עבודה זרה

פסל של אל, ראש הפנתיאון הכנעני, משנת 1400-1200 לפנה"ס, נמצא בחפירות במגידו.

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) במינוח המסורתי, או פולחן פגני במינוח מודרני, הם מונחים המתארים פולחן דתי המופנה לישויות שאינן אלהי ישראל, כפי שמתייחסת לפולחן כזה היהדות. זוהי אחת משלוש המצוות החמורות של ייהרג ואל יעבור, ואחת משבע מצוות בני נח.

לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם נגד דתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור. יצוין כי לפי רוב הדעות ביהדות, הנצרות נחשבת לעבודת אלילים שכן אין בנצרות ייחוד האל אלא שילושו והגשמתו בדמות אדם (ישו), וכן הנצרות הקתולית עושה שימוש נרחב בפסלונים.

מנקודת המבט היהודית המסורתית, עיקר המאבק בעבודה זרה התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות אלילית כנענית נפוצה. המקרא מתאר מאבק זה. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

אף שהמקרא וחז"ל מתארים את ה' במונחים גשמיים, בעקבות הרמב"ם שלילת הגשמות מקובלת בדרך כלל כחלק מאיסור עבודה זרה, והיא מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

איסור עבודה זרה

עבודת אלים אחרים מלבד אלוהי ישראל נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף, ומוכרזת עליה מלחמת חורמה בלתי מתפשרת. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. המצווה כוללת לא רק איסור מסוג אל תעשה, אלא גם מצוות עשה להרוס ולהחריב עבודה זרה כמעט בכל דרך אפשרית בתחומי ארץ ישראל:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם; אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.

— ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ב'–ג'

חטא העגל נחשב לאחד מהחטאים החמורים ביותר של עם ישראל, מיד לאחר ששמעו את עשרת הדיברות, ובעטיו רצה אלוהים להשמידם. אפשר לראות בו נקודת משבר במעבר מהתרבות המצרית לאמונת המקרא. על פי המדרש מקור החטא בערב רב. (ציורו של ניקולה פוסאן)

האיסור והאזהרות בתורה ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף, זנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודה זרה היא אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף.

נוסף על האיסור לעבוד אלהים אחרים, איסור עבודה זרה מגביל גם את הדרכים המותרות לעבוד את ה'. בראש ובראשונה, מוטל איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית או תמונה, גם אם הם מתארים את אלוהי ישראל ונועדו לעבודתו. כפי שמתואר בפסוקים הבאים:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה; תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם, תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם; אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

— ספר דברים, פרק ד', פסוקים ט"ו–י"ט

עבודה זרה בשיתוף

ערך מורחב – עבודה זרה בשיתוף

לצד איסור עבודה זרה קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף, כלומר אמונה באל המופשט לצד אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. תופעה זו של עבודת אלוהי ישראל לצד אלים אחרים הייתה רווחת במהלך התקופה המקראית, כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, ”וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים...” (מלכים ב', י"ז, מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בחורבת תימן (כונתילת עג'רוד) בכתובות שנמצאו באתר (וכן בחורבת אל כום) ובהן כתוב לה' ואשרתו. בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי.

ישנה מחלוקת אחרונים האם גם בני נח, כלומר מי שאינו יהודי, נאסר בעבודה זרה בשיתוף^[1], כאשר יש מציעים דרך ממצעת שלא נאסר עליהם לעבוד כוחות טבע שונים בתנאי שהם מודעים לכך שהם מושלים תחת הנהגתו של ה'^[2].

הרחקה מהאלים וביעור פולחנם

במעמד הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. כדי להרחיק מעבודתם, האלים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: "אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם^[3]), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים^[4]) (או מהמילה האכדית gullultu - חילול הקודש) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם נע בין תיעוב, מיאוס והגעלות לבין זלזול, בוז וציניות.

על אף המצווה לבער עבודה זרה מן הארץ, פוסקים רבים התנו זאת בכך ש"יד ישראל תקיפה" על הגויים שבארץ, אולם כיום שעל פי האמנות הבינלאומיות ישנו איסור על פגיעה במקומות פולחן של בני כל הדתות, אסור לפגוע בכנסיות או במבנים אחרים הקדושים לדתות ותרבויות שנחשבות לעבודה זרה^[5].

על פי הנוקטים בגישת ביקורת המקרא, ישנם הטוענים כי בשלב מסוים ניכר "גיור" של אלים רבים כמו: אל, אדון, מלך, אלוהים (בריבוי) ועוד והכנסתם כשמות האלוה הישראלי, אולי מתוך פרשנות פשטנית של הפסוק: "הָבוּ לַה' - בְּנֵי אֵלִים" (ספר תהילים, פרק כ"ט). לטענתם, לעיתים ניכרת מגמה של ניכוס תכונות ותארים של אלי כנען, אל האל היהודי שאיננו בר תיאור, למשל רכיבה על עננים (רוכב ערבות) שהייתה תואר נלווה לבעל, והפכה לתואר של יהוה.

יחס היהדות לנוכרים עובדי אלים

לצד האיסור החמור לעבוד עבודה זרה, והמצווה לבערה מן הארץ, במקרא ובחז"ל ישנה גישה מקלה יותר ביחס לנוכרים עובדי אלים, משום שהם לא כרתו ברית עם האל היהודי להיות נאמנים לו, וכן מתוך הרצון לקרבם לעבודתו. למשל, בתפילת שלמה שנערכה במעמד חנוכת בית המקדש הראשון, מתפלל שלמה המלך שה' ייענה לכל תפילות הנוכרים הבאים למקדש להתפלל לפני אלוהי היהודים, בעוד שלתפילת ישראל ייעתר רק "ככל דרכיו", כלומר לפי מעשיו^[6].

כמו כן, בספר מלכים ב מסופר שהכותים שהובאו לשומרון על ידי מלך אשור עבדו את האלילים שלהם עבדו בארצותם, ובעקבות זאת אלוהי ישראל הביא עליהם אריות שטרפו בהם. לאחר שמלך אשור הביא לשם כהן שלימד אותם את "משפט אלוהי הארץ", הם יראו את האל היהודי אך הוסיפו לעבוד את אליהם. ואף על פי שלא חדלו מלעבוד את אליהם - סרו מהם האריות^[7]. מפרשי המקרא למדו מכך שמחוץ לארץ ישראל אלוהים אינו מקפיד על הגויים העובדים אלים אחרים, וגם בארץ הוא אינו מקפיד אם הם עובדים אלים אחרים לצד יראתם ממנו^[8][9].

עבודה זרה במניין המצוות

איסורי תורה רבים נוספים מתקשרים לשלילת פולחן האלילים. הרמב"ם אף מגדיל לומר שהמטרה הראשונית של כל התורה היא לעקור את עבודת האלים הזרים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה. הוא גם מציין שבכל התנ"ך לשון של "חרון ה'", כעס וקנאה מצידו של "ה'", נזכר רק בהקשר של עבודה זרה^[10] ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן משמעות ברורה, באשר באו לחלץ את האדם מהשקפות מוטעות ומהזיות^[11]. הגדרת עיקרו של איסור עבודה זרה על פי הרמב"ם:

עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים. לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבעת היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה - הרי זה עובד עבודה זרה.

— רמב"ם, הלכות עבודה זרה, ב' א'

על החומרה הגדולה שמייחסת היהדות לעבודה זרה ניתן ללמוד מדבריו: ”ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה”. (שם ב' ח'), שכן העובד עבודה זרה נחשב משומד. בספרו משנה תורה^[12] מונה הרמב"ם לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה ו-49 מצוות לא תעשה:

1. שלא לפנות אחר עבודה זרה.
2. שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים.
3. שלא לגדף.
4. שלא יעבוד אותה כדרך עבודתה.
5. שלא ישתחוה לה.
6. שלא לעשות פסל לעצמו.
7. שלא לעשות פסל אפילו לאחרים.
8. שלא לעשות צורות אפילו לנוי.
9. שלא להדיח אחרים אחריה.
10. לשרוף עיר הנדחת.
11. שלא לבנותה.
12. שלא ליהנות מכל ממונה.
13. שלא להסית יחיד לעבדה.
14. שלא לאהוב המסית.
15. שלא לעזוב שנאתו.
16. שלא להצילו.
17. שלא ללמד עליו זכות.
18. שלא ימנע מללמד עליו חובה.
19. שלא להתנבא בשמה.
20. שלא לשמוע מן המתנבא בשמה.
21. שלא להתנבא בשקר, ואפילו בשם ה'.
22. שלא לגור מהריגת נביא שקר.
23. שלא להישבע בשם עבודה זרה.
24. שלא להעביר למולך.
25. שלא להקים מצבה.
26. שלא להשתחוות על אבן משכית.
27. שלא ליטע אשרה.
28. לאבד עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה.
29. שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה.
30. שלא ליהנות בציפויי נֶעבד.
31. שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה.
32. שלא לחון עליהם.
33. שלא ישבו בארצנו.
34. שלא להדמות במנהגם ובמלבושם.
35. שלא לנחש.
36. שלא לקסום.
37. שלא לעונן.
38. שלא לחבור חבר.
39. שלא לדרוש אל המתים.
40. שלא לשאול באוב.
41. שלא לשאול בידעוני
42. שלא לכשף.
43. שלא להקיף פאת ראש.
44. שלא להשחית פאת זקן.
45. שלא יעדה איש עדי אשה.
46. שלא תעדה אשה עדי איש.
47. שלא לכתוב קעקע.
48. שלא להתגודד.
49. שלא לעשות קרחה על מת.

הרמב"ם מפרש את האיסור "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא, י"ט, ד') שיש איסור ללמוד ספרים של עבודה זרה, לשאול מה דרכיה עבודתה, ואף להתבונן בפסלים וצלמיות. (שם ב' ג') איסור נוסף הוא להסית ולהדיח אנשים אחרים לעבוד אלילים. בסוגי העבודות הוא כולל עבודות פולחנות קונקרטיות כמו אוב, ידעוני, כישוף, ניחוש וקסם, מעונן (מלשון עונה) שקובע עיתוי לדברים טובים ורעים (כעין אסטרולוג).

מלבד המצוות הידועות כמו שלא לעשות פסל לעצמו או לאחרים, ולא להשבע בשם אל, הוא כולל נבואת שקר אף בשם המפורש, איסור גידוף האל היהודי. בין המצוות שנועדו להילחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם שעטנז, גילוח פאת ראש וזקן ולבישת בגדים של המין השני מפני שזו הייתה אופנת כהני עבודת האלילים. לתפיסתו גם איסורי עורלה וכלאיים הם בשל עניינים הקשורים לעבודה זרה^[13]. באיסורים מעשיים הוא מונה איסור להדמות להם בלבוש ומנהגים (איסור הליכה בחוקות הגויים). עשיית קעקוע שמקורו לפי הרמב"ם בכך שעובדי האלים היו רושמים על עורם שהם משועבדים לפולחנו של אליל מסוים, וגילוח פאות הראש בתער כמנהג כמרי עבודה זרה (מצות לא תעשה מפורשת בתורה (ויקרא, י"ט, כ"ז) ) . וגם איסור עשיית פסלי בצורת אדם, אף שהם נעשים לנוי.

למהות היחסים בין ישראל לעובדי אלילים קיים לתפיסתו איסור כריתת ברית, איסור לתת להם לשבת בארץ ישראל ומחויבות לרדיפתם והשמדתם בתחומי הארץ או להפיכתם וללמדם את שבע מצוות לבני נוח. איסור להשביע עובד אלילים באלוהות שהוא מאמין בה. איסור לתת להם מתנות חינם, או לספר בשבחם ואיסור להשתתף בסעודתם (שם פר' י'), על מנת להרחיק מהם, ולא להיות מושפע מהם ואמונותיהם^[14].

את איסור הקְדשִים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות ”לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ח–י"ט). דעה זו מקבלת תימוכין מהפסוק "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" (הושע, ד', י"ד), שכורך קדשות עם זונות. כך אפשר לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלה עשתרת, פטרונית הצאן^[15], שמובא לה גדי כאות תודה, ”רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו.” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט)^[16] ולכן לא מפליא שבשני ציווים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, ”וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו” (ספר שמות, פרק כ', פסוק כ"ג) אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל העבודה הזרה הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתרת, והפסוק מציין שזהו פועלו של יהוה.

עבודת האלים בארצות המקרא

ערך מורחב – פגניות

מצבת אבן גיר שבו מתואר המלך מלישיפק הראשון מגיש את בתו לשי לאל נניה. ניתן לראות מעליו יצוגים של סין (אל) אל הירח, שאמאש אל השמש, ואישתר אלת כוכב נוגה. המצבה נלקחה לשושן במאה ה-12 לפני הספירה, כביזת מלחמה.

במקרא מופיעים סיפורים המזכירים מיתוסים פגניים שמהווים לדעת החוקרים^[17] שכבה תרבותית קדומה, שהתנ"ך אינו יכול להתעלם ממנה או שהוא מנסה להתפלמס איתה, כמו הסיפור בבראשית (פרק ו') על בני האלוהים - ה"נפילים", הבוחרים להם בנות אדם יפות לפי בחירתם, ומולידים מהן גיבורים ואנשי שם, דבר הגורם להשחתת האנושות ולמבול^[18]. תופעת בני האלוהים מוזכרת פעמים נוספות, כמו בספר איוב, שם מסופר על בני האלוהים המתייצבים בפמליה של מעלה ביחד עם השטן, אצל יהוה, (פרק א', פסוק ו') ועל הרעתם בבוקר, ”בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:” (שם פרק ל"ח, פסוק ז').

בין הפרשנים היו שניסו לזהות את בני האלוהים עם מלאכים, בני מלכים, דיינים, ואף בני ישראל. בבראשית רבה אף כתוב כי רשב"י היה מקלל את כל מי שהיה מפרש מושג זה כפשוטו. מאידך קאסוטו כתב כי כל הפירושים שרואים בבני האלוהים בני אדם אינם מתקבלים על הדעת, מכיוון שבני האלוהים באים בהנגדה לבנות האדם, ומעוד טעמים. ונראה יותר לפרש את הכתוב במלאכים שירשו את מקומם של אלי כנען^[19]. וכמו ההתייחסות לתהום ולמפלצות הים המיתולוגיות שעל פי ספר בראשית נבראים בידי אלוהים^[20] כהנגדה לתיאורי הבריאה המלחמתיים בתרבויות אחרות, שעל פי ספר ישעיה, מסמלים את הרוע, שה' יילחם בו באחרית הימים וישמידו^[21] . וכמו ההתייחסות לשאול בתנ"ך, הקשורה לאל הכנעני מות - שליט המתים, לא רק כמקום הנמצא בתחתיות ארץ, שלתוכו נבלעים נשמות המתים, אלא אף כאל ישות בולענית ורצחנית, שיש לה רצון משל עצמו לבלוע ללא סוף, כל ישות חיה, בדומה לתאוריה בשירה האוגרתית^[22].

התנאים הגאוגרפיים בכל ארץ השפיעו לא מעט על עיצוב דמותם של האלים. כך במיתולוגיה הכנענית, בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתחה אמונה שבה האל בעל - אל הגשמים והסערות ופטרון החקלאות, שמרווה את פני האדמה, הוכרז על ידי אבי האלים אל (בעלה של אלת האדמה אשרה) לאל השולט, לאחר שניצח את אחיו ים - אל הימים, ועוזריו מפלצות הים, ונמצא בהתמודדות מתמדת עם האל מות - אל המוות שאחראי על הבצורת והעקרות, יורד לשאול במחזוריות, וקם לתחייה שוב ושוב בעזרת אחותו הבתולה, אלת המלחמה - ענת. בסיפור זה, הצליחו הקדמוניים שהיו ברובם עובדי אדמה, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורת החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם אפשרות לשליטה ולהשפעה עליה, באמצעות פולחן נכון של האלים, שיגביר את כוחם של האלים הטובים, בעל, ענת, אשרה ועשתרת, ויביא לפריחה כלכלית. (ראו גם: עלילות בעל וענת)

לעומת זאת במצרים, מכיוון שהיא ארץ שאיננה תלויה בגשמים אלא בנהר הנילוס, סימלו הגאות והשפל של הנילוס את מותו של אל המתים אוסיריס בידי מתחרו סת - שלעיתים גולם בדמותו של אל הסערות והגשמים בעל, ותחייתו באמצעות אחותו-אשתו איסיס. מוטיב זה של מותו של אל מסוים ותחייתו, מצוי בחלק ניכר מהתרבויות הקדומות החל ממסופוטמיה דרך ארץ כנען ועד מצרים. כמו בתרבות הכנענית את האל החשוב שמומת בידי אל רע, מצילה ומחייה אלה אישה שהיא גם אחותו.

לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אל הירח ננה השומרי באור כשדים, כמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית וכמו השמש שנעבדה בבית שמש^[23].

האלילים ופולחניהם

ערך מורחב – מיתולוגיה כנענית

צלמית ברונזה של הבעל, אל הסערה והגשמים, מחשובי האלים הכנענים, שפולחנו התחרה בפולחן האל היהודי. הצלמית מהמאות ה-14 עד ה-12 לפני הספירה, נמצאה בחפירות ראס שומרה היא אוגרית.

אלי כנען וסביבותם ופולחניהם היו רבים ומגוונים, מביניהם ניתן לתאר את אלילי כנען המרכזיים ופולחניהם ובמיוחד בהקשר התנכ"י:

• אל - ראש הפנתיאון הכנעני שנחשב לבורא העולם קרוי גם "אל-ועליון". הכנענים הקריבו נסכים של ראשית היין והקרבת שה. מכאן הפך איסור יין נסך לדבר חמור. יש המזהים אותו עם האל העליון אותו עבד מלכיצדק מלך שלם.
• אשרה - אלת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים שנבנו לכבודה, כפי שכתוב "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מלכים ב', כ"ג, ז'). בהושע (פרק ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ". בספר שופטים מסופר כי לעיתים פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים אשרה. "וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת" (שופטים, ו', כ"ה) ולכן כנגד עבודתה נאסרה נטיעת עצים במקדש היהודי - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (דברים, ט"ז, כ"א). אשרה הייתה זוגתו של אל הכנעני, והיו מבני ישראל שעבדו אותה בשיתוף עם ה'.
• בעל - אל הסערות, הגשם והחיים. נחשב לאל חשוב מאוד במיוחד בארץ כנען הצחיחה שמשוועת לגשמים. לבעל הוקרבו קורבנות מסוגים שונים. בשעות קשות במיוחד הוקרבו קורבנות אדם, אך לא כדבר שבשגרה. על פי התנ"ך הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית במטרה לרצותו. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל, מכיוון שהעמיד פיתוי גדול לבני ישראל.
• עשתרת - אלת הפיריון התשוקה והמיניות. זוגתו של בעל. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, האכלת יונים וגם יחסי מין פולחניים. בתנ"ך מוזכר שבפולחנה היו עשיית 'כוונים' שהם כנראה צלמיות של כוכב נוגה. נקראת גם "מלכת השמים", ובספר ירמיהו נמצאת טרוניה של אנשים שאומרים שמאז שפסקו לעבוד אותה הם חסרו כל ומתו בחרב וברעב. הצאן מכונה בספר דברים "עַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ"^[24] כתזכורת לכך שבני האדם ייחסו את פריון הצאן לאלילה זו, ועל כן ולדות הצאן כונו 'עשתרות'.
• שמש (גם "שפש") - אלת השמש, "מנורת האלים". בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו הליוס - אל השמש הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים אבירים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. בארכאולוגיה נמצאו פסלי ראשי סוסים הקשורים לעבודתה.
• ים - אל הים, הנהרות ומקוואות המים, עוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות. התנ"ך מתפלמס רבות עם האמונה בו. (ישעיהו, כ"ז, א')
• כמוש - האל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (במדבר, כ"א, כ"ט)^[25]. במקרא מתואר כיצד בהשפעת נשותיו המואביות בנה שלמה המלך במה לכמוש, במקביל לבמת המולך (מלכים א' י"א, ז). את הבמות הרס יאשיהו בעת הרפורמה הדתית (מלכים ב, כ"ג, יג).
• מילכום (משורש מ.ל.ך.) (ידוע גם בשם המולך) אל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים, שהמעולה ביותר היה הקרבת תינוקות או העברתם בלהב מדורה. (ראו עבודת המולך).
• תרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. מוזכרים בתנ"ך אצל רחל שגונבת את התרפים מאביה, מיכל בת שאול ששמה אותם במיטתו של דוד להטעות את אויביו, נבוכדנאצר מלך בבל ששואל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה^[26], במלכים (כ"ג, כ"ד) נאמר "וְגַם אֶת־הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת־הַתְּרָפִים... ", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי. בסיפור פסל מיכה ישנו קשר בין האפוד לתרפים, מה שמחזק את ההבנה שהשימוש בהם היה לחיזוי העתיד^[27].
• תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי. שמו נגזר מהיסק והבערה. עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחייה בחודש תמוז החם. הנביא יחזקאל מתאר בחזונו את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז" בבית המקדש^[28].
• בעל פעור - מלשון פעירה וגילוי הערווה, יש הסוברים כי הייתה כרוך בפולחן עשיית צרכים, יש הסוברים כי היה כרוך בפריעת האחוריים. יש המסבירים עבודה זו במתן כבוד ואידיאליזציה לצרכים טבעיים של האדם.

לעיתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאל, והפך למושא הפולחן בעצמו, כמו למשל פרעה מלך מצרים.^[29]

בארכאולוגיה המקראית

באלילות נעשה שימוש רב בגופניות ומיניות. פסלים וצלמיות של אלילות בעלות חזה שופע שמסמלות פיריון רווחו מאוד, והיוו חלק מהפולחן הדתי. בתמונה צלמית אישה (או אלילה) מהמאה ה-8 לפנה"ס. אוסף מוזיאון הכט.

במאות רבות מהאתרים שנחפרו בארץ ישראל, נמצאו ממצאים ארכאולוגיים רבים הקשורים לפולחני האלילים השונים ושופכים אור עליהם.

בין הממצאים הקדומים ביותר לפולחני אלילים, נראה שגולגולות מכויירות בטין שימשו לפולחן אבות נמצאו במספר אתרים. ביריחו נמצאו עשר גולגולות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית א') שכויירו בכישרון רב בטין ונצבעו בצבע הבשר, דבר ששיווה להם חיוניות^[30]. גם בביסמון שבעמק החולה נמצאו שתי גולגולות מכוירות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית ב'). באכזיב בשכבה מסוף תקופת הברזל (מאה שביעית ושישית לפנה"ס) נמצאו עדויות לפולחן מתים^[31].

