המילה "גוי" מופיעה פעמים רבות במקרא בהקשרים שונים, כשמשמעותה המילולית היא עם, ומכאן הכוונה לאדם המשתייך לעמי העולם, ולא-לעם ישראל.
משמעות המילה "נוכרי" היא זר.
התפתחות הביטויים
בשפה המקראית משמעות המילה "גוי" היא עם, ולפיכך גם עם ישראל נקרא "גוי"[1]. בספר בראשית הבטיח ה' לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ...", ובהמשך נכתב "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
מזמן התנאים חל שינוי במשמעות המילה, והיא קיבלה גוון בדלני או לאומי המציין אדם שאינו-יהודי.
היחס אל הגוי ביהדות
מקורות שונים ביהדות מציגים צורות התייחסות שונות לגוי.
מצד אחד, על פי הכתוב במשנה, "חביב אדם שנברא בצלם"[2] וממנה משתמע כי כל אדם הוא חביב על ה' מאחר שנברא בצלמו.
מצד אחר, ברכות השחר כוללות את ברכת "ברוך שלא עשני גוי". ברכה זו מתועדת כבר בתוספתא[3]. בתלמוד הירושלמי הסבירו את הנוסח: 'שאין הגוים כלום. "כל הגוים כאין נגדו" (ישעיהו, מ', י"ז)'[4].
בסידורי תפילה של הזרמים הלא אורתודוקסיים הומרה ברכה זו בדרך כלל בברכה חיובית "ברוך שעשני ישראל". נוסח זה קיים גם בדפוסים מצונזרים של התלמוד הבבלי ושל ספרות הראשונים[5]. אף בקרב הציבור האורתודוקסי ישנם ביטויים של חוסר נחת מהברכה[6][7][8].
בתורה מוזהרים עם ישראל לנהוג בכבוד ואהבה יתירה לכל גוי שהתגייר ונעשה ישראל: "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אֹתו: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים"[10]. בהלכה, ישנו מעמד נוסף של גוי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח, והוא נקרא גר תושב, והוא רשאי לגור עם ישראל בארצם.
חז"ל ציוו לתת לגויים יחס שווה במספר תחומים, על מנת למנוע שנאה ואיבה, וכך אמרו בתלמוד: "מפרנסים עניי נוכרים עם עניי ישראל, מבקרים חולים נוכרים עם חולי ישראל וקוברים מתיהם עם מתי ישראל[11].
ובתלמוד ירושלמי הוסיפו ששואלים בשלום גויים מפני דרכי שלום. גזל גוי אסור וכן אין לגנוב את דעתם של הגויים ולרמותם. אבידת גוי מותרת ליהודי, אך חכמים הקפידו לנהוג לפנים משורת הדין ולהשיב לגוי את אבידתו כדי שיברך הגוי את אלוהי ישראל[12].
דעתו של המאירי היא כי כל הדינים המפלים לרעה את הגוי ביחס ליהודי (כגון למאן דאמר גזל הגוי מותר וכדומה) תקפים אך ורק בזמן חכמי הגמרא, אז הגויים לא היו "גדורים בנימוסים" והיו גזלנים וכו' כך שכפי שהם נוהגים כך גם אנו נוהגים כלפיהם. אך בזמנינו שהגויים כבר גדורים בנימוסים ואינם גוזלים וחומסים, שוב יש להם דין של ישראל גמור ואסורה גזילתם ואבידתם כגזילתו ואבידתו של היהודי (בית הבחירה, בבא קמא דף לז: ובמקבילות רבות). עם זאת, שיטתו בנושא זה נתפרסמה בתקופה מאוחרת, ורוב העוסקים בעניין לא הכירוה ולא הלכו בדרך הדומה לדרכו.
נוכרי המקיים בקפדנות שבע מצוות בני נח משום שהאל ציווה לשומרן הוא חסיד אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, אך אם קיימן מכיוון שהגיע אליהן מהכרע הדעת, לפי דברי הרמב"ם, אינו אלא מחכמיהם[13]. גוי שעבר הליך גיור מול בית דין (נימול וטבל לשם גיור וקיבל על עצמו לקיים את המצוות) הריהו כישראל גמור[14].
בכל הדיבור על גויים יש להבחין בין עכו"ם (=עובדי כוכבים ומזלות), שנגדם נאמרו כל ההגבלות החמורות, לבין גויים שאינם עובדי אלילים, כגון מוסלמים וסיקים (וכן נוצרים אנטי-טריניטריסטים, בעיקר אוניטרים) המאמינים אף הם כיהודים באל אחד, או חסרי דת. עקב ההאשמות שהטיחו הנוצרים ביהודים כי הביטויים העוינים לגוי שבתלמוד מכוונים נגדם, נהגו היהודים (על דרך האפולוגטיקה) בשתי דרכים:
הסבירו כי הכוונה היא לעובדי אלילים בלבד.
שינו בתלמוד את הכינוי "גוי" ל"נוכרי", "ערל", "עכו"ם" ועוד (אלא שגם כאן נמצאו נוצרים שאמרו שנוטריקון של עכו"ם הוא: עובדי כריסטוס ומרים). שינויי הכינויים נעשו לעיתים בכפייה על היהודים מצד הנוצרים שאיימו לשרוף את ספריהם.
מן התורה גוי אינו מקבל טומאה ואינו מטמא כלל בחייו. הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל"[15]. עם זאת, חכמים גזרו שגויים יחשבו כזבים לכל דבר ועניין[16]. גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגי פריצות שרווחו בקרב גויים[17]. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא[18]. הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך ייזהרו שלא לשרוף תרומה וקדשים על טומאה זו. הגזירה חלה על גויים זכרים מגיל תשע ועל הנקבות מגיל שלוש[19].
להלכה פסק הרמב"ם שרק קורבנות עולה יכולים גויים להקריב:
ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם", אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אף על פי שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי, כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה
— משנה תורה הלכות מעשה הקורבנות פרק ג' הלכה ב'
קיום מצוות על ידי גוי
על אף שהגוי מצווה רק בשבע מצוות בני נח, אין איסור לגוי לקיים את כל תרי"ג המצוות. מלבד שתי מצוות שניתנו לישראל בלבד, וגוי שיקיים אותם מתחייב מיתה:
מצווה נוספת שקיים איסור על גוי לקיים היא מצוות תלמוד תורה (מלבד דברים השייכים לשבע מצוות בני נח שחייב בהם), גוי שעבר ולמד תורה חייב מיתה בידי שמים. וכך אמרו בתלמוד במסכת סנהדרין:
אמר רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ד'): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" - לנו (עם ישראל) מורשה, ולא להם (הגויים).
ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים גדולה האם מותר ליהודי למול גוי לשם מצווה אך ללא גיור. מאז האמנציפציה והתגברות תופעת נישואי תערובת בין יהודים לגויות התעוררה שאלה נוספת בדבר מילת בני היהודים והגויות, שגררה מספר פולמוסים בעיתונים ובכתבי עת שונים בתפוצות.
^תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א'. ושם נאמר שברכת 'שלא עשאני אשה' נאמרת מכיוון: שאין האשה מצווה על המצות. היו מן הראשונים (למשל רש"י על תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג, עמוד ב') שהסבירו את הברכה באופן שונה: הודיה על תרי"ג מצוות שבהן זכה היהודי, בעוד שהנוכרי חייב בשבע מצוות בני נח בלבד.
