממליך ראשי ממשלות".

תדמיתו של ספיר בציבור הייתה של דמות עממית מחוספסת, טמפרמנטית, בולדוזר שמניע דברים, אשר נוטה לחסות על בעלי הון, אשר נעזרים בו להאדיר את הונם יותר – אך שמטרתו העליונה היא טובת החברה והכלכלה הישראלית, וטובת הנאה עצמית היא ממנו והלאה. הוא חי בדירה צנועה בכפר סבא, ובעת שהותו בירושלים בענייניו הוא חלק יחד עם פוליטיקאי חבר חדר שחולק על ידי מחיצה מבד.

אי-יכולתו לבטא את האות "ל" כהגייתה בעברית (הוא ביטא אותה בדומה להגה Ł בפולנית), שבאה לידי ביטוי בנאומיו ובריאיונותיו והייתה ל"סמל המסחרי" שלו, הפכה אותו לאובייקט משעשע אך רק הגבירה את הפופולריות שלו בציבור.

רבים טוענים כי הוא היה הטוב מבין כל שרי האוצר בישראל, ורבים מאלה שזוכרים אותו מתגעגעים אליו ואל תקופתו ואל תנופת הפיתוח האדירה שאפיינה אותו. רבים אחרים מבקרים היבטים שונים של פעילותו הנמרצת, שאופיינה על ידי ניהול ריכוזי ואישי ("הפנקס השחור"), שאינו מתיישב עם כלכלת שוק, ועל העדפת חברי מפלגה בשירות הציבורי ובחברות ממשלתיות, הסתדרותיות ואחרות.

היכל התרבות בכפר סבא והקריה סביבו נקראים על שמו.

כן נקראים על שמו המכללה האקדמית ספיר על יד שדרות, אתר ספיר של המוביל הארצי, פרס ספיר וקרן מפעל הפיס ע"ש פנחס ספיר, המרכז לפיתוח ע"ש פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב, אזור התעשייה החדש בנתניה (קריית ספיר; פולג) בתי ספר באזורים שונים בארץ ועוד.

לקריאה נוספת

אריה אבנרי, ספיר, גבעתיים: פלג, תשל"ו 1976. (הספר בקטלוג ULI)
דוד לוי-פאור, פינחס ספיר והפיתוח התעשייתי של ישראל, המרכז לפיתוח על-שם פנחס ספיר, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
בלה קרני, פנחס ספיר: שליט בעל כורחו, מוסד ביאליק, תשנ"ו 1996. (הספר בקטלוג ULI)
מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג: פנחס ספיר 1949-1930, פפירוס, תשמ"ז 1987. (הספר בקטלוג ULI)
מיכל ספיר, היש הגדול: ביוגרפיה של פנחס ספיר, ידיעות ספרים, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
יצחק גרינברג, פנחס ספיר - ביוגרפיה כלכלית פוליטית, רסלינג, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
סילבי קשת, חץ מסילבי קשת, הפרק: גולדפינגר, הוצאת שוקן, 1969 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

פנחס ספיר, באתר הכנסת
פנחס ספיר, באתר כנסת פתוחה
שילה הטיס-רולף, פנחס ספיר (קוזלובסקי), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
דוד תדהר (עורך), "פנחס ספיר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2845
פנחס ספיר, באתר תנועת העבודה הישראלית
אתר המרכז לפיתוח ע"ש פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב
מפעל הפיס - הקרן ע"ש פנחס ספיר(הקישור אינו פעיל)
ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: פנחס ספיר, מעריב, 2 בדצמבר 1955
שר האוצר פנחס ספיר בנאום תקציב לשנת 1964 בכנסת, 21 בדצמבר 1963, 2:20 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים, 1984
יצחק גרינברג, פנחס ספיר ושאלת השטחים המוחזקים: בין פיכחון לרפיון, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 275-299
שני ליטמן, ספיר לי סיפור, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2011
תום שגב, הביוגרפיה על פנחס ספיר: סיפור שהוחמץ, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
שני ליטמן, פנחס ספיר - השר שהחזיר לרוטשילד צ'ק, באתר TheMarker‏, 22 בדצמבר 2011
גד ליאור, "ממשיל ראשי הממשלות" שסירב להיות רה"מ: "לשר האוצר אין תחליף", באתר ynet, 28 במאי 2021
פנחס ספיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פנחס ספיר (1906-1975), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ שרה סגל, אריה פיאלקוב (עורכים), בשדמות גרוכוב: קיבוץ ההכשרה גרוכוב ופלוגותיו: מאסף, לוחמי הגטאות – תל אביב, בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון; הקיבוץ המאוחד, 1976. באדיבות בית לוחמי הגטאות, עמודים 90-95
^ גד ליאור, "ממשיל ראשי הממשלות" שסירב להיות רה"מ: "לשר האוצר אין תחליף", באתר ynet, 28 במאי 2021
^ ראו מחזון למעשה - חברת ״מקורות״, פרק ההתחלה באתר מקורות
^ עשרים שנה קודם לכן, כשפרסם מאמרים בביטאון תנועת החלוץ, "העתיד", חתם עליהם בשם "אבן־ספיר" (מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג: פנחס ספיר 1949-1930, פפירוס, תשמ"ז 1987, עמ' 220).
^ יצחק גרינברג, פנחס ספיר - ביוגרפיה כלכלית פוליטית, רסלינג, 2011, עמ' 489
^ מ. מייזלס, ספיר נבחר למזכ"ל העבודה - כמעט פה אחד, מעריב, 2 באוגוסט 1968
^ משה שחל 2.2.2017, בקול ישראל
^ שלישי, הגביר, תמוז, 1989
^ גילה שרון, "כל מה שרצית לדעת על חתונת ספיר", במקומון "מי ומה בכפר סבא", גיליון 4, 22 באוקטובר 1974