במשך שנים ניהל ביחד עם בנו, איתן ורטהיימר, את קבוצת ישקר-IMC, ובשנת 2006, לאחר 54 שנים של ניהול החברה בידי סטף ובנו, קבוצת ברקשייר האת'וואי, שבראשה המיליארדר ואיש העסקים וורן באפט רכשה 80% מנתח המניות של החברה ב-4 מיליארד דולר וב-2011 רכשה ברקשייר את 20 האחוזים הנותרים עבור 2 מיליארד דולר נוספים.
ורטהיימר הגה את שיטת גני התעשייה עבור תעשיינים ויזמים ובחסותו נבנו גני תעשייה במגדל תפן, עומר, תל חי, נצרת ועוד. במסגרת פעילותו החינוכית, ורטהיימר הקים, מימן ותמך בבתי ספר מקצועיים. על פעילותו לאורך חייו ניתנו לו פרסים ועיטורי הוקרה בהם פרס קפלן, פרס רוטשילד, פרס ישראל לשנת התשנ"א ופרס יגאל אלון. פעילותו החלוצית של ורטהיימר מתבטאת בפועלו ארוך השנים לפיתוח התעשייה והכלכלה בין היתר באזורים מדוללי אוכלוסין ברחבי הארץ. מיזמי הבנייה האזרחיים שהוא לקח בהם חלק כוללים את ייסוד כפר ורדים בגליל המערבי וייסוד לבון במועצה אזורית משגב.
ביוגרפיה
ורטהיימר נולד ב-16 ביולי 1926 בקיפנהיים שבאזור היער השחור בגרמניה, בימי רפובליקת ויימאר. בילדותו, אוכלוסיית קיפנהיים מנתה בסביבות 2,000 איש, מתוכם שליש היו יהודים. סטף נולד וגדל בבית בן שלוש קומות, אותו הבית שבו נולד אביו, אויגן ורטהיימר. משפחת ורטהיימר הייתה משפחה מסורתית שומרת כשרות ומדי שבת נהגו ללכת לבית הכנסת המקומי. סטף הוא בכור ילדיהם של אויגן ולינה, ולו אח, צבי, ואחות, דוריס. בבית המשפחה בקיפנהיים התגוררה גם סבתו מצד אביו של סטף, פאולינה. אויגן ורטהיימר היה איש עסקים פרטי בדומה לרבים מבני משפחתו, הוא שירת בהצטיינות בצבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, איבד את אחיו במלחמה ואיבד את רגלו במהלך קרב ורדן ב-1916[2].
ב-1940, לפי דרישת הצבא הבריטי מגולדברג, פיתחו תלמידיו, ובהם ורטהיימר, מצפן עבור החיילים הבריטים. בהמשך עבר ורטהיימר לעבוד כחרט בתל ליטוינסקי, בבסיס הצבא הבריטי ובהמשך גם האמריקאי. לפי המלצת גולדברג לבריטים, ורטהיימר נשלח ב-1943 לבסיס חיל האוויר המלכותי בבחריין, בשביל לעבוד על כלים אופטיים. עם הגעתו של ורטהיימר לבחריין היושבת במפרץ הפרסי, התברר כי נדרשה ממנו השכלה כדי לטפל בתחומים נרחבים מעבר לאופטיקה. דרך טייס יהודי רכש ספרי השכלה מתל אביב ועבד על מערכות המיזוג כמו גם על גנרטור לייצור חשמל. בבחריין ורטהיימר גם נהג להתארח אצל משפחת יהודים יוצאי בצרה אשר בממלכת עיראק. לקראת סוף שירותו נערכו רדיפות נגד יהודים במנאמה וורטהיימר איבד קשר עם המשפחה[5].
בשובו ארצה, ורטהיימר עבד חצי שנה כחרט עבור חברת גוט לייצור גשרים על גדות הפרת והחידקל. את רוב כספו העביר סטף להוריו ואת חסכונותיו נהג להשקיע בקניית תקליטים של מוזיקה קלאסית. עם סיום מלחמת העולם ועליית המאבק בבריטים, ורטהיימר התלבט אם להתגייס לשורות האצ"ל או הפלמ"ח, ולבסוף, על בסיס התגייסות חבריו לפלמ"ח, הלך בעקבותיהם. לא ניתן לו להתגייס לשורות הפלי"ם והוא נדרש לעבור טירונות בת תשעה חודשים בטרם נשלח לפעילות מבצעית. ורטהיימר לקח חלק בפעולת פיצוץ תחנות הרדאר השנייה, למניעת איתור מעפילים בידי הבריטים[6].
בשעות הפנאי, ורטהיימר וחבריו נהגו לעבוד על ייצור נשק עבור ההגנה, וניסו לייצר רקטות ונשק ארטילריה כמעט מאפס. בהמשך השלים ורטהיימר קורס טיס מטעם ההגנה בקיבוץנען לצד 12 מתלמדי קורס נוספים. ורטהיימר שירת במחלקת הטיס בתפקיד קצין טכני. ורטהיימר גם למד בקורס חבלה והתקין מוקשים מגנטיים נגד ספינות צי המלחמה הבריטי. ביוני 1946, נעצר בשבת השחורה על ידי השלטונות הבריטיים והושם במחנה מעצר ברפיח למשך 4 חודשים. לאחר שחרורו שירת ורטהיימר כקצין טכני בחסותו של מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון[7]. ב-1947 פעל במסגרת התעשייה הצבאית של ההגנה ועסק בפיתוח תותח ללא רתע. במסגרת תפקידו, נשלח לצרפת ולבלגיה ללמוד כיצד מייצרים קנים.
במהלך מלחמת העצמאות היה לקצין טכני בחטיבת יפתח. הוא המשיך לעסוק בפיתוח נשק והשתתף בפיתוח מרגמות. בין המרגמות שתרם לפיתוחן הייתה "אם 2", מרגמה נגד שריון שפעלה לטווח של 400 מטר, בעוד לשם השוואה הדגם הקודם היה בעל טווח של 80 מטר בלבד. עיקר הפיתוח של המרגמות נעשה במסגרת שירות בגליל, ובאותה העת נקשר ורטהיימר לאזור. ורטהיימר, כרבים אחרים בשירות, זעם על פירוק הפלמ"ח, וניסה להציע ליגאל אלון, ללא הצלחה, שאנשי הפלמ"ח יעברו למסגרת אזרחית ו'יתלבשו' על עיר כמו באר שבע במטרה לפתח את תעשייתה ולהפוך אותה לעיר של מופת כלכלית לשעת שלום[8].
קריירה עסקית מוקדמת
ורטהיימר עבד בתע"ש ו"מכון 3" (שהפכה בהמשך לרפא"ל) אך פוטר ב-1952, משום שלא היה בעל תואר מהנדס[9]. הוא הקים בחצר ביתו בנהריהבית מלאכה שבו ייצר סכינים, כלים לחיתוך מתכות וכן לוחיות מתכת מושחזות, את התוצרת שיווק בעצמו כשהוא רכוב על אופנוע. בית המלאכה שגודלו היה כ-20 מ"ר התפתח למפעל "ישקר", מפעל העוסק בייצור כלי חיתוך למתכת המורכבים במכונות לעיבוד שבבי (כגון מחרטות). "ישקר" גדל לחברה משגשגת המייצאת תוצרתה למדינות זרות וב-1962 אף הוקם בהולנד מפעל "דוראקרב" בבעלות משותפת ישראלית-אמריקנית וחברת "ישקר"[10].
בשנת 1981, פתחה אשתו, מרים ורטהיימר, את מאפיית המגדנאות (קונדיטוריה) "לחמי" בשותפות עם גבי זוהר, קבלן מנהריה. נכון ל-2010, החזיק ורטהיימר ב-75% מהמאפייה. המאפייה נמכרה לחברת ויסוצקי ב-2012. בשנת 1981 הקים ורטהיימר את מיקרו כלים, חברה שעסקה בפיתוח מוצרי דיוק זעירים לתעשיות טכנולוגיות.
בשנת 1983 הצטרף למפעל בנו, איתן ורטהיימר, זוכה "פרס התעשייה" לשנת 1996, במטרה לחלץ את החברה מקשיים. פעילותו של איתן בניהול החברה הביאה לגידול מואץ במכירות ורווחי המפעל.
ב-5 במאי2006 נרכשו 80% מקבוצת "ישקר" שבבעלותו ובבעלות בנו על ידי חברת ההשקעות של וורן באפט בסכום של 4 מיליארדי דולרים. עסקה זו הפכה את משפחת ורטהיימר למשפחה העשירה בישראל ומספר 188 בעולם, ובשנת 2007 הונו הוערך בכ-4.4 מיליארד דולר. ב-1 במאי 2013 קנה וורן באפט את ה-20% הנותרים של החברה תמורת כ-2 מיליארד דולר.
ב-1982 יזם את הקמת גוש תפן ואזור התעשייה "תפן" בגליל המערבי. אל אזור התעשייה עבר מפעל "ישקר". בתוך אזור התעשייה הוקם גן תעשייה שמטרתו לסייע לפיתוח יוזמות יצרניות, בדגש על ייצור המיועד לייצוא. לצד המפעלים הוקמו בגן התעשייה מוזיאונים וניתן בו מקום רב לאומנות בכלל ולפיסול בפרט. על סמך מודל זה, שזכה לשם "מודל תפן", המשיך ורטהיימר בהקמת גני תעשייה בתל חי (1992), בעומר (1995), בלבון (1998), בדלתון (2006) ובנצרת (2014). בשנת 2005 הקים ורטהיימר גן תעשייה בגזבה שבטורקיה[13].
יוזמות חינוכיות
ב-1964 היה שותף בהקמתו של בית הספר התעשייתי "צור" בנהריה. בית הספר סיפק הכשרה מקצועית לבני נוער שנפלטו ממערכת החינוך הציבורית[14].
בין השנים 1976– כיהן כחבר ויו"ר הוועד המנהל של בית הספר "בסמ"ת" שליד הטכניון.
בתחילת שנות האלפיים, הקים מחדש את רשת "צור", שבשיאה כללה שלושה תיכונים מקצועיים: צור ים בשיתוף חיל הים (חיפה), צור ברק בשיתוף חיל החימוש (ג'וליס) וצור לבון ביישוב לבון. במהלך השנים העביר את שני בתי הספר האחרונים לתפעולם של רשתות חינוך אחרות, אך הוא ממשיך לתמוך בכל הקשור לתהליכי ההכשרה המקצועית. בנוסף, הקים סמוך ליישוב לבון את מכינת צור שלם, מכינה קדם-צבאית המשלבת מסלול ייחודי של שירות קרבי בחטיבת הנח"ל ורכישת תעודת מקצוע בתחום העיבוד השבבי מטעם משרד העבודה.
מאז 2010 רוכזו היוזמות החברתיות שהוביל ורטהיימר תחת קרן סטף ורטהיימר. הקרן עוסקת בקידום החינוך הטכנולוגי בארץ, מקימה מגמות טכנולוגיות מתקדמות בבתי ספר ומנסה לייצר חיבור בין בתי הספר לשוק העבודה.
פעילות ציבורית
בשנת 1964 החזיר ורטהיימר לראש עירית נהריה, גרשון טץ, מכתב ברכה שנשלח לרגל הענקת פרס קפלן לישקר, עם ביקורת נגד ראש העירייה בטענה שלא סייע למפעל[15]. ביולי 1973 יצא ורטהיימר בביקורת חריפה נגד ראש עיריית נהרייה, גרשון טץ, וטען שהוא לא סייע לתעשייה בעיר, ואף הפריע, וכן לא פיתח מסחר וחופי ים בעיר[16]. טץ הגיב לביקורת בישיבת מועצת העיר, בביקורת על ורטהיימר ובטענה שלולא סיוע עירית נהריה ישקר לא היה מתפתח כפי שהתפתח, דבר שגרם לורטהיימר להגיש נגדו תביעת דיבה[17].
לקראת הבחירות לעיריית נהריה בסוף 1973 הקים ורטהיימר רשימה עצמאית בשם "אכפת לנו"[18] שזכתה בחמישה מתוך 15 מושבים במועצת העיר[19][20]. בין 1974 ל-1975 כיהן במועצת עיריית נהריה ושימש ראש מחלקת החינוך[דרוש מקור]. בהמשך, בהיותו באופוזיציה, לא הגיע למספר ישיבות של המועצה ועל כן חברותו במועצה הופסקה[21].
בשנת 1974 הצטרף ורטהיימר למפלגת שינוי והיה מפעיליה המרכזיים[22]. במרץ 1975 נתמנה ורטהיימר ליו"ר הוועד הפועל של מפלגת שינוי[23]. ורטהיימר קרא להורדת נטל מס הכנסה וצמצום תקציב המדינה[24], בין השאר על ידי ביטול משרד השיכון ומשרד הקליטה[25]. כן הציע ורטהיימר להגביל את כוח האדם שיועסק על ידי המדינה, כדי למנוע שאיבת כוח אדם מהמגזר היצרני[26]. בשנת 1975 הוביל ניסוי של רפורמת מס במפעל שלו, שנועד להראות שהורדת נטל המס על העובדים תגדיל את התפוקה באופן שהכנסות המדינה לא ייפגעו, והעובדים ירוויחו יותר[27]. ניסוי זה הביא חשיפה רבה בתקשורת הישראלית לישקר ולורטהיימר[28], ולטענת ורטהיימר הוכיח שהורדת מיסים מגבירה את הפריון[29].
ב-1981 היה הכוח המניע בהקמתו של היישוב כפר ורדים[32], שעם השנים הפך ליישוב הקהילתי הגדול בצפון ישראל. פיתוח היישוב התבצע באמצעות החברה לפיתוח כפר ורדים בשליטתו של וורטהיימר. בשנת 2008, לאחר מחלוקות עם מינהל מקרקעי ישראל, אגודת משתכני כפר ורדים והמועצה המקומית כפר ורדים[33], פורסם דו״ח מבקר המדינה ובו פרק העוסק בנושא פיתוח כפר ורדים[34]. בדו״ח נכתב כי תושבי כפר ורדים שילמו במיטב כספם בעבור פיתוח שלא בוצע: "לדעת משרד מבקר המדינה, המשתכנים זכאים למבני הציבור שפורטו בהסכם ההרשאה, שכן הם שילמו בגינם לחברה לפיתוח במעמד תשלום דמי הפיתוח".
בשנת 2011 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "איש ליד מכונה" בהוצאת ידיעות אחרונות.
הוקרה
בשנת תשנ"א (1991) זכה ורטהיימר בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
.jpg)