באתר באשדוד נמצא צלמית עגל ודגם מקדש מוקטן, מתקופת הברונזה התיכונה II. בתל גריסה ליד נחל הירקון נמצאה צלמית ברונזה של האל רשף ובציפורי נמצאה צלמית ברונזה כנענית מאוחרת, של אל יושב ויד ימינו מורמת לברכה, סימן ההיכר של אל ראש הפנתיאון. בתל חצור באחת מהשכבות נמצא צלמית של אל יושב מברונזה. צלמית דומה עשויה ברונזה ומצופה בזהב נמצאה במגידו. מזבח קטורת מאבן גיר נמצא בתל קֶדֶש בין תענך למגידו, ששימש כאתר פולחני. גם בגליל קיים אתר פולחני גדול מאוד בשם קֶדֶש, (10 ק"מ צפון מערב לחצור) ובו נתגלתה מערה פולחנית. מקום פולחן נמצא באתר הפר בצפון מזרח השומרון מזרחית לעיירה קבטיה, מתחם אליפטי בראש גבעה ובו צלמית של פר מברונזה. בתל תענך נמצא אתר פולחני ובו כן פולחני מהמאה העשירית לפני הספירה שמובלטים בו פרצופים של אנשים. בתל מגדים נמצאה צלמית חרס של עשתרת. בתל דן נמצאה צלמית של אלת המלחמה ענת.

ד"ר יצחק מייטליס מציין כי למעשה אין כמעט אתר מתקופת בית ראשון שלא התגלתה בו צלמית כלשהי^[32]. הצלמיות הנפוצות היו ראשי סוסים הקשורים לפולחן השמש, דמויות נשים וצלמיות מצריות ופיניקיות. בחלק ניכר מהפעמים פולחן האלילים הצטרף לפולחנו של ה', כפי שניכר בסיפור של אליהו, שתובע מהעם לא לפסוח על שתי הסעיפים. עדויות ייחודיות לכך נמצאו בכתובות חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) מסוף המאה התשיעית לפנה"ס שבהם הוזכר ה' עם אשרתו, בפולחן משותף שבו נעבדו ה' ואשרה. פולחן משותף שסביר להניח שהתקיים במקומות רבים.

שרידי מקדשים כנענים נוספים נמצאו במקומות הבאים: יפו, תל חצור, תל כיתן, תל לכיש, בית אל, תל מבורך (גדתו הדרומית של נחל התנינים), תל מגידו (מספר רב של מקדשים בשכבות שונות) תל מקנה, תל אבו הואם (דרומית לקישון מתקופת הברונזה המאוחרת), אשקלון ("מקדש עגל הכסף"), אשדוד בית שאן (סדרת מקדשים בשכבות שונות), ועוד. במצפה ימים בדרום הר מירון נמצא מקדש מהתקופה הפרסית. באשקלון נחפרו יותר מ-800 קברי כלבים מהתקופה הפרסית. קבורתם הקפדנית מעידה כי נחשבו לחיות מקודשות. צלמיות של חיות שונות כמו עגלים, פרים (תל שבע, אתר הפר, חצור), ואף חתול (אכזיב) נמצאו באתרים שונים ומעידים על פולחניהם.

בשני אתרים בנגב נמצא עדות למאבק בפולחן האלילים, במסגרת רפורמת יאשיהו. בערד ובתל שבע. בערד נתגלה מקדש שכוסה ונקבר בימי בית ראשון (כנראה בידי יאשיהו המלך). ואילו בתל שבע נמצא מזבח בנוי אבני גזית, שאבניו פורקו ושולבו בקירות המקום (כנראה בידי חזקיהו המלך). מזבח דומה נמצא גם בתל דן, וקושר למקדש בתל שבע. בשני המקומות נמצאו תבליטי נחש, דבר המחזק את ההשערה שמדובר בעבודת אלילים. בתל שבע נמצאו גם שבע צלמיות של אלות מצריות וצלמית של השור אפיס - אל הפוריות המצרי.

עבודה זרה בסיפורי המקרא

בסיפורי התורה

נחושתן - נחש הנחושת שבאמצעותו ריפא משה את ישראל. כנסיית סן אטיין במקנהיים, צרפת.

אברהם

אברהם אבינו נחשב במסורת היהודית למונותאיסט הראשון שמחדש בעולם האלילי את הקריאה בשם ה', דבר שלפי המדרש הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו באור כשדים לארץ כנען. את האמונה הזו באל אחד, ניסה להנחיל לבניו אחריו ולסביבה הקרובה לו, גם באמצעות בניין מזבחות לה', לא תמיד בהצלחה יתרה. בין היתר ניסה להילחם בקורבנות אדם, שהיוו שיאים פולחניים בכמה מהעבודות, ובהקשר הזה יש חוקרים שראו בעקבות פרשנות חז"ל^[33] את עקדת יצחק, כסיפור שמטרתו לגרום לדה-לגיטימציה לקורבנות אדם, באופן שהאל מראה שעל אף שיש למאמינים בו נכונות מוחלטת להקרבת הבן, כדרכם של עובדי אלילים, אין הוא מוכן לקבל קורבן שכזה.

חטא העגל

ערך מורחב – חטא העגל

לפי המסופר בתנ"ך היו נשים ישראליות חשובות שהיו בבעלותן תרפים^[34] יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם^[35]. לפי המסורת היהודית עם ישראל עבד את עגל הזהב מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיוצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד ייתכן שהדבר קורה בסמיכות למעמד נורא הוד שכזה. בפשטות ניתן להסביר כי ישראל שנדרשו בבת אחת לעבור מתפיסה תרבותית של מצרים לתפיסה אחרת התקשו בכך.

חטא בעל פעור

ערך מורחב – חטא בעל פעור

לפני הכניסה לארץ כנען, בנות מואב מתחברות אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור כדי לדלדל את כוחם הרוחני, ולנסות למשוך אותם מהתרבות המונותיאסטית לתרבות המואבית החושנית והתוססת: ”וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן” (במדבר, כ"ה, א'–ב'). בנות מואב גורמות לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור באמצעות יחסי מין פולחניים ואכילת זבחים. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל עד שפנחס בן אלעזר הרג את זמרי בן סלוא, שחטא בפרהסיה אל מול העם בהתרסה כנגד משה ואלוהים.

את קריעת ים סוף ובקיעת מי הירדן, ניתן לראות לא רק כניסיון לעבור מכשול פיזי, שכן היה ניתן לעקוף את ים סוף, וליצור גשר מעל הירדן, אלא כניסיון להילחם כנגד אל הים פטרון הימים והנהרות, שנחשב לאחד האלים הדמונים והמפחידים ביותר, לשבור את כוחו והשפעתו המנטלית, ולהראות לעם ישראל שאינם צריכים להתיירא מהכח הדמוני שלו וממפלצותיו ^{[דרוש מקור]}. כך בכניסה לארץ, במלחמת יהושע כנגד האמורי, את השליטה בשמש ובירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" (יהושע, י', י"ב) אפשר להבין לא רק כמהלך טקטי פרגמטי, אלא גם כלוחמה פסיכולוגית בהקשר של המלחמה הרוחנית כנגד אלי השמש והירח הכנענים, במטרה לגלות את עליונותו של אלוהי ישראל וניצחונו עליהם.^{[דרוש מקור]} ולכן לא במקרה האל בדבריו של הנביא, דואג לחבר את כל התופעות הללו ביחד ולומר שהם ממנו: "כֹּה אָמַר ה': נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:" (ירמיה, ל"א, ל"ד)

בתקופות השופטים והמלכים

לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים מסופר כי כאשר ישראל סוטים מעבודת האל, הם עובדים בעיקר בשלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתָרות. המשותף לאלים אלו הוא סמליותם בתחומים כלכליים: חקלאות, פיריון והצמיחה, שחשובים כל כך בארץ סְפָר המדבר. בתקופת השופטים מסופר כי גדעון השופט כהקדמה לניצחונותיו קיבל ציווי מה' להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את עץ האשרה שהיה נטוע לידו ולהקריב לה' את הפר המקודש לבעל. אנשי המקום שראו במעשיו חילול הקודש ביקשו להורגו, והוא קיבל את הכינוי ירובעל בשל מעשהו^[36].

