מתוך מחזור לפסח בהוצאת רוו"ה (רדלהיים, 1832), עמ' ט. תחילת המערבית "ליל שמורים", לערבית יום טוב ראשון של פסח, עם הביכור "אזכרה שנות עולמים" שהוסיף רבי מאיר ש"ץ, משולבים בתוך תפילת הקבע. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 24
המערבית היא מן הסוגים הקדומים והבסיסיים ביותר של הפיוט, שכן היא נועדה לחלק בסיסי ביותר של התפילה, ברכות קריאת שמע. כרוב הפיוטים, במקור נועדה המערבית להחליף את הנוסח הרגיל של התפילה, בשל כך, מבנה המערבית כולל קטע פיוט מקביל עבור כל קטע בתפילת הקבע.[2]
ברכות קריאת שמע כוללות שתי ברכות לפני קריאת שמע ("המעריב ערבים" ו"אוהב עמו ישראל") ושתי ברכות לאחריה ("גאל ישראל"[3] ו"השכיבנו"), אך הברכה השלישית כוללת שלושה קטעים, שכן מוסיפים בה שני פסוקים בתוך הברכה.[4] אם כן, המבנה הבסיסי של המערבית כולל שישה קטעי פיוט כדי להחליף את ששת קטעי התפילה (את קריאת שמע עצמה אין מחליפים).
עזרא פליישר טוען כי ככל הנראה עוצב מבנה המערבית כמקביל למבנה היוצר, הפיוט המקביל לשחרית (שאף הוא אחד מסוגי הפיוט הנפוצים), אולם הוא מציין שמבנה המערבית הגיע לעיצובו הסופי והקבוע בתקופה מוקדמת יחסית לשאר מערכות הפיוט, כבר בתקופה הקדם-קלאסית. בדומה למבנה היוצרות לימי חול, כל קטע במערבית הוא בית קצר בן ארבע שורות, ובין הבתים נשמרת סימטריה בתבנית ובצורה. הקטע השלישי יוצא מכלל זה והוא ארוך יותר. הוא גם הקטע היחיד שהוא בעל כינוי עצמאי, ומכונה לעיתים "זולת" או "אמת" (שהם כינויו של הפיוט המקביל ביוצר לשחרית)[5] במקור, החלק השלישי היה כנראה חלק בלתי נפרד מהמערכת הכוללת מצד תוכנו ומבנהו, אלא שהיה מעט ארוך יותר. בתקופה מאוחרת יותר, התנתק החלק השלישי ממבנה המערכת הכללי מצד התוכן, ולרוב גם עוצב לו מבנה עצמאי.[6]
ביכור
כאשר הגיע סוג זה לאשכנז, הוסיפו פייטני אשכנז וצרפת אחרי הבית האחרון, קודם חתימת הברכה, פיוט ארוך הנקרא ביכור. הביכור לא נחשב חלק מחייב של המערבית ולעיתים לא הוסיפוהו כלל, או החליפו את הביכור בביכור אחר.[7] פעמים רבות נושא הביכור הוא עניינים הקשורים בבית המקדש (כגון הקרבת קרבן פסח ומנחת העומר בביכור לפסח, הבאת ביכורים בביכור לשבועות ושמחת בית השואבה ואכילת מעשר שני בירושלים בביכור לסוכות).
אברהם פרנקל משער כי הפייטן הראשון שכתב ביכור הוא רבי מאיר ש"ץ, כך שהוא מייסד סוג פיוט זה. להשערתו, פיוט הביכור הראשון הוא "אור ליום הנף" העוסק במנחת העומר ומיועד לשני של פסח. השערתו מבוססת על כך שביכור זה, בניגוד למקובל, אינו נוסף על הבית האחרון של ברכת השכיבנו, אלא מחליף אותו ומשמש הרחבה של הבית האחרון.[8]
מועדי אמירת מערבית
על פי הממצאים שבידינו, המערבית, על אף קדמותה, הייתה סוג זניח בתקופות הקדומות של הפיוט בארץ ישראל.[1] בתקופה הקדם-קלאסית (עד המאה השישית), היה הסוג נדיר למדי, והשימוש בו נתרבה בתקופה הקלאסית של הפיוט (מהמאה השישית ועד המאה התשיעית). אך גם אז, לא נמצאו כל מערביות לשבתות רגילות או לימי חול, ומעטות לשבתות מיוחדות.[9] עיקר השימוש במערביות היה ככל הנראה בחגים, שבארץ ישראל נהגו לעטר את תפילות ערבית שלהם בפיוטים רבים.[10] בתקופה המאוחרת יותר שוב התמעטה אמירת המערבית.[11]
גדולתה של המערבית הייתה בפיוט המרכז-אירופאי (צרפת ואשכנז). פייטנים אירופאים כתבו מערביות רבות מאוד והיא בין הסוגים הנפוצים בתקופה זו. אולם, מבחינת מועדי אמירתם, הצטמצמו המערביות בקהילות אירופה ללילי יום טוב בלבד, ולא נאמרו מערביות בימי חול או בשבתות (גם בשבתות המיוחדות שאמרו בהן פיוטים אחרים).
