במשנה אחרת, מופיעה מחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא בעניין[2]
מי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל, אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה. שלו ושל עבודת כוכבים נידון מחצה על מחצה. אבניועציו ועפרומטמאין כשרץ, שנאמר[3]: שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ. רבי עקיבא אומר כנידה, שנאמר[4] תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ, מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא
לפי המפורש במסכת שבת[5], למחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא יש שתי פרשנויות:
שיטת רבה
רבה מפרש שגם חכמים וגם רבי עקיבא מודים שעבודה זרה מטמאה בטומאת משא כמו נדה, אלא שנחלקו אודות טומאת אבן מסמא, שהיא כאשר העבודה זרה אינה נושאה את האדם למרות שהיא מתחתיו, למשל כאשר הניחו אבן על יתדות ומתחתיהן ישנם כלים, שלמרות שהאדם יושב על האבן הכלים אינם נושאים את משקל גופו, כך שמדין טומאת משא לא היו הכלים נטמאים, והמחלוקת היא האם גם לעניין זה שקולה עבודה זרה כנידה, וכמו שנידה מטמאה גם באופן כזה כך גם עבודה זרה, שחכמים סוברים בניגוד לרבי עקיבא, שעל כך יש את הפסוק המדמה את העבודה זרה לשרץ כדי לומר שכמו ששרץ אינו מטמא באופן כזה (הנקרא "אבן מסמא") כך גם העבודה זרה, ואילו רבי עקיבא סבור שכמו נידה - גם עבודה זרה מטמאת אבן מסמא.
בנוסף, סוברים חכמים, שעבודה זרה אינה מטמאה כאשר היא רצוצה (שבורה לחלקים), שחכמים סוברים שכשם שנדה אינה שייך טומאתה בנדה המחולקת לאיברים, שהרי במצב כזה היא אינה גוף חי ולא חל עליה טומאת נידה וכמובן שאין דמה נחשב לדם נדה וממילא אינה מטמאה ב"אבן מסמא" (אלא רק בטומאת מת), כך גם עבודה זרה אם נחתכה לחתיכות דקות או גדולות אין חלקיה מטמאים במגע או במשא. הראיה לכך היא בכך שהעבודה זרה לא השוותה לנבלה, שגם היא מטמאה בטומאת משא ולא באבן מטמא, כדי לומר שאינה מטמאה באבן מסמא.
שיטת רבי אלעזר
רבי אלעזר מפרש את המחלוקת בצורה אחרת, שהיא: נחלקו האם העבודה זרה מטמאת את נושאיה בטומאת משא כנדה או שאינה מטמאת את נושאיה כשרץ. לפי רבי עקיבא ההקשה לשרץ היא רק לעניין שרק היא עצמה מטמאת את נושאיה ולא משמשיה - הכלים המשמשים לעבודה זרה ולמרות המשמעות מהמילים "כי חרם הוא" שמכך משמע לכאורה, שכל דבר שדינו כחרם שאסור בהנאה כלול בדין העבודה זרה שמטמא במשא, אך העבודה זרה עצמה כן מטמאת במשא. לפי החכמים שהעבודה זרה אינה מטמאה במשא, ההקשה לנדה הוא רק לעניין זה שאינה מטמאה לאיברים (כמוסבר).
פרטי הדינים
טומאת עבודה זרה מתחלקת לארבע סוגי דברים המטמאים והם: עבודה זרה עצמה כגון פסל, משמשי עבודה זרה כגון בית שבונים לה או פרטי לבוש שעליה, דברים שמקריבים לעבודה זרה, ויין שנתנסך לה.
כאשר העבודה הזרה ומשמשיה מטמאים רק במגע ולא במשא, ורק כאשר גודלן הוא כזית ההבדל בין עבודה זרה עצמה למשמשיה הוא שהיא מטמאת רק כאשר היא שלמה ואילו משמשיה מטמאים גם כאשר הם מפורקים או שבורים. דין מיוחד בבית עבודה זרה הוא שמי שנכנס אליה לפחות רובו אדם או אפילו כלים נטמאים כמו הנוגע, בדומה לטומאת ביאה לבית[6].
הדברים שקרבים לעבודה זרה ויין שנתנסך לה מטמאים במגע ובמשא כמו נבלה, ואף מטמאים בחיבורין כלומר כל עוד האדם נוגע בטומאה הוא מטמא כל מה שנוגע בו והופך אותו לראשון לטומאה, בניגוד לאחרי שהוא נוגע שהיה הופך אותו לשני לטומאה. יין נסך הכוונה יין שנתנסך בפועל לעבודה זרה ולא כל יין גויים שנחשב כיין נסך[7].