טיהור העם מאלילות בימי שמואל הנביא

עליית שמואל מלווה במשבר של שבי ארון הקודש ומות הכהנים, בעקבות זלזולם בעבודת המשכן וקיום יחסי מין שהיו אולי פולחניים: ”וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֹוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.” (שמואל א', ב', כ"ב) בתגובה שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול המתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים וכמעט כילה אותם, כפי שעולה מדבריה של בעלת האוב^[37]. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים לדבוק בה' אלוהי ישראל, ונראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת או נמצאת במחתרת. דווקא בתור הזהב של עם ישראל, בהיעדר מלחמות, בנו שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא בליברליות יתרה כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר: ”אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.” (מלכים א', י"א) מעשיו של שלמה גרמו על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. מאוחר יותר נינו אסא הסיר את פולחני האלילים באופן חלקי.

מעמד הר הכרמל

פסל אשורי מתקופת המלך סרגון השני - מחריב ממלכת ישראל - שנמצא בח'רסאבאד. פר מכונף בעל פני אדם. מיזוג של דמויות אדם ובעלי חיים היה מקובל גם בתרבות המצרית.

מאוחר יותר בממלכת ישראל, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית ובת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות. לשם השגת מטרה זו היא לא מהססת להפעיל אמצעים צבאיים ולחסל את רוב נביאי ה' הנותרים, שחיו במערות בהיחבא. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם. זכורות במיוחד אמירותיו של אליהו במעמד ההתנצחות מול נביאי הבעל בהר הכרמל נגד העבודה בשיתוף: ”עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?” (מלכים א', י"ח פסוק כ"א), וכן היחס המלגלג שלו על הבעל כשייחס לו תכונות אנושיות נמוכות על מנת להבהיר את היחס הנכון לאל שקר: ”ויהי בצהריים ויהתל בהם אליהו, ויאמר קראו בקול גדול, כי (שהרי) אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך (צרכים) לו, אולי ישן הוא וייקץ” (מלכים א', י"ח פסוק כ"ז).

בימי חזקיהו, מנשה ויאשיהו מלכי יהודה

חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים בממלכת יהודה, משלים את פעילותו של אסא ואף מכתת והורס את נחושתן, נחש הנחושת של משה ששימש כאובייקט פולחני^[38]. בניגוד מוחלט אליו, בנו מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, ונאמר שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש ובמיוחד את פסל אשרה^[39], אולי כהתרסה על האיסור "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (דברים, ט"ז, כ"א). אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילוי דת ישראל הרס את כל פולחני האלילים. בדרך אגב, כוללים פסוקים אלו תיאור של צורות הפולחן שהיו נהוגות מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו:

וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה', אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה...וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ, מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים, וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ...וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ, וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם.

— ספר מלכים ב', פרק כ"ג

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, נגלה לנביא יחזקאל חיזיון שבו שבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז, ועשרים וחמישה איש משתחווים בין פתח ההיכל למזבח לכיוון השמש במזרח, כאשר אחוריהם מופנים להיכל^[40]. עוד מתוארת בספר ישעיהו^[41] שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובספר הושע^[42] מתוארת התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנן באופן שהפך לנורמה.

על פי תיאורי התנ"ך, עם ישראל לא שמר אמונים לאלוהיו, ולכן נאלץ ה' להחריב את בית המקדש בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולהוציא את עמו לגלות, שהתפרשה על ידי עמים עובדי אלילים, ובמיוחד על ידי כובשי ירושלים, כהפסד מוחץ של אלוהי ישראל. עם זאת, ה' מבטיח שלעתיד לבוא ישכחו ויוסרו שמות הבעלים בעם ישראל, על מצילות הסוס ששימש לפולחן אל השמש, במקום צורותיו של השמש יהיה חקוק "קודש לה'", וברית חדשה תהיה כרותה בינו לבין ישראל תחת הברית הישנה שהופרה ונשברה.

בימי בית שני ותקופת המשנה

תבליט אלים, נגנים ורקדנים ממקדש אשמון בצידון, 350 לפנה"ס. האלים האולימפיים היו הליבה הדתית בתרבות ההלניסטית, דבר שעם ישראל לא יכול היה לקבל, ונלחם נגד כפייתו בגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס ובגזירות השמד שהטיל אדריאנוס.

מס יהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול, כתחליף למחצית השקל שהיהודים תרמו לבית המקדש, ונשאר בתוקפו כשלוש מאות שנה. המס הועלה למקדש יופיטר שברומא כדי להמחיש את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל. בתמונה מטבע של הקיסר נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי".

דמותו של הליוס אל השמש על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, במרכז הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא. לדעת החוקרים הדבר מעיד כי דמותו הפסיקה לשאת את משמעותה המקורית והפכה לחלק מן הדגם המקובל של תיאור גלגל המזלות.

בימי בית שני עבודת האלילים כבר לא רווחה בעם ישראל כתופעה רחבת היקף, אף שישראל שהו בסביבות אליליות כמו בבל, פרס, ותחת מלכויות אליליות כמו יוון ורומא. נראה שהלקח של חורבן בית ראשון הופנם, וישראל הצליחו להימנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון. הדבר ניכר גם בתלמוד, בעוד שאת חורבן בית ראשון הוא תולה בין היתר בעבודת אלילים, חורבנו של בית שני נתלה בשנאה פנימית ובחוסר תבונה פוליטית^[43]. גם דברי הגדה של פסח המיוסדים על דברי רב במסכת פסחים^[44]: "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" מעידים על מגמה זו. על פי חז"ל העניין והחשק לעבודת אלילים התבטל, מפני שעזרא הסופר ואנשי סיעתו התפללו וביקשו מאלוהים לבטל אותו, והוא נענה לתפילתם. כאשר הוא חוסל, חז"ל מתארים אותו באופן דרמטי, בדמות גור אריות מאש, שנראה יוצא מבית קודש הקודשים^[45]. ביטול יצר העבודה הזרה ביטל גם את הכוח החיובי שנלווה לו, ולכן באותה תקופה בטלה גם הנבואה.

אף שהיום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, היה בה משהו מגרה ומושך, שעם ישראל ניסה להתמודד איתו מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. על קסמה של עבודת אלילים שכבר לא היה ברור בתקופת האמוראים אפשר לעמוד מאגדה תלמודית המספרת שמנשה מלך יהודה, בא בחלום הלילה לרב אשי, מראשי הדור השישי של אמוראי בבל, שזלזל בו בעת הלימוד וקרא לו בגנאי "חבירנו", והראה לרב אשי שהוא בקי בתורה לא פחות ממנו, והוסיף ואמר לו שאם רב אשי היה חי בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה בשל התאווה שהייתה קיימת בעניין^[46].