במנהגי אשכנז נראה שמעולם לא אמרו מערבית בליל יום כיפור, ובראש השנה ביטלו את אמירת המערבית ברוב הקהילות, מלבד בוורמייזא, בה אמרו מערביות בלילות ראש השנה.[12][13] המערביות הודפסו בוורמייזא בחוברת מיוחדת כיוון שלא הופיעו במחזורים הרגילים (יחד עם פיוטים נוספים המיוחדים למנהג קהילה זו).[14] גם בנוסח צרפת נאמרה מערבית בראש השנה, אך לא ביום כיפור.[12] למעשה, אמירת מערבית ביום כיפור נותרה רק בנוסח רומניא,[15] שבו אמרו מערבית בכל החגים. בנוסח איטליה נאמרו בעבר מערביות, אך עם הוצאת מרבית הפיוטים מגוף התפילה שם, נתבטלו המערביות.[16] מאידך, מה שנראה כחלקים מתוך מערבית קדומה לליל שבת נותרה שם בתוך נוסח הקבע לתפילת ערבית של שבת.[17] גם בנוסחי פרובנס, קטלוניא ואלג'יר אמרו מערבית, על כל פנים בליל הסדר (המערבית ליל שמורים אותו אל חצה).
כתבו כמה פוסקים שאין לומר מערבית בליל יום טוב שחל בשבת, כי בשבת, בניגוד ליו"ט, אסור לקרוא לאור הנר (מחשש שמא יטה את הנר על מנת לקרוא טוב יותר[18]) והציבור לא בקיא במערבית בעל פה.[19] פסק זה התקבל במרבית הקהילות, ואף נפסק בידי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך;[20] בשל כך נוהגים בחלק מהקהילות לומר את המערבית של הלילה הראשון למחרת, בליל יום טוב שני של גלויות.[21] למרות דברי פוסקים אלו ופסק הרמ"א, בחלק מקהילות מנהג אשכנז המערבי לא קבלו פסק זה ונהגו לומר מערבית אפילו בשבת.[22]
בתקופה המאוחרת, הפסיקו בהרבה קהילות אשכנזיות לומר מערבות בכלל. זה יכול להיות חלק מהמגמה לקצץ פיוטים בכלל כדי לקצר את התפילה, וגם בהשפעת שיטת הגר"א שהתנגד לאמירת מערביות מטעמים הלכתיים.[23] בכל מקרה, ברוב הקהילות בארץ ישראל כיום, לא אומרים מערבית.
מעמד המערבית במחזורים
בניגוד ליוצרות וקרובות, שלפעמים לא נשמרו בשלמותם ולעיתים קוצצו או הועברו מיום ליום, מערביות נשמרו על ידי הקהילות בשלמותן ונאמרו כיצירה אחת.[24] מאידך, נראה שאמירת מערביות לא הגיעה לאותה רמה של "חובה" כמו אמירת קרובות: בטלו ברוב הקהילות את אמירת המערביות של ראש השנה, ויש כתבי יד שחסרות בהם מערביות לימים טובים מסוימים (אבל לא היו קהילות באשכנז וצרפת שלא אמרו מערביות כלל).[24] כמו כן, במערביות נשמר, עד לתקופת הדפוס, גיוון רחב יותר במנהגים, ולא הייתה אחידות בין הקהילות בזהות המערבית שנאמרה בלילה מסוים.[25] יש גם כתבי יד שכוללים יותר ממערבית אחת לכל יום, וכנראה אף לא אמרו אותה מערבית בכל שנה.[24]
בכתבי היד, וגם בחלק מהדפוסים,[26] מערביות לא נכתבו במחזורים הגדולים, אלא בסידורי התפילה הקטנים יותר.[27] זאת כנראה כדי שניתן יהיה להסתפק בערב בהבאת הסידורים הקטנים ולא להזדקק להביא לבית הכנסת את המחזורים הגדולים והכבדים פעם נוספת.[28]
מנהגי אמירת מערבית
באופן כללי, בני אשכנז קבלו לפעמים גם נוסחאות ארץ-ישראליות לחלקים בתפילה, בצד הנוסח הקבוע שמקורו בבבל, והשתמשו בהם כנוסח חלופי לזמנים מיוחדים.[29] חלק מנוסחאות אלה הוצמדו לפיוטים ואמרו אותם במקום נוסח הקבע כשאמרו פיוטים.
כך גם באמירת מערבית. כאשר אומרים מערבית נוהגים להוסיף בברכת "גאל ישראל" את המילים "בגילה ברינה" לפני "בשמחה רבה ואמרו כולם", וגם להחליף את הנוסח הקבוע "זה אלי ענו ואמרו" בנוסח מיוחד "זה צור ישענו פצו פה ואמרו". בנוסף, רבים נהגו[30] להחליף את חתימת הברכה "גאל ישראל" בחתימה הארץ-ישראלית העתיקה "(מלך) צור ישראל וגואלו". החלפת החתימה עוררה דיון בקרב הפוסקים,[31] שכן חתימת "גאל ישראל" מופיעה בפירוש בתלמוד הבבלי, כהבחנה בין ברכות קריאת שמע בהן יש לחתום "גאל" בלשון עבר, לבין תפילת שמונה עשרה בה חותמים "גואל" בלשון הווה.[32] חלק מהפוסקים התנגדו לחתימה השונה וקבעו שיש לחתום כמו בכל השנה,[33] הט"ז ודגול מרבבה תרצו את המנהג לשנות את החתימה, והב"ח הציע להגיה ולומר "צור ישראל וּגְאָלוֹ" כדי שהחתימה תהיה בלשון עבר. המשנה ברורה כותב ”מפני קושיא זו נהגו אנשי מעשה לומר גם במערבית גאל ישראל”.[34] היום, בקהילות מנהג אשכנז המזרחי שאומרות מערבית, ישנם חילוקי מנהגים בשאלה זו.
^ראו בערך ליל שמורים אותו אל חצה: שבחלק מהמנהגים נשמר בו החלק השלישי בנוסח הישן, הזהה במבנהו לשאר החלקים (אך מעט ארוך יותר), ובמנהגים אחרים הוא הוצא ממקומו והוחלף בפיוט עצמאי.
^בכתבי יד יש כמה מערביות. בדפוסים המוקדמים, נשמרה רק המערבית לליל פסח. ראו לדוגמה מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, חלק א, עמ' 153. בשלב הבא, למשל במחזור מנטובה שי"ז ובמחזור שד"ל, אף מערבית זו נתבטלה.
^מגן אברהם, סי' תרמ"ב, ס"ק א'. חריג לכלל זה הוא יום ב' של פסח, שאף אם חל יום א' בשבת אומרים בו המערבית של יום ב', זאת משום ש"אור יום הנף", הביכור ליום ב' הנזכר לעיל, עוסק בענייני מנחת העומר הקשורים דווקא ביום ב' של פסח (משנה ברורה, סימן תפ"ט, סעיף קטן א'). ויש נוהגים לומר מערבית של יום טוב שני בכל ימים טובים, ראו לדוגמה מנהגי ביהכ"נ דקהל עדת ישראל פה בערלין, עמ' יא.
^ 123יונה פרנקל, מחזור סוכות, ירושלים תשמ"ג, עמ' כז בהקדמה. אולם ראו שם שגם לאחר הוספת הביכור, הוא כנראה לא נחשב חלק מהמערבית ממש, ולכן ביכורים הושמטו פעמים רבות או הועברו למערבית אחת לאחרת.
^אפילו בתקופת הדפוס מוצאים מגוון יותר רחב מבשאר הפיוטים. לדוגמה, במחזורי רעדלהיים של המנהג המערבי, מופיעות שתי מערביות לאחרון של פסח שנאמרות בקהילות שונות, מה שכמעט לא מוצאים בשאר הפיוטים בתקופה הדפוס.
^בנוסח אשכנז המזרחי; במחזורי רומניא המודפסים; ובעבר, עד שפסקו מלומר מערביות כלל, גם במחזור רומא (לדוגמה מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, חלק א, עמ' 154). בנוסח אשכנז המערבי, לא מופיעה חתימת "מלך צור ישראל וגואלו" במחזורים המודפסים, ולא ברוב כתבי היד. לדוגמה, הוא לא נמצא במחזור הנדפס בסביוניטה שי"ז, דף עה ע"ב, ולא במחזורי רעדלהיים (של המנהג המערבי).