במאות השנים של חסות תחת שלטון האימפריה הפרסית שהייתה סובלנית במיוחד, התאפשר ליהודים לעבוד את אלוהיהם כרצונם. גם בתחילת התקופה ההלניסטית החל מ-332 לפנה"ס השליטים איפשרו ליהודים אוטונומיה וחיים על פי "חוקי האבות". ב־198 לפנה"ס אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה, שהעניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. רק בשנת 167 לפנה"ס הטיל אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס") גזרות שמד על יהודה. גזירות אלו היוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים. בין הגזרות היו לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות. על פי ספר מקבים ב', המלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס. גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק, שכן השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאלים ולדתות אחרות.

יהודים רבים נכנעו לגזירות, וקדמה לכך תופעה של התיוונות, במיוחד בחוגים האריסטוקרטים של העם. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות עממית מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של מרטיריות, שלאחר מכן זכו לכינוי קידוש השם ביהדות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

התערבות גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של ממלכת יהודה מצדה של האימפריה הרומית הביאו לכיבוש הממלכה על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס. לאחר בואו של פומפיוס עדיין הייתה מידה מסוימת של עצמאות. באופן כללי הרומאים היו סובלנים ואיפשרו ליהודים לעבוד את אלוהיהם כרצונם ולא כפו עליהם עבודת אלילים. אף שהיו עימותים לא מעטים בין הלניסטים ליהודים, במקומות שונים בארץ. תקרית חמורה ויוצאת דופן הייתה ניסיונו של הקיסר קליגולה להציב את פסליו בארץ ולעודד את פולחנו כאל. תקרית זו כמעט הביאה למרידה כללית, כאשר כוח צבאי גדול נחת בעכו, אך רציחתו של הקיסר המטורף הרגיעה את הרוחות.

בשנת 117 מת הקיסר טראיאנוס שנוא היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס ההלניסטי, שהתקבל על ידי היהודים בעין יפה. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, לבנות מחדש את בית המקדש. אך תקוות אלו נכזבו לאחר שהקיסר שינה את עמדתו, והחליט בנייתה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה. על הר הבית הוקם מקדש לאל יופיטר (או זאוס), ועל הגולגולתא, הוקם מקדש לאלה אפרודיטה. דבר שחילל את קודשי ישראל, זעזע עמוקות את העם, וגרר התקוממות רחבת היקף ומאוחדת, שהונהג שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא בר כוכבא, והמנהיג הדתי התנא רבי עקיבא בן יוסף. בעקבות כישלון המרד, נגזרו גזירות השמד של אדריאנוס במטרה לשרש ולעקור את הדת היהודית, לפחות מארץ ישראל, ולנתק את הזיקה של יהודים לארץ ישראל. שעה זו הייתה שעת סכנה ליהדות שכונתה בפי חז"ל "דורו של שמד", שמא יהפך הגלגל, והאלילות תשוב לשלוט בעולם.

התוספתא מתעדת דו-שיח מעניין שהתנהל בין חכמי ישראל לחכמי רומי:

"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה?

אמרו להן: אילו לדבר שאין העולם צורך בהן היו עובדין - היה מבטלו.

הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים?

אלא הנח לעולם שינהג כמנהגו, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." (תוספתא, עבודה זרה ז' ג')

שתיים מהמרידות הגדולות של ישראל בבית שני, מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא, נבעו מניסיון של השלטון לכפות על היהודים אלילות, והעידו על כך שאין בקרב המון העם אחיזה לאלילות. עם זאת נותרו בארץ עקבות של עבודת אלילים במקומות שונים שנים רבות. כך למשל אתר אלוני ממרא צפונית לחברון, הפך לאתר פגני מרכזי (כנראה לרומאים), שבו נערכו החגיגות השנתיות לכבוד האלים. הקיסר קונסטנטינוס שביקש למגר תופעה זו, בנה במקום כנסייה במאה הרביעית לספירה^[47].

יש הקושרים את היעלמות עבודת האלילים להפסקתה של הנבואה. לטענתם העדר הנוכחות של האלוהים באופן מוחשי בחייהם של בני האדם, גם גרם לכך שהחשק לפולחן אלילי התמעט אף הוא^[48]. הרב יואל בן נון סובר כי כאשר תחזור הנבואה לעולם, הפולחנים האליליים יחזרו אף הם.^{[דרוש מקור]}

יחס היהדות לנצרות

פסלו של ישו בכנסייה קתולית בארצות הברית. במרכז הפולמוס שבין היהדות לנצרות עומדת האמונה כי ישו הוא הישות השנייה בשילוש הקדוש והתגלמות האל המופשט עלי אדמות.

חריתה של מדוזה היוונית באבן בזלת התגלתה בבית הכנסת בכורזים. יש חוקרים הסוברים כי היהדות באותה תקופה ניסתה ליצור קואליציה עם התרבות הרומאית כנגד הנצרות שאיימה על שתיהן.

הנצרות צמחה מתוך היהדות ונושאי דגלה הראשונים היו יהודים לכל דבר ועניין. עם זאת, אמונות יסוד של הנצרות, כמו השילוש הקדוש והאמונה שישו הוא התגלמות האל, וכן היחס הוותרני של הנצרות הקתולית ושל זרמים נוספים בנצרות כלפי צלמים בכנסיות, גרמו לחלק מההוגים והפוסקים היהודים להגדיר את הנצרות כעבודה זרה.

הרמב"ם בעקבותיו של רס"ג, מסכם את התפיסה הבסיסית בעניין:

” ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה.” (רמב"ם, פירוש המשנה, עבודה זרה א, ג:)

”הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא.” (משנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק ט' ד')

מצד שני רבנו תם סבר כי בני נוח לא הוזהרו על עבודת האל בשיתוף, ולכן דת כזו איננה בגדר של עבודת אלילים^[49].

בהמשך למגמה זו, גם רבי מנחם המאירי מסווג את הנוצרים, וקל וחומר את המוסלמים, כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שאינם נחשבים כלל לעובדי עבודה זרה, ולכן הדינים המתייחסים לעכו"ם כמו שאילת שלום, יין נסך, מכירת בתים, מסחר איתם סמוך לימי חגם והשבת אבדה, אינם חלים עליהם ובלשונו:

"ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו [ההרחקה מהם]".

"הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים". (בית הבחירה, למסכת עבודה זרה)

היו שביקרו את המאירי על עמדותיו, אך הרב חיים דוד הלוי צידד בעת החדשה בעמדתו של המאירי כנגד מבקריו, והוסיף שגם רבינו עובדיה מברטנורא^[50] סבר כמאירי. אף שהראי"ה קוק מתפלמס בכתביו עם הנצרות מבחינה תאולוגית, הלכה למעשה אף הוא סבר כמאירי, "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם." (הראי"ה קוק - אגרות הראי"ה א' עמ' צ"ט, איגרת פ"ט) אולם, יש שטענו שהמאירי כלל לא הביע בדברים אלו את דעתו האמיתית, וכי לשונות אלו נכתבו כלפי חוץ בלבד, ומשום אימת הנוצרים שבסביבתו. רבי דוד צבי הילמן כתב מאמר בו הביא מספר ראיות לכך שדבריו של המאירי בנושא זה אכן נכתבו רק כלפי חוץ ואינם משקפים את דעתו (גם מנחם המאירי וגם רבנו תם חיו בצרפת הנוצרית, בניגוד לרמב"ם ולרס"ג שחיו במזרח התיכון המוסלמי)^[51].

בעקבות הראי"ה הלך גם הרב יצחק הרצוג: "...הרי לנו שני עמודי התורה הללו: הראב"ד ומרן בעל השולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעה אחת שנוכרי שאינו עובד עבודה זרה, אעפ"י שלא קיבל בפני בי"ד של ישראל, אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (הראי"ה קוק) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה, יש להם דין גרים-תושבים...והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש, ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה אינו צרוף... ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם..."^[52].

מכיוון שהאמונה בישו כאל ולא כנביא והאמונה בשילוש, היא בעיקרה בעיה הקיימת בנצרות, יש הסוברים שהזרמים שכופרים בשילוש, או באמונה בישו כאל, אינם בגדר עובדי עבודה זרה, אף לשיטת הרמב"ם. ישנם המרחיקים לכת וטוענים כי אלו שרק מחזיקים בתפיסה תאולוגית שאין בצידה עבודה פולחנית של ממש, אף הם לא יכללו בגדר של עבודה זרה^[53].

יחס היהדות לאסלאם

מוחמד ליד הכעבה. האסלאם משמר שני כללים בכל ציור של קדוש מוסלמי: 1. לא יהיה דיוקן לפניו 2. ראשו, או כולו, יהיה עטוף בלהבת אש, או אור. הכלל הראשון נגזר מהדיבר השני בתורה של איסור עשיית תמונה, והאסלאם שימר את האיסור רק ביחס לציורי הדמויות הקדושות שלו, על מנת שהמאמינים לא 'יאלילו' את הציור עצמו

במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוהות באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". בדומה ליהדות זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל פיה הישות האלוהית היא אחת, איננה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

האיסור החמור שקיים באסלאם על כל צלם ותמונה, מחמיר לעיתים אף יותר מהגישה הרווחת ביהדות. ולכן הגישה הקלאסית ביהדות אינה רואה באסלאם עבודת אלילים, וכדברי הרמב"ם:

אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי...

— תשובות הרמב"ם, פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שסט

וכך פסק להלכה בספר משנה תורה:

וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים - יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים - עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"א, הלכה ז'

הרמב"ם מוסיף, שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו^[54].

אמנם שיטת הר"ן שהאסלאם נחשב לעבודה זרה היות שהם משתחוים למוחמד, ובלשונו "...ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין עבודת אללים יש להם לכל דבר האסור של עבודת אללים שלא בהידור בלבד הם משתחוים פניהם שאין הידור למתים אלא כעניין עבודת של אלהות היא עבודתם^[55]"

בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי^[56] והרב עובדיה יוסף^[57] שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם תפילה יהודית.

מאידך, הרב אליעזר ולדנברג פסק על פי דברי הר"ן, שיש למסגד דין של בית עבודה זרה, וישנו איסור להיכנס אליו^{[דרוש מקור]}.

שרידים בתרבות היהודית

אף שהתרבות האלילית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. לדוגמה, שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר (ולחלק מהדעות גם אלול), כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך) ואסתר (אשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלילים פגניים. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית. אך ניתן להסביר זאת כתופעה לשונית של "ריבוי של כבוד", שמתרחשת לאו דווקא ביחס לאלהות (לדוגמה: "אני הבעלים של רכב זה")^[58]. בשפה העברית, שקרובה לניבים כנעניים אחרים, מוטמעים שמות אלים רבים מהפנתיאון הכנעני וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו־שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל^[59].

הראי"ה קוק סובר שעצם ההתייחסות אל אלוהים כאל ישות מאיימת, אכזרית, רעה וקשה, יש בה מצללי העבר של האלילות (אורות התחיה א'). כמו גם התפיסה שאפשר להגדיר את מהותו של אלוהים, תפיסה המוגדרת על ידו כ'אלילות רוחנית'. רעה חולה נוספת לדעתו היא שהמחשבה האלוהית קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, והיא למעשה ניצוץ מהפגם של עשיית פסל, שמעכבת את ההתפתחות הרוחנית של האדם^[60].

ראו גם

• מיתולוגיה: בבלית, מצרית, כנענית, פרסית, יוונית, רומאית
• עבודה זרה בשיתוף
• מסכת עבודה זרה
• זורק אבן למרקוליס
• איקונין
• טומאת עבודה זרה
• חוקות הגויים
• דרכי האמורי
• מוקצה לעבודה זרה

לקריאה נוספת

• דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987
• חיים אריה גינזברג, כתבי אוגרית, מוסד ביאליק, ירושלים, תרצ"ו
• משה דוד קאסוטו, האלה ענת, הוצאת מוסד ביאליק, תשי"א, ירושלים
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת משכל - ידיעות אחרונות וספריית חמד, 2005, ישראל
• טלה בר, מיכל בת המלך, רומן בדיוני
• אסא כשר, יהדות ואלילות, הוצאת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: עבודה זרה

• משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, באתר מכון ממרא
• אסופת מאמרים בנושא עבודה זרה, באתר אסיף
• פולחן האביב במגידו – דיווח עיתונאי בידיוני משנת 1520 לפנה"ס, באתר "דעת"
• , מקדש וירטואלי באנגלית
• הרב אליעזר מלמד, טבעיות האמונה וסיבת האלילות, מדור 'רביבים' עיתון בשבע, פרשת בשלח תשפ"ב.
• טלה בר, המיתוס הפגאני: הגיבור והאלה הלבנה, באתר "האייל הקורא", 3 באוגוסט 2002
• טלה בר, חגי כנען בישראל, באתר "האייל הקורא", 6 בספטמבר 2002
• כרמית מזרחי, כל מה שרציתם לדעת על פגניות, באתר "האייל הקורא", 3 בנובמבר 2002
• שרית פרקול, קורים של כישוף סקירת הנאו-פגניות באינטרנט
• יוסף בן הראש,
• הרב אורי שרקי, עבודה זרה באתר הבית של הרב אורי שרקי
• הרב יאיר וייץ, האם יש מצווה לבער כנסיות ומקדשי אלילים בימינו, באתר ישיבת הר ברכה
• יאירה אמית, הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם: מישע מלך מואב (מלכים ב' ב-26–27), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, גלוי ונסתר במקרא: פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, הוצאת ידיעות ספרים, 2003
• עמנואל פרידהיים, ‏הקדשת קרדום לעבודה זרה: מנהג אלילי אנטולי/סורי בפיו של ר' עקיבא, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 36-25
• עמנואל פרידהיים, ‏מעשה רבן גמליאל במרחץ של אפרודיטי בעכו – עיון בראליה ארץ-ישראלית, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 32-7
• דרור פיקסלר וגיל נדל, האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?, תחומין כ"ב תשס"ב 68–78
• רביב, רבקה, "הפסקת האלילות בישראל בתקופה הפרסית - עיון בין-תחומי", בד"ד 25 (תשע"ה), עמ' 83–92
• בן-יצחק, אלישי, "עבודה זרה - סדין אדום ביהדות", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן גיליון מס' 1080 (תשע"ד)
• נועה מנהיים, כיצד כבשה הנצרות את לבם של עובדי האלילים, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2014
• יורם טהרלב, כך חיבקנו את עובדי האלילים שבתוכנו, באתר ynet, 16 במרץ 2017
• חן מלול, כתב היד העברי שהעז לצייר את אלוהים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 31 ביולי 2022

הערות שוליים

1. מראשי המתירים: דרכי משה על יורה דעה סימן קנ"א. ושפתי כהן יורה דעה סימן קנ"א סעיף קטן ז, ועוד רבים. מראשי האוסרים: שער אפרים סימן כ"ב, מעיל צדקה סימן כ"ד, ועוד.
2. עולת תמיד על אורח חיים סימן קנ"ו סעיף קטן ג'. מור וקציעה סימן רכ"ד.
3. "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. - כן יקראו העכו"ם, על כי המה מעציבים לב עובדיהם קוראים להם ואינם עונים" (מצודות ציון -על הושע, ד', י"ז וכן בספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ט')
4. "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (יחזקאל, ל', י"ג) "שהיו מוסרחים ומאוסין כגלל" רש"י על דברים, כ"ט, ט"ז.
5. להרחבה בנושא זה ראו במאמרו של הרב יאיר וייץ: ביעור כנסיות ומקדשי אלילים בימינו, באתר ישיבת הר ברכה
6. ספר מלכים א', פרק ח', פסוקים ל"ח–מ"ג. וראו רש"י, רד"ק, רלב"ג ומלבי"ם על פסוקים מ"א ומ"ג.
7. ספר מלכים ב', פרק י"ז
8. רמב"ן על ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"ה,שו"ת הרשב"א החדשות סימן שס"ח, רד"ק על ספר מלכים ב' פרק י"ז פסוק כ"ח, ועוד.
9. להרחבה ביחס התורה לגויים עובדי אלילים ראו במאמרו של הרב יאיר וייץ, היחס לגויים עובדי אלילים בארץ ישראל ובבית המקדש, באתר ישיבת הר ברכה
10. מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ו
11. מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט
12. הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים הקדמה
13. מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז
14. "וקרא לך, ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות, ל"ד, ט"ו–ט"ז). (שם פרק ט' י"ז)
15. מכאן קיים במקרא הביטוי "עשתרות צאנך"
16. "אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם." (רמב"ם מורה נבוכים, חלק השלישי, - פרק מ"ח, מהדורת שוורץ). "רמז למנהג כנעני של בישול בחלב: 'טבח גדי בחלב, טלה בחמאה' [לוח אוגריתי ש"ש שורה 14]. המדובר כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את בכרת הפריון לאדמה" (מ.ד. קאסוטו "האלה ענת", עמ' 40)
17. "והנה היא מתבארת יפה אם מניחים שהספרות המקראית לא הייתה אלא המשך של הספרות הכנענית שקדמה לה בזמן" (מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, 1951, עמ' 20) "לא כהרף עין ולא על נקלה ניתק ישראל מהמורשת האלילית העתיקה שהייתה קרקע גידולו". (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 17) וראו כל הפרק "מבוא, או מתי נבראו התנינים הגדולים?" עמ' 15-26.
18. מיתוס זה ממשיך בתהילים, על בני העליון שנופלים. ”אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ:” (תהילים, פ"ב, ו'–ז')
19. פירוש על ספר בראשית, עמ' 200–202, וראו דיון בספר "לא כך כתוב בתנ"ך" בפרק "מי היו 'בני האלוהים'?" עמ' 35-41
20. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א)
21. "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:" (ספר ישעיה, פרק כ"ז, פסוק א')
22. "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ", ספר ישעיהו, פרק ה', פסוק י"ד
23. על פי החוקר דוד אמיר, היישובים הכנענים שמתחילים במילה "בית" היו מקומות שנבנו סביב מקדשים לאלים בשם המסוים. כך היישובים הכנענים בית שמש, בית ירח, בית ענת, בית אל, בית דגן ובית חורון. היו מקומות שעבדו לאלים הללו בהתאמה.
24. ספר דברים, פרק ז', פסוק י"ג, ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק י"ח
25. עיינו גם ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד, וספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק ז' ופסוק מ"ו
26. "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ד)
27. (ספר שופטים, פרק י"ז, פסוק ה', פרק י"ח, ספר הושע, פרק ג', פסוק ד')
28. ספר יחזקאל, פרק ח', פסוק י"ד
29. ספר יחזקאל, פרק כ"ט, פסוק ג'
30. אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 2, עמ' 734
31. אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 1, עמ' 29
32. לחפור את התנ"ך, עמ' 242
33. את הפסוק בירמיה קראו חז"ל באופן הבא: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (במקרא), וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (בעקידת יצחק)." (ירמיה, ז', ל"א) ויש אף שהוסיפו בעקבות מדרש אחר, שההתאפקות של אברהם מלהקריב את בנו באמצע ריטואל אקסטטי, ראויה יותר לציון ושבח, מאשר נכונותו להקריבו, שהרי בעניין הזה לא היה לו יתרון על עובדי אלילים, שנהגו כך בפולחניהם הרבים. ובהקשר הזה כדאי לציין את פרשת בת יפתח שעל פי פשט התנ"ך מוקרבת בעקבות הנדר של אביה.
34. בספר שמואל א', פרק י"ט מסופר על מיכל בת שאול, שלקחה תרפים ושמה אותם תחת השמיכה כדי לרמות את אביה, כדי שיחשוב שדוד מתחת לשמיכה, שוכב חולה, וכך תרוויח זמן לדוד שנמלט.
35. ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים ב'–ד'
36. שופטים, ו', כ"ה–ל"ב
37. ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
38. ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
39. ספר מלכים ב', פרק כ"א, פסוקים ג'–ז'
40. ספר יחזקאל, פרק ח', פסוקים ה'–ט"ז
41. ספר ישעיהו, פרק נ"ז, פסוק ה'
42. ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ד
43. מסכת גיטין, דף נ"ו - דף נ"ז.
44. מסכת פסחים, דף קט"ז, עמוד א'.
45. מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד ב'.
46. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ב, עמוד ב'
47. האנציקלופדיה לחפירות, כרך 1, עמ' 36
48. הרב א"י קוק, מאמרי הראי"ה, ב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 492 ושם מקורות נוספים בהע' 35
49. "ובזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין בהם אלהות, ואף-על-פי שמה שמזכירין עמהם שם שמים כוונתם לדבר אחר, מכל מקום אין זה שם עכו"ם, גם דעתם לעושה שמים וארץ, ואף-על-פי שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עיור ליכא, דבני-נח לא הוזהרו על כך" (תוספות סנהדרין, סג, ד"ה אסור)
50. משנה, ע"ז, ' ב'
51. דוד צבי הילמן, "לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים", צפונות א (תשמ"ט), עמ' סה-עב.
52. "זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב', תשמ"ב.
53. לעיון נוסף: דרור פיקסלר וגיל נדל, תחומין: האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?, באתר דעת
54. לדברי הרב יוסף רוזין, הסיבה לכך שהרמב"ם לא פסק שהמוסלמים הם עובדי עבודה זרה היא מכיוון שהתגורר בארצות האסלאם, ופסק שכזה היה בגדר סכנה ופיקוח נפש עבורו. לדעתו, גם המוסלמים הם עובדי עבודה זרה, כיוון שסמלם הוא חצי ירח והם עובדים לירח, היות שברובם היו יושבי מדבריות, שם המים נחוצים ביותר, והגאות והשפל של המים נקבעת על ידי הירח. עם זאת, סבור הגאון, כי למעשה יש להקל ולסמוך על הדעה שאכן אינם עובדי עבודה זרה הרוגוצ'ובי עמ' 51-52
55. חידושי הר"ן על מסכת סנהדרין דף ס"א ע"ב ד"ה יכול אפילו
56. שו"ת עשה לך רב חלק א' שאלה נ"ט
57. שו"ת יביע אומר חלק ג', יו"ד סימן טו
58. פירוש האבן עזרא על בראשית, א', א': "אחר שמצאנו 'אלוה', ידענו כי 'אלהים' לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד... ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים".
    כמו כן בפירוש רש"י על בראשית, כ', י"ג, וכן על בראשית, ל"ה, ז', שלשון מרות הוא בלשון רבים.
59. כמו ב־"ים", או "אל" שמשמעותו היסודית היא כוח, לדוגמה בביטויים "יש/אין לאל ידו".
60. אורות, זרעונים, ייסורים ממרקים